מצות עץ ארז – ניסוח זה של "מצוָת..." רגיל במשניות, אך בעקבותיו בא בדרך כלל תיאור דרך קיום המצווה, כגון מצוות לולב ופרטי לקיחת לולב (משנה, סוכה פ"ד מ"ד), מצוות ערבה שאחריה בא תיאור המעמד של נטילת הערבות והבאתן לירושלים (שם מ"ה), מצוות חליצה שאחריה בא תיאור מעמד החליצה (משנה, יבמות פי"ב מ"ב), מצוות הנשרפים (משנה, סנהדרין פ"ז מ"ב) והנהרגין (שם מ"ג), מצוות מגילה (תוס', מגילה פ"ב ה"ט), מצוות וידוי (תוס', יומא פ"ד הי"ד) ועוד. במשנת פרה "מצות אזוב..." (פרה פי"א מ"ט), אך שוב אחריה בא תיאור של כמות ענפי האזוב ואגידתם. עם זאת, הדוגמה מפרה קרובה למשנתנו. הסגנון הוא הלכתי למחצה, אך חריג במקצת. אורכו אמה – זה גודל מקובל בסגנונו ובתוכנו. ועוביו כרביע כרע המטה – זו מידה בלתי מקובלת, היינו מצפים או למידה ברורה (עובי מרדע, כמקדח וכו') או לפחות "ככרע מיטה". מידה זו של "כרע מיטה" גם היא איננה חוזרת במקורות. אחד לשנים ושנים לארבעה – בתוספתא מובא סיפור מעשה המהווה בסיס להלכה העקרונית: "1. אזוב הכשר לחטאת, כשר למצורע. הזה בו לחטאת, כשר למצורע. רבי אליעזר אומר עץ ארז, ואזוב, ושני תולעת האמור בתורה, שלא נעשתה בהן מלאכה. 2. אמר רבי יהודה שבתי היית והלכתי אצל רבי טרפון בביתו. אמר לי יהודה בני, תן לי סנדלי, ונתתי לו. פשט ידו לחלון, ונתן לו הימנה מקל. אמר לי בני בזו טהרתי שלשה מצורעים, ולמדתי בה שבע הלכות: שהן של אברית25שם של עץ. וראשה טרוף26ליברמן מתדיין ארוכות בפירוש המילה, מתוך שהכיר גרסה "ובראשה טרף", וזו לשון המקרא, כלומר שיש בה עלה. אבל בפשטות יש לקבל את הסברו האחרון שטרוף משמעו מקובע או שטוח (בניגוד לעץ טבעי שהוא עגול – בבלי, נדרים כה ע"א; שבועות כט ע"ב). ארכה אמה ועבייה כרבוע כרע המטה, חלוק אחד, ושנים לארבעה, מזין שונין ומשלשין, ומטהרין בפני הבית ושלא בפני הבית ומטהרין בגבולין"27פ"ח ה"ב, עמ' 628; ספרא, מצורע פ"א הי"ג, ע ע"ג; ירו', סוטה פ"ב ה"ב, יח ע"א.. חלק מהמסקנות הן "טכניות הלכתיות", כגון שמותר להשתמש בעץ הארז כמה פעמים. חלק מהן חשובות עד מאוד להבנת הרֵאליה של טהרת מצורע. המטהר הוא רבי טרפון שהיה כוהן, אך לא נאמר האם הוא עושה את מלאכתו ככוהן או שכל חכם (וכל אדם) רשאי לטהר. זה גם הסיפור היחיד בספרות חז"ל על מצורע בפועל, ואנו שומעים שטהרת מצורע נהגה גם לאחר הבית אף על פי שהמצורע אינו יכול להביא את קרבנו. בעניינים אלו הרחבנו במבוא.
כאמור, המידה של "ככרע מיטה" היא חריגה, ואין לה אח ורע בספרות חז"ל. המידה של "ככרע המיטה" נאמרה לעניין רוחב העץ. אשר לאורך העץ – לפנינו שתי מידות, האחת אמה והאחרת חצי כרע מיטה. האחת שגרתית בספרות חז"ל, והאחרת כאמור חריגה. לא רק בכך שאין דומה לה, אלא שלא שמענו קביעת מידה בסגנון זה של "חולק לחצי" או "חולק שנים לארבע". מצינו רק את הסגנון ההפוך, שלוקחים חפץ וכדי להגיע למידה הנכונה כופלים אותו, כגון "ורצועה של עגל בידו, כפולה אחד לשנים, ושנים לארבעה, ושני רצועות עולות ויורדות בה" (משנה, מכות פ"ג מי"ב), וכן: "מנחת ישראל כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל. מנחת כהנים כופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל" (משנה, מנחות פ"ו מ"ד), וכן נאמר על הפרוכת (תוס', שקלים פ"ג הי"ג ומקבילות) ועל חוטי הפרוכת (ירו', שם פ"ח ה"ב, נא ע"ב). לפנינו אפוא דוגמה נוספת למידה שיש כמותה בספרות, אך שימושה כאן חריג וייחודי.
מבחינה מעשית קשה מאוד לחצות כרע מיטה לאורכו. אפשר היה להבין אילו מדובר היה באורך כרע המיטה. זו השערה נועזת מדי, שכן היא מפרשת את המשנה בניגוד לכתוב בה ובמקבילותיה. אם היינו מקבלים השערה זו הרי שהמשנה מדברת על מיטה בגובה שתי אמות, ועץ הארז הוא באורך חצי כרע מיטה, לוקחים כרע ושוברים אותו לאורכו לשניים, או שני כרעיים ושוברים אותם לארבעה. מבחינה רֵאלית אכן שתי המידות קרובות, שכן המיטות הקדומות היו גבוהות, והירושלמי מסביר שבין המיטה ("מעי המיטה") לגג הסוכה ("הסכך") אין עשרה טפחים28ראו ירו', סוכה פ"ב ה"א, נב ע"ד, וראו פירושנו לסוכה פ"ב מ"א ששם דנו בגובה המיטה הקדומה.. הרעיון חריף, והקשיים שהצבענו עליהם בפירוש הרגיל קשים, ואף על פי כן להערכתנו התיקון נועז מדי ויש לדחותו.
במדרשי ההלכה נדרש שתהא זו "בקעת מתוך לבו של ארז" (ספרי זוטא, יט ו, עמ' 303), כלומר העץ יהיה באמת חתוך לאורכו, למרות הקושי הפיזי להתקין עץ כזה.
מצות אזוב לא אזוביון – בחלק מעדי הנוסח "אזוב יון", כלומר אזוב הבא מיוון. אין מדובר בייבוא אזוב, אלא בשם לוואי שנקבע משום שהאזוב רגיל ביוון. בכתב יד קופמן למסכת פרה: "איזובין". לא אזוב כחלת – כוחלת היא עיר קדומה, והוצעו לה זיהויים אחדים29זיסו, כוחלית.. [ו ]לא אזוב רומי לא אזוב מדברית – אזוב הגדל במדבר, ולא כל אזוב שיש לו שם לווי – כינוי צדדי, אלא רק "אזוב" סתם. דרישה דומה מופיעה במסכת פרה: "כל אזוב שיש לו שם לווי פסול. אזוב זה כשר. אזוב יון אזוב כוחלית אזוב רומי אזוב מדברי פסול, ושל תרומה טמאה פסול ושל טהורה לא יזה, ואם הזה כשר" (פי"א מ"ז). הצירוף "אזוב זה" קשה. ייתכן שהוא רומז להכרזה של הכוהן הגדול במעמד שרפת הפרה: "אמר להן עץ ארז זה? עץ ארז זה? אזוב זה? אזוב זה?" (משנה, שם פ"ג מ"י); אם כן, האזוב צריך להיות כזה שאומרים עליו "אזוב זה", ללא שם לוואי. התוכן של משנת פרה דומה למשנתנו, ואף סגנונה דומה, אך הסדר הפוך: קודם הכלל ואחריו הדוגמאות, ואילו במשנתנו הדוגמאות קודמות. סגנון משנתנו דומה יותר למדרש הלכה לפסוק המזכיר את המונח המקראי ומסבירו, ואכן הדרשה חוזרת בסדרת מדרשים תנאיים ובכולם הנוסח כבמשנתנו30ספרי במדבר, קכד, עמ' 156; קכט, עמ' 166; ספרי זוטא, יט ו, עמ' 303; מכילתא דרבי ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא יא, עמ' 37; ספרא, מצורע פרשה א הט"ז, ע ע"ג; בבלי, סוכה יג ע"א; חולין סב ע"א.. התופעה שהמשנה (או מקור תנאי אחר) מונה רשימת דוגמאות וכלל היא תדירה. בדרך כלל המשנה מונה פרטים ואחרי זה כלל מסכם – פסחים פ"ג מ"א; נדרים פ"ו מ"ט. לקבוצה זו שייכות כל משניות "זה הכלל" שבדרך כלל פותחות בדוגמאות ומסיימות בכלל31משנה, ברכות פ"ו מ"ז; דמאי פ"ז מ"ז; שביעית פ"ז מ"ז; שקלים פ"א מ"ה; בבא בתרא פ"א מ"ו, ועוד ועוד., וכן מעשר שני פ"א מ"ז, ודומה שזו הצורה הרווחת.
ברם, מצינו גם משניות שבהן כלל ואחריו פרטים. לאלו שייכות משניות "כלל אמרו", כגון שביעית פ"ז מ"א; פ"ז מ"ב; מעשרות פ"א מ"א ועוד. צורה זו רווחת בהחלט, אם כי אולי פחות מקודמתה.
העיקרון של היעדר שם לוואי חוזר במשניות ובנושאים אחרים, וניתן לראות בו דרך לימוד של חכמים, כגון "הנודר מן היין, מותר ביין תפוחים. מן השמן, מותר בשמן שומשמין. מן הדבש, מותר בדבש תמרים. מן החומץ, מותר בחומץ סתוניות. מן הכרישין, מותר בקפלוטות. מן הירק, מותר בירקות השדה, מפני שהוא שם לווי" (נדרים פ"ו מ"ט), וכן: "תלמוד לומר 'וכל משקה'. אי כל משקה יכול מי תותים, או מי פירות, או מי רימונים, ושאר כל מיני פירות? תלמוד לומר 'מים', מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי – אף אני מרבה הטל, והיין, והשמן, והדם, והדבש, והחלב, שאין להם שם לווי, ומוציא מי תותים, ומי רימונים, ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי" (ספרא, שמיני פרשה ח ה"א, נד ע"ד).
נמצאנו למדים שמשנתנו מסוגננת בסגנון הרגיל בספרות חז"ל, ודומה בתוכנה למסכת פרה. פרטים נוספים על הארז שנויים במסכת פרה, אך אינם חלים בהכרח גם על מצורע (פי"א מ"ט).