כיצד ראיית הנגע – השאלה היא למעשה עד לאיזה עומק ומידת קפדנות בודקים את הנגוע, כשהנגע מתגלה בין רגליו. האיש נראה כעודר – מתכופף כלפי פניו כך שאחוריו נראים. עבודת העידור נזכרת רבות במקורות כחלק מהעבודות בשדה לבן (דגנים) ובמטעים. לעתים היא מופיעה ברשימה כוללת, כגון "החופר, החורץ, הנועץ, המדייר, המעדר, המזבל, המכבד, המרבץ, המפעפע גושים... חייב משום חורש" (ירו', שבת פ"ז ה"ב, ט ע"ד - י ע"א). מרשימה מעין זאת קשה לאפיין את עבודת המעדר בדיוק, אך ממקורות נוספים ננסה לתאר את המעדר הקדום. בדרך כלל העידור מופיע יחד עם הניכוש או הזיבול: "מדת בשר ודם: עושה פועל אצל בעל הבית חורש עמו, וזורע עמו, ומנכש עמו, מעדר עמו" (מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, מסכתא דשירה ח, עמ' 143), או: "מזבלין ומעדרין במקשאות ובמדלעות עד ראש השנה" (משנה, שביעית פ"ב מ"ב), וכן במקורות נוספים (כגון בראשית רבה, מו ב, עמ' 460, ועוד). בן הזוג של העידור הוא הניכוש: "פעלים שהיו מנכשין בשדה ומעדרין בשדה" (תוס', מעשרות פ"ב הי"ג; וכן ירו', בבא בתרא פ"ג ה"ג, יד ע"א; יבמות פי"ב ה"א, יב ע"ג). המעדר מופיע ככלי שיש לו שיניים בלבד: "וכן השן של מעדר שיעור כולן כדי לעשות מלאכתן" (משנה, כלים פי"ג מ"ב; תוס', כלים בבא מציעא פ"ט ה"ג, עמ' 588), וכן: "השרתוע, והדוקרן, והמעדיר, והמלקוט של כובשין, שניטלה אחת משניהן ועשה של מתכת, הרי אלו טמאין. על כולן אמר רבי יהשע דבר חדש חדשו הסופרים ואין לי מה אשיב" (תוס', כלים בבא מציעא פ"ג הי"ד, עמ' 582). הדוקרן הוא כלי בעל שתי שיניים, והוא מזוהה על פי שמו (דיו–קרן, דיו ביוונית שתיים)20 ראו פירושנו לשבת פ"ו מ"א.. השרתוע הוא התקן של ברזל המונע כיפוף ראש הבהמה, כלומר כלי מעין טבעת עם שיני ברזל המופנות כלפי מעלה: "עשתה לו שרתוע של ברזל מתחת זקנו, שאם ירכין פניו יהא השרתוע מכהו"21תנחומא, וישב ח; ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 98; פירושנו לשבת פ"ה מ"ד..
מצד שני, איורים קדומים מראים כלי מעין מגרפה של ימינו ולו שיני ברזל (איור 8), על כן מתבקש שהמעדר הוא המגרפה של ימינו. הכלי שימש לפיזור זבל או לעקירת עשבים שוטים, או לתיחוח קל. כלי כזה אינו בנוי לסייע לעבודות הדורשות כוח, כגון ניכוש, עקירה או חיתוך, במלאכות אלה הם נעזרו בקרדום (איור 9 מעדר, איור 10 קרדום). המגרפה הקדומה דומה למעדר שלנו. היא בנויה מידית שאורכה נע בין שמונה לשבעה טפחים (משנה, כלים פכ"ט מ"ח), ו"כף" (משנה, שם פי"ג מ"ד), היינו לוח ברזל שטוח שנחשב ל"פשוטי כלי מתכת" (ירו', חגיגה פ"ב ה"ה, עח ע"ב). השתמשו במגרפה כדי לגרוף תנור או גרוגרות (משנה, שבת פי"ז מ"ב), ובעיקר כדי לערבב טיט22תוס', בבא מציעא פ"ב הכ"ב; מקוואות פ"ו הי"ח, עמ' 659; שמות רבה, פ"א כט, ומקבילות; במדבר רבה, פט"ו כ, ומקבילות רבות., או לחפור בבית הקברות (משנה, שקלים פ"ח מ"ב- איור 11) .
למעדר היה חלק נוסף שנקרא "מסוה": "והמסוה שבמעדר בזמן שהן קבועין חיבור לטומאה ולהזאה, בזמן שבפני עצמן טהורין" (תוס', כלים בבא בתרא פ"א ה"ז, עמ' 591). לפי ההקשר, המסווה הוא חלק הברזל המחבר את השיניים לקת או את כל מתקן הברזל למוט23למעדר היו גם רצועות, אך איננו יודעים למה הן שימשו (תוס', כלים בבא בתרא פ"א ה"ח, עמ' 591)..
כל כלי העבודה של קדמונינו היו בעלי ידית קצרה מזו המקובלת היום, ונדגים זאת בקרדום. המשנה תוחמת את אורך הידית המהווה "חיבור" לצורך טומאה, כלומר, ידית תקנית של קרדום מותנית בעיסוק שבו הוא משמש: "יד הקרדום של נכוש חמשה, יד בן הפטיש חמשה, ושל הפטיש ששה, יד הקרדום של בקוע ושל עדיר (עדור) ששה, ויד מקבת של סתתין ששה" (משנה, כלים פכ"ט מ"ז). אורך הידית נע בין חמישה טפחים לשישה טפחים. עוד אנו שומעים שאפשר גם לעדור בקרדום, אבל אורך הידית הוא שישה טפחים (איור 12).
מובן שאת הידית לא החזיקו בקצה, אלא נותר חלק חופשי בין היד לקצה מוט המעדר. חלק זה מכונה בספרותנו "שיירי הידית", וכן שנינו: "כל אלו שאמרו שירי ידותיהן מלפניהן. את שדרכו לאחוז בידו אחת, כגון יד הקרדום טפח. ואת שאין דרכו לאחוז אלא בשתי ידיו, כגון יד המגריפה טפחיים" (תוס', כלים בבא בתרא פ"ז ה"ו, עמ' 597). את הקרדום מחזיקים ביד אחת, ולא בשתי ידיים, ונותר טפח אחד חופשי. טפח אחד הוא מקום האחיזה שלו, והקרדום מוחזק בגובה שלושה עד ארבעה טפחים, כלומר העובד מתכופף עד לגובה של כ-35 ס"מ מהקרקע24כולל הכלי עצמו שגובהו 8-5 ס"מ.. הגובה מעל פני הקרקע מותנה בַעצמה שהעובד רוצה להפעיל על הכלי. ככל שהעצמה קטנה יותר, ניתן להכין כלי עם ידית ארוכה יותר (כך המנוף יהא קטן, והכלי יעמוד בפני לחצים מתונים יותר). הקרדום שימש לעבודות קשות יותר, ולכן בקרדום הידית של שישה טפחים, ובמעדר המשמש למלאכות קלות הידית אולי ארוכה יותר (עוד כ-10 ס"מ בערך).
כיום אנו משתמשים בידיות ארוכות יותר החוסכות את כיפוף הגב. ההעדפה של ידיות קצרות מקורה ביכולתם הגופנית המשובחת של החקלאים הקדומים שגמישותם אפשרה את הכיפוף הנמוך, אך גם בקושי להתקין ידיות חזקות בכלים. ככל שהידית ארוכה יותר, המנוף המופעל עליה מתעצם, והעץ החזק והארוך היה יקר בארץ.
אם כן, המשנה אינה דורשת בדיקה קפדנית באברים הפנימיים או האינטימיים של הגבר. התביעה היא שאדם ייבדק בכיפוף עמוק למדי, מן הסתם ברגלים מפוסקות, שכן כך נוח יותר לעדור בשדות, וכך נוח וצנוע יותר לבדוק את הנגע במקומות האינטימיים.
ובמוסק זיתים – כדי לבדוק את בית השחי הנגוע עומד ומרים ידיו בגובה מרבי. היו כמה שיטות מסיקה של זיתים, אבל בסופו של דבר המוסק ניצב מתחת לעץ והרים ידיו לגובה מרבי כדי לקטוף את הזיתים. והאשה כעורכת – אישה שראתה נגעים בין רגליה נבדקת כמי שעורכת את הבצק לאחר לישתו, ולפני הנחתו בתנור: "רבן גמליאל אומר שלש נשים לשות כאחת, ואופות בתנור אחד זו אחר זו, וחכמים אומרים שלש נשים עוסקות בבצק, אחת לשה, ואחת עורכת ואחת אופה" (משנה, פסחים פ"ג מ"ד). על התנוחה בעת עריכת הבצק אנו לומדים מציורים קדומים. בציורים מצריים האישה יושבת על ארבע, וכך נראים ונבדקים אחוריה. בציורים רומיים והלניסטיים האישה (השפחה) יושבת ישיבה מזרחית, וכך נראים ונבדקים איבריה האינטימיים הקדמיים. בויקרא רבה (טו ח) מפורש: "כאורגת (צריך להיות עורכת) בבית הסתרים", כלומר כפירוש השני שהצענו.
ובמניקה את בנה – המשנה החלה באחורי הנבדק וסיימה בבית השחי, המשיכה באחורי האישה ועתה עוסקת בבית השחי של האישה. האישה מניקה את בנה, ולשם כך היא מרימה את ידה כדי לתמוך בגוף הפעוט. הרמה זו נמוכה יותר משל מוסק זיתים. במקבילה בויקרא רבה נאמר שתנוחה זו היא לבדיקה מתחת לדד. וכאורגת בעומדים על השחי – הרמת היד לבדיקת בית השחי היא כתנוחת היד באריגה בעמידה. בתנוחה זו האישה מרימה את ידה מעט גבוה מגובה הכתפיים כדי להעביר את החוט (איור 13 אורגת לעומדים). שתי בדיקות אלו הן לשחי, כלומר לבית השחי. ליד הימנית – את האריגה מבצעת האישה ביד ימין, היא "יד העבודה" של רוב בני האדם. רבי יהודה אומר אף כטווה בפישתן על השמאלית – את היד השמאלית (בית השחי השמאלי) בודקים בתנוחת טווייה, לשם כך מרימה האישה את יד שמאל שבה היא מחזיקה את הפלך ובידה הימנית היא ממוללת את החוט (איור 14). בפשוטה של המשנה אין כאן מחלוקת, כל תנא נקב בשם העבודה המוכרת לו, אך הכלל משותף לשני התנאים: הרמת היד נעשית כדרך העבודה הרגילה, על כן בית השחי של האישה נבדק כשהוא פתוח פחות. כך פירשנו שהאישה נבדקת כעורכת, או שאחוריה אינם נבדקים, או שאבריה האינטימיים לפנים אינם נבדקים. דרכי בדיקה אלו חוזרות בספרא (פרק ד ה"ג, סג ע"ב). המינוח "אף כטווה" מטעה, כאילו זו בדיקה קפדנית יותר, ברם המילית "אף" מופיעה פעמים רבות להדגשה בלבד, וכך גם כאן; ואכן בויקרא רבה (טו ח) מילית זו איננה. אנו פירשנו שאין מחלוקת בין התנאים, אבל בתוספתא נראה שהתנאים חולקים: "אמר רבי נראין דברי רבי מאיר בימין ודברי רבי יהודה בשמאל" (פ"א ה"ח, עמ' 618). לדעת רבי כל תנא התכוון שיש לבדוק דווקא בגובה התנוחה שלו, אך רבי מציע בדיקה שונה לשתי הידיים. בדבריו של רבי מודגש ההיבט הטקסי. לו היה גובה היד מושפע מצורך מעשי, היה הגובה הנדרש צריך להיות זהה בשתי הידיים; אבל רבי מדגיש שכל אדם נבדק בדרכי פעילותו היום-יומית, גם אם זו בדיקה חלקית בלבד. ראויה לציון העובדה שסתם המשנה מדברת בצמר, ורבי יהודה בן הגליל מוסיף את הדין בפשתן, שהיה הגידול האופייני לגליל. כך נוהג רבי יהודה גם במשניות וברייתות נוספות25תוס', כתובות פ"ה ה"ד (ראו פירושנו לכתובות פ"ה מ"ה); משנה, להלן פי"א מ"ח; בבא בתרא פ"ב מי"ד; תוס', שבת פ"ג הכ"ב..
שינוי המינוח מלמד על תופעה היסטורית-ספרותית. כל תנא שנה את הלכתו בבית מדרשו, ובשלב ראשון טרם נקבע ניסוח אחיד. עורך המשנה שנה את שני המונחים כאילו הם יוצרים מחלוקת, אבל אין כאן מחלוקת אלא כל אחד ניסח על דעתו, והעורך לא רצה לוותר על הניסוח השונה. הר"ש למשנתנו מסביר: "שאדם חייב לומר בלשון רבו", ובשפתנו: העורך לא ערך ואיחד את המשנה אלא הביא את שני הניסוחים המקבילים. אמנם בדרך כלל הסגנון שבו התנא הראשון (ת"ק או חכמים) אומר ניסוח סתמי ואחר כך נאמר "רבי פלוני אומר..." הוא סגנון של מחלוקת; אך לפעמים אין אלו אלא ניסוחים שונים. בדרך זו ביארנו, או הצענו לבאר, משניות וברייתות אחרות שבהן אפשר היה להבין שאכן במחלוקת עסקינן26כגון משנה, פרה פ"ז מ"ט; כלים פט"ו מ"א; תוס', פרה פ"ז ה"ג, עמ' 636; משנה, פרה פי"א מ"ז (ותוספתא שם פי"ב ה"ח, עמ' 640); משנה, גיטין פ"ט מ"ג ועוד, וראו פירושנו לפרה פ"ב מ"ה.. אבל התוספתא מסבירה את המשנה כמחלוקת, משום שזה ההסבר הרגיל לרוב המקרים שבהם ניסוחים כאלה מופיעים.
כשם שהוא נראה לנגעו – כדי לטמאו, כך הוא נראה לתיגלחתו – כדי לטהרו.
כאמור הבדיקה איננה קפדנית, בלשון חז"ל אין בודקים את "בית הסתרים", וכן במעמד הטהרה אין מגלחים את בית הסתרים (להלן פי"ד מ"ד; ספרא, מצורע פרשה ב ה"ז, ע ע"א; פרק ב ה"ב, עא ע"א27ראו דיון ארוך בירו', יבמות פ"ו ה"א, ז ע"ב ., ובשעת הטבילה אין צורך שהמים יגיעו עד לשם (ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ד ה"ה, עו ע"ד, ועוד). גם שער בית הסתרים אינו נבדק (תוס', פ"א ה"ט; ספרא מצורע פרשה ב ה"ז, ע ע"א, ומקבילות נוספות). גם שער הראש אינו מיטמא בנגעים כפי ששנינו להלן (פ"ו מ"ח), והיה מקום לשנות את דין שער בית הסתרים שם, ברם ניכר שעריכת המסכת לא הושלמה.