לפי כתב-יד קופמן
שאלן רבי עקיבה – בהמשך המסע רבי עקיבא ממשיך לנצל את הזמן להעלאת שאלות. לכל השאלות מבנה ספרותי קבוע: שאל, אמרו לא שמענו, אבל אפשר ללמוד מקל וחומר. מבחינה ספרותית רבי עקיבא מצטייר כתלמיד למדן המאתגר את מוריו ודוחף אותם לחדש הלכות בדרך ההשוואה, וכך להפוך תקדימים יבשים שכבר נשכחו בחלקם לכללים הלכתיים חיים. אבר המדולדל בבהמה – כשרה, כגון אצבע או רגל שנכרתה כמעט לחלוטין. הגדרת אבר מדולדל מצויה בברייתא: "כיצד, אבר המדולדל בבהמה ואין בו להעלות ארוכה, אסור לבני נוח ואין צריך לומר לישראל, ואם יש בו להעלות ארוכה, מותר לישראל ואין צריך לומר לבני נח" (תוס', עבודה זרה פ"ח ה"ו, עמ' 473). מעבר להגדרה הברייתא גם חולקת על משנתנו, כפי שנראה בהמשך. מה הוא – האם מותר לאכלו ואז הוא טמא טומאת אוכלין, או שמא הוא כנבלה, אמרו לו לא שמענו אבל שמענו באבר המדולדל באדם – כאן אין אפשרות שהאבר ייאכל, וממילא טומאת אוכלין אינה שייכת לכאן. אבל השאלה היא האם זה אבר מן החי וטמא, שהוא טהור – כלומר שהאבר אינו נחשב לתלוש. כך היו מוכי שחין בירושלם עושין – שחין הוא ממיני הצרעת, וזו מחלת עור שבמקרים קיצוניים עוברת לעצמות וגורמת לעיוותים קשים עד כדי נשירת חתיכות עור ואצבעות. החולה רוצה לאכול בקרבן פסח וחושש שמא כריתת האבר תהפוך אותו לאבר מן החי, והוא יטמא אותו וימנע ממנו לאכול קרבן פסח. הולך לו ערב פסחים אצל הרופא – התמונה הרֵאלית היא שהחולה מגיע מכפר מרוחק לעיר. כאן הוא מוצא רופא, אולי בחסות המקדש, וחותכו – הרופא חותך את האבר, עד שהוא מניח בו כסעורה – שהאבר טרם נתלש, וכך עדיין אינו מטמא, ותוחבו בסירה – החולה תוחב קוץ חזק בפיסת העור המדולדלת (בימינו היו משתמשים לשם כך במחט היגיינית), ונמשך ממנו – וכשהוא צועד האבר נתלש, והלה עושה פסחו – החולה לא נטמא, והרופא עושה פסחו – גם הרופא לא נטמא. לשני הנוגעים בדבר חשוב עד מאוד שלא להיטמא ערב החג, ומכיוון שהחולה הגיע סמוך לחג לירושלים לא היה לשניהם זמן לתהליך טהרה רגיל. הסיפור משקף גם את ההלכה (שאבר מדולדל טהור), אך בעיקר את תנאי הרפואה הקשים בימי קדם, את הניתוחים שנעשו כמעט ללא הרדמה, ואת הדאגה הרבה של המשתתפים לא להיטמא ערב הפסח כדי שיוכלו להשתתף בסעודת הפסח. רבי אליעזר ורבי יהושע לומדים ממעשה זה שאבר מדולדל אינו כתלוש עד שייתלש, אבל משנתלש ברור שהוא מטמא לדעת הכול (משנה, עדיות פ"ו מ"ב; אהלות פ"ב מ"ז).
ורואין אנו שהדברים קול וחומר – אם אבר מדולדל באדם אינו תלוש, גם אבר תלוש בבהמה אינו תלוש וממילא אינו אוכל, עד שתישחט הבהמה. אין כאן ממש קל וחומר אלא יותר השוואת מקרים, אבל המשנה רוצה לשמור על התבנית הסיפורית המשרשרת את שלוש המשניות האחרונות.
משנת חולין מסכמת, סיכום מאוחר יותר, את מסקנות הדיון: "האבר והבשר המדולדלין בבהמה, מטמאין טומאת אוכלין במקומן, וצריכין הכשר. נשחטה בהמה הוכשרו בדמיה, דברי רבי מאיר, ורבי שמעון אומר לא הוכשרו. מתה הבהמה – הבשר צריך הכשר, האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבלה, דברי רבי מאיר, ורבי שמעון מטהר" (פ"ט מ"ז); "האבר והבשר המדולדלין באדם, טהורין. מת האדם – הבשר טהור, האבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן המת, דברי רבי מאיר, ורבי שמעון מטהר" (שם מ"ח). טעמו של רבי שמעון יתברר בהמשך.
אבר מדולדל בבהמה חיה
המעשה כולו אינו הולם את דיני נגעים. שחין הוא נגע ככל נגע אחר; הוא אחד מארבעה מראות נגעים (משנה, נגעים פ"א מ"א). גם בברייתות אחרות הוא נמנה כנגע לכל דבר38"ארבע מראות שעור ובשר נטמא בהן. ובהן: השחין, והמכוה, והקרחת, והגבחת, מטמאין בהן. הפיסיון מטמא אף על פי שאינו מאותו מראה אלא ממראה אחר ובלבד שיהא מארבע מראות" (תוס', נגעים פ"א ה"ד, עמ' 618). אם כן ארבעת המראות הם סוגי הנגעים שחין, מכווה, קרחת וגבחת. שחין היא מחלת עור, מעין פריחה בעור; מכווה היא כווייה או מעין כווייה, כלומר דלקת אדומה; קרחת היא נגע במצח הגבוה, וגבחת היא נגע (מחלת עור) במצח (משנה, נגעים פ"י מ"י). כל אלה מצטרפים זה עם זה. אבל בסדרת מקורות אחרים נקבע שסוגי נגעים שונים אינם מצטרפים זה עם זה: "השחין והמכוה אין מצטרפין זה עם זה" (משנה, שם פ"ט מ"ב, וכן תוס', שם פ"ד הי"א, עמ' 623). כמו כן: "השחין והמכוה שניהם סימן אחד, ושניהם טומאה אחת, למה נחלקו? שאין מצטרפין זה עם זה. כחצי גריס מן השחין, וכחצי גריס מן המכוה, אין מצטרפין זה עם זה" (תוס', שם פ"ג הי"ג, עמ' 622). אבל בברייתא הסמוכה: "השחין והמכוה, והנתקין, והשחין והמכוה והקרחת והגבחת, והשחין והמכוה, מצטרפין זה עם זה" (שם הי"ד, עמ' 622).. מי שתולש את נגעו נשאר טמא, ויש גם המטילים עליו למעשה קנס כך שלא יוכל להיטהר גם בעתיד: "התולש סימני טומאה והכווה את המחיה, עובר בלא תעשה, ולטהרה, עד שלא בא אצל הכהן טהור, לאחר החלטו טמא. אמר רבי עקיבא, שאלתי את רבן גמליאל ואת רבי יהושע הולכין לגדווד (נדבת39שתי המילים הן שמות מקומות שאינם ברורים. "נדבת" היא אולי נרבתה ו"גדווד" היא אולי גדור האמורה לשכון אי שם באזור. נרבתה היא מרכז יהודי מול קיסריה, ורבו הדעות על זיהויו.), בתוך הסגירו מה הוא? אמרו לי לא שמענו, אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן טהור, לאחר החלטו טמא. התחלתי מביא להם ראיות, אחד עומד בפני הכהן ואחד בתוך הסגירו טהור עד שיטמאנו הכהן, מאימתי היא טהרתו? רבי אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו, וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו או עד שתתמעט בהרתו מכגריס" (משנה, נגעים פ"ז מ"ד); "מי שהיתה בו בהרת ונקצצה, טהורה. קצצה מתכוין, רבי אליעזר אומר לכשיולד לו נגע אחר ויטהר ממנו, וחכמים אומרים עד שתפרח בכולו..." (שם מ"ה). משנת כריתות ומשנת נגעים חולקות בכל הפרטים. ראשית, משניות נגעים מתנגדות לקציצת סימני טומאה; יתר על כן, משנת כריתות מתעלמת לגמרי מבעיית הנגע.
במשנת כריתות עולה רק השאלה האם האבר המדולדל הוא אבר מן החי ומטמא, אבל ברור שעצם חיתוך האבר הנגוע הוא פתרון ברור. בשלב כזה של אבר מדולדל היה האדם צריך כבר ללכת לכוהן להסגיר את עצמו וכן הלאה, ומכל מקום לאחר ה"ריפוי" היה צריך לקבל את אישור הכוהן ולהיות טמא שבעת ימים, והרי כל ההערמה שמשנת כריתות מספרת עליה מטרתה להימנע מטומאה של שבעה ימים, אחרת יכול היה הרופא לחתוך את כל האבר.
נראה שמשנת כריתות משקפת מציאות אחרת מזו של המשנה בנגעים. הכללים של היראוּת אצל הכוהן וכל המערכת ההלכתית המתוארת לא נהגו הלכה למעשה. "קריצת העין" שבמשנה מאפשרת טהרה מהירה יותר, בדרך עקלקלה. במציאות הייתה עקיפת הכוהן דרך המלך; עד שהכוהן לא טימא האדם אינו טמא והמצורע לא הזדרז להראות את נגעו לכוהן, ולא עשה זאת אלא לעתים רחוקות, אולי בשלב מתקדם של השחין או הצרעת.
המשנה מניחה שאבר מן המת טמא. זו אכן דעת רבי יהושע, ובה מהלך רבי מאיר. ברם לדעת רבי אליעזר אבר מן המת אינו מטמא (משנה, עדיות פ"ו מ"ב-מ"ג)40וראו פירושנו לאהלות פ"ב מ"א. . ברם יש לזכור שרבי אליעזר חולק, וכנראה בדרכו מהלך רבי שמעון. מחלוקת אחרת על משנתנו היא הברייתא מתוספתא עבודה זרה הקובעת שאבר מדולדל אסור באכילה. כפשוטה היא חלוקה על משנתנו41וכן בבלי, נזיר מט ע"א, הקובע שאבר מן החי ממעט את החלון, ומכאן שאינו אוכל. .