הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא – האדם המצורע עומד קבוע והטהור עובר לידו – הטהור נטמא, כלומר אדם מצורע מטמא באוהל. הטהור עומד תחת האילן והטמא עובר טהור – אמנם הטמא והטהור תחת האוהל, אבל הטמא אינו קבוע ולכן אין כאן אוהל הלכתי20וכן ספרא תזריע, פרשת נגעים פי"ב הי"ד, סח ע"ב.. אם עמד טמא – שכן יש כאן שהייה, וכן באבן המנוגעת טהור ואם הניחה הרי זה טמא – רק דבר העומד מטמא את העובר באוהל. התוספתא מוסיפה שהוא הדין גם בחזרה, אם האבן המנוגעת חזרה מתחת לאותו עץ (אפילו לשהייה קצרה) היא טמאה (פ"ז ה"ה, עמ' 626). אבן המנוגעת דינה כאבן הנזרקת, והדמיון למסכת טהרות גדול ביותר.
הניסוח "וכן באבן המנוגעת" מופיע במשנת זבים פ"ה מ"ה בהקשר אחר, של טומאת משכב, ואילו משנתנו עוסקת בשאלה של טומאה חולפת וטומאה נייחת. אבל ייתכן שהמשפט הועבר משם לכאן או להפך, וקשה להכריע. מכל מקום, ההלכה המקובלת היא שאבן המנוגעת אינה מטמאת משכב ומושב, ורבי שמעון מטמא (זבים שם שם). כן שנינו: "1. המאהיל ידיו על האבן המנוגע בין מלמעלה בין מלמטה טהור, רבי שמעון מטמא. 2. ככר תרומה כרוך בסיב או בנייר נתון על גבי אבן המנוגעת בין מלמעלה בין מלמטה טהור, רבי שמעון מטמא" (תוס', פ"ז ה"ג, עמ' 626), ובעל המדרש דורש: "הזב ולא אבן המנוגעת, הלא דין הוא, מה אם הזב שאין מטמא בביאה מטמא משכב ומושב, אבן המנוגעת שהיא מטמא בביאה, אינו דין שיטמא משכב ומושב? תלמוד לומר הזב ולא אבן המנוגעת" (ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ב ה"ט, עה ע"ד; בבלי, נידה נד ע"ב). אם כן, אבן מנוגעת אינה מטמאת במשכב. כמו כן בספרי: "...תאמר בכלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב, לפיכך לא יטענו שילוח? הרי אבן המנוגעת תוכיח שאינה מטמאה על גבי משכב ומושב וטעונה שילוח, ואל תתמה בכלים שאף על פי שאין מטמאים על גבי משכב ומושב לפיכך יטענו שילוח" (ספרי במדבר, א, עמ' 3). הקל וחומר הוא לשיטת רבי ישמעאל בספרי שם ובמקבילות שכלים שנגעו במצורע אינם נדרשים להישלח "מחוץ למחנה" (מחוץ לירושלים). רבי עקיבא חולק על כך, אבל אין עדות שהוא חולק על ההנחות של הקל וחומר, אלא על הדין בלבד. הנחת הקל וחומר היא שכלים ו"אבן מנוגעת" אינם מטמאים משכב.
במבוא עמדנו על הנתק שבין משנת נגעים לבין יתר הלכות התנאים בנושא טומאה. כאן לפנינו עדות שהנתק ביניהן אינו מוחלט ואינו מלא, וכן במשנה הבאה. ההלכה, ודרשת הכתוב, שרק זב מטמא משכב, היא בעצם פשט הכתוב, אבל דברי רבי שמעון מוכיחים שאפשר לקרוא גם את הכתוב אחרת. אין בקביעות הללו היגיון המטה לצד זה או אחר, וכל הקביעות הן "מסורת" או "הבנת הכתוב". לענייננו, דברי רבי שמעון הם חלק מהתופעות ההלכתיות המיוחדות של דיני נגעים.
העיקרון של המשנה הוא שיש הבדל בין מפגש בין טמא לטהור, כאשר הטהור נייח והטמא נייד, לבין מצב הפוך שהטמא נייח. עיקרון זה מוגדר במסכת טהרות שיש או שאין לטומאה מקום, והוא שנוי במחלוקת תנאים. המדובר שם במקרה שהטומאה נזרקת, וספק אם נגעה בטהרה. לדעת רבי יהודה טומאה נזרקת אינה נחשבת למגע, ולדעת חכמים היא מגע (טהרות פ"ד מ"א). כפי שנראה בפירושנו לטהרות מחלוקת זו היא המפתח להבנת סדרת משניות שם, כגון "השרץ בפי החולדה והנבלה בפי הכלב ועברו בין הטהורים, או שעברו טהורים ביניהן, ספיקן טהור, מפני שאין לטומאה מקום" (טהרות פ"ד מ"ג). אם השרץ הועבר בין כיכרות הוא כאילו נזרק, ואין לטומאה מקום, ואפילו אם החולדה עמדה לרגע והטהורים עברו לידה הרי שאין זה מקום טומאה קבוע שכן החולדה דרכה לנוע, והשרץ נמצא בפיה רק באופן זמני. הלכה דומה מצויה במשנה ב שם, ללא הנימוק של הכלל "אין/יש לטומאה מקום". הכלל עצמו מובן מבחינה רגשית ומבחינת התחושה, אך מבחינה משפטית הוא תמוה ולא שמענו על תפיסה דומה, אבל עובדה היא שרבי יהודה אימץ כלל זה וחכמים חלקו עליו. עם זאת, הדמיון בין הדין במסכת טהרות לבין משנתנו אינו מלא. שם מדובר בטומאה נזרקת, וכאן באדם עובר שהמעבר שלו אטי ביותר. יתר על כן, במשנתנו מדובר במקרה של מגע ודאי (מגע של האהלה), ואילו שם בספק. מכל מקום, ההבחנה בין נייד לנייח היא תורה שבעל פה המשתלבת בדיני טהרות בכלל. משנתנו קובעת בפשטות שטומאה חולפת איננה טמאה, אף שהיא על הקרקע (אדם מהלך) ולא באוויר, והאדם חולף לאטו על פני הטומאה. המשנה אינה מבחינה בין טומאה עומדת (אדם מתחת לאילן) ואדם חולף, ובין טומאה עומדת (אדם טהור עומד) וטומאה חולפת (אבן המנוגעת הנזרקת). המשנה יודעת שאבחנה הלכתית זו משמעותית, אך קובעת שבשניהם הדין זהה.
בפירושנו למשנה זו בטהרות הסברנו שהיא אינה מדברת על ספק נגיעה. קרוב לוודאי שאם הטומאה המעופפת נגעה בחפץ כלשהו (כיכר או מפתח) מעוף הטומאה ייקטע. משנת טהרות מדברת, אפוא, על טומאה החולפת באוויר ומטמאה בגלל קִרבה. זו טומאה מיוחדת שאיננו פוגשים כמותה אלא במת, וגם שם היא תלויה במחלוקת תנאים (ראו פירושנו לאהלות פט"ו מ"ח). משנתנו מצטרפת, אפוא, להלכות התמוהות שהרקע להן "רגשי", "מיסטי", או מבטא את חרדת הטומאה.
ניסוח אחר של אותה הלכה ממסכת טהרות מופיע גם במשנת עדיות: "ארבעה ספיקות רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין. כיצד? הטמא עומד וטהור עובר, הטהור עומד והטמא עובר, טומאה ברשות היחיד וטהרה ברשות הרבים, טהרה ברשות היחיד וטומאה ברשות הרבים – ספק נגע ספק לא נגע, ספק האהיל ספק לא האהיל, ספק הסיט ספק לא הסיט, רבי יהושע מטמא וחכמים מטהרין" (פ"ג מ"ז). הניסוח זהה לזה של משנתנו. אם כן, משנת עדיות מנסחת את הכלל של משנת טהרות (יש לטומאה מקום) בניסוח זהה לזה של משנתנו. עם זאת, הבסיס ההלכתי של משנתנו ומשנת טהרות/עדיות שונה לחלוטין. אצלנו השאלה היא של זמן השהייה, ואילו בטהרות זו בעיה של ספק נגיעה, או של כלל הלכתי אחר (יש לטומאה מקום). בפירושנו לטהרות נציע שאולי יש למשנה שם הנמקה נוספת, חשש "מיסטי" (בלתי משפטי) ממצב של טומאה זמנית.
התוספתא בטהרות מוסיפה שכל זה רק בטומאה רגילה, אבל בכזית מן המת בכל המקרים שיש טומאת אוהל תמיד החפץ הנזרק מטמא או ניטמא בטומאת האוהל21תוס', טהרות פ"ג הי"ד, עמ' 663; ירו', נזיר פ"ט ה"ב, נז ע"ד; בבלי, נד ע"א.. משפט זה מחריף את הניגוד המשפטי בין משנתנו להלכות טהרה רגילות, שכן גם בטהרות וגם אצלנו מדובר באותה בעיה הלכתית (של שהייה זמנית באוהל הטומאה), אך דווקא כאשר מדובר באותו סוג טומאה ההלכות הופכות לשונות.
משניות ב-ג בטהרות שם (פ"ד) חולקות על משנה א באותו פרק: "השרץ בפי החולדה והנבלה בפי הכלב ועברו בין הטהורים, או שעברו טהורים ביניהן, ספיקן טהור, מפני שאין לטומאה מקום" (משנה, טהרות פ"ד מ"ג). משנה זו חולקת על משנה א באותו פרק (שציטטנו קודם) בכך שאינה מבחינה בין טומאה עומדת וטהור נייד לבין המצב ההפוך, ואפילו אינה אומרת שדין שניהם זהה. מעבר לכך היא מדברת בנגיעה, ואף על פי כן אם "אין לטומאה מקום" הנגיעה בספק, ורק נגיעת ודאי קובעת. המשנה בטהרות (מ"ג) מדגישה את העיקרון המשפטי "שאין לטומאה מקום" ומדברת על ספק נגיעה.
אם כן, למשנתנו ולמשניות אחרות בהלכות טומאה וטהרה שתי מקבילות לשוניות המעידות על זהות בעריכה, אבל משנתנו (משנת נגעים) מתייחסת אחרת לאבן המנוגעת בשלוש נקודות. האחת היא שבמשנתנו חסר הניסוח המשפטי של הנימוק. אמנם חוזרת התפיסה שאם הטהור בא לתחום של הטומאה הוא טמא ואם הטמא נכנס לתחום הטהרה אין הוא מטמא, אבל הניסוח המשפטי חסר.
הבדל שני הוא שבמשנת נגעים מבחינים בין טומאה נייחת לטומאה ניידת וקובעים שדינן זהה, ורבי יהודה מפריד בין השתיים, ומשנת טהרות אינה עוסקת באבחנה זו (המצויה במשנה א בטהרות שם) כלל.
ההבדל השלישי הוא שבטהרות לו הייתה ודאי נגיעה היו הכיכרות נטמאות. הן טהורות כי "לטומאה אין מקום", אבל כלל זה חל רק על ספק נגיעה, ואילו במשנת נגעים מדובר על אוהל ודאי, ורק מקרה כזה מטמא. מצב של ספק אינו נדון. בכל מקום שאוהל מטמא, מטמא גם בנגיעה, ואת הכלל שטומאה חולפת איננה מטמאה משנת נגעים מחילה גם על אוהל (ונגיעה ודאית).
אם כן, משנת נגעים שונה ממשנתנו בניסוח בלתי משפטי ובהלכה פשטנית יותר. כלומר משנת טהרות מכירה את הכלל ומצמצמת אותו, צמצום משפטי מובהק שהוא בדרך המקובלת של תורת חז"ל, ואילו משנת נגעים מקבלת אותו באופן כללי ללא ניסוח משפטי וללא אבחנות משפטיות.
במבוא הרחבנו במשמעותה של עדות זו. לעומת זאת דין אבן המנוגעת בטומאת משכב (המשנה הבאה) זהה לזה שבספרות חז"ל וכולל אותם מרכיבים משפטיים.
איננו יודעים להכריע היכן נולדו הניסוחים הזהים: האם הניסוחים הזהים נולדו מסגרת דיני טהרה ה"רגילים" (ושם הם במחלוקת), והועברו למשנתנו, או להפך, הניסוחים נולדו במסגרת דיני נגעים והועברו לדיני טהרה הרגילים, שם הם משמשים להצגת נושאים ותפיסות הלכתיות שונות מאלו של משנתנו (ועצם הדינים שם שנויים במחלוקת).