ממשנה זו ואילך המשנה מדגימה את הכלל של רבי עקיבא (ספק מעילה) בסדרת מקרים המסודרים מהפשוט אל המורכב יותר.
לפי כתב-יד קופמן
היו לפניו: חתיכה שלחולין וחתיכה שלקודש אכל את אחד מהן ואין ידוע אי זו מהן אכל – הרי זה ספק מעילה, פטור רבי עקיבה מחייב אשם תלויי – זו המחלוקת במשנה ב. אלא שמשנה ב מנסחת כלל, ומשנתנו דוגמאות של מקרים. כפי שכבר אמרנו הכפילות מובנת רק אם הדוגמאות קדמו לכלל. אכל את השנייה מביא אשם וודיי – אמנם כל אחת מהאכילות היא בבחינת ספק, ולכן היה מקום לחייבו פעמיים קרבן אשם תלוי, אבל הרי בסך הכול אכל חתיכה אחת שהיא ודאי קודש, ושנייה שהיא ודאי חולין, ולכן חייב רק קרבן ודאי אחד. אכל אחד את הראשונה ובא אחר ואכל את השנייה זה מביא אשם תלויי וזה מביא [אשם] תלויי דברי רבי עקיבה – כל אחד מעל בספק אף על פי ששניהם יחד מעלו רק פעם אחת. לדעת חכמים (במשנה ב) אין מביאים קרבן כלל. רבי שמעון אומר שניהן מביאים אשם אחד – הקרבן משותף, וכנראה בהתניה, בבחינת "אם אני מעלתי הקרבן שלי, ואם אתה מעלת הקרבן בשבילך". למעשה זו שיטת רבי טרפון במשנה הקודמת שיביאו קרבן אחד. רבי יוסה אומר אין שנים מביאין אשם אחד – רבי יוסי חולק על רבי שמעון, אך אינו נוקט דעה לא במחלוקת רבי עקיבא וחכמים ולא במחלוקת רבי טרפון ורבי עקיבא. המשנה קשה, שהרי אין זה רגיל שחכם מדור אושא (רבי שמעון) יחלוק על רבו מדור קודם. יתר על כן, הרי רבי יוסי הוא כשיטת רבי עקיבא (בבלי, כג ע"א). מבנה מעין זה אינו ייחודי למשנתנו. בכמה משניות נוספות המשנה פותחת בהכרזה הלכתית ואחריה מחלוקת, תנא אחד חולק על הקביעה הסתמית ותנא שני (חכמים) מקבל אותה, וההכרזה היא כדעה השנייה באותה מחלוקת20מבנה זה של סתם הלכה ואחר כך מחלוקת, באותו נושא, ובה תנא אחד הוא כדעה הסתמית, חוזר במשניות ובברייתות. ראו למשל פירושנו לשבת פ"ב מ"ב; פ"ו מ"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; עירובין פ"א מ"ה; פ"א מ"ט; שקלים פ"ד מ"ד; סוכה פ"ב מ"א; דמאי פ"ג מ"א; כלאים פ"ב מ"א; שם, מ"ז; פ"ב מ"ו; מעשר שני פ"ה מ"ב; שביעית פ"ז מ"ד, ואולי גם פ"ב מ"ג (ראו פירושנו שם); מעשר שני פ"ב מ"ב (לפי פירוש הר"ש והרא"ש); פ"ג מ"ו; פ"ה מי"ד; ראש השנה פ"ד מ"א; יבמות פ"ז מ"ג; נדרים פ"ב מ"ח; כתובות פ"ז מ"י (לפי חלק מהפירושים); גיטין פ"א מ"א; פ"ט מ"ד; נדרים פ"ט מ"א; ערכין פ"ח מ"ו; פרה פ"י מ"א; שבועות פ"א מ"ז; פ"ג מ"ד (לפי אחת ההצעות בפירושנו); אהלות פ"י מ"ג; תוס', קידושין פ"ה ה"א; אהלות פי"א ה"י, עמ' 609, ואולי גם שם ה"ז; פרה פ"ו ה"ב, עמ' 635; כלים בבא קמא פ"ה הי"ב, עמ' 573; משנה, כלים פ"ה מ"ח ומ"י; פ"ו מ"א פ"י מ"ה; פי"ז מ"א; זבחים פ"ב מ"ה; פ"ו מ"ז; פ"ז מ"ד; פ"ט מ"ב; מנחות פ"א מ"ד; פ"י מ"ו; פי"א מ"ב; זבים פ"א מ"ב, ועוד. בחלק מהם מנסים הבבלי, הירושלמי או מפרשי התלמוד למצוא צריכותא והבדל הלכתי (נפקא מינא) בין הדעה הראשונה לשלישית. בתוס', בכורות פ"ב ה"א דוגמה למבנה כזה, אלא ששם נשמר המבנה של היחידה הקדומה במשנה שם פ"א מ"א, כפי שנפרשה ברצות החונן לאדם דעת. . במקרים אלו הבבלי שואל "היינו תנא קמא?", או שמפרשיו שואלים זאת21בבלי, שבועות יג ע"ב. זהו ניסיון תירוץ אחר בשיטת "חסורי מחסרא" בלא להזכיר מונח זה. . במקרה שלנו הבבלי עומד על הכפילות, אך אינו רואה בכך בעיה (כג ע"א).
כפי שהסברנו במקרים קודמים שבהם נתקלנו בתופעה, הכפילות נובעת מהרכבה של שני מקורות. ואכן כאן ברור שלפנינו שני מקורות, האחד מדור יבנה (דברי רבי עקיבא) והאחר מחלוקת מדור אושא החוזרת על המחלוקת הקדומה, או נכון יותר מיישמת אותה על המקרה שלנו.
בתוספתא הניסוח מורכב יותר, אך ההלכה אותה הלכה: "חתיכה של חלב קדש, וחתיכה של חולין. אכל את אחת מהן ואינו יודע איזו מהן אכל. 1. מביא חטאת, ואשם תלוי. 2. וכדברי רבי עקיבא מביא שני אשמות תלויין. 3. אכל שניים מביא חטאת ואשם ודאי" (פ"ג ה"א, עמ' 565). המקרה בתוספתא הוא שאכל חלב, כך שיש כאן צירוף של איסור חלב ואיסור מעילה. כפשוטם של דברים החתיכה של חולין איננה חלב אלא היא כשרה. התנא הראשון הוא כדעת חכמים במשנה וסבור שעל ספק מעילה חייב חטאת כדעת חכמים, ועל ספק חלב חייב אשם תלוי. רבי עקיבא מסכים עמו שעל ספק אכילת חלב חייב אשם תלוי, אך סבור שהמועל חייב גם הוא אשם תלוי לכן מביא שני אשמות תלויים22האוכל שתי חתיכות חלב בהעלם אחד חייב רק קרבן אחד, ראו לעיל פ"ג מ"ב..
עוד בתוספתא: "1. חתיכה של פגול וחתיכה של חולין. אכל את אחד מהן ואין ידוע איזה מהן אכל מביא אשם תלוי. 2. אכל שנייה מביא חטאת ואשם. 3. אכל את הראשונה ובא אחר ואכל את השנייה יביא חטאת בשותפות יתנה עליה ותיאכל דברי רבי שמעון 4. ורבי יוסי פוטר 5. מודה רבי יוסי שזה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי" (פ"ג ה"ג, עמ' 565). הפיגול הוא כמובן קרבן שנפסל. התוספתא מפרטת את משנה ד, ודברי רבי יוסי מנוסחים בדרך שונה.
בירושלמי מובא דיון קצר ונדיר בנושא שלנו. הירושלמי קובע, בשם רב הבבלי, שאשם תלוי אינו בא על ספק עובדתי אלא על ספק שאי אפשר לבררו. אם יש דרך לבררו, חייבים לברר ולהגיע לוודאות. לפיכך אם הראשון אכל מה שאכל השני חייב היה לברר, ואם לא עשה כן חייב בקרבן חטאת ודאי. התוספתא מביאה בהקשר זה את משנת ביכורים פ"ב ה"א: "כוי כיצד שוה לחיה, דמו טעון כסוי כדם החיה. רבי לעזר אומר חייבין על חלבו אשם תלוי" (תוס', ביכורים פ"ב ה"א). הכוי הוא ספק, וחלבו ספק, זאת משום שמעמדו של הכוי עצמו ספק, כפי שגם אנו פירשנו שם בעקבות כל המפרשים. אבל לדעת רב כוי הוא ספק שאי אפשר לברר את מצבו, ולכן אין חייבין על ספקו אשם תלוי (לא נאמר האם חייבים בוודאי או שפטור). משנתנו גם היא מובאת כדוגמה לחולקים על רב (ירו', יבמות פ"ד ה"ב, ה ע"ג; ביכורים פ"ב ה"ו, סה ע"ב). אם כן, בשלב בתר-תנאי (או סוף תנאי) צומצם דין אשם תלוי, ונראה שזה כבר שלב משפטי ברור שעוצב הרבה לאחר שכל הבעיה לא הייתה מעשית.