Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Keritot 6:2

לפי כתב-יד קופמן

אשם וודיי אינו כן – אינו כמו אשם תלוי, שנודע בוודאות שחטא או שנודע בוודאות שלא חטא, אם עד שלא נישחט יצא וירעה בעדר – כדעת רבי מאיר, וכל ההצעות האחרות בטלות. אם משנישחט הרי זה יקבר – ולא יישרף כאשם תלוי. כבר הבבלי כד ע"ב עמד על כך שהלכה זו אינה תואמת את שנאמר במשנה הקודמת שהאשם הפסול יישרף. מאחר שכבר ראינו מחלוקת בדבר, הרי שיש להסיק שמי ששנה את משנתנו לא שנה את המשנה הקודמת, תברא (שברה) בלשון הבבלי. ניזרק הדם הבשר יצא לבית השריפה – ולא ייאכל, כאשם תלוי. אין במשנה הסבר להבדל בין אשם ודאי לאשם תלוי, ועדיין יש מקום לפרש שמשנתנו חולקת על המשנה הקודמת ואין, לדעת התנאים, הבדל בין אשם תלוי לאשם ודאי.

הטיפול בקרבן שהקרבתו התבטלה

שור הניסקל אינו כן – בניגוד לאשם. שור נסקל הוא שור מועד שנגח שור אחר או הרג אדם, אם עד שלא ניסקל יצא וירעה בעדר – ומותר בהנאה, וכן בתוספתא (פ"ג ה"ג עמ' 566), כדעת רבי מאיר במשנה א. נראה שיתר החולקים מסכימים בכך, שכן אם התברר שלא הרג הרי הוא חולין. אם משניסקל מותר בהנייה – אם התברר שהשור לא הרג הוא חולין, ומכל מקום אין בו זריקת דם. עגלה ערופה אינה כן – איננה כשור נסקל. עגלה ערופה מובאת על ידי הקהל, ככפרה על רצח שלא נודע הרוצח. אם עד שלא נערפה – נתגלה הרוצח, תצא ותרעה בעדר – היא אמנם הוקדשה למצווה, אך אין זו כהקדשת קודשים. אם משנערפה – התגלה הרוצח, תקבר במקומה שעל ספק באת מתחילתה כיפרה ספיקה והלכה לה – מלכתחילה העגלה באה לכפר על ספק אשמתו של הקהל. אם נתגלה הרוצח עדיין יש מקום לכפרה של הקהל, שכן בתחום אחריותו של הקהל מצויה האחריות על מצב הרוח הציבורי, וגם על חטאי היחיד, ואי השמירה על הביטחון הציבורי. גם לאחר שהרוצח נמצא אחריותו של הציבור במקומה עומדת, ונדרשת כפרה. אם הרוצח ידוע אין מביאים עגלה ערופה אף על פי שאחריות הקהל שרירה וקיימת, אבל העגלה נועדה גם לזעזע את הציבור ולדרבנו לחפש את הרוצח, ואם הוא ידוע אין מביאים עגלה ערופה. טיעון אחרון זה מלמד שההיגיון המשפטי אין בו פתרון לכל השאלות. אם אכן הרוצח ידוע ועדיין נדרשת כפרה למה אין מביאים קרבן רגיל על חטאי הציבור? ייתכן שאם כבר נערפה הפרה הרי שהמעשה נעשה, וממילא יש לסיימו, כמו כל קרבן שכבר נשחט ונזרק דמו. דומה, אפוא, שההסבר במשנה חלקי בלבד.