המשנה מסתיימת במשנה אגדית. זו דרכן של משניות (ושל העורך/עורכי המשניות) לסיים בדרשה. מסכתות יומא ותענית הן דוגמאות לכך, ושם מנינו דוגמאות נוספות. הדרשה קשורה לתוכן המשניות שלפניה בצורה רופפת או אסוציאטיבית. נזכרו כבשה ועז (שעירה), והמשנה עוסקת בעדיפות שבין השתיים. המשך הדרשה כבר מנותק לחלוטין מתוכן המשנה.
לפי כתב-יד קופמן
רבי שמעון אומר כבשים קודמין לעזים בכל מקום – שבו התורה מזכירה כבשים ועזים. יכול מפני שהן מובחרין מהן תלמוד לומר ואם כבש יביא קרבנו לחטאת – (ויקרא ד לב), מלמד ששניהם שקולים – התנא מצטט דרשה שחוברה במיוחד להלכה זו, או שהיא דרשה כללית. מהלשון "אם" התנא לומד כנראה שזו רק אפשרות אחת מיני כמה. ברם יש להודות שהדרשה רחוקה מלשכנע, בעיקר בפסוק זה שאין בו אפשרות של הבאת עז. כפשוטו ה"אם" משמעו בניגוד לפר חטאת הנזכר לעיל בפרשה. תרין – תורים, קודמין לבני יונה בכל מקום – בכל מקום שבו הם נזכרים בתורה התור/תורים קודמים. יכול מפני שהן מובחרין מהן – תורים מבני יונה? תלמוד לומר ובן יונה או תור לחטאת – (ויקרא יב ו), מלמד ששניהן שקולים – שתי הדרשות דומות.
האב קודם לאם בכל מקום – בתורה שבו נזכרים האב והאם, כגון "כבד את אביך ואת אמך", יכול שכבוד האב עודף על כבוד האם תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו – (ויקרא יט ג), מלמד ששניהן שקולין – הדרשה מבוססת על כך שפעם אחת נזכרה האם לפני האב. בתוספתא מופיע פיתוח של אותו רעיון: "רבי שמעון אומר בכל מקום הקדים בריאת שמים לארץ. במקום אחד הוא אומר ביום 'עשות ה' אלהים ארץ ושמים'39במקביל מצאנו מחלוקת בית שמאי ובית הלל האם ארץ נבראה תחילה או שמים נבראו תחילה, כלומר מה חשוב ממה, וכמובן פסוקים אלו מזינים את המחלוקת שם. אין להקשות על חילופי הדעות, ושבעים פנים לאגדה., מלמד ששקולין זה כזה. בכל מקום הקדים אברהם לאבות, ובמקום אחד הוא אומר 'וזכרתי את בריתי יעקב' וגו', מלמד ששלשתן שקולין זה כזה. בכל מקום הקדים משה לאהרון, במקום אחד הוא אומר 'הוא אהרון ומשה', מלמד ששקולין זה כזה. בכל מקום הקדים כבוד אב לאם, במקום אחד אומר 'איש אמו ואביו תיראו', מלמד ששניהן שקולין זה כזה. בכל מקום הקדים יהשע לכלב, במקום אחד הוא אומר 'בלתי כלב בן יפנה הקניזי ויהשע בן נון', מלמד ששניהן שקולין זה כזה" (פ"ד הט"ו, עמ' 567-566). הרשימה שבתוספתא ארוכה יותר, ומדרשית יותר, אך היא גם מלמדת ששניהם שקולים, והראשון שוקל יותר. כך יהושע וכלב, כך משה ואהרן.
לרשימה מקבילות מדרשיות רבות. נסתפק באחת מהן: "דבר אחר, 'אל משה ואל אהרן', שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה, כשהוא אומר 'הוא אהרן ומשה' (שמות ו כו) מגיד ששניהם שקולין זה כזה. כיוצא בזה אתה אומר, 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ' (בראשית א א), שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה, כשהוא אומר 'ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים' (בראשית ב ד) מגיד ששניהם שקולין כאחד זה כזה. כיוצא בדבר אתה אומר, 'ויאמר אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב' (שמות ג ו), שומע אני כל הקודם בדבר הוא חשוב מחברו, כשהוא אומר 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם' (ויקרא כו מב) מגיד ששלשתן שקולין כאחד. כיוצא בדבר אתה אומר, 'כבד את אביך ואת אמך' (שמות כ יא), [שומע אני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה] כשהוא אומר 'איש אמו ואביו תיראו' (ויקרא יט ג) מגיד ששניהם שקולין זה כזה. [כיוצא בדבר אתה אומר, 'ויהושע בן נון וכלב בן יפונה' וגו' (במדבר יד ו), שומעני כל הקודם במקרא הוא קודם במעשה, תלמוד לומר 'זולתי כלב בן יפונה ויהושע בן נון' (במדבר לב יב), מגיד ששניהם שקולים כאחת]" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא מסכתא דפסחא, פרשה א, עמ' 2-1). כמובן לא כל השוויונות הללו הם באמת שווים. בית שמאי ובית הלל, למשל, נחלקו האם השמים קודמים לארץ (בית שמאי) או הארץ קודמת (בית הלל), וזו מחלוקת תאולוגית ארוכה40ראו המבוא למסכת קידושין. . גם במקרה שלנו מתברר שלמרות הדרשה האב חשוב מהאם.
אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום – "כל מקום" כאן איננו כל מקום בתורה, כמו קודם, אלא בכל עניין, מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו – אם כן על הבן מוטלת חובה שווה, אבל חכמים קבעו סדר עדיפויות מנוגד שיש בו קדימות ולא שוויון. קשה להבין את המשנה אלא אם כן נניח שלפנינו צירוף של שתי קביעות שיצאו מידי חכמים שונים. בבבלי קידושין ל ע"א מוצגות שתי הדעות כמחלוקת, והבבלי שם מתעלם ממשנתנו וכאילו אינו מכירה, או אינו מכיר בה41ראו על כך במבוא למסכת..
המשפט "אבל אמרו חכמים" בא לנגד בין הכלל העקרוני למציאות ההלכתית. בדרך כלל ההבדל הוא הבדל הלכתי של ממש, ואין טעם לנסות ולגשר על שתי הקביעות הסותרות42משנה, חולין פ"ג מ"ו; תוס', בבא מציעא פ"ג הי"ד; שבת פ"ו הי"ד; בבלי, נדרים כ ע"ב ועוד הרבה..
וכן בתלמוד תורה אם זכה הבן לפני הרב – שזכה ללמוד ממנו, או שזכה לקבל את פניו, הרב קודם את האב בכל מקום – לכל עניין ודין, מפני שהוא ואביו חייבין בכבוד רבו – כבוד הרב אינו שייך למכלול הדרשות שלעיל. אין הוא נזכר בתורה, ואינו דומה לאחרים הנזכרים בה, אלא שחכמים השתדלו מאוד להעלות את ערך לימוד התורה ולהזכיר את התורה ואת לומדיה בכל הזדמנות. הדרישה לכבוד לרב ידועה ומוכרת, ועסקנו בה בקצרה בנספח למסכת פאה.