מבנה הפרק
שאלה זו של ספק שנודע, והתבטל הצורך בקרבן, נדונה לעיל בתחילת הפרק, במשניות א-ב. לאחריה (משניות ג-ד) נדונה השאלה של מערכת היחסים בין האשם כאמצעי כפרה לבין הכפרה של יום הכיפורים. משנה ה סוגרת את המעגל ומאחדת את הדיון בחטאת שהובאה לשווא ובשאלה של כפרת יום הכיפורים כאחד.
לפי כתב-יד קופמן
המביא אשם תלוי – על ספק עברה, ונודע [לו שלא חטא – התגלתה עדות או שחבר שצפה בו הרגיע את חששותיו, אם עד] שלא נשחט יצא וירעה בעדר דברי רבי מאיר – כחולין לכל דבר. אמנם הבהמה הוקדשה, אבל ההקדשה הייתה בטעות. וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה – הקדש טעות תופס, אבל אי אפשר להביא קרבן על מטרה שכבר איננה, לכן הבהמה קדושה ו"תרעה עד שתסתאב" (ייפול בה מום ותיפסל לקרבן). מאחר ש"הסתאבה" היא נפסלה לקרבן, וממילא מותר לפדותה, והכסף ילך לקרבן אחר. כפי שראינו לעיל ייתכן ש"נדבה" היא דווקא קרבן עולה של נדבה (משנה, תמורה פ"ג מ"ד). רבי אליעזר אומר יקרב שאם אינו בא על חט זה הרי הוא בא על חטא אחר – הקרבן הוקדש לאשם תלוי, ומן הסתם הזדמנה לו עברת ספק אחרת, או אולי ליתר דיוק ניתן להביא אשם של ספק גם אם אין ספק מוגדר. ההבדל בין שני ההסברים הוא האם ניתן להביא אשם תלוי ללא ספק מוגדר, ונדון בכך להלן במשנה ג. אי אפשר לנתק את דברי רבי אליעזר מטענתו הכללית שאם עשה מלאכה כלשהי ואינו יודע איזו מלאכה עשה רבי אליעזר מחייבו חטאת (לעיל פ"ד מ"ב); לדעתו חשוב עצם החטא והדקדוק בשאלה מה היה החטא המדויק הוא משני. רבי יהושע "פוטר" משום שקרבן חטאת בא רק על חטא מוגדר, וממילא הוקדש גם לאותו חטא מוגדר. אם משנישחט נודע לו – שלא חטא, הדם ישפך – כקרבן פסול. אילו היה הקרבן כשר היה הדם נזרק על המזבח ומהווה כפרה, והבשר יצא לבית השריפה – כדין קרבנות פסולים1ראו לעיל פירושנו לפ"ו מ"ו.. ניזרק הדם הבשר יאכל – הקרבן נקלט במזבח, ואין פסילה לאחורנית. במשנת תמורה פ"ה מ"ו מחלוקת אם יישרף או ייקבר, ומחלוקת שנייה האם רשאי להחמיר על עצמו לשרוף במקום לקבור. רבי יוסה אומר אפילו הדם בכוס יזרק והבשר יאכל – רבי יוסי מדבר על המקרה הקודם, שהדם טרם נזרק. הבשר נאכל בקדושה והדם נזרק, כלומר משלימים את ההקרבה משום שמה שהתחיל כהלכה מותר (צריך) לסיימו.
המחלוקת העקרונית של משנתנו מופיעה במסכת תמורה. בתחילת המסכת הדין מופיע כאילו היה ידוע ומוסכם: "חטאת היחיד שכפרו בעליו מתות" (תמורה פ"ב מ"ב וכן מעילה פ"ג מ"א). ההלכה מחמירה וקשה, הרי ניתן היה להביאה כעולת נדבה או כשלמי נדבה2עולת נדבה כולה לכוהנים, שלמי נדבה נאכלים על ידי הבעלים והכוהן מקבל מהאברים. , אבל במשנת תמורה שוררת דעה מחמירה וכאילו "בזבזנית". הדין נראה ברור, והתוספתא מתייחסת לכך כאל דבר ידוע: "הרי זה חטאתו ואשמו של פלוני, והלך הלה והביא לעצמו, הרי הן כחטאת ואשם שכיפרו הבעלים" (נזיר פ"ב ה"ז; תמורה פ"ג הי"ב). אבל ממשנתנו מתברר שההלכה כלל אינה קבועה ומוחלטת. ועוד במסכת תמורה: "אשם שמתו בעליו, ושכִפרו בעליו, ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, רבי אליעזר אומר ימותו, רבי אלעזר אומר יביא בדמיהן עולות" (פ"ג מ"ג). המדובר כמובן לפני שהוא נשחט, ואין בתמורה דיון על דין הקרבן לאחר שנשחט, שכן הדיון מצוי במסגרת הלכות תמורה שאין להן משמעות אחר השחיטה. מהמשנה שלאחריה מתברר ש"נדבה" היא קרבן עולה בדווקא. בהמשך שם (פ"ז מ"ו) מדובר במקרה דומה, של אשם תלוי (הבא על ספק) ונודע שהבעלים לא חטא. ההלכה היא שהקרבן יישרף או ייקבר (פ"ז מ"ו). במשנתנו, כאמור, סדרת אפשרויות:
א1. אם עד שלא נשחט, יצא וירעה בעדר, דברי רבי מאיר, א2. וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב, וימכר ויפלו דמיו לנדבה. א3. יקרב, ב. אם משנשחט נודע לו הדם ישפך, והבשר יצא לבית השריפה.
המצב השני (ב) נדון במסכת תמורה (פ"ז מ"ו), ושם מחלוקת אם יישרף או ייקבר, ואילו אצלנו רק יישרף, ומפורט: "בבית השריפה"3סתם "נדבה" היא נדבת עולה, ראו להלן פ"ג מ"ד., או שיוקרב. כך למעשה מועלות כל האפשרויות הבאות בחשבון, ואף מקור אינו מציג את כל הדעות:
חולין
קרבן נדבה
ירעה עד שיסתאב
ימותו, יישרפו
קשה להאמין שלמי מהחכמים הייתה מסורת, אדרבה, נראה שלפנינו דיוק הגיוני שבו מועלות כל האפשרויות האפשריות. אין זאת אלא שהם עסקו בנושא לאחר החורבן, וכל תנא העלה אפשרות אחרת מתוך האפשרויות הבאות בחשבון. אבל במשנתנו עולה רק אפשרות אחת, והיא איננה במשנת כריתות. למרות כל מה שאמרנו אנו שומעים הלכה תלמודית על פסח שאבד ונמצא לאחר שתמורתו הוקרבה, והוא גופו קרב שלמים (ירו', פסחים פ"ו ה"ו, לג ע"ד). אם כן אפילו האפשרות שקרב "נדבה" מתפצלת לשתי עמדות, נדבת עולה או גם נדבת שלמים4להלן פ"ג מ"א (ובמשנה עדיות פ"ז מ"ו) מובא סיפור על ולד פסח שקרב שלמים בעצרת. ההלכה במשנה שם וההלכה במשנתנו אמנם קרובות, ויש דמיון בתוצאה ההלכתית, אבל אפשר שבכל מקרה דין אחר ואין להקיש מעניין אחד על דומהו. . נִראה שגם ייחוס הדעות לחכמים השונים בעייתי. במסכת תמורה מיוחסת לרבי אליעזר הדעה ש"ימותו", ובמשנתנו הוא אומר שהקרבן יקרב5לחילופין התכופין בין רבי אליעזר (בן הורקנוס) לבין רבי אלעזר בן עזריה ראו המשנה שם. ברם גם לרבי אלעזר מיוחסת עמדה שונה מזו שבמשנתנו., ועמדתו שם וכאן קשורה לעמדתו הכללית שאשם קרב גם ללא ייחוס לעברה מוגדרת: "רבי אליעזר אומר יקרב שאם אינו בא על חט זה הרי הוא בא על חטא אחר".
לכאורה פתח פתוח לפנינו להסבר הרמוניסטי, והוא שלכל סוג קרבן דין שונה. אנו נברר אפשרות חלוקה זו להלן.
המקרה שבמשנה ובמשניות הבאות הוא מקרה של הקדש טעות. כלומר, הבעל טעה והקדיש אף על פי שלא היה צריך לעשות כן. לכאורה על כך נסובה מחלוקת בית שמאי ובית הלל בהקדש טעות, שבית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש (משנה, נזיר פ"ה מ"א). בפירושנו לנזיר נעמוד על המשמעות הרחבה של המחלוקת6הירושלמי מנמק את המחלוקת בהעדפה משפטית הלכתית של סמכות הזקן המפר לבעלים את נדרו, "עוקר את הנדר מעיקרו". הנמקה זו מופיעה במסורת ארץ ישראל האמוראית פעמים מספר, ומן הסתם משקפת את מעמדו של החכם האמוראי ולא את מהות המחלוקת עצמה (ירו', נזיר פ"ד ה"ד, נג ע"ב; כתובות פ"ז ה"ז, לא ע"ג; נדרים פ"ו ה"ה, לט ע"ד). לדעתנו זה הסבר נקודתי והמחלוקת בין הבתים עקרונית הרבה יותר. ההסבר שהצענו משתמע גם מדיוני הבבלי בנושא.. לכאורה משנתנו מהלכת בדרך בית שמאי, או לפחות היא קרובה להם7על פי רוב המשנה מהלכת בשיטת בית הלל, אך מצינו משניות המהלכות כבית שמאי. לדיון על כך ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. . במשנה כריתות מצינו דיון כולל בקרבנות טעות, ומתברר שבדור יבנה עדיין עומדת מחלוקת בית שמאי ובית הלל. חכמים של משנתנו מהלכים כבית שמאי. בית הלל, וברוחם רבי מאיר ומשנתנו, רואים בהקדש טעות הקדש בטל והבהמה חוזרת לעדר כבהמת חולין. הדגשנו את המרכיב של הקדש טעות, אך הוא אינו נזכר כאן במפורש. כל הדיון נסוב על מרכיב אחר, ולא ברור מה סבורה משנתנו ביחס להקדש טעות, ואולי משנתנו סבורה שאין כאן הקדש טעות ולא הכירה בשאלה כשאלה הנוגעת לנושא שלנו?