כהן הסומא באחת מעיניו או שכהה מאור [מ ]עיניו – כהה מאור עיניו משמעו שראייתו השתבשה, אך לא לגמרי, לא יראה הנגעין שנאמר לכל מראה עיני הכהן – ויקרא יג יב. בהקשר של משנתנו נראה שהבחנת הגוון הנכון מצריכה שימוש דו-ממדי (בשתי העיניים). יש בכך אמת מסוימת, אבל בהקשר רחב יותר דומה שסומא בעין אחת נחשב לבעל מום: לא רק עיוור בשתי עיניו נחשב לבעל מום חריף, אלא גם עיוור למחצה נחשב לבעל מום חמור, ומובן שהוא פסול לעבודה במקדש: "עיור בין סומא בשתי עיניו בין סומא אפילו בעינו אחת" (ספרא אמור, פרשה ג ה"ו, צה ע"א). כוהנים בעלי מומים אסורים היו בעבודת הקודש, אך אכלו בקודשים וזכו בחלוקת לחם הפנים ושתי הלחם, כשהוא נחלק בימי הרגל לכל המשמרות18תוס', סוכה פ"ד הכ"ג; בבלי, שם נו ע"א.. בתוספתא הורחב האיסור גם לדיין (פ"א ה"ז, עמ' 617)19בבבלי, סנהדרין לד ע"ב, הורחב האיסור גם על עד. בירו', נדרים פ"ט ה"א, מא ע"ג, מנצל רבי ירמיה את עיוורונו החלקי כאמתלה שלא לדון, ומכאן משמע שבדרך כלל לא הקפידו על מגבלה זו. . ברם איסור ראיית נגעים נסמך על פסוק ועל נימוק, שהרי בנגעים צבע הגוון קובע את מעמדו של הנגע, וראייה תקינה היא תנאי הכרחי לפסיקה; אבל האיסור לדון מקורו בתפיסה הכללית שסומא או סומא למחצה אינו ראוי למעמד ציבורי. יתר על כן, חז"ל תבעו וטבעו זהות בין שיפוט לעבודת מקדש – ובין לימוד תורה להקרבת קרבנות – והאיסור על סומא באחת מעיניו לדון הוא חלק ממגמה זו; עם זאת, מובן שלא נאסר עליו ללמוד. כך נקבע שעיוורון חלקי הוא עילה לגט, בבחינת "מומין גדולים" (תוס', כתובות פ"ז ה"י). גם כהות עיניים נחשבה לפגם גדול, ולחוסר כבוד, לפיכך המדרש מפרש את הכתוב שעיני יעקב כהו מזוקן שאיבד את כוח הנבואה שלו (בראשית רבה, צא י, עמ' 1243).
אם כן, צורכי הראייה וכבוד המעמד הכתיבו יחדיו את ההלכה. מן הראוי להעיר שפרטי ראיית נגעים, כפי שהם מצטיירים במשנה, מחייבים מומחיות וניסיון רב, וכוהן עיוור למחצה בעל ניסיון ויכולת רבה עדיין עשוי להיות לעזר. ההלכה שבמשנה חוזרת בספרא (פרק ד ה"ג, סג ע"ב).
הבבלי לומד את כל ההלכות מהפסוק שצוטט לעיל במשנה, "לכל מראה עיני כהן", ושם מובאת גם תוספת דרשות (מועד קטן ה ע"א).
הבית האפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו – רוב הבתים בימי קדם היו אפלים, שכן החלונות היו קטנים (איור 7-8). ההלכה נותנת ביטוי לכך בהלכות בדיקת חמץ, שכן היא דורשת נר לבדיקה רגילה (פ"א מ"ב). בתוספתא מובעת עמדה מנוגדת: "בית האפל וחלונותיו מוגפות, מפתחין לאותן חלונות ורואין את נגעו. סדין המקומט מפשטין את קומטיו ורואין את נגעו. נראית הנגע בחדרין או בסדקין, אין נזקק לו. סילקו, הרי הוא כקמוט שנפשט" (פ"א ה"ח, עמ' 618). גם התוספתא סבורה שבדיקת הנגעים נערכת במגמת הקלה, ואין מפשפשים בחורים וסדקים, אך המשנה מרחיבה את ההקלה, ולמעשה אין אפשרות לבדוק בית רגיל. הלכה זו חוזרת גם בספרא (מצורע, פרשה ה הי"א, עג ע"א). אולם המשנה, לעומת התוספתא, סבורה שנגעי בגדים ונגעי אדם נבדקים מחוץ לבית לעין השמש ולעיני כול. אין במקורות ביטוי לבעיות הצניעות הכרוכות בבדיקה, הן לעיני הכוהן והן לעיני הצופים, אבל ברור שיש בה טקסיות: בדיקה במרחב הפתוח בנוכחות הכוהן, ואולי גם חכם ובני משפחה, הופכת את המעמד לטקסי.
אי פתיחת החלונות מלמד שבעצם אין רצון למצוא נגעים אלא למצוא היתר, כדברי רבי יהודה שמטרת ראיית הנגעים היא להקל (לעיל משנה א).