קצרו לסטים חצייה וקצרו [הוא] חצייה נותן פיאה ממה שקצר – הוא קצר את החלק השני והתחייב בפאה על מה שקצר, שכן חצי זה הוא קציר לכל דבר. למעשה, בזמן הקציר שלו עמד לרשותו חצי שדה, ועליו הוא חייב בפאה.
קצר חצייה ומכר חצייה הלוקח נותן פיאה לכל – שוב חובת הקציר מהסוף, על כל השדה. החלפת הבעלים אינה משנה את חובתו של המסיים את הקציר.
קצר חצייה והקדיש חציה הפודה מיד הגיזבר הוא נותן פיאה לכל – הגזבר הוא נציגו של ההקדש. כל זמן שהשדה בידי הגזבר הוא פטור ממעשרות ומפאה. הנוהג היה שהמקדיש שדה
פודה אותו בעצמו, ואם אינו רוצה השדה עומד למכירה. על כן אם הקונה סיים את הקציר הוא חייב בפאה על הכול, ואם הגזבר סיים את הקציר השדה פטור מפאה.
הקדשת שדות למקדש הייתה תופעה תדירה בישראל ובאומות. אלא שבמקדשים של אומות העולם החזיק המקדש בשדה והוא הפך לנחלת המקדש ולמקור לרווחים, ואילו למקדש בירושלים היו רק אדמות מעטות וחכמים הסתייגו מהחזקת אדמות קודש. עם זאת, כפי שנראה במבוא למסכת שקלים היו למקדש גם אחוזות מספר, אולי שלא לרצון חכמים, אך לא בניגוד להלכה מפורשת. ההלכה שבמשנה מדגימה את הדרך שחכמים מבטאים בה את ערכיהם. המשנה אינה עוסקת כלל באפשרות שהגזבר לא פדה את השדה, או שטרם הספיק לעשות זאת, אף שבפועל הייתה זו אפשרות תדירה וסבירה. אבל חכמים מעדיפים שהשדה ייפדה מיד וכלל אינם דנים באפשרות שהשדה נותר לזמן הקציר בידי הגזבר. זאת ועוד. אם הבעל המקדיש הוא הפודה עשוי הפדיון להיות מידי, אבל אם השדה עומד למכירה ודאי שהדבר נמשך זמן מה. בתנאים אלו שבהם הבעל הקדיש את השדה באמצע הקציר סביר שהמשך הקציר ייעשה ברשות הגזבר, וזו האפשרות התדירה יותר. המשנה מתעלמת אפוא מהאפשרות הסבירה, ומונה את הסבירה פחות, ובכך מבטאת את עולם ערכיה, מבלי לפגוע, כמובן, במסקנה ההלכתית.