לפי כתב-יד קופמן
חתיכה שלחלב – חולין, וחתיכה שלחלב נותר – שיש בה שתי עברות, גם חלב וגם נותר, אכל את אחת מהן ואין ידוע את אי זו מהן אכל מביא חטאת – כי ודאי אכל חלב, ואשם תלוי – ספק אכל נותר. אכל את השנייה מביא שלוש חטאות – אחת לכל חלב, ואחת על הנותר. גם כאן מדובר כנראה בשתי "העלמות", שכן ב"העלם אחד" חייב של שני החלבים רק חטאת אחת. אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השנייה זה מביא חטאת – על ודאי חלב, ואשם תלוי – על ספק נותר, וזה מביא חטאת ואשם תלוי – כמו הראשון. רבי שמעון אומר זה חטאת וזה חטאת – כל אחד חייב בקרבן ודאי. שניהן מביאין חטאת אחת – יחד ובהתניה: "אם אכלת חלב הקרבן שלך, ואם לא הקרבן שלי". רבי יוסה אומר כל חטאת שהיא באה על חט אין שנים מביאין אתה – רבי יוסה לשיטתו מתנגד ומסביר את שיטתו. קרבן שבא על חטא, כלומר קרבן ודאי, בא על חטא מוגדר. הקרבן מהווה כפרה אישית, וכפי שהסברנו לעיל הוא מכפר רק אם המקריב רוצה בכך. מבחינה דתית-מחשבתית יש כאן מעין מרובע אינטימי: האדם, החטא, הקרבן והכפרה. אי אפשר לקיים מערכת אינטימית על בסיס התניה, ואי אפשר לבקש כפרה בסגנון "אם חטאתי אז...". לכפרה נדרשת הסכמה אישית, מעין מהפכה פנימית סוחפת המבטלת את שהתחולל בעבר. אי אפשר לקיים מערכת כזאת על בסיס שותפות או התניה. על כן שיערנו (לעיל בפירושנו למשנה ד) שהתוספתא המוסרת על הסכמה בין רבי שמעון לרבי יוסי עוסקת באשם תלוי (פ"ג ה"ב; פ"ג ה"ג, עמ' 565).
בתוספתא מובאת עוד סדרת מקרים (בקו מודגש נוסח התוספתא): "חתיכה של חלב פיגול וחתיכה של נותר אכל את אחת מהן ואין ידוע איזה מהן אכל מביא שני אשמות תלויין – משום שאכל ספק פיגול וחלב (שני לאווים) או ספק נותר. רבי אליעזר אומר מביא חטאת – בוודאי עבר על לאו אחד (נותר או פיגול), ואשם תלוי – ועל ספק לאו שני של אכילת חלב. רבי אליעזר לשיטתו (פ"ג מ"ב) שניתן להביא אשם על עברה ודאית גם אם אין יודעים מה טיבה. אכל שנייה – את החתיכה השנייה, מביא שלש חטאות – שכן עבר בוודאות על שלושה לאווים, אם כי אינו יודע באיזה סדר. אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל השנייה הן הן דברי רבי שמעון הן הן דברי רבי יוסי" (פ"ג ה"ה, עמ' 565). כלומר שניהם מביאים אשם תלוי יחדיו, ואז הוא בא כוודאי מתוך ההנחה שיחד עשו עברה והקרבן יבוא בהתניה.
על בסיס אותו עיקרון מקרה פשוט יותר: "חתיכה של פגול וחתיכה של נותר, אכל את אחד מהן ואין ידוע איזו מהן אכל רבי אליעזר מחייב חטאת – כי ודאי נעשתה עברה (גם אם טיבה אינו ברור), ורבי יהשע פוטר אכל שנייה מביא שתי חטאות" (פ"ג ה"ו, עמ' 565). זאת על בסיס המחלוקת לעיל: "או על העושה ואין ידוע מעין אי זו מלאכה עשה רבי ליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר" (פ"ג מ"ב). כאמור לעיל נחלקו תנאים מאוחרים על משמעותו של ה"פוטר", האם פטור מהכול או שמביא אשם ודאי. בהמשך התוספתא מובאים עוד מקרים, מורכבים יותר, ובהם לא נרחיב.
כפי שאמרנו, הפרק מרבה בדוגמאות שלמעשה חוזרות על עצמן. במשנה ב נוסח הכלל ולמעשה כל הדוגמאות הן הכבדת יתר, שלא בסגנון הרגיל במשנה שהוא, בדרך כלל, חד ומדויק וקצר יותר. קטעים בפרק, ובתוספתא המקבילה, חוזרים על מקרים והלכות שנדונו לעיל. אנו מניחים שהפרק נלקט מקובץ של ספקות שגודלו אינו ברור, ומשם הועבר למסכת שלנו למרות ההכפלות. המחלוקת הבסיסית היא מראשית דור יבנה (רבי אליעזר ורבי יהושע), השנייה מהמשך דור יבנה (רבי טרפון ורבי אליעזר), הכלל הוא מתקופה זו (דברי רבי עקיבא?), וחכמי הדור הבא, דור אושא, נחלקים בפרטים. במקרה זה שמות החכמים מייצגים רבדים כרונולוגיים ברורים וניתן לעקוב אחד התפתחות ההלכה, ואם תרצו גם אחר הריבוד הספרותי. בדרך כלל אנו מהססים לתארך את המימרות על סמך שמות החכמים שלהם הן מיוחסות, שכן תלמיד מוסר בשם רבו, ותלמיד עשוי גם לנסח את דברי רבו מעט אחרת מדבריו המקוריים. אך במקרה זה ההשתלשלות ההיסטורית נראית ברורה24בכך אנו נוגעים בבעיה עקרונית במחקר שטרם הוכרעה, אבל במקרה זה ההיגיון של ההתפתחות ההלכתית מתבקש..