חתן שניראה בו נגע – בערב חתונתו, נותנין [לו ] שבעת ימי המשתה – דוחים את בדיקת הנגע. זו כמובן זכות גדולה לחתן שאין מעיבים על שמחתו, לו ולביתו – בין אם הנגע נראה בו או בבית שלו, נותנים לו שבעת ימי המשתה. אמנם "ביתו זו אשתו" (יומא פ"א מ"א) ואפשר היה לפרש שנותנים שבוע גם אם נראה הנגע באשתו-כלתו, ברם המשך המשנה מוכיח שבנגעים שברכושו אנו עוסקים. ולכסותו – וכן אם הנגע פגע בבגדו. מובן שנגע בבגד הוא מטרד קל ונזק פחות חמור מנגע בגוף או בבית, אבל ההקלה לחתן מלאה וכוללנית. מעניין שאין במשנה התייחסות לכלה, סוף סוף גם בלעדיה השמחה איננה שלמה. אין זאת אלא שהיעדר הדיון מצטרף לתפיסה שההלכות במסכת הן ברובן תאורטיות, וכפי שהראינו במבוא. וכן ברגל נותנין [לו ] כל ימות הרגל – כל אדם שנתגלה בו נגע באחד משלושת הרגלים דוחה את הבדיקה לאחרי הרגל.
בספרא אנו שומעים גם דעה נוספת: "מלמד שנותנים לו שני ימים, שני ימים לביתו, ב' ימים לכסותו, דברי רבי יהודה. רבי אומר הרי הוא אומר וצוה הכהן וגו', אם ממתינים לדבר הרשות, לא ימתינו לדבר מצוה? וכמה היא מצותו נראה בחתן נותנים ז' ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנים לו כל ימי הרגל" (ספרא תזריע, פרשת נגעים פרק ה ה"ב, סג ע"ד). אם כן לדעת רבי יהודה אין נותנים לחתן שבעת ימי משתה אלא יומיים בלבד – נמצא שמשנתנו כרבי בספרא.
ההלכות הללו מוכיחות בעליל שבעצם אין דחיפות לבדיקה: גם אם השתנו נתונים מחכים לסוף השבוע, דוחים בדיקות בשל חתונה או בשל רגל ואין רואים נגעים בשבת (לעיל פ"א מ"ד). הלכה דומה היא שאם נתגלה נגע בבית מפנים את הבית לפני הבדיקה כדי שחפצי הבית לא ייטמאו (להלן פי"ב מ"ה). ההלכה עצמה שאובה מהתורה (ויקרא יד לו), אך חכמים הם המדגישים את הרכיב שהתורה חסה על ממונו של המצורע. הבבלי רואה במשנתנו מקור לצמצום הנזק של המצורע (מועד קטן ז ע"ב – ומייחס את ההלכה לתנאים). העיקרון שהתורה חסה על ממונו של המצורע נזכר במפורש להלן (פי"ב מ"ה). עיקרון זה מתעל את הפחד הטמיר מדיני נגעים למסלול משפטי: הנגע איננו אסון כשלעצמו, ורק ההכרזה הופכת אותו למשמעותי. אין לפחד ממנו, אלא יש לטפל בו לפי החוקים הקבועים, אך גם ללא הגזמה של פחד.