כלל אמרו בפיאה (1) כל שהוא אוכל (2) ונישמר (3) וגידוליו מן הארץ (4) ולקיטתו כאחת (5) ומכניסו לקייום חייב בפיאה – במשנה מובא כלל מרכזי שיש בו סיכום של ההלכה, ובהמשך, כפי שנראה, פרטים מתוך הכלל. לפי דרכנו אנו רואים בניסוחים כוללניים חלק מהשלב השני של עיצוב ההלכה. קודם נידונו הפרטים השונים, ורק אחר כך נקבע הכלל. במקרה זה הכלל מתוחכם ומנוסח בקפידה, ויש בו חמישה מרכיבים:
1. מפרישים פאה רק מיבול שנועד למאכל או שניתן גם לאכלו, להוציא גידולי תעשייה. כפי שנראה במשנה ה להלן71וראו דיוננו באוג שם. נכלל האוג ברשימת החייבים בפאה. האוג נועד לצביעה, ואכלו אותו רק בדוחק. אם כן, רק פרי שאין אוכלים ממנו כלל פטור מפאה. בתלמוד הבבלי מובאת ברייתא הממעטת את הסטיס והקוצא, שהם צמחי צבע מובהקים (בבלי, שבת סח ע"א; פסחים נו ע"ב, וראו פירושנו לשביעית פ"ז מ"א) (איור 10).
2. ונשמר – פרי חשוב דיו שמקובל לאספו ולכן אינו הפקר ובעליו אינם מוותרים עליו.
3. וגידוליו מן הארץ – רק תוצרת חקלאית חייבת בפאה, ולא צמר או שלל הדיג. הבבלי מסביר שהגדרה זו מוציאה מחובת מעשרות את הכמהין והפטריות, שאינן גידולי קרקע (שבת סח ע"א; נידה נ ע"א; פסחים נו ע"ב). הסבר זה מותיר את הקורא בן זמננו תמה, האומנם סברו חכמים שכמהין ופטריות גדלות מהאוויר?! עמדה זו חוזרת בתלמוד הבבלי פעמים מספר72בבלי, ברכות מ ע"ב; שבת ל ע"ב; נדרים נה ע"ב, וראו עוד עירובין כז ע"א; קידושין לד ע"א. שתי סוגיות אלו עוסקות בשימוש בכמהין ופטריות להכנת עירוב, וראו להלן. , ולכאורה היא מנוגדת למה שרואה וחש כל המתבונן בצמחים אלו73הגדרה זו של הפטריות אינה מקובלת על חוקרים בני זמננו, אך זו הייתה תפיסתם של קדמונים. הפרשנות המסורתית התחבטה בהגדרה זו והיו שחשו בצורך האפולוגטי להסבירה. אך תירוצים כגון "השתנו הטבעים", כאילו הטבע בעבר היה שונה מזה המוכר לנו, קשים ואין כל טעם להידחק ולקבלם. היו שתירצו שחז"ל התכוונו להגדרה הלכתית כלשהי, שאין לה עניין עם המציאות הרֵאלית. בהבנה הפשוטה אין ספק שהיו חכמים שסברו שפטריות אינן צומחות מהקרקע, כיוון שהן גדלות במהירות בבחינת יש מאין. כיום אנו יודעים שראייה זו אינה נכונה. מעתה הדרכים מתפצלות. יש מי שלא יירתע מלהגדיר את דברי חז"ל כטעות, פרי המדע המקובל בזמנם. יש מי שמתקשים לקבל הסבר פשוט זה ומסבירים ש"השתנו הטבעים", ופעם הייתה המציאות אחרת. לנו אין עניין בנסתרות ובהסברים בלתי אפשריים מבחינה מציאותית. אנו גם מתקשים להכיר בבעיה ה"תאולוגית" הנובעת מההנחה שחז"ל פסקו רק בהתאם לידע שהיה מקובל בזמנם. גדלותם אינה נמדדת בידיעת הבוטניקה שלהם, ואין צורך לפרש את הכתובים שלא בהתאם לשכל הישר. מכל מקום, כפי שראינו בגוף הדיון ההסבר שפטריות אינן גדלות בקרקע הוא רק בתלמוד הבבלי, וייתכן שגם אותו יש לפרש בצורה מוגבלת יותר, שאין הן גידול רגיל (שאינן נזרעות) ולא שאינן גדלות מהקרקע. אם כן ההסבר הקשה הוא רק אחד ההסברים, ואולי נוצר רק מרהיטות לשון התלמוד. עם זאת, הפרשנים המסורתיים העדיפו לקבל את הניסוח של התלמוד שלפנינו אף על פי שהוא מנוגד לחוקי הטבע המוכרים לנו. . הגדרת כפניות (משנה, עוקצין פ"ג מ"ז) ופטריות כמינים שאינם צומחים מן הקרקע חוזרת גם במקורות נוספים. בירושלמי מוסבר שאין נותנים מעשרות מכמהין ופטריות; דין הפרשת מעשרות דומה לפאה, כפי שנראה להלן, אך בניגוד לבבלי המסביר שאין הן נחשבות לגידולי קרקע מובא בירושלמי: "רבי חייא בר אדא בעא קומי רבי יוחנן כמהין ופטריות מהו שיהו חייבין במעשרות? אמר ליה רבי יוחנן בשם רבי סיסיי, כתב: 'עשר תעשר את כל תבואת זרעך' דבר שהוא נזרע ומצמיח, יצאו כמהין ופטריות שאינן נזרעות ומצמיחות. רבי יונה מפיק לישנא (מוציא לשון – מנסח את ההסבר) מפני שהארץ פולטתן" (מעשרות פ"א ה"א, מח ע"ד). אם כן הטעם אינו משום שאינן גידולי קרקע, אלא משום שאינן צומחות בצורה רגילה על ידי זריעה, מתוכננת או בלתי מתוכננת, אלא צצות במקומות בלתי צפויים. כן נקבע שאין לקנות בכספי מעשר שני כמהין ופטריות ואין להשתמש בהן להכנת עירוב. כאן גם הבבלי וגם הירושלמי אינם מעלים את ההסבר שצמחים אלו אינם גידולי קרקע (בבלי, קדושין לד ע"א; עירובין כז ע"א; ירו', פ"ג ה"א, כ ע"ד), אבל הסבר זה מופיע בדברי הברייתא דרבי ישמעאל74ברייתא די"ג מידות המצויה בפתיחת הספרא. . אנו דנו בהלכה זו וראינו שההסבר העיקרי אינו משום שפטריות אינן צומחות מהקרקע, אלא שנחשבו לפרי נחות שאינו ראוי לשמש בקודש75ראו פירושנו לעירובין פ"ג מ"א. .
זאת ועוד. עיון בברייתא דרבי ישמעאל מצביע כי הבבלי (קידושין לד ע"א; עירובין כז ע"א) הכניס פירוש זה (שכמהין ופטריות אינן בבחינת גידולי קרקע) לתוך הברייתא, ואין זה מן הנמנע כי פירושה המקורי של הברייתא שונה. וזו לשונה: " 'ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך' – כלל, 'בבקר ובצאן ביין ובשכר' – פרט, 'ובכל אשר תשאלך נפשך' – חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. לומר לך מה הפרט מפורש, דבר שהוא וולד וולדות הארץ וגדולי קרקע, אף אין לי אלא כל דבר שהוא וולד וולדות הארץ וגדולי קרקע. יצאו כמהין ופטריות". לא נאמר בה שכמהין אינן גידולי קרקע אלא רק שאינן "וולד וולדות הארץ", כלומר אין הן גדלות כתוצאה מזריעה מסודרת אלא צצות באופן פתאומי ומקרי, כאילו לא היו בקרקע זרעים מקדימים. בירושלמי מצוטטת הברייתא ושם זו מחלוקת תנאים בין רבי ישמעאל ורבי עקיבא. רבי ישמעאל מדבר על "וולד וולדות הארץ", ורבי עקיבא על "דבר שהוא פרי וולד פירי ומכשירי פרי", והירושלמי מסביר: "מה נפיק מן ביניהון? (מה יוצא מביניהם – כלומר מה ההבדל ההלכתי ביניהם?) דגין וחגבין כמהין ופטריות, כרבי עקיבה ניקחין בכסף מעשר" (ירו', מעשר שני פ"א ה"ז, נג ע"א; עירובין פ"ג ה"א, כ ע"ג). אם כן, לפי רבי עקיבא ודאי שכמהין ופטריות הן פרי לכל דבר, ולרבי ישמעאל אינן נקנות בכספי מעשר שני אך לא משום שאינן גידולי קרקע אלא משום שאינן פרי הצומח, בבחינת זריעה של פרי אחר, "וולד וולדות". אם כן לא הגדרה בוטנית יש כאן, אלא הבנה שפטריות אינן תוצר של זריעה מסודרת.
מעתה, ייתכן שהסבר הבבלי היה במקורו זהה לזה של הירושלמי, אלא שהברייתא דרבי ישמעאל, כפי שהכיר אותה הבבלי, נוסחה באופן כללי "שאינם גידולי קרקע", והכוונה הייתה רק שאינן גידולי קרקע רגילים. בעריכת הבבלי קיבל נימוק זה פן נוסף שכבר סטה מכוונתם המקורית והרֵאלית של הדברים. אפשר גם שכמהין ופטריות היו דוגמה לפרי שאיננו נשמר, ורק העריכה המאוחרת הציגה אותן כדוגמה למה שאיננו גידולי קרקע.
4. ולקיטתו כאחת – פרי שנלקט כולו כאחד, ולא פרי שפריו נלקט בצורה סלקטיבית. להלן נראה שהגדרה זו מוציאה מכלל פאה את התאנה, משום שפרותיה אינם מבשילים כאחד והקטיף שלה סלקטיבי. הגדרת התוספתא ללקיטתו כאחת היא שפרי ראשון ממתין לאחרון (תוס', פ"א ה"ז), כלומר שההבשלה אינה כאחת אך הפער קטן ובעל הבית ממתין עם קטיף הפרי הראשון עד שרוב העץ יבשיל.
5. ומכניסו לקיום – פרי שנועד לשמירה ולשיווק מאוחר, זאת בניגוד לרוב הירקות שנאכלו מיד לאחר לקיטתם. כך, למשל, נשמרו הזיתים כשמן והענבים כיין. התוספתא מבהירה: "הירק אף על פי שלקיטתו כאחד אין מכניסו לקיום" (תוס', פ"א ה"ז). את רוב הירקות לא היה אפשר לשמור בגלל היעדר תנאי קירור. זאת ועוד. במקורותינו שפע גדול של מימרות המתארות את תנאי השוק ואת המכירות בו. בדרך כלל אין מסופר בהם על מכירה של ירקות, ונראה שלא היה שוק לירקות רגילים. אדם גידל את חלקת הירקות שלו לתצרוכת עצמית, ותו לא76ספראי, כלכלה, עמ' 145-144. . לעומת זאת בצלים ושומים, למשל, ניתן לשמר, ואלו גם נמכרו בשוק (כגון תוס', עבודה זרה פ"ד הי"א; משנה, מעשרות פ"ה מ"א ועוד). הרא"ש, ובעקבותיו פרשנים רבים, מדגישים שכך הדין ברוב הירקות, שהרי בצל, שום וירקות דומים נכנסים לקיום, וקשה לקבוע האם יש בדברים פרשנות או שמא רק השתקפות של תנאי השוק בזמנם הם (איור 11, תמונה 3).
הלכה אחרונה זו לא הייתה מקובלת על הכול. המשנה מספרת שאנשי יריחו נתנו פאה מירק ו"מחו בידם חכמים" (ראו פירושנו לפסחים פ"ד מ"ח). לפי התוספתא והתלמודים לא נתנו אנשי יריחו פאה מכל הירקות אלא רק מלפת ומקפלט, שהוא סוג של כרישין שנלקטים בבת אחת. האמורא הארץ-ישראלי רבי יוסה מוסיף שנתנו פאה גם מכרוב, שאף הוא יכול להישמר ולהיאסף בבת אחת. ספק אם דבריו הם מסורת או פרשנות (תוס', פסחים פ"ג [ב] הי"ט). מסתבר שאנשי יריחו נהגו כמו ההלכה הקדומה. הבבלי אומר במפורש ש"בראשונה היו נותנין פיאה ללפת ולכרוב, רבי יוסי אומר אף לקפלוט" (בבלי, פסחים נו ע"ב). התוספתא והתלמודים מעידים על אדם ששמו בן היני או "בן נבו היין" שבנו נתן פאה משדה לפת (תוס', שם; בבלי, שם נו ע"ב; ירו', שם פ"ד ה"ט, לא ע"ב), והאב התנגד לכך לא משום שעינו הייתה צרה בעניים אלא משום שחשש שהעניים יאכלו ירקות החייבים במעשר. לפיכך אילץ את העניים להחזיר את הפאה, ונתן להם ירקות מעושרים משלו. נמצאנו למדים כי ההגבלה על נתינת פאה מחלק מהירקות לא הייתה ברורה. כפי שפירשנו במקומו נראה שמנהגם של אנשי יריחו לא היה רק מנהג מקומי בשלהי הבית השני אלא הלכה קדומה שנדחתה מההלכה הקנונית, או להפך, זה היה מנהג מקומי שחדר לבית המדרש והפך לדעת מיעוט שנדחתה מהפסיקה ומהנוהג המקובל77הבבלי מדגיש שאנשי יריחו הסכימו עם הכלל שכל פרי ש"מכניסו לקיום" (נשמר במחסן) חייב במעשרות, וחלקו עם חכמים בשאלה אילו ירקות נכנסים לקיום. אם כן, המחלוקת היא פנים-הלכתית לכל דבר. . מן הראוי להעיר שבספרות הגאונים מצינו החמרה שיש להפריש מעשרות מירקות מדברי סופרים78אוצר הגאונים לפסחים, עמ' 78. . נמצאנו למדים שדעתם המחמירה של בני יריחו לא נעלמה מעולם ההלכה.
הפרשת פאה והפרשת מעשרות הן שני נושאים דומים, והמשנה מסכמת: "כל שחייב בפאה חייב במעשרות ויש שחייב במעשרות ואינו חייב בפאה"79משנה, נידה פ"ו מ"ו, וראו פירושנו לשביעית פ"ז מ"א. , ואכן במסכת מעשרות הגדרת הפֵרות החייבים במעשרות דומה להגדרת אלו החייבים בפאה, אלא שההגבלות "לקיטתו כאחת" ו"מכניסו לקיום" אינן (משנה, מעשרות פ"א מ"א; נדה נ ע"א-ע"ב). דומה שהסיבה העיקרית היא שפרי שאין "לקיטתו כאחת" ואינו נשמר אינו פרי הגדל בכמויות גדולות. אי אפשר לתת פאה, אחד משישים, מיבול קטן. כמו כן אי אפשר לתת לעניים לקטוף תאנים מעץ שטרם הבשילו כל פרותיו, שכן העניים עלולים לפגוע בפרות שטרם הבשילו. אי אפשר גם לתת פאה מירק הגדל בכמויות קטנות. ירקות מעין אלו גדלו בגינה שהיו בה מיני ירקות רבים, והכנסת העניים ללקט בשורה של הבצלים, למשל, תפגע בשורות הסמוכות שבהן זרועים ירקות אחרים. תנאי למתן פאה הוא שדה או מטע גדול שבו שטחים נרחבים יחסית. כל זאת בניגוד למעשרות שאותם מפרישים מפרי אסוף80הרחבנו בכך במבוא. . מבחינה פורמלית חיוב הפאה הוא מהשדה, ולירק אין שדה במובנו הרגיל של המושג81ראו עוד ההתחבטות בפירושנו להלן פ"ג מ"ב. .
התבואה והקטניות בכלל הזה – כל סוגי התבואה והקטניות נכללים בחמש הגדרות אלו. אין במשנה הסבר מניין נלמדו הכללים הללו. בספרא (קדושים פרשה א ה"ז) מופיעה דרשה שלפיה נלמדו הכללים מהמילה "קציר" – יצאו פרות שאין להם קציר רגיל.