כשם שאם אכל חלב וחלב בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת – המשנה מצטטת את המשנה לעיל (פ"ג מ"ב). כך על לא הודע שלהן – זה הביטוי המקראי לספק. במסכת כריתות מצויים ביטויים מקראיים רבים וזה אחד מהם; ריכזנו אותם במבוא, ושם גם דנו במשמעות הדבר. פרק ג החל בדין ספק, האם התחייב בקרבן, והמשיך במקרה של שרשרת עברות, וכן פרקנו במקביל מתחיל בדין ספק וממשיך בשרשרת ספקות. אינו מביא אלא אשם אחד – דין ספק כדין ודאי. בתוספתא יש מחלוקת על מקרה כזה של שני ספקות ברצף אחד: "על ספיקן אין מביא אלא אשם תלוי אחד. בחמשה העלמות מביא חמש חטאות ועל ספיקן מביא חמשה אשמות תלויין. רבי יוסי ברבי יהודה אומר ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר אפילו אכל חמש חתיכות מחמשה זבחים בהעלם אחד, אין מביא אלא חטאת אחד ועל ספיקן אין מביא אלא אשם תלוי אחד. זה הכלל כל המביא על הודעו חטאת מביא על לא הודעו אשם תלוי וכל שאין מביא על הודעו חטאת אין מביא על לא הודעו אשם, אבל אם אכל חמש חתיכות מזבח אחד לפני זריקת דמים אפילו בהעלם אחד מביא חתיכה על כל אחת ואחת" (פ"ד ה"א, עמ' 566-565). בבבלי מובאת הרישא ומיוחסת במפורש לרבי: "רבי אומר אומר אני..." (יח ע"ב), וזו משנתנו.
אם היתה ידועה בינתיים – עד שהביא את הקרבן נתבררו הדברים ונודעה האמת הוודאית, כשם שהוא מביא חטאת על כל אחת ואחת – אם לא הייתה האכילה בהעלם אחד, ולכן מביא שתי חטאות, כך הוא מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד – אם האכילה לא הייתה ברצף. הסברנו את המילה "ידועה" כרצף אחד כדי להתאים את משנתנו להלכה שבפרק הקודם, ברם יש להודות ששימוש זה בעייתי. במשנה ט בפרק הקודם ראינו ש"העלם דבר" משמש גם כמינוח לאי ידיעה אחת (במשמעות משנית), ולפיכך ייתכן ש"ידועה" הוא ההפך מהעלם אחד. אלא שאין הכוונה לרצף כרונולוגי, אלא לאי ידיעה אחת. וקשה. מכל מקום "ידועה" היא עברה מסוימת וברורה, ההפך ממצווה כללית ומסופקת, כגון "כלל אמר רבי שמעון כל הבא על עברות מצוה ידועה, ודמו נכנס לפנים, טעון סמיכה. כל שאין בא על עבירות מצוה ידועה ואין דמו נכנס לפנים, אין טעון סמיכה" (תוס', מנחות פ"י ה"י, עמ' 5273כפי שהתפרשה בבבלי, זבחים לט ע"א.). אמנם גם על אשם תלוי סומכים (תוס', תמורה פ"א הי"ח, עמ' 552), אבל כאמור המצווה צריכה להיות מוגדרת ולא עוון כללי. כן משמע ממקורות נוספים (ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה ג ה"ה, עמ' יז ע"ד; בבלי, כה ע"ב, ועוד).
כשם שאם אכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד חייב על כל אחד ואחד – המשפט מדגים פעם שנייה את אותו כלל. זו דרכה של משנה, להכביר בדוגמאות. מן הסתם יש לראות בכך שלב מקדים לפני שנקבע הכלל המרכזי. כך על לא הודע שלהן – אם יש לו ספק אם חטא, כגון אחד ממיני הספקות שבמשנה א: מביא אשם תלוי על כל אחד ואחד – כמו ברישא. חלב ונותר לפניו אכל את אחד מהן ואין ידוע אי זה מהן אכל – הוא בוודאי חטא, אך לא ברור במה חטא. אשתו נדה ואחותו עימו בבית שגג באחת מהן ואין ידוע באי זו מהן – בוודאי חטא, אך לא ברור במי מהן חטא. שגג שבת ויום הכיפורים ועשה מלאכה בין השמשות ואין ידוע באי זה מהן עשה – התנא מניח שדין מלאכה ביום כיפור זהה לדין מלאכה בשבת, שעל שגגת שבת ויום הכיפורים חייב חטאת. לעיל (פ"א מ"א) ראינו מחלוקת בדבר. רבי אליעזר מחייב חטאת – שכן יש כאן ודאי חטא, ורבי יהושע פוטר – בתוספתא, לאחר שהיא חוזרת על המקרים שבמשנה, ועל דברי רבי אליעזר, מוצעות שתי דרכים להבנת עמדתו של רבי יהושע: "רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהשע פוטר. רבי אליעזר אומר 'חטאתו אשר חטא' – חטא מכל מקום, אמר לו רבי יהשע 'או הודע אליו חטאתו אשר חטא' – לכשיודע לו חטאו" (פ"ב הי"ב, עמ' 564). מלשון הטיעונים משמע שרבי אליעזר מחייב חטאת במקרים שלא ברור היכן חטא, אבל חטא ודאי יש כאן. אבל אם בא על אחת מנשותיו ורק אחת מהן נידה, הרי שאין כאן חטאת. אם כן, דברי רבי אליעזר נסובים רק על ההלכות מ"חלב ונותר" והלאה. רבי יהושע חולק לכאורה גם על משנה א וקובע שבספק פטור מקרבן, אלא שהברייתא הבאה בתוספתא מבהירה: "אמר רבי יוסי אף על פי שהיה רבי יהשע פוטר מן החטאת, מחייבו היה אשם תלוי. רבי יהודה אומר רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהשע פוטר. רבי שמעון אומר רבי אליעזר מחייב חטאת, ורבי יהשע אשם תלוי. אמר לו רבי יהודה ולא בזה חייב רבי יהשע אשם תלוי, אלא ספק חטא ספק לא חטא. אבל זה שחטא ודאי, האיך מביא אשם תלוי? אמר לו רבי שמעון, כל עצמו בזה דבר הכתוב: 'ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן הצאן' " (פ"ב הי"ג, עמ' 564; בבלי, יט ע"א-ע"ב). רבי יוסי הוא כרבי שמעון.
בין רבי אליעזר לרבי יהושע יש מחלוקת בפרט, אבל המחלוקת היא עקרונית על תפקיד הקרבן. רבי אליעזר רואה במערכת הקרבנות והחטאים מערכת כללית חשבונית: על חטא אחד קרבן אחד, ורבי יהושע רואה לפניו זיקה מפורטת: קרבן אינו כללי אלא על חטא מסוים, ואם לא ברור מה היה החטא (אפילו אם ברור שהיה חטא, אך לא ברורה מהותו) – אין מקום לקרבן. מקרים דומים יהיו כאשר יבואו שני אחים שאחד מהם בכור ואין ידוע מי הוא הבכור, או שניים שהביאו קרבן והתערבבו הקרבנות. לא בכל המקרים ניתן להבחין באותה מחלוקת, אך אלו שתי גישות עקרוניות בשאלת מהות הכפרה.
אם כן, במקרה של ספק חטא ספק לא חטא מביא אשם תלוי, אבל במקרה של ודאי חטא אלא שלא ברור מה בדיוק החטא, או עם מי בדיוק חטא, אזי לפנינו שתי דעות:
1. מביא אשם תלוי מספק;
2. אינו מביא קרבן כלל. ידיעה והבנה אין כאן, אבל גם ספק אין כאן.
משנה א היא אפוא לדעת הכול.
אמר רבי יוסה לא נחלקו על העושה מלאכה בין השמשות שהוא פטור – מהקרבן. להלן נסביר פטור זה. שני – שאני אומר מקצת מלאכה עשה מהיום ומקצתה למחר – ואין כאן עבודה שלמה, ועל מה נחלקו על העושה בתוך היום ואין ידוע אם בשבת עשה ואם ביום הכיפור עשה – שיש כאן איסור, רק הגדרתו אינה ברורה, או על העושה ואין ידוע מעין אי זו מלאכה עשה רבי ליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר – אלו גם דברי רבי יוסי בתוספתא שהבאנו, ולפנינו דוגמה כיצד ניתן לנסח אותה תפיסה הלכתית במילים שונות. אמר רבי יהודה פוטרו היה רבי יהושע אף מאשם תלוי – ומכאן שרבי יוסי סבור שחייב באשם תלוי, כתוספתא4ראו עוד להלן פירושנו לפ"ה מ"ח..
במבוא למסכת שבת עמדנו על כך שבבבלי במסכת שבת ובמסכתות הקרובות (כגון ביצה) "פטור" הוא פטור מהקרבן, אבל אסור במעשה. ראינו שגם הירושלמי פירש כך לעתים, אך משמע ממנו שבדרך כלל סתם "פטור" הוא מותר, בניגוד לאסור (ולא בניגוד לחייב). במשנתנו ה"פטור" מדבר על הקרבן בלבד. שאלת ההיתר אינה עולה, אבל במשתמע ניתן להבין שלפחות בחלק מהמקרים הוא אסור, כגון לעשות חצי מלאכה בשבת עצמה או לעשות מלאכה ביום הכיפורים. שניהם בוודאי אסורים, ופטורים מן הקרבן. "פטור" זה הוא פטור אבל אסור. אבל ייתכן שאם יש לפניו ספק פיגול, במשהו המוגדר כ"דרבנן", מותר ממש. משנתנו מתמקדת בנושא הקרבן ואינה עוסקת בשאלת ההיתר. אמוראים רשאים היו כמובן לדקדק מהמשנה ולהסיק ממנה את עמדתה גם בשאלת ההיתר, אך המשנה עצמה מתעלמת מהשאלה.
אם כן, הפטור כאן והפטור במסכת שבת מתייחסים לשאלות אחרות. בשבת זו שאלת ההיתר, וכאן שאלת הקרבן. בדרך ההיסק המשפטי ניתן להקיש מנושא אחד על משנהו (בחלק מהמקרים, או אולי אפילו בחלק גדול מהמקרים), אך המסקנה של הבבלי בשבת שיש זהות בין המקרים – קשה, והירושלמי חלוק עליה. לפי הבבלי לאותו מונח במשניות השונות אותו מובן, ואילו לפי הירושלמי משנת כריתות ומשנת שבת משתמשות באותו מונח, אך המשמעות שונה. בשבת "פטור" הוא מותר (בדרך כלל), ובכריתות הוא פטור מקרבן בלבד, כמו ש"העלם דבר" בא במשנת שבת בתפקיד שונה מזה של "העלם דבר" במשנת כריתות. למשנת שבת יש אפוא שפה הלכתית שונה מלמשנתנו. איננו יודעים בוודאות איזו שפה (משנה) קדמה, אלא זאת נאמר שבמסכת כריתות השפה מקדשית יותר וקרובה יותר ללשון המקרא.