המשנה עוסקת באיסור אכילת דם שהוא אחד האיסורים שהעובר עליהם חייב כרת ומנויים במשנה הראשונה במסכת.
לפי כתב-יד קופמן
דם שחיטה – הדם היוצא בשעת שחיטה, בבהמה ובחיה ובעופות בין טמאים בין טהורים – אסור, והאוכל מהדם חייב כרת. החידוש הוא שגם דם בהמה טמאה, שאסור לאכול אותה, מוטל עליו איסור מיוחד שעונשו כרת, במנותק מאיסור נבלה. דם נחירה – אין חייבים על אכילתו כרת. נחירה היא שחיטה שלא כהלכה, או הריגת הבהמה סתם (איור 5). כן שנינו: "העיד רבי יהושע בן פתירה על דם נבילות שהוא טהור. אמר שמעון בן פתירה נוחרין היו עדרות באיסטרטית של מלך, והיו עולי רגלים מפקיעין בדם עד רכובותיהם, ולא חשו להם משום טומאה" (תוס', עדיות פ"ג ה"ב, עמ' 459; בבלי, מנחות קג ע"א1בירו', שבת פ"ח ה"א, יא ע"א; שקלים פ"ח ה"א, נא ע"א, מצוטט המשפט "העיד על דם נבילות שהוא טהור". משפט זה מופיע גם במשנת עדיות פ"ח מ"א. אך הירושלמי הבין שהוא אינו מכשיר לקבל טומאה אבל הוא מטמא. ברם מהמשך הסיפור שבתוספתא ברור שהדם גם אינו מטמא. אין זאת אלא שהירושלמי התעלם מהמשך המסורת שבתוספתא, אם מפני שלא הכיר את הנוסח המלא בתוספתא (אלא רק את המשנה) ואם משום שהכיר אותו אך לא הכיר בו, כלומר סבר אחרת והתעלם מהמסורת המנוגדת לדרכו ההלכתית. ההלכה שדם נבלה אינו מטמא יש בה הקלה רבה, שכן השוחט בהמה אינו נטמא ויכול להמשיך במלאכתו בטהרה. אם הדם מטמא הרי שמיד אחרי השחיטה חייב השוחט לפרוש ולהניח למישהו אחר לטפל בבהמה, וגם המטפל יכול לעסוק בה רק לאחר שהדם חדל מלזוב ממנה. הירושלמי משקף אפוא גישה כמעט בלתי אפשרית מבחינה מעשית, ואולי תאורטית.). אם כן, דם נחירה הוא דם נבלות שלא נשחטו. כמו כן: "השוחט וצריך לדם לא ישחוט כדרך ששוחטין, אלא כיצד עושה או נוחרו או מולקו" (תוס', חולין פ"ו ה"ו, עמ' 508). שחיטה שלא כדרך השוחטים, כלומר שלא כהלכה, היא נחירה. הנחירה נזכרת בהקשר זה פעמים רבות2משנה, בבא קמא פ"ז מ"ה; חולין פ"ה מ"ג ומקבילותיהן; ספרי דברים, קכו, ועוד הרבה.. הדיון במשנה הוא על אכילה'. ולא נאמר אם הוא טהור או טמא.
ההלכה שדם נבלות טהור מופיעה כעדות שאין חולקים עליה (עדיות פ"ח מ"א). אבל במשנת עדיות היא מחלוקת קדומה: "דם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין" (פ"ה מ"א; בבלי, כא ע"א).
בתלמוד (ירו', יבמות פי"ג ה"א, יג ע"ב) ובמחקר ייחסו לעדות משקל מיוחד, של מסירת הלכה קדומה שאין עליה עוררין. לפחות במקרה זה העדות שנויה במחלוקת. אם יזכנו החונן לאדם דעת נשוב לכך במבוא למסכת עדיות. מכל מקום, המשנה והסיפור שבתוספתא הם כבית שמאי. כבר עמד ביכלר על כך שדעת בית שמאי שררה בסוף ימי בית שני, ובמקרה זה לא רק שזה היה הנוהג הקדום אלא גם סתם משנתנו מהלכת כבית שמאי, ואין בכך תימא3אמנם נפסקה הלכה כבית הלל, אך הדבר נכון ברוב המקרים ולא בכולם. ראו ספראי, הכרעה כבית הלל. במהלך פירושנו אספנו עשרות דוגמאות למשניות שנסתמו כבית שמאי..
דם עיקור – נאסר לעקר בהמה, והדם היוצא מהעיקור אסור באכילה. אין חידוש רב בהלכה, אלא שהדם הנדון אינו דם מן הבהמה המתה אלא מבהמה חיה, וראו על כך להלן. דם הקז שהנפש יוצאה בו חייבין עליו – לכאורה דם הקז הוא דם הקזת דם, ואין זה דם שהנשמה יוצאת בו, שהרי ההקזה היא דם מועט בלבד. הבבלי מצטט את משנתנו: "דם שהנשמה יוצאה בו – חייבין עליו" (כב ע"א)4וכן בכל כתבי היד העיקריים (מינכן, פירנצי, וטיקן 119; וטיקן 121-120; לונדון 25.717).. אפשר אפוא שלפני הבבלי עמדה הגרסה "דם הקז, דם שאין הנשמה יוצאת בו", אבל מהמשך דברי האמוראים נראה שלפחות הם פירשו שדם הקז הוא דם שהנשמה יוצאת בו. הקושי בהסבר זה הוא שהקז הוא הקזת דם, וזו הוצאת דם לרפואה ולא להמתת הבהמה. משנת מכשירין מבחינה בין דם הקז לשתייה (שם פ"ו מ"ה) לבין "ודם הקזה לרפואה, רבי אליעזר מטמא באלו" (משנה, מכשירין פ"ו מ"ז). הנושא שם איננו באותו תחום ההלכתי כבמשנתנו. במשנת מכשירין מדובר על השאלה האם הדם מכשיר לטומאה, כלומר שפרות הנוגעים בו מוכשרים לקבל טומאה, ואם ייגע בהם מת או שרץ ייטמאו, ואילו אצלנו מדובר באכילתם. אלו נושאים הלכתיים נפרדים. הבעיה היא בתחום הרֵאליה, מהו דם הקז: דם רב הגורם למיתה מאבדן דם, או מעט דם שנועד לרפואה.
הקזה
הקזה הייתה רפואה מקובלת בעולם הקדום. השתמשו בה בכל מקרה של רפיון גוף, והיא גרמה לזירוז המערכות ולרענון. לסוגים רבים של מחלות הייתה ההקזה כמובן מכה לגוף וגרמה לנזק, ברם כל העולם הקדום לא הכיר מספיק את המערכת בגוף. בדרך כלל דם ההקזה נשפך לרצפה, ואז איננו מכשיר לטומאה משום שהנוזל צריך להיות בכלי (מכשירין פ"ד מ"ו כפי שנפרשה). לכן רק אם תכנן לתת את הדם לשתייה לכלב5יש מפרשים הכותבים "לבהמה", אך בהמה אינה שותה דם ואילו הכלב הוא הצרכן הטבעי לדם, וכן החתול, ושניהם היו תדירים במשק הבית. ראו שוורץ, גידול כלבים; שוורץ, חתולים. שמר את הדם בכלי והוא מכשיר לקבל טומאה. ההסבר אינו פשוט, שכן צריך היה להוסיף מגבלה זו ("לשתיה", או "בכלי") גם בדם רגיל. הר"ש פירש שרק דם היוצא לאכילה מכשיר לטומאה, ולא דם הקזה לרפואה. ברם קשה להאמין שמישהו ייתן מדמו לאכילת חיה (או אדם אחר). גם הפירוש שהצענו קשה משום שגורם הכלי לא נזכר כלל, ואם היו מתחשבים בו צריך היה להזכירו במפורש. בתוספתא שנביא להלן נזכר מרכיב זה ונדון בו. לדעתנו הביטוי "דם הקז לשתיה" אכן אינו רֵאלי, הוא בא רק בניגוד ל"דם היקז לרפואה" הנזכר במשנה שהבאנו. כל שרצתה המשנה הוא לעמוד על הדין העקרוני, שבהקזה לרפואה אין הדם מטמא. הביטוי "לשתיה" בא רק בניגוד לרפואה, אך כשלעצמו הוא תאורטי.
לבבלי ברור שדם הקז הוא דם שהנשמה יוצאת בו (כב ע"א), וכן בסוגיית סנהדרין (נט ע"א; פסחים כב ע"א). דם הנפש הוא דם המקלח מן הבהמה מיד לאחר השחיטה, ורק זריקת דם זה מכפרת: "איזה הוא דם הנפש כל זמן שמקלח ודם התמצית כל שאינו מקלח" (תוס', זבחים פ"ח הי"ז, עמ' 492). דם נפש הוא המקלח בניגוד לדם תמצית. הבבלי מגדיר ביתר דיוק: "איזהו דם הנפש? כל זמן שמקלח, דברי רבי אליעזר; רבי שמעון אומר: מטיפה המשחרת ואילך" (כב ע"א; סנהדרין נט ע"א; פסחים כב ע"א). משמעות המונח "טיפה המשחרת" אינה ברורה. רש"י מפרש שהוא מתחיל לצאת שחור (רש"י לסנהדרין נט ע"א), והרמב"ן מצטט בשמו: "פרש"י ז"ל עד טיפה המשחרת שהיא בסוף הקלוח. וללשון זה ארבעה מיני דמים בהקזה, שהנפש יוצאה בהן: 1. ראשון שותת ואדום 2. שני מקלח 3. שלישי משחיר ויוצא טיפין והיינו טיפה המשחרת דשותת הוא, 4. ואחר כך דם התמצית שהוא לאחר מיתה" (חידושי הרמב"ן, חולין לו ע"א). ואכן הדם המקלח הוא דם עורקים רווי חמצן ולכן צבעו בהיר. דם הופך לשחור כאשר החמצן שבו מתמעט. דם חי הוא רווי חמצן, ולאחר שפעולות הנשימה נפסקו הדם מתחיל להשחיר. טיפה משחרת היא אפוא שלב מאוחר, זמן מה לאחר המוות (הפסקת פעולת הלב)6תודתנו לידידנו ד"ר מ' וסטרייך שהעמידנו על העובדות הרפואיות. .
המונח "דם הנפש" מופיע בהקשרים מספר ועיקרו אכן הדם הזורם בעוז בעוד הבמה חיה ומערכת הזרמת הדם עובדת. בניגוד לכך בבהמה מתה הוא "דם תמצית" (משנה, זבחים פ"ח מ"ז) ובאדם "דם תבוסה" (משנה, אהלות פ"ב מ"ב, וראו פירושנו לה). ההלכה שרק דם הנפש מכפר מוסכמת על הכול, אם כי רוב המקורות מדברים סתם על דם. יתר על כן, לעיל ציטטנו את דעת רבי יהודה שאוספים מהדם שעל הרצפה (ראו פירושנו לזבחים פ"ב מ"א), שם הדרישה לדם נפש דווקא אינה מופיעה. דומה, אפוא, שאמנם אין חולק על קביעה זו, אבל בפועל דם הוא דם, והוא זורם מבהמה גם לאחר מותה, מכוח הכבידה, והאבחנה היא משפטית-תאורטית בלבד.
אם כן "דם הנפש" הוא הדם שבו הנשמה יוצאת, כלומר שהוא הגורם למיתה, וסימנו שהוא מקלח. לעומת זאת דם התמצית "שותת", מטפטף. הגדרה חילופית לדם הנפש הוא "טיפה משחרת". הקושי הרֵאלי, כיצד המשנה מערבת דם הקז עם דם נפש, נותרת בעינה.
דם הטחול – הטחול מכיל דם רב. לאחר השחיטה ולאחר שהדם הפסיק לשתות עדיין אגור בטחול דם. דם הלב – וכן הדם המצוי בתוך חדרי הלב. כמו בטחול רק נקב באבר מוציא את הדם. דם בצים – טיפת דם המצויה בתוך ביצת תרנגולת. טיפת דם מעידה על תחילה היווצרות תאי האפרוח, אבל עדיין אין כאן חומר. דם חגבים דם דגים – כל אלו אינם אסורים באכילה. דם תמצית – דם תמצית הוא שאריות הדם שבגוף המטפטפות לאִטן, אין חייבין עליו – האוכלו פטור מכרת. לא נאמר אם הוא מותר לאכילה, או שכמו בדיני שבת, לפי מסורת הבבלי, "פטור אבל אסור". רבי יהודה מחייב בדם תמצית – שכן בעצם הוא דם רגיל. מה שקובע בדם, לפי המשנה, אינו ההרכב הביולוגי אלא מקומו וכמותו. בספרא מצויה דרשה הלכתית להוכחת ההלכה שבמשנה (ספרא, צו פרשה י הי"א, לט ע"א).
עד כאן משנתנו. אבל בתוספתא: "ואינו חייב אלא על דם שחיטה בלבד" (פ"ב הי"ז, עמ' 564), כלומר כל יתר הדמים הנזכרים אינם אסורים באותה מידה, והאוכלם פטור מכרת. אבל בהמשך התוספתא: "דם נחירה, ודם העיקור, ודם הקזה, שהנפש יוצאה בו חייבין עליו. דם התמצית באזהרה רבי יהודה אומר בהיכרת7ראו עוד זבחים פ"ח מ"ו-מ"ז, שם רבי יהודה חולק על דין דם תמצית בנושאים אחרים, ובפירושנו רמזנו לאפשרות של קשר בין עמדתו כאן לעמדותיו שם. . דם הטחול, ודם הלב, דם כליות, ודם איברים, הרי אלו בלא תעשה. דם מהלכי שתים, דם ביצים, ודם שרצים, אסור, ואין חייבין עליו. דם דגים, ודם חגבים, הרי זה מותר" (שם הי"ח; בבלי, כא ע"ב). אם כן, המשך התוספתא חלוק על הברייתא הקודמת והוא כמשנה שהדמים הנזכרים בה הם בכרת. התוספתא מוסיפה שדם תמצית אסור לכל הדעות (ב"אזהרה" – כלומר שחל עליו לאו של לא תעשה), ומכאן שיתר הדמים מותרים ממש. דם הטחול והלב גם הם אסורים, אבל דם חגבים ודגים מותר. בבבלי: "דם הטחול, דם הלב, דם הכליות, דם אברים – הרי אלו בלא תעשה; דם מהלכי שתים, דם שרצים ורמשים – אסור ואין חייבין עליו" (שם), ובהמשך מחלוקת על דם מהלכי על "שתים" (בני אדם). אם כן המשנה אינה עוסקת בהיתר, אלא צמודה לנושא הכריתות. היא מערבת דמים מותרים באכילה עם אלה האסורים באכילה, והמשותף לכולם הוא העיסוק בדין כרת בלבד. ייתכן גם שהמשנה משקפת את הדעה שכל הדמים שאינם בכרת היו מותרים (או אסורים) והיא חולקת על המשנה, או שהיא הלכה קדומה בטרם ניתנה הדעת על שאלות אלו.
בספרא מצויה דרשה להוכחת דברי רבי יהודה, וחכמים חולקים ומתעלמים מהדרשה (ספרא, אחרי מות פרשה ח ה"ג, פד ע"ג).
עוד מובא בתוספתא שציטטנו ניסוח של הכלל "דם איברים". ברגע שכלל זה נוסח הרי שהוא מייתר את כל הדוגמאות (דם טחול, דם לב וכו'). אי אפשר להבין את הרשימה שבתוספתא אלא אם כן נוסחו הדוגמאות תחילה ואחר כך הכלל. אין זאת אלא שעורך התוספתא הכיר את הדוגמאות (מהמשנה או ממקור קדום אחר) וניסח כלל מופשט ומקיף יותר. במבוא הכללי לפירוש המשניות עמדנו על תופעה זו שההלכה צמחה מהתקדימים והדוגמאות (במקרה זה כל התקדימים הילכו באותו כיוון), והכללים נוסחו מאוחר יותר.
מעילה
למעילה מוקדשים פסוקים מיוחדים בויקרא פרק ה:
(טו) נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה' והביא את אשמו לה' איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם.
(טז) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו ונתן אתו לכהן והכהן יכפר עליו באיל האשם ונסלח לו.
ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו.
(יח) והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע ונסלח לו.
המילים "תמעל מעל" פורשו לאור ההמשך ("וחטאה בשגגה מקדשי ה' ") כשימוש של חולין בנכסי הקדש. עכן שגנב מההקדש נקרא גם הוא מועל (יהושע כב כ). מן הראוי להעיר כי אין זה הפירוש האפשרי היחיד לפסוקים, שכן "מעל" איננו רק גנבה מקודשים אלא גם חטאים אחרים. כך גם האישה הסוטה נחשדת במעל (במדבר ה כז), וכן סתם חטאים (במדבר ה ו). עם זאת, זה הפירוש של חז"ל. יתר על כן, בהמשך הקטע של המעילה מדובר בסתם לאו (אחת מכל מצוות ה'), ועל החוטא בשגגה מוטל להביא אשם, אבל סתם חוטא כנראה אינו כולל את המועל. יתר על כן, סתם חוטא מביא כאשם "איל בערכך", ואילו המועל מביא "איל בערכך כסף שקלים". מי שאינו מדייק בלשון התורה יראה במועל דוגמה לכל חטא, ויתעלם מהכפילות וההבדל בניסוח. ברם חכמים בדרשותיהם רואים בכל כפילות וייתור דגש הלכתי, ומסקנה טבעית מפסוקים אלו היא שדין מעילה אינו זהה לכל חטא אחר. על אשם מעילה חלים דינים אחרים. לכן חכמים גם מדייקים שאשם רגיל צריך להיות בשווי שני סלעים8יחידות המשקל (מטבע) שחז"ל משתמשים בהן הן המידות הרומיות: למשקלות קטנים משמשים השקל, הזוז או הסלע; הזוז הוא הדינר, ובסלע ארבעה דינרים. למשקלות גדולים יותר השתמשו בליטרה, וביתר דיוק בליטרה האיטלקית. היו שני סוגי שקלים: שקל רגיל ושקל הקודש שמשקלו כשני שקלים. שקל הקודש הוא הסלע, ומשקלו כ-14 גרם. בספרות הפרשנית יש הצעות שונות למשקל השקל, אך נקטנו במשקלם של מטבעות שנטבעו על ידי הרשויות היהודיות (במרד הגדול), ומשקלם הממוצע 14 גרם. לפי זה הזוז הוא כ-3.5 גרם. עם זאת, מצינו גם משקולת פיניקית של שני שקלים שמשקלה 16 גרם (קידר, תערוכה, ג, עמ' 36), ואזי הזוז-דינר הוא ארבעה שקלים. , כלומר שני שקלים; קביעה זו אינה באה לתמחר את האשם בצורה רֵאלית, אלא להדגיש את השוני בינו לבין אשם מעילה9ראו במבוא למסכת. אחת התוצאות של לימוד זה היא שאשם ספק ערכו גבוה (שני סלעים) מאשם ודאי (סלע אחד), ועל כך בהמשך..