Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Negaim 13:8

המשנה חוזרת לעסוק בדין כניסה לבית המנוגע, נושא שנדון במשנה ד לעיל.

טהור שהיכניס ראשו ורובו לבית טמא ניטמא – הבית המנוגע מטמא בביאה, והלכה זו נאמרה כבר במשנה ד, וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טימהו – הטמא (בטומאת צרעת) מטמא את הבית בכעין טומאת אוהל. לפי ההקשר הרי שהדגשת המשנה היא על מרכיב הזמן. הטומאה היא כבר בכניסה זמנית, והבית נטמא ומטמא בזמן קצר, ובכניסת ראשו ורובו, ואין כאן הגבלה של זמן, זאת בניגוד למשנה ז שבה למרכיב הזמן הייתה חשיבות, אך רק כדי לטמא אדם אחר. טלית טהורה שהיכניס ממנה שלושה על שלוש לבית טמא ניטמאת – הטלית ניטמאת רק כשהיא בגודל שלושה על שלושה טפחים (לעיל פי"א מ"ח ופי"ב מ"ב). וטמאה – טלית טמאה, שהכניס ממנה אפילו כזית [לבית ] טהור טימתו – המידה של "כזית" קשה. ראשית אין היא מתאימה לבגד שיש לנקוט בו במידת שטח ולא במידת נפח. יתר על כן, לעיל נקבעה המידה של שלושה על שלושה המתאימה גם לכלל הטומאות ולטלית כאחת, וכן שנינו שטומאת בגד נגוע היא כטומאת בגד רגילה (פי"א מי"א), והנה כאן הדין שונה. אין זה סביר שבגד ניטמא לפי מידה אחת ומטמא לפי מידה אחרת. אין אפוא מנוס מלומר ששני המשפטים חלוקים זה על זה.

זאת ועוד. יש מקום לשער שההלכה צועדת לכיוון של סטנדרטיזציה, כלומר לאחידות משפטית. על כן מותר לשער שהמידה של כזית היא הקדומה, והיא שנויה במשנה ג לעיל לעניין אבנים ועצים המטמאים בכזית. בשלב שני נקבעה המידה הרגילה בבגדים, שלושה על שלושה, שהיא תקפה לעניין טומאה כפי שהראינו לעיל (פי"א מ"ח), ולעניינים אחרים (משנה, בבא קמא פ"י מ"י). באותו שלב גם נקבע הכלל שטומאת נגעי בגד כטומאת בגדים בכלל (פי"א מי"א). להלן נראה כיצד יישבה התוספתא את הסתירה בין שתי המידות.

משנתנו חוזרת, כאמור, על משנה ד, אך יש בה חידוש וברור שהיא באה ממקור אחר, ולכן בחר עורך המשנה ללקטה למשנה. השאלה היא האם היא חולקת על המשנה הקודמת, שבה הייתה הגבלת זמן ורק שהיית מה מטמאת, או שבמעבר תחת עץ נדרש זמן שהייה (בלתי מוגדר), אך לא בכניסה ממש לבית. מכל מקום במשנה ד לעיל שנינו גם דעה אמוראית חולקת שרק כניסת כולו לבית מטמאת. "ראשו ורובו" הוא המונח הרגיל והכוונה לרוב גוף האדם, וראשו הוא כרובו, גם בתחומים הלכתיים נוספים²²משנה, עירובין פ"י מ"ו; סוכה פ"ב מ"ז; פסחים פ"ח מ"ג ועוד..

בתוספתא: "המכניס ראשו ורובו לבית המנוגע, טמא. כלי חרס שהכניס אוירו לבית המנוגע, טמא. הספסלין והקתדראות שהכניס רובן לבית המנוגע, טמאים" (פ"ז ה"ז, עמ' 626). אם כן, דין "ראשו ורובו" חל גם על חפצים, אלא שבהם אין "ראשו". לעומת זאת כלי חרס מטמא באווירו (רק כשהפתח פתוח לתוך הבית המנוגע), כרגיל בכלי חרס (אך לא נקבע האם צריך להכניס את כל אווירו).

לעיל שנינו שבבגד אין בוחנים האם רובו בבית המנוגע, אלא אם הכניס ממנו שלושה על שלושה טפחים הבגד המנוגע מטמא, והבגד הטהור ניטמא. אבל בתוספתא הניסוח מאחד את כל חלקי המשנה: "טלית טמאה שיש בה שלש על שלש, ואין כזית, והכניס רובה לבית טהור, טמאתו, ורבי נחמיה מטהר עד שיכניס את כולה, וטהורה שהכניס ממנה שלש על שלש [לבית טמא ונטמא]²³חסר בכתב יד וינה., רבי נחמיה מטהר עד שיכניס כולה²⁴בכתב יד ערפורט: "רובה"., וטמאה שהכניס ממנה אפילו כזית לבית טהור, טמאתו" (פ"ז ה"ו, עמ' 626). בעל התוספתא התקשה בשתי שאלות:

1. אם דין בגד כדין חפץ, הרי שדי ברובו ואין צורך בשלושה על שלושה.

2. מה היחס בין דין שלושה על שלושה לדין כזית. כזכור אנו ראינו סתירה בין שני המשפטים, ומי שנקב במידה "כזית" אינו דורש מידה מינימלית של שלושה על שלושה.

אשר לשאלה הראשונה – אנו לא ראינו בה קושי אלא דין מיוחד לבגד, והסברנו שדין בגד שונה מחפץ ומאדם. באלו צריך רובו (וראשו). הסבר התוספתא קובע שזו מחלוקת תנאים, ומשנתנו כרבי נחמיה (שצריך להכניס את כל שלושה על שלושה הטפחים). אשר לשאלה השנייה ("שלוש על שלוש" או "כזית"), הכנסה כזית מטמאת תמיד, והכנסה של בגד ששטחו שלושה על שלושה טפחים טומאתה במחלוקת. ההסבר למעשה בלתי אפשרי. בגד שיש בו שלושה על שלושה יש בו גם כזית, והניסיון המורכב של התוספתא יוצר מהומה הלכתית והוא בבירור ניסיון תירוץ הרמוניסטי. ניסיונות מסוג זה פגשנו בתוספתא. גם במשנה ו הקודמת חשדנו בניסיון כזה, אבל במשנתנו הניסיון לתפירה הרמוניסטית של קטעים סותרים הוא גלוי לעין. תופעה זו זוהתה, במידות שונות של ודאות, גם במשניות אחרות²⁵משנה, יבמות פי"ב מ"ב; פאה פ"א מ"א; כתובות פ"ה מ"א.. עם זאת, בדרך כלל התוספתא היא פירוש מקורי למשנה, ואבן פינה להבנת כוונתה המקורית.

טומאתו של מי שנכנס חלקית לבית המנוגע חוזרת גם במשנת ידים: "1. המכניס ידיו לבית המנוגע ידיו תחלות, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים ידיו שניות. 2. כל המטמא בגדים בשעת מגעו מטמא את הידים להיות תחלות, דברי רבי עקיבא, וחכמים אומרים להיות שניות. אמרו לו לרבי עקיבא היכן מצינו שהידים תחלה בכל מקום? אמר להם וכי היאך אפשר להן להיות תחלה אלא אם כן נטמא גופו..." (פ"ג מ"א). ההלכה השנייה חושפת את טעמו של רבי עקיבא. גם הוא מסכים שטומאת ידיים היא טומאה קלה בלבד, אבל המכניס ידו לבית המנוגע (מקרה 1), כמו המטמא בגדים בשעת מגעו²⁶על כך ראו פירושנו לידים פ"א מ"ג; זבים פ"ה מ"א., נטמא כל גופו והוא טמא באב הטומאה, ולכן גם ידיו טמאות תחילה. אבל באמת אם גופו איננו טמא, ודאי שהידיים אינן אלא תחילה. מי שניסח את דברי רבי עקיבא עשה כן לאור דברי חכמים, ובעצם לדעת רבי עקיבא הנכנס לבית המנוגע טמא כולו, בטומאת אב הטומאה.

המשנה בידים שונה מכל מסורות ההלכה שבפרק זה. על דעת רבי עקיבא איננו שומעים בַפרק. לדעתו גם כניסה חלקית מטמאת את כל הגוף. למעשה זו גישה הלכתית "רגילה" וסבירה: הרי כל הגוף הוא גוש אחד, בלשון ההלכה הוא בבחינת "חיבור", ואם נטמא חלקו נטמא גופו. יתר על כן, אין חשיבות לאורך השהייה בבית (המשנה הבאה), וודאי שלא ל"ראשו ורובו", כל זאת בניגוד לַפרק. ההלכה במשנתנו גם אינה דומה לעמדת חכמים, שהרי אין בפרק ביטוי למצב של טומאת ידיים בלבד. בנושא זה אין סתירה בין משנת ידים למשנתנו, אבל הנושא של משנת ידים אינו נידון. ניתן, אפוא, לקבוע שמשנתנו אינה מכירה בבעיה מיוחדת של טהרת ידיים. טהרת ידיים היא חידוש מובהק של חכמים, ומשנת נגעים מתעלמת ממנה. במבוא טענו שמשנת נגעים בבסיסה אכן אינה משקפת את תורתם ההלכתית של חכמים והיא נובעת ממקור דעת שונה, וחשדנו בכך שהיא משקפת את עולמם של כוהנים וכוללת מידע שחכמים לא היו מודעים לו בהיותו מונופול כוהני. השערה זו מסבירה גם את התעלמות משנתנו מהשאלה של טומאת הידיים.

בפרקנו עוד היבט "בלתי משפטי" (בנוסף לכך שחלק מהגוף אינו מטמא כלל). בפרקנו אין שימוש במונחים ההלכתיים. איזו טומאה טמא הנכנס לבית מנוגע, האם הוא כמצורע? טמא טומאת אב? או שני לטומאה (ולד הטומאה)? משנת ידים ערוכה בסגנון ההלכתי הרגיל ומסבירה באיזו טומאה הוא טמא, ואילו משנתנו אינה כתובה בשפה ההלכתית הרגילה. במבוא הרחבנו במסקנות הנובעות מהבחנה זו.