Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Keritot 4:3

רבי ישמעאל השיזורי – ברב עדי הנוסח רבי שמעון, אבל בכמה מעדי הנוסח הטובים רבי ישמעאל (מ, מל, מנ), וכן בציטוט הברייתא בירושלמי (שבת פ"י ה"ד, יב ע"ג). את רבי שמעון השזורי אנו מכירים ממשניות אחרות, ורבי ישמעאל השזורי אינו מוכר ממקבילות. כך, למשל, בדמאי פ"ד מ"א ובשביעית פ"ב מ"ח רבי שמעון השזורי, וכך בכל עדי הנוסח שם ושם. אם כן רבי שמעון השזורי הוא אכן חכם מחכמי יבנה הצעירים, והוא שרד עד לאחר מרד בר כוכבא. לא מן הנמנע שדבריו משקפים את תחושת הלחץ הכלכלי שלאחר המרד, וכן שנינו: "אמר רבי שמעון שזורי מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא, ומפני מה חרב, מפני שדנו דיני ממונות באחד, ושגידלו בהמה דקה, ואף על פי חורש היה לנו סמוך לעיר ושדה מפסקת בינו לעיר, שהבהמה נכנסת ויוצא דרך עליה" (תוס', בבא קמא פ"ח הי"ד)⁵בתלמוד הבבלי נקבע שהלכה כרבי שמעון, ראו מנחות ל ע"ב; חולין עב ע"ב.. הוא גם שואל את רבי טרפון שאלה (תוס', דמאי פ"ה הכ"ב) ומכאן שהיה תלמיד בדור יבנה וחכם בדור אושא, אחד מאותם חכמים בודדים (כולם גליליים) ששרדו את מרד בר כוכבא. רבי שמעון השזורי חולק עם חכמי דור אושא, ובעיקר עם רבי שמעון בר יוחאי (משנה, שביעית פ"ב מ"ח; חולין פ"ד מ"ה; טהרות פ"ג מ"ב ועוד). שזור עצמה היא כיום כפר ערבי למרגלות רכס פקיעין, קצת מעל בקעת בית נטופה. כנראה הייתה שייכת לגליל העליון, ואפשר שמקומה המדויק גבוה יותר, על הרכס המהווה את גבול הגליל העליון. רבי שמעון עצמו שכן ולימד בתקוע המזוהה עם בקע, היא פקיעין, או אם ח' שמע בגליל העליון⁶ראו הנספח למסכת עירובין., שתיהן סמוכות לשזור זאת (איור 4). אבל במשנתנו ייתכן שהדובר הוא תנא אחר, רבי ישמעאל השזורי, גם הוא בן דור אושא (בן זמנו של רבי שמעון בר יוחאי), מצעירי דור יבנה. ורבי שמעון אומרים לא נחלקו – לפי ההמשך מדובר במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע, כאשר עשה מלאכה אסורה (או עוון אחר) ואין ברור איזו מלאכה עשה. על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב –

איור 4. מפת אזור שזור הקדומה. 1. שזור. 2. בקע. 3. חורבת שמע. 4. כפר חנניה. 5. באר שבע הגלילית. 6. מירון. 7. מגדל כרמים.

תמיד קרבן אחד, ועל מה נחלקו על דבר שהוא משום שני שמות – שבו מלכתחילה יש סיבה לחייבו בקרבנות רבים (על כל אחת ואחת). שרבי אליעזר מחייב חטאת – שכן יש כאן עברה ודאית, ורבי יהושע פוטר – או שפוטר קרבן שגגה ומחייבו קרבן ודאי או שפוטרו כליל משום שאין להביא קרבן שגגה על חטא שאינו מוגדר. שני הפירושים הוצעו לעיל, ופירושם הוא: 1. אם רבי יהושע דורש שקרבן יובא רק על הגדרה מדויקת (ולכן פוטר מכל קרבן) הרי שאם הספק הוא בין שני מינים זו הגדרה מדויקת דיה, 2. ואם רבי יהושע פוטר מחטאת ומחייב אשם תלוי הרי שספק בין שני מינים הוא עדיין ספק, אבל אם אלו שתי עבודות מאותו מין הרי שהן כעבודה אחת וחייב קרבן חטאת (ודאי).

בירושלמי שבת (פ"י ה"ד, יב ע"ג) מובאת משנתנו כפרשנות למחלוקת אחרת, והיא מה הדין אם התכוון להוציא לפניו והוציא בדרך אחרת, וכפי שפירשנו שם (שבת פ"י מ"ד) המחלוקת היא עד כמה צריכה להיות התאמה בין כוונת מזיד לביצוע. כאמור, הירושלמי שם מצטט את משנתנו בלשון "תמן תנינן", וכאמור בתוספתא מובאת מחלוקת תנאים האם רבי יהושע פוטר לגמרי מקרבן (לא קרבן ודאי על שוגג ולא קרבן על מלאכת ספק), או שמא הוא פוטר מקרבן שוגג ומחייב קרבן ודאי על זדון. התלמוד הירושלמי הבין את המחלוקת בכריתות ברמה משפטית מופשטת יותר והעבִירה לעניין הוצאה בשבת. ראשיתה של השוואה זו היא כבר במשנתנו (בהמשך). לפי זה תתקבל הטבלה הבאה:

קרבן על מקרה של הבדל בין כוונה לביצוע

ההסבר הראשון הגיוני ואפשרי גם במסכת שבת, אבל ההסבר השני קשה. אם נעשתה עברה בלתי מוגדרת (אחד משני "שמות" [מינים] שונים) היא נחשבת לזדון, קל וחומר אם שתי העברות קרובות והכוונה קרובה מאוד למה שבוצע. אין אלא לומר שהירושלמי הבין את משנת כריתות ש"פוטר" הוא פוטר מכל קרבן (שיטת רבי יוסי): מקרבן שגגה פטור בגלל הצורך שהעברה תהיה מוגדרת לפחות ברמת ה"שם", אם לא בפרטים המלאים, ומקרבן מזיד הוא פטור כי הוא חייב כרת.

אמר רבי יהודה אפילו נתכוון ללקוט תאינים ולקט ענבים ענבים ולקט תאינים שחורות ולקט לבנות לבנות ולקט שחורות רבי ליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר – מקרה זה מתאים למשנת שבת שהבאנו, ולמקרה האחרון במשנתנו (ואין ידוע איזו מלאכה עשה). לפי רבי יהודה אפילו אם מדובר באותה מלאכה (שם אחד) אבל בפרי שונה, כבר על כך יש מחלוקת. כפי שראינו אכן הפירוש המובא בשמו של רבי שמעון מתאים רק לשיטת רבי יוסי ולא לשיטת רבי יהודה. השמות בתוספתא ובמשנת שבת שונים זה מזה, אבל שני המחנות ברורים, רבי יהודה מול רבי יוסי ורבי שמעון ורבי ישמעאל (שמעון) השזורי. תמיה אני אם יפטר בה רבי יהושע – לא ברור מי הדובר, האם זה רבי יהודה המערער על דבריו או תנא אחר (העורך או עורך המשנה הקדומה) התמה האם רבי יהודה צודק. אם כן למה נאמר אשר חטא בה פרט למתעסק – אשר חטא הוא ציטוט מהתורה, והדרשה היא "פרט למתעסק". מתעסק הוא מי שעושה את העברה ללא כוונת מעשה, אגב עיסוקו, כגון מי שמטייל בשדהו ותולש עשב תוך כדי נגיעה בגבעולים. הצירוף "אשר חטא" מופיע בתורה פעמים מספר, ביניהן בשלושה פסוקים בשני הקשרים הפוכים. בויקרא ד כג מדובר במי שנודעה לו חטאתו, ולכן במקום אשם תלוי הוא מביא קרבן ודאי: "או הודע אליו חטאתו אשר חטא בה והביא את קרבנו שעיר עזים זכר תמים". באותה משמעות באותו פרק (ד כז-כח): "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשֹתה אחת ממצוֹת ה' אשר לא תעשינה ואשם. או הודע אליו חטאתו אשר חטא והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא". אבל באותו פרק בפסוק לה: "ואת כל חלבה יסיר כאשר יוסר חלב הכשב מזבח השלמים והקטיר הכהן אֹתם המזבחה על אשי ה' וכִפר עליו הכהן על חטאתו אשר חטא ונסלח לו". אם הדרשה היא על אחד משני הפסוקים הראשונים הרי שמשמעה שמי שהיה לו ספק ונודעה חטאתו חייב בקרבן, פרט למתעסק. כלומר המתעסק פטור משום שאין כאן כוונת מעשה כלל. המונח "פטור" משמעו פטור מקרבן שוגג. אם הדרשה היא על הפסוק השלישי הרי שהקרבן מכפר על המעשה, פרט למתעסק. מי שהתעסק חייב קרבן, אבל הקרבן אינו מכפר עליו. זאת משום שהעברה נעשתה בשוגג ובהיסח דעת, אך הוא לא נקט באמצעי זהירות ומניעה כנדרש. התחבטות זו דומה להתחבטות בפרשנות המונח "פטור" לדעת רבי יהושע (האם "פטור" הוא פטור מכל קרבן [משום שהוא מזיד, או משום שהחטא לא מוגדר], או שפטור מקרבן ספק וחייב בקרבן ודאי. המתעסק מופיע במקבילות ותמיד הוא פטור, ומתוך המקורות עולה דמותו המדויקת. כן שנינו: "היה יודע שהיא שבת והזיד במלאכה, זה הוא מזיד האמור בתורה. אם היה מתעסק פטור. שגג בשבת, והזיד במלאכה, או שהיה יודע שהיא שבת, ונתכוון לעשות בה מלאכה, אבל לא היה יודע שעל אותה מלאכה חייב חטאת, זהו שוגג האמור בתורה" (תוס', שבת פ"י הי"ט). המתעסק הוא אפוא מזיד בעניין (יודע שהוא שבת ושהמלאכה אסורה), אבל חשב שלא תיעשה מלאכה ושיצליח להפסיק בזמן. כזה הוא, בין השאר, המתעסק בעריות, שהמזיד שבעצם העיסוק הוא ברור. אם כן המתעסק יודע את החטא, אבל משתמע שהחטא עצמו אינו כמזיד. עם זאת גם אין לו כפרה בקרבן שוגג, שכן היה זה שוגג שראשיתו במזיד. כמו כן: "התולש עולשין לאכילה, כגרוגרת, לבהמה, כמלוא פי הגדי, לתקן הארץ, כל שהן, אם נתכוון בכולן חייב שתים. אם היה מתעסק ותלש פטור" (תוס', שבת פ"ט הט"ו), וכן משמע ממקורות נוספים (שם הט"ז; בבלי, יט ע"א; הוריות ה ע"א; שבועות יח ע"ב).

אם כן המתעסק "פטור" והכוונה שהוא שפטור מקרבן הבא על עברת מזיד, אך חייב קרבן של העובר עברה בשגגה, שכן אין זו שגגה תמימה, וכן משמע מסוגיית הבבלי כאן (יט ע"א-ע"ב).

הירושלמי בשבת מביא את הדוגמה שהתעסק בקודשים ואגב כך שחט, ולא ברור האם חייב בקרבן או פטור. הירושלמי בשבועות מתייחס למשנתנו והוא רואה בדרשה "פרט למתעסק" קושיה על רבי אליעזר. הווה אומר שהירושלמי (ולמעשה משנתנו) מבין שאם טעה בכוונה (עשה מלאכה ואין ידוע איזו מלאכה עשה) הרי הוא כמתעסק, ומתעסק כזה פטור מחטאת. אם כן הרי שזו שאלה על רבי אליעזר ורבי יהושע כאחד, שכן שניהם מסכימים במקרה שהמלאכות דומות (משם אחד) שחייב בחטאת, והרי שנינו שהמתעסק פטור⁷בירו', קידושין פ"א ה"ה, ס ע"ג, מובאת דרשה אחרת שמילותיה דומות: "פרט למתעסק".. יתר על כן, העורך של משנתנו הבין כנראה את רבי יהושע ש"פטור" הוא פטור מהכול, משום שהחטא אינו מוגדר, ומקשה כיצד זה נאמר "פרט למתעסק", כלומר שגם אם החטא מוגדר אין המתעסק מביא קרבן. כאמור יש במשנה דעות שונות בדבר עמדתו של רבי יהושע, וזו שאלה רק על אחת הדרכים (שיטות) להבנת רבי יהושע. המשנה חוזרת במדרש ההלכה ללא שינוי (ספרא, ויקרא דיבורא דחובה, פרק ז ה"ט, כ ע"ב).

מבחינת המבנה ההיסטורי של המשנה, לפנינו מחלוקת מדור יבנה כשדורות מאוחרים נחלקים בטיב העמדות. נראה שהדרשה "פרט למתעסק" היא קדומה, והעורך סבור שהיא דוחה את דברי רבי יהושע ואולי גם את דברי שני התנאים לפי אחת הפרשנויות המוצעות. מי ששאל את השאלה כבר זיהה את המתעסק עם המקרים האחרים במשנה, וזו הפשטה משפטית שספק אם תנאי דור יבנה היו מודעים לה. יתר על כן, דין המתעסק אינו מופיע במשנת שבת אלא רק בתוספתא לה ובמשנתנו. קשה, אפוא, לשחזר שהוא אכן דין קדום. הבבלי רואה בו מחלוקת בין רבי שמעון (ורבי שמעון [ישמעאל] השזורי) לבין רבי יהודה. אם כן אין זו הלכה קדומה אלא להפך, הלכה חדשה פרי שכלול משפטי של דור אושא, ורבי יהודה או העורך תמה כיצד היה רבי יהושע מתמודד עם הבחנה זו.

עוד נוסיף שלכלל יש מגבלות. בירושלמי נקבע שאין "מתעסקין" בקודשים ועריות (שבת פי"א ה"ז, יג ע"ב), ו"המתעסק" בשבת חייב, וכן בבבלי (שם יט ע"ב). הבבלי מנמק זאת בכך ש"נהנה", אך דומה שהירושלמי שאינו מזכיר את ההנאה כורך את שתי ההלכות: אסור להתעסק בתחומים אלו, והמתעסק חייב. משמע שחייב משום שעצם העיסוק בעריות הוא מעשה מכוער ואסור בפני עצמו, ומי שמתעסק הרי הוא כשׂם ראשו בפי האריה. כבר שלב ה"התעסקות" אינו תמים אלא התחלת עבֵרה, ואמנם אין חייבים עליה עדיין אבל זו כוונת עברה. אם פרשנות זו אכן צודקת הרי שהבבלי כדרכו מעדיף לתת הסבר משפטי, והירושלמי מעניק להלכה בסיס מוסרי-חברתי כללי יותר, וחזרנו להבדל יסודי ושיטתי בין שני התלמודים. עמדנו עליו במבואות למסכתות שבת וביצה.