לפי כתב-יד קופמן
יש אוכל אכילה אחת חייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד – בפעם אחת עבר על כמה לאווים. המטרה של המשנה אינה לקבוע הלכה, שכן ההלכות ברורות, אלא להדגים, הדגמה מופרזת ומעט משעשעת, את הכלל שבמעשה אחד יש לאווים שונים, ואם עבר עליהם בהעלם אחד חייב על כל אחד ואחד. טמא שאכל את החלב – הוא חייב חטאת על אכילת חלב בשוגג, והיה נותר – והוא לא ידע זאת, מן המוקדשין – טמא שאכל מן הקודש חייב אשם במזיד וחטאת בשוגג, ביום הכיפורין – שהאכילה בו אסורה. אפשר שכל אלו יהיו בשוגג, ואז יתחייב ארבע חטאות, ואפשר שכולם במזיד ויתחייב ארבעה קרבנות אשם. בנוסף לכך המשנה מניחה שהוא ישראל וחייב קרבן אשם על מעילה. רבי מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו בשבת – בדפוסים מאוחרים נוסף "בפיו", חייב – חטאת על מלאכה בשבת. אמרו לו אינו השם – ההוצאה היא לחוד ואינה חלק מהאכילה. המחלוקת כמובן אינה מחלוקת בהלכה, והמשנה באה רק "לחדד את התלמידים". הרשימה אינה מלאה; ייתכנו עוד מקרים דומים, ואכן הבבלי עוסק בשאלה האם יש מקרים נוספים (יד ע"א), וכל השאלה היא לשם החידוד.
למען השעשוע ניתן היה להוסיף לאווים, כגון שיש כאן גם גנבה, או הפרת נדר שנדר בעבר לבל יביא קרבן פסול וכן הלאה, וכעין המקרה במעילה פ"א מ"ב. אך הוספת לאווים היא בגדר שעשוע המלווה ומדגים שאלה הלכתית ממשית (אם כי לאו דווקא רֵאלית). משנתנו והמשניות הבאות מניחות שעל מעשה אחד הכולל לאווים אחדים חייבים כמספר העברות. כך יוצא שאדם לוקה פעמים מספר (80, 120 מלקות ועוד)33וכן יוצא ממשנת מכות פ"א מ"א , ולדעת חכמים שם המשלם איננו לוקה, ומשמע שעונש כפול של מלקות אפשרי. או חייב פעמים מספר "כרת", אף על פי שהדבר בלתי אפשרי. אבל במשנת חולין פ"ה מ"ג מתברר שסומכוס חולק על כך ולדעתו לוקים רק פעם אחת. עוד מצאנו את דברי רבי שמעון שמצמצם את כל עניין המלקות, וטעמו והיקף הצמצום אינם ברורים (שם פ"ה מ"א-מ"ב).
תורת העונשין של חז"ל הייתה, אפוא, שנויה במחלוקת.