אמר רבי שמעון אמתי בזמן שהיא כעדשה מובאת – היתה יתרה מכעדשה,
המותר סימן פשיון לפנימית, והחיצונה טמאה.
היה בו בהק פחות מכעדשה – סימן פשיון לפנימית, ואין סימן פסיון לחיצונה.
אמר רבי שמעון אמתי בזמן שהיא כעדשה מובאת – במקבילה בתוספתא: "מכוונת". זו מילה נדירה, אך מופיעה, שוב בהקשר של נגעים, בילקוט שמעוני (ראו להלן פ"ז מ"ח). כלומר, המחיה בדיוק כעדשה. אבל אם המחייה היתה יתירה מכעדשה – גדולה יותר, המותר – השטח שהוא יותר מעדשה, סימן פיסיון לפנימית – אם הבהרת פשתה לתוך המותר יש כאן "נגע פוסה לתוך נגע". זו עמדת ביניים בין חכמים במשנה ג ובין רבי מאיר; עמדת ביניים טכנית שאין בה היגיון "רפואי", שהרי יש כאן פסיון של הבהרת על חשבון המחיה. שטחה הקודם של המחיה אינו חשוב לעצם ההגדרה שיש כאן פסיון, על כן אנו מגדירים עמדה זאת כעמדת פשרה שאין בה "היגיון" רפואי, אלא רק בדיקה האם יש פסיון טכני או לא. והחיצונה טמאה – לפנימית יש פסיון וטמאה, לחיצונית יש מחיה בתוכה וטמאה. היה בוהק פחות מכעדשה סימן פיסיון לפנימית ואין סימן [ה ]פיסיון לחיצונה – בוהק כמחיה, וזו עמדת רבן גמליאל.
במשנה אין זיהוי מלא לעמדת רבי שמעון. אבל בתוספתא: "אמר רבי שמעון אימתי דברי רבי עקיבא, בזמן שהיה כעדשה מכוונת. היתה יתירה מכעדשה ונתמעט מותר זה, ונעשה הבהרת: אם בפנים נתמעט, שניהם להחליט. הפנימית משום שפשת, והחיצונה משום מחייתה. מבחוץ הפנימית להסגיר והחיצונה להחליט" (פ"ב ה"י, עמ' 620). מהתוספתא משמע שאכן רבי שמעון מתייחס לדברי רבי עקיבא, והיא מוסיפה אבחנה נוספת, שאם המחיה התכווצה מבחוץ והבהרת החיצונה התפשטה לתוך מה שהיה פעם שטח המחיה החיצונה טמאה, והפנימית להסגיר, כיוון שהמחיה אינה בתוכה, אבל הבהרת גדולה ויש להמתין להתפתחויות.
שתי בהרות ומחיה
לפי התוספתא רבי עקיבא אינו דבק בעמדה שאין להסגיר שבוע שני, והתוספתא אף חולקת על המשנה בפרטים נוספים, ואלו הודגשו בקו. דומה שעורך המשנה סבר שדברי רבי שמעון אינם נסובים על דברי רבי עקיבא ואינם פירוש לדבריו.
פרשנות משנתנו מעוררת את השאלה מה משמעות המונח "אימתי", האם בא לפרש ולסייג או לחלוק. שאלה זו חלה על משניות רבות שבהן מופיע המונח9כגון פאה פ"ג מ"ה; דמאי פ"ה מ"ה, ועוד. . המפרשים מעדיפים בדרך כלל את ההסבר הראשון, וזאת בעקבות הגדרת התלמוד הבבלי: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה במשנתינו – אינו אלא לפרש דברי חכמים. ורבי יוחנן אמר: אימתי – לפרש, ובמה – לחלוק" (בבלי, עירובין פב ע"א; סנהדרין כה ע"א). דברי התלמוד משקפים את רוב המקרים, אך עדיין ייתכן שפה או שם יש למונח משמעות שונה. ואכן בסוגיית הבבלי שם מסבירה הגמרא רק בדוחק את משנת סנהדרין (פ"ד מ"ג) לפי פרשנות זו. התחבטות זו ליוותה את פירושנו גם במשניות אחרות (כגון פאה פ"ה מ"ד).
כאמור, הבבלי מציג את השאלה כשאלה סגנונית כללית, לפחות על מימרותיו של רבי יהודה. במהלך פירושנו עסקנו במונחים אלו במשניות השונות וראינו כי יש שהם מתארים מחלוקת ויש שהם בוודאי פרשנות (כגון פאה פ"ז מ"א), או שינוי הלכתי מוסכם (כגון משנת מגילה פ"א מ"ג), ולעתים הם מחלוקת. כך, למשל, במשנת שבועות פ"ז מ"ו יש מחלוקת במשנה, ובתוספתא שם (פ"ו ה"ד) מנוסחים דברי רבי יהודה בלשון "במה דברים אמורים" ובתלמודים בלשון "אימתי" (ירו', שם לח ע"א; בבלי, שם מח ע"א), וברור שזו מחלוקת לכל דבר. הוא הדין במשנת עירובין (פ"ז מי"א) ש"במה דברים אמורים" בא לציין מחלוקת. במקומות אחרים שבהם המשפטים משובצים לעתים עדיף לפרשם כמחלוקת ולעתים הם באמת פירוש. לא מצינו הבדל שיטתי בין משמעות השימוש במונח בדברי רבי יהודה ובין משמעות שימושו בפי חכמים אחרים.
מכל מקום, הבבלי מדגיש את שימושו של רבי יהודה במונחים אלו. ואכן, המונח "אימתי" מופיע במשנה כ-55 פעמים, שליש מהן קשור לרבי יהודה. הווה אומר שחכם זה הרבה להשתמש במונח, אם כי הוא לא ייחודי לו. לעומת זאת המונח "במה (במי) דברים אמורים" מופיע מספר פעמים קרוב, אך רק פעמיים בשמו של רבי יהודה, ודומה שאין זה מונח ייחודי לו.
עוד נוסף בתוספתא: "אמר רבי יוסי אלו דברי רבי חנניה בן גמליאל. אבל אמורני בשתיהן החיצונה טהורה שאני רואה את הבהרת כאלו השחין במקום מחיה" (פ"ב הי"א, עמ' 620). לא ברור האם הוא מגיב לרבי שמעון (במחיה גדולה מכעדשה) או גם בעדשה מכוונת. אם הוא מדבר על עדשה מכוונת הרי אלו דברי רבן גמליאל, ואם הוא מדבר על עדשה גדולה הרי שהוא חולק על שיטת רבי שמעון. בטבלה הצגנו אפשרות זו.