אין רואין הנגעין בשחרית ובין הערביים – שכן אור השמש איננו בעיצומו. בכל המשנה ניכר שאין מדובר אלא בתאורה טבעית. תאורה אחרת הייתה קיימת, אבל בדרך כלל בהיקפים קטנים, והאור המלאכותי הרגיל היה מצומצם. אין צריך לומר שבתנאי אור חלש גווני הנגע נראים שונים. ולא בתוך הבית – הבית היה חשוך למדי. אמנם היה בו חלון, אך הוא היה בדרך כלל קטן מידות (איור 6).
על כן יש לחשוף את הנגוע לאור השמש, והוא הדין בנגעי בגדים; אבל נגעי בית אין ברירה אלא לבדוק בבית עצמו. הוצאת המנוגע החוצה מעוררת את שאלת הצניעות, שהרי חשיפת הנבדק לשמש נעשית לעין כול – שאלה זו תחריף במשנה ד. ולא ביום מעונן לפי שהכהה נראת עזה – ביום מעונן גם צבע כהה נראה בהיר, ולא בצהרים לפי שעזה נראת כהה – כל צבע בהיר נראה כהה מעט באור שמש חזקה מדי,אמתי רואין בשלש [ו ]בארבע [ו ]בחמש [ו ]בשבע בשמנה [ו ]בתשע דברי רבי מאיר – רבי מאיר קובע חמש או שש "שעות קבלה" של בדיקת נגעים, שעות שבהן האור אינו חזק ואינו חלש מדי. רבי יהודה אומר בארבע בחמש בשמנה ובתשע – רבי יהודה מקל, הוא מאפשר רק ארבע שעות קבלה ביום. המשנה אינה מתייחסת לשאלה מה קורה ביום מעונן: האם הבדיקה נדחית? האם מי שטמא בעליל, נחשב עדיין לטהור? אמנם בארץ יש בדרך כלל שעות שמש גם בימים מעוננים, אך לא תמיד. נראה שההלכות בנושא הן תאורטיות, ואינן נותנות תשובות רֵאליות שלמות.
המשנה מניחה כאמור שאין שימוש באמצעים טכנולוגיים לשיפור התאורה. כמובן הם הכירו את השימוש בתאורת עזר, אבל בדיקת נגעים צריכה להיעשות באור טבעי, וכל תאורה מלאכותית משנה את הגוון של הבהרת. הלכה דומה מצויה בספרא, אלא שחלו שינויים בדברי החולקים על רבי מאיר: "רבי יהודה אומר בארבע בחמש בשש בשמונה ובתשע, רבי יוסי אומר בארבע וחמש בתשע בעשר, אבל אמר רואה אני את דברי רבי" (תזריע פרק ב ה"ג, סא ע"ד).
שעות הקבלה של הכוהן
באפור סומנו "שעות הקבלה".
מגוון הדעות מלמד שלא הייתה לחכמים מסורת אלא כל אחד אמר מדעתו את אשר הכיר והבין.
משפט הסיום שבמדרש הספרא אינו שייך למחלוקת שלפנינו שבה לא נזכר רבי כלל. אפשר שיש לתקן את הגרסה ל"דברי רבי מאיר" (או "רבי יהודה").