לפי כתב-יד קופמן
המפריש חטאתו ומת – החטאת עצמה באה על חטא מוגדר, ומי שכופר עוונו חטאתו מתה (לעיל מ"א). לא יביאינה בנו אחריו – הבן אינו יורש את חובות אביו, כולל לא את חובותיו הדתיים. הבבלי רואה את החידוש בכך שהבן אינו יכול להשתמש בחטאת שהפריש האב (כז ע"א). נושא זה נדון במשניות א-ב, ואם בכך עוסקת המשנה הרי שקשה להסביר את הסדר שבה. ולא יביאינה מחט על חטא – אי אפשר להשתמש בה לחטא אחר. אפשר שמדובר על הבן, אך אפשר גם שמדובר על האב עצמו, שאם נתכפר לו (הביא חטאת אחרת, או התברר שלא חטא וכו') חטאתו חייבת מיתה. אפילו על חלב שאכל היום – ברוב עדי הנוסח "אמש", לא יביאנו על חלב שאכל היום – אי אפשר להעביר את הקרבן מחטא אחד לחטא אחר אפילו אם הם זהים ובקרבת זמן (זאת בניגוד ל"העלם אחד" שהוא רצף של זמן), שנאמר קורבנו על חטאתו – (ויקרא ד כח), שיהא קורבנו על שם חטאתו – זו דרשה המעגנת הלכות רבות בפרק שלפיהן קרבן שנועד לכפרת חטא אחד אינו עובר לחטא אחר.
מאחורי הקביעה עומד רעיון חשוב. הקרבן אינו מזון לאל, אלא רק דרך כפרה. כבר הצבענו על המרובע האינטימי חטא, קרבן, אדם, כפרה. החטא והכפרה הם לאדם מסוים ולעוון מסוים, וכל הצטרפות מבחוץ למרובע פנימי זה בלתי אפשרית.