נשתנו מראיהן – התורה דיברה על פסיון, שהוא שינוי כמותי, או על "עמד הנגע בעינו", שגם הוא היעדר שנוי כמותי. עתה המשנה מבררת מה הדין בשינוי איכותי. שאלות כאלו הן אופייניות לתורה שבעל פה. בין להקל בין להחמיר – בסידור רגיל של משנה היה בא הדין ורק אחר כך נשאלת השאלה "כיצד?". במשנתנו הדין יופיע להלן. כיצד להקל היתה כשלג ונעשת כסיד ההיכל – צבע הבהרת החוויר (רשימת הגוונים לקוחה מהרשימה לעיל פ"א מ"א). כצמר לבן וכקרום ביצה – אלו שני הגוונים האחרים במשנה לעיל שם. אפשר שיש לקרוא שהבהרת הייתה כצמר לבן ונעשית כקרום ביצה (כלומר שצבעה הלבן החוויר), ואפשר לקרוא שהיה כצמר או כקרום ביצה ונעשית מספחת. נעשית מספחת שאת או מספחת עזה – העיקרון ההלכתי ברור: הבהרת החווירה, אך המונח "מספחת" בעייתי. המספחת נזכרת במקרא בשלושה הקשרים עיקריים: באחד היא סיבה לפטור (ויקרא יג ב), בשני סיבה לטמא (יג ז) ובשלישי היא כנגע הצרעת עצמו (יג ח ועוד). רוב מקורות חז"ל המזכירים את הספחת כבדרך אגב רואים בה מקבילה לבהרת או לצרעת, ללא אפיון מיוחד. כך, למשל, "קשים גרים לישראל כספחת"4בבלי, קידושין ע ע"ב; יבמות מז ע"ב; פסיקתא דרב כהנא, "ותאמר ציון" (יז) ו, עמ' 290, ועוד.. חלק מהמקורות מגדירים בבירור: "מה לשון ספחת? טפילה" (ירו', שבועות פ"א ה"א, לב ע"ד; בבלי, סוטה ה ע"ב). הספחת היא אפוא הבהרת עצמה או הנלווה אליה, ואין לה מעמד הלכתי עצמאי. זו גם עמדת המשנה בראשית המסכת המונה ארבעה מראות בבהרת ותו לא. אבל מצינו גם שתי פרשנויות אחרות. הירושלמי מביא את הפירוש הקודם ואומר: "אמר רבי לעזר זו דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבה. אבל דברי חכמים שאת ובהרת אחת, ספחת שנייה לזה ולזה. מתניתא אמרה כן נעשית מספחת שאת אין מספחת עזה" (שבועות פ"א ה"א, לב ע"ד). אם כן ארבעה מראות נגעים הם שאת ובהרת, ולכל אחת "ספחת", כלומר נגע בהיר וחיוור יותר. את משנתנו המצוטטת בירושלמי מסבירים חכמים שהשאת החווירה ונעשית מספחת שאת, או שהבהרת החווירה ונעשית מספחת עזה. "אין" איננו אלא "או". פירשנו שיש בכך עמדה מנוגדת למשנה א בפרק א מכיוון שהירושלמי נסוב על משנה זו.
בספרא שתי הפרשנויות מאוחדות לפרשנות אחת (נגעים פרק א ה"ד, ס ע"א). הבבלי בשבועות, שגם הוא מפרש את המשנה הראשונה במסכת, אומר: "שאת כצמר לבן. מאי צמר לבן?" (ו ע"ב). אם כן, השאת היא המראה הבהיר יותר. אפשר להבין שגם הספחת היא המראה הבהיר יותר של הבהרת מהסוג השני, ואכן בהמשך שם מוגדרת הספחת כטפלה לשאת.
מימרה אחרת שהשתמרה בכמה מקבילות מספרת על רבי אליעזר שהתלונן ביומו האחרון שלא למדו ממנו את דיני נגעים. במסורת עצמה ובמשמעויותיה עסקנו במבוא. המקבילה במסכת כלה רבתי קובעת שכסת עגולה טהורה כמו מספחת: "מקיש כסת למספחת, מה מספחת טהורה, דכתיב וטהרו הכהן מספחת היא, אף כסת טהורה" (כלה רבתי פ"ו מ"ד).
ההלכה של רבי אליעזר עוסקת בכלים אלו שנקרעו: "הכידור, והאימן, והקמיע, והתפלין, וכסת עגולה שנקרעו, אם מקבלין את מה שבתוכן טמאין. רבי יהשע בן קרחה אומר משום רבי אליעזר בן עזריה, מטבילן כל שהן"5תוס', כלים בבא בתרא פ"ב ה"ו, עמ' 592. הרשימה חוזרת במקואות פ"ו ה"י, אך שם לעניין דרך טבילתם בלבד.. באבות דרבי נתן לובשת המסורת ההלכתית צורה סיפורית: "אמר רבי אלעזר בן עזריה חמשה דברים למדנו מרבי אליעזר, ושמחנו בהן יותר ממה ששמחנו בהן בחייו. אלו הן. [כסת] עגולה, והכידור, והאימום, והקמיע, והתפלה, שנקרעו שאמרת לנו מה הן? אמר להם טמאים הם, והזהרו בהן, והטבילו אותן כמה שהן, שהן הלכות קבועות שנאמרו לו למשה בסיני" (אבות דרבי נתן, נו"א פי"ט, עמ' 70). המסורת ההלכתית הופכת לצוואה רוחנית של גדול הדור, והיא אף מתעצמת בחשיבותה ומוגדרת כהלכה למשה מסיני. הביטוי האחרון אינו מעיד על קדמותה, אלא על חשיבותה בלבד6ראו ספראי, הלכה למשה מסיני..
הגלגול הבא אף הוא באותו חיבור, אך העצמה הסיפורית גדלה וניתן לראות כיצד מרכיבים עמומים מהסיפור הקודם הופכים כאן למפורטים ועצמאיים:
המדרש מספר על יומו האחרון של רבי אליעזר כשחכמים חשבו שיצא מדעתו, ושהוא גוסס7חכמים יושבים במרחק ארבע אמות ממנו, אך לפי דיני טהרה הרחקה זו אינה מועילה. רבי אליעזר ישב על מיטתו המכוסה בקינוף, כלומר במעין אוהל. זהו אוהל המת, ולפי ההלכה הטומאה ממנו בוקעת לחדר ומטמאה בטומאת אוהל., אבל התברר שגדול הדור עדיין צלול, ואז שואלים אותו: "אמרו לו רבי כסת עגולה, והכידור, והאימום, והקמיע, ותפילין, שנקרעו מהו מקבלין טומאה? אמר להם מקבלין טומאה, והטבילו אותן כמו שהן, והזהרו בהן שהן הלכות גדולות, שנאמרו למשה בסיני. והיו שואלין לו בטהרות בטומאות במקוואות. אמרו לו רבי מה הוא זה? אמר להם טמא. מה הוא זה? אמר להם טהור. והיה משיב על טמא טמא ועל טהור טהור. אחר כך אמר רבי אליעזר לחכמים תמה אני על תלמידי הדור שמא יענשו מיתה לשמים... נכנס רבי עקיבא וישב לפניו ואמר לו רבי מעתה שנה לי פתח ושנה לו ש' הלכות בבהרת. באותה שעה הגביה רבי אליעזר שתי זרועותיו והניחן על חזה שלו ואמר אוי לי על שתי זרועותי [שהן כשני] ספרי תורות שנפטרין מן העולם. שאם יהיו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי ומה ששמשתי לחכמים בישיבה. ולא חסרתי מרבותי אלא כאדם שטובל אצבעו בים, ולא חסרתי מתלמידי אלא כדי שיכחול המכחול מן השפופרת. ועוד שאני שונה ג' מאות הלכות במכשפה לא תחיה, ויש אומרים שלשת אלפים הלכות, ולא שאלני אדם בם דבר מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף שפעם אחת אמר לי רבי למדני איך נוטעים קישואין" (אבות דרבי נתן, נו"א פכ"ה, עמ' 80; בבלי, סנהדרין סח ע"א). רבי אליעזר מתלונן שלא למדו ממנו הלכות נגעים. במדרש זה בא לידי ביטוי החיבור בין ההלכה של כסת עגולה לדיני טהרות.
במסכת כלה רבתי חובר נושא הכסת העגולה לדיני נגעים מכיוון אחר. קשה לדעת האם בעל מסכת כלה מצטט מדרש הלכה שאבד, ואפשר שהמדרש נוצר בהשפעת מערכת הקשרים שבסיפור הארוך באבות דרבי נתן בין דיני נגעים לשאלה ההלכתית בדין הכסת העגולה. כך או כך, מסכת כלה מעידה על הגישה שהספחת טהורה, זו הגישה שהירושלמי הגדירה כשיטת רבי ישמעאל ורבי עקיבא, בניגוד לגישת חכמים שבמשנתנו.
כיצד להחמיר היתה כקרום ביצה ונעשת כצמר לבן כסיד ההיכל כשלג – תהליך הפוך לזה שמתואר ברישא, רבי אלעזר בן עזריה מטהר רבי לעזר חסמה אומר להקל טהור ולהחמיר תראה בתחלה – בדפוס ובכל עדי הנוסח הטובים נוסף רבי עקיבא אומר בין להקל בין להחמיר תראה בתחלה – וכן בספרא (נגעים פרק א ה"א, ס ע"א). ההלכות רוכזו בטבלה:
שינוי גוון
רבי עקיבא אינו חושש כלל מאפשרות שתהליך הבירור ייקח יותר משבועיים. זאת בניגוד לעמדה שייחסנו לו במשנה ו בפרק הקודם. עמדתו של רבי אלעזר בן עזריה מקלה מאוד. כך או כך, ייתכן שתהליך הבירור ייקח יותר משבועיים, בניגוד למשנה לעיל (פ"ג מ"ח).