לפי כתב-יד קופמן
מביאין משהקדיש – אדם שהקדיש כסף רשאי להביא בו כשבה – הנקבה של כבש, שעירה – או הנקבה של שעיר (עז), מהקדש כשבה שעירה – אם הקדיש כסף לקניית כשבה ושעירה רשאי לקנות בו או כשבה שעירה – או תרין ובני יונה ועשירית האיפה – אפשר להמיר את הכסף שהוקדש לקרבנות דומים.
ב-מפ ובעדי נוסח טובים אחרים: מביאין משלהקדש כשבה ושעירה – עד כאן אין שינוי בין עדי הנוסח. מהקדש שעירה – אם הקדיש כשבה, רשאי להביא בה: כישבה – משום ששעירה וכשבה הן קרבנות דומים. כמו כן: מהקדש כישבה שעירה – מהקדש של שעירה אפשר להביא תרין ובני יונה – עד כאן המשפט. מהקדש תרין ובני יונה ועשירית האיפה – אפשר להביא מהסכום שהוקדש לתורים או לבני יונה עשירית האיפה.
את הקטע יש לפסק כך: מביאין משלהקדש כשבה – [ו]שעירה. מהקדש שעירה – כישבה. מהקדש כישבה [או] שעירה – תרין ובני יונה. מהקדש תרין ובני יונה – [ו]עשירית האיפה.
המשנה מסבירה את הניסוח החידתי. במקרה זה ה"כיצד" אינו שלב כרונולוגי נוסף אלא המשך רצוף, שכן המשפט הקודם מנוסח בכוונה כחידה. כיצד היפריש לכשבה או לשעירה – לחטאת, העני – נהיה עני, יביא עוף – רשאי להביא במקום הכבשה עוף, השווה פחות. זהו קרבן עולה ויורד שערכו משתנה בהתאם ליכולתו הכלכלית של החוטא. את מחיר הקרבן קובע האדם בשעת ההקרבה, אף על פי שקודם לכן הקדיש סכום גדול יותר. העני – נהיה עני, יביא עשירית האיפה – לפני החייב חטאת שלוש אפשרויות: כבש (נקבה = כשבה) או עז (שעירה), עוף או קמח בכמות של עשירית האיפה, ואם הקדיש לפי שיעור יקר אבל נהיה עני יותר – רשאי להביא מכסף של ההקדש את הקרבן בעל הערך הנמוך יותר. כן מבואר בספרא (ויקרא, דבורא דחובה, פרשה י ה"ט, כד ע"ג).
עשירית האיפה היא גם הכמות של העומר: "והעֹמר עשִרית האיפה הוא" (שמות טז לו). חז"ל פירשו שהאיפה היא שלוש סאים: "והעומר איני יודע <כ>מה ת"ל עשירית האיפה אחד מעשרה בשלש [סאין ש]הן שבעת רבעים ועוד [ועוד זה אחד מחמשה ברובע" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, טז לו, עמ' 117). גודל הסאה במונחים של ימינו הוא נושא למחלוקת; עסקנו בכך בנספח לפסחים והערכנו שנפחו 13-10 ליטר. בסאה שישה קבין, ובקב ארבע רביעיות. אם כן, באיפה עשירית של 18 קבין (72 רביעיות), ובעומר 1.8 קבין שהן 7.2 רביעיות. זהו שיעור חלה, קצת יותר משבע רביעיות וקצת פחות משני קבים (8 רביעיות). זהו ששנינו בבבלי: "מכאן אמרו: שבעה רבעים קמח ועוד חייבת בחלה, שהן ששה של ירושלמית, שהן חמשה של ציפורי. מכאן אמרו: האוכל כמדה זו, הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן – רעבתן, פחות מכאן – מקולקל במעיו" (עירובין פג ע"ב). ההמשך, "מכאן אמרו" (השני), הוא כבר דבר אגדה שאין לו בסיס רֵאלי, שכן מזון אדם לשתי סעודות הוא חצי קב בלבד (משנה, פאה פ"ח מ"ז; עירובין פ"ח מ"ה). דרך אגב אנו למדים שלא כל נתון תלמודי הוא באמת רֵאלי. במקרה זו דומה שהעורך צירף שני קטעים שאין ביניהם קשר. עם זאת זו דוגמה חריגה ביותר, ובדרך כלל הפרטים בספרות חז"ל רֵאליים.
עד כאן המערכת שלמה, ברם היא אינה כה פשוטה. במשנה שנינו: "שמאי אומר מקב לחלה, והלל אומר מקביים, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא קב ומחצה חייבין בחלה. ומהגדילו המידות אמרו חמשת רבעים חייבין, רבי יוסי אומר חמשה פטורין חמשה ועוד חייבין" (עדיות פ"א מ"ב). בתוספתא הלכה זו מוצמדת לדרשה: "שמאי אומר... וחכמים אומרים... שנאמר 'ראשית עריסותיכם חלה', כדי עיסתכם. וכמה עיסתכם, כדי עיסת מדבר, וכמה עיסת מדבר, כעומר, שנאמר 'והעומר עשירית האיפה' " (עדויות פ"א ה"א, עמ' 454). אם כן, בשיעורים הקדומים המיוחסים למדבר העומר הוא קב וחצי, שהוא 6 רביעיות בלבד, הווה אומר שאם ניצמד למערכת זו הרי שהמשנה המדברת על קב וחצי היא במידות "ירושלמיות", ובהן שש רביעיות הן חלה. כל זאת לפי דברי חכמים. ברם עדיין יש לשאול כיצד הבינו שמאי והלל את הפסוק – האם הם התכחשו לדרשה של גודל האיפה, או שמא חלקו על כל הקשר בין מידת חלה והעומר. מן הראוי להעיר שאפיפניוס בספרו על המידות והמשקלות, המייצג ומתאר את אזור יהודה (בית גוברין) של המאה הרביעית, מבחין בין עומר לעומר קטן. הוא קובע שהעומר הוא עשירית אדרב, או 7.2 קססטאי (xestai). במודיוס יש לדעתו 24-17 קססטאי, תלוי במנהגים השונים31אפיפניוס, על המידות, סעיף 28. (מודיוס היא סאה או סאה ורבע32שם, שם.), ולפי זה העומר הוא 40%-30% של סאה, קצת פחות או קצת יותר משליש סאה (2 קבים), כלומר לשיטת בית הלל.
העומר הקטן הוא 6 קססטאי33שם, סעיפים 28, 30., ומידה זו מתקרבת לקב וחצי (אם נשתמש בנתון פתיחה שבמודיה 24 קססטאי, הרי שבעומר הקטן רבע מודיה=סאה, כלומר קב וחצי). אשר לארדב הנזכר, הוא מכיל 72 קססטאי34שם, סעיף 28., ובהקשר אל הארדב אפיפניוס רומז לכך שהעומר הוא שלוש סאים (מידות). כנראה שהארדב מזוהה לדידו עם האיפה. הארדב היייתה המידה המקובלת למדידת נפח חומר יבש במצרים של ימיו, והיא כנראה מזוהה לדידו עם האיפה שאינה נזכרת35האיפה מתורגמת בתרגום השבעים כ-μέτρων (מטרון) שמשמעו מידה. אפיפניוס מתייחס לפסוק בשמות טז בסעיף 30, ושם ברור שהאיפה היא האדרב..
הרושם הכללי העולה מאפיפניוס, ומאושר בכתבי חז"ל, הוא של מערכת מידות ומשקלות בלתי אחידה. בכל מקום היה נוהג משלו. שמות המידות קבועים (קב, סאה, רובע וכו'), אבל היחסים ביניהם משתנים ושיעורם הרֵאלי שונה. גם חז"ל מדברים על השתנות המידות, וקשה לדעת באיזו מידה משתמש כל חכם. אפיפניוס רואה בכך את קללת דור הפלגה. הבונים לא יכלו לבנות את המגדל משום שחל שיבוש באחדות המידות והמהומה הייתה גדולה. לחז"ל סיפור דומה המדבר על השתנות שמות הכלים. הרעיון הוא אותו רעיון של בלבול ופילוג לשוני המשתק את העשייה של בוני מגדל בבל, והמשקלות והשיעורים הדגימו את בלבול השפות.
הפריש לעשירית האיפה העשיר יביא העוף – אם עד לזמן ההקרבה נהיה עשיר יותר צריך להביא לפי מידת העשיר. העשיר – עוד יותר, יביא כשבה או שעירה – וזהו שנאמר במשנה שמתורין ובני יונה של הקדש אפשר להביא כשבה ושעירה.
התפיסה שמחיר הקרבן תלוי במעמד המביא בשעת ההבאה חוזרת במשנת נגעים פי"ד מי"א ובתוספתא שלנו (פ"ד הט"ו, עמ' 566). אבל בדיני ערכין גם עמדות אחרות, כגון בערכין שהולכים אחר זמן הערך, או אחר העשירות (משנה, ערכין פ"ד מ"א-מ"ב). אנו מניחים שאם הייתה זו הלכה שצמחה בבית המדרש היא הייתה אחידה: כזמן ההתחייבות או כזמן ההקרבה. השינויים (מצורע וחטאת עוף מחד גיסא, ערכין מאידך גיסא) מעידה על הלכות מציאותיות שצמחו כל אחת על רקעה המיוחד. מי שתורם מרצונו נדרש לממש את רצונו ביד פתוחה, ואילו מי ש"נענש" והתחייב מתחשבים במצבו המשתנה. מכל מקום, המשנה בערכין (פ"ד מ"ב) מדגישה את ההבדל בין הנושאים. אישה מביאה לפי מצבה המשתנה (ספרא, מצורע פרשה ד הט"ו, עב ע"ד; תוס', נגעים פ"ט ה"ח, עמ' 29), ואילו על המצורע יש מחלוקת בין המשנה (פי"ד מי"א) לבין התוספתא (פ"ט ה"ח, עמ' 629).
אם כן הלכה זו היא מסורת רֵאלית מימי המקדש, זאת בניגוד למסקנתנו מהמשנה לעיל פ"ו מ"ו שטענו שאין בה מסורת אלא היא פרי לימודם ההגיוני של חכמים.
הפריש כשבה או שעירה הפריש וניסתאבו אם רצה יביא בדמיה עוף – מכיוון שקביעת גובה הקרבן היא החלטה שלו, הרי שרשאי לשנות את גובה הקרבן. זו הערה חשובה ביותר, שכן מהמשניות הקודמות אפשר היה להבין שהיה קיים מנגנון משפטי שקבע את גובה הקרבן. מתברר שזו החלטה אישית של המקריב, ובדרך כלל בחר בקרבן עוף שהוא הקרבן הבינוני. הפריש עוף ונסתאבה לא יביא בדמיו העשירית האיפה שאין לעוף פידיון – אלא יביא עוף במקומו. הקביעה במשנתנו נשמעת כללית וסוחפת36וכן ספרא, דבורא דחובה פרשה י ה"י, כד ע"ג., וכן במנחות: "העופות והעצים והלבונה וכלי שרת אין להם פדיון, שלא נאמר אלא בהמה" (פי"ב מ"א). כל עקרון הפדיון הוא בבהמה בלבד. הרישא של משנת מנחות לא השתמשה בכלל זה, ומבחינה זאת הכלל אינו כולל את המנחות, או שמי ששנה זו לא שנה זו. בתוספתא שם ניסוח אחר: "המקדיש את העוף ונולד בו מום, יש לו פדיון. הקדישו בעל מום אין לו פדיון. אין לך שטעון פדיון אלא בהמה בלבד. בבכור נאמר 'לא תפדה', במעשר נאמר 'לא יגאל' " (מנחות פי"ב ה"א, עמ' 531; בבלי, מנחות ק ע"ב). התוספתא מסבירה למה העוף נזקק לפדיון (נולד בו מום), וברור שהפדיון הוא בין הקדשת העוף להעלאתו לקרבן. מותר לפדות רק אם חל שינוי במצב העוף (שנפל בו מום לאחר ההקדשה), אבל אם הקדיש בעל מום אין לו פדיון ואין כפרה לחטא. ההמשך מדגיש שבכור ומעשר אינם ניתנים לפדיון משום שגופם קדוש; אין הם הקדשה של הבעלים, אלא יש בהם קדושת גוף. המשפט האמצעי, "אין לך טעון פדיון אלא בהמה", שוב סותר כאילו את הרישא שבה מדובר בפדיון עוף. קשה לדעת האם לפנינו פירוש, או נסיגה של התוספתא מהכלל שבמשנתנו. נראה שהתוספתא חולקת על המשנה, שכן המשנה משתמשת בדרשה כללית הקובעת שפדיון הוא רק בבהמות, ואם כן אין כלל בסיס לפדיון בעוף. וזאת לזכור שעצם האפשרות של פדיון הוא חידוש שאינו מובן מעצמו.
משנת תמורה נוקטת עמדה דומה בקביעתה: "העופות והמנחות אינן עושין תמורה, שלא נאמר אלא בבהמה" (פ"א מ"ו37וכן ירו', שקלים פ"ד ה"ד, מח ע"ג, המזכיר את ההלכה כמוחלטת ללא קשר למום, וכן בבלי, יומא מא ע"ב.). לפי המשנה משמע שמעשר עושה תמורה, והכוונה כנראה למעשר שני. בתמורה נעסוק להלן, ובעיקר במשנת תמורה. לפי ההלכה עוף אינו נפסל במומיו (משנה, תמורה פ"ו מ"ד), ברם בפירושנו למשנת תמורה נראה כי ייתכן שיש בדבר מחלוקת בין משנת תמורה למשנה בזבחים (פ"ט מ"ג). אבל גם אם הייתה אפשרות שמום בעוף יפסול את העוף מקרבן, ודאי שהקלו במומי העוף. ממשנתנו משמע שיש מומים הפוסלים בעוף (אולי רק מום גדול או מוות), ואף על פי כן אין לו פדיון.
אם כן עד עתה פגשנו שתי דעות, שאין לעוף פדיון ושיש לו פדיון אם המום צמח לאחר ההקדשה. הבעלים אינו רוצה להביא עוף בעל מום, זאת אף על פי שהדבר מותר לפי ההלכה. אבל היו שלמעשה הסתייגו מכך (ראו גם פירושנו לזבחים שם), משום שוודאי שאין בזה הידור. במסכת כריתות ובתוספתא מנחות נקשרת הקביעה שאין לעוף פדיון יחד עם שאלת המום, אבל לא נאמר שיש קשר מוחלט בין השניים (אין לעוף פדיון משום שאין לו מום), שהרי הצורך בפדיון יכול לנבוע גם מכך שהעוף אבד או מת. הבבלי קושר בין השניים: "הני עופות, כיון דאין מום פוסל בעופות – אין לעופות פדיון" (מעילה יב ע"א). אבל כפי שאמרנו הסבר זה הוא לשיטת התוספתא, אך המשנה במנחות והירושלמי בשקלים (פ"ד ה"ד, מח ע"ג) אינם קושרים בין המום לעוף, אלא שכל הפדיון הוא בבהמות. מהירושלמי משמע כן במפורש, ומהמשנה בשתיקה.
אם כן שלוש דעות לפנינו, האחת שאין כלל פדיון בעופות, דעה הנתמכת בדרשות (מנוגדות – אחת במשנה ואחת בספרא), או שיש פדיון אם נפל מום לאחר ההקדשה, ודעה שלישית שאין פדיון לעוף לא מסיבה עקרונית אלא מסיבה מעשית, שאין לעוף מום.
אשר לתמורת העוף, במקביל מצאנו גם גישה אחרת: "יש בקדשי מזבח מה שאין בקדשי בדק הבית, ויש בקדשי בדק הבית מה שאין בקדשי מזבח, שקדשי מזבח עושים תמורה וחייבין עליהם משום פגול, נותר וטמא..." (משנה, תמורה פ"ז מ"א). הלשון במשנה כללית, ואינה מבדילה בין העוף לבין בהמה. על סמך משנת תמורה פ"א הבבלי קובע שלא כל קודשי המזבח עושים תמורה (בבלי, לא ע"ב). ברם זה הסבר "הרמוניסטי" שמטרתו לגשר בין המשניות, וכפשוטה משנת פרק ז עוסקת בכל הקרבנות, וגם ההמשך בדבר הפיגול והנותר חל גם על העוף.
גם בתוספתא אותה גישה: "כל הקדשים שנעשו טרפה לפני הקדשן ואחר כך מתו יש להן פדיון, אחר הקדישן ומתו אין להם פדיון, שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. הבכור והמעשר יש להן פדיון" (תמורה פ"ד הי"א, עמ' 556). אם כן אין הבדל בין עופות לבהמה, והכלל היחיד הוא מתי נפסל הקרבן המקורי. כך גם נקבע במשנת חולין (פ"י מ"ב; בכורות פ"ב מ"ב), ושם מדובר רק על מום, אך דין מום כדין כל פסול אחר38הבבלי לסוגייתנו (קא ע"א) שואל כיצד העצים והלבונה נטמאים, וניכר שהוא מבין שפדיון הוא רק אם הקרבן המיועד נטמא. עצים ולבונה אינם אוכל ואינם נטמאים, ברם הפסול יכול לבוא מסיבה נוספת, כגון קלקול או גנבה..
אם כן, בנושא רווחו כנראה שתי גישות ואחת מהן הבחינה בין עוף לבהמה, והשנייה נמנעה מהבחנה זו. משנתנו והתוספתא לה מערבות את שתי הגישות.
בכל השאלות שהצגנו היו חילוקי דעות קיצוניים. יש להניח שאין כאן מסורת, אלא תוצאה של דיונים פרשניים ואולי גם מחשבתיים של חכמים. במבוא עסקנו בכללים שלפיהם אנו משערים (או משחזרים) האם הלכה נראית כפיתוח מאוחר ותאורטי של חכמים, או מסורת עבר.
משנתנו משתמשת במינוח "שעירה" ו"כשבה"; המינוח הרגיל בלשון חכמים הוא כבשה או כבש (גם לנקבה) ועז. לפנינו, אפוא, שימוש בלשון המקרא ולא בלשון חכמים. לדעתנו שימוש בלשון המקרא אופייני לעיסוק בהלכות שאינן בבחינת "תורת חיים" שבהן עסקו הלכה למעשה (או שימרו מסורות חיות), אלא הלכות הנידונות רק אגב המקרא. במבוא ריכזנו את הטיעונים הללו, ואת הטיעונים המנוגדים.