לפי כתב-יד קופמן
כמה ישהא אוכלן – מהו משך הזמן של "העלם אחד", כאילו אכלן קליות דברי רבי מאיר – קליות הן חיטים שנחרכו באש קלה, בדרך כלל בכלי דמוי חליל שיש בו חורים להחדרת האש, כפי שמתואר הטיפול בעומר: "היו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים בקנים ובקליחות חובטים אותו כדי שלא יתמעך, נתנוהו לאבוב, ואבוב היה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו27"אבוב" הוא מילה מקבילה לחליל, ראו פירושנו למנחות שם. " (משנה, מנחות פ"י מ"ד). את גרעיני הקליות אוכלים בזה אחר זה ללא הפסקה של ממש. וחכמים אומרים עד שיהה מתחילתה ועד סוף כדי אכילת פרס – המונח "כדי אכילת פרס" הוא השיעור הקבוע ברוב המקורות, והוא גם מוסבר: "עד שישהא כדי אכילת פרס. פת חטין ולא פת שעורים, מיסב ואוכלן בלפתן" (משנה, נגעים פי"ג מ"ט; ספרא, מצורע פרק ה ה"ד-ה"ח, עד ע"ב). בתוספתא ניתן הסבר מהו "כדי אכילת פרס": "וכמה הוא פרס? חצי ככר משלש ולקב. ושלשה שיעורין היה רבי שמעון אומר בה: בה שתי ידות מזון שתי סעודות שאמרו חכמים בערובי תחומין, רביעי נקרא חצי פרס לפסול את הגויה, חציו נקרא פרס לאכול בבית המנוגע. מסב ואוכלה בלפתן בבינונית של כל אדם" (נגעים פ"ז ה"י, עמ' 627). אם כן, "פרס" משמעו חצי. ביוונית משמעו מסביב, ליד, πρóς (pros – פרוס), ובהשאלה "בערך" או "לפני". משנתנו משתמשת במונח היווני לא במשמעותו המילונית אלא במשמעותו בשפת היום-יום במזרח28לתופעה לשונית זו ראו פירושנו לשבת פ"ו מ"ב; פט"ז מ"ד ועוד.. במשנה שנינו: "אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם" (אבות פ"א מ"ג). כאן הפרס הוא מתנה, וכנראה היה זה נוהג מקובל להעניק מתנת סעודה. מכל מקום, "כדי אכילת פרס" הוא כדי סעודה. השיעור המדויק של הפרס נדון במשנת נגעים פי"ג מ"ט. כדי אכילת פרס הוא השיעור הרגיל במקורות, לעומת זאת כדי אכילת קליות הוא שיעור חריג שאינו חוזר במקורות.
אכל אכלין טמאין – ונכנס למקדש, או שתה משקין טמאין – ונכנס למקדש, שתה רביעית יין – לפי ההמשך הכוונה ששתה רביעית יין בזמן כדי אכילת פרס, נכנס למקדש ושהא כדי אכילת פרס – חייב. אכילת פרס משמשת גם כשיעור לחיוב כניסה בטומאה למקדש. מן הסתם גם כאן רבי מאיר יחלוק ויגדיר "כדי אכילת קליות".
במשנת נגעים פי"ג מי"א מופיעה מידה אחרת שאם מצורע נכנס לבית "כדי הדלקת נר" – כל הכלים בבית טמאים. גם שם חכמים נוקטים בשיעור של אכילת פרס, ואכן הבבלי מפרש את המשנה שלא כפשוטה: "הכי קתני: אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ושתה רביעית יין, ושהה באכילתן ובשתייתן כדי אכילת פרס, ונכנס למקדש – חייב" (יג ע"ב). התיקון בא להתאים את נוסח המשנה להלכה הרגילה (לפרשה "אליבא דהלכתא"). ואכן כך ההלכה, ודווקא בשל כך יש להדגיש את ההלכה החריגה שבמשנה ולא להשתיק את הקול השונה.
שתי ההלכות הן יוצאות דופן. בדרך כלל בדיני טומאה הטומאה נגרמת על ידי נגיעה, משא, אוהל וכיוצא באלו. באף אחת מהן אין הגדרת זמן. בפירושנו לנגעים נראה שמשנה זו יש בה הד להלכות כוהנים השונות מהלכות חז"ל. בנגעים לא עסקו חכמים הלכה למעשה, והמובילים וקובעי הנוהג וההלכה היו במידה רבה הכוהנים. גם במשנתנו מדובר בשיעור הקשור למקדש. האם ייתכן שלפנינו שריד קדום להלכות כוהנים?29גם אם אלו הלכות כוהנים אין זה בטוח כמה הן קדומות. לעיל הצענו שהגישה של "העלם אחד" מאוחרת יחסית, כך ש"כדי אכילת קליות", שהיא הגדרה כמותית של אותה תפיסה, לא יכולה להיות קדומה (מימי הבית). מכל מקום, במקורות חז"ל משתמע שהאיסור הוא בעצם הכניסה, ואף יוספוס מדבר על איסור כניסה לקודש. ואכן סביב החיל הייתה מחיצה, או חומה בצורת סורג.
הסורג הנזכר היה מעין גדר שניצבה אי שם בחלק הדרומי של מתחם הר הבית. נכרים היו רשאים להיכנס עד הסורג, והוא הדין לישראלים טמאים (משנה, כלים פ"א מ"ח). על הסורג היו מוצבות כתובות ביוונית ובלטינית, מעין שלטי אזהרה שאסרו על כניסת הנכרי מעבר לסורג. יוסף בן מתתיהו מספר במפורש על הכתובות30מלח', ה 193-194; קד', טו 417, וראו עוד כתבי פילון, נגד גיוס, 31. . שתיים מהכתובות הללו נתגלו, והן עדות ברורה למסורת התנאית ולדברי יוסף בן מתתיהו31שובה, כתובות, עמ' 361-358.. בשתי הכתובות מדובר על כניסה לקודש ולא על שהייה בו32לסורג ולאיסור כניסת נכרים למקדש ראו משנה, שקלים פ"ו מ"א; מידות פ"ב מ"ג. (איור 2).
איור 2ב. הסורג סביב המקדש, שחזור אומן, מתוך פטריק, שערים.
אם כן, בכל המקורות הללו אין ביטוי לכך שהאיסור הוא איסור שהייה בלבד. בפועל אין לכך משמעות. ודאי שמי שנכנס לא עזב את הקודש תוך דקות ספורות. אבל לחכמי תורה שבעל פה היה חשוב לקבוע שיעור, ואין ראיות לכך שהשיעור הוא קדום. עם זאת, מפתה לשער שלפנינו הלכה (חוק) כוהני (צדוקי?) שגם הוא דקדק בפרטים המשפטיים והיו לו שיעורים משלו. כך נוצר מכנה משותף בין משנת נגעים למשנתנו. ברם השחזור המוצע הוא השערה בלבד, ואין בידנו לאמתה.
רבי אליעזר אומר אם הפסיק בה – שתה רביעית יין בהפסקה, או שנתן לתוכה מים – בדרך כלל שתו יין מזוג ביחס של שתי כמויות מים לכמות יין, או אפילו אחת לשלוש, כל שהן פטור – כיוון שאין זה יין (תוס', ברכות פ"ד ה"ג; ספרי במדבר, כג, עמ' 27 ומקבילות). ההלכה במשנה מצמצמת את איסור שתיית היין. יין שאינו מזוג הוא מנהג שיכורים ובלתי מקובל בחברה, ומי ששתה יין "רגיל", כלומר מזוג, אפילו בכמות גדולה, אינו אסור בכניסה לקודש. גם בן סורר ומורה אינו נעשה כזה עד שישתה יין חי, והכוונה שוב להגדירו כשיכור ושתיין שיטתי, ולא סתם מי שהפריז בשתייה (בבלי, סנהדרין ע ע"א).
בתוספתא יש תוספת הסבר למונח "יין": "שתוי יין פוסל בעבודה, וחייב במיתה. 1. איזהו שתוי יין? כל ששתה רביעית יין, בן ארבעים יום, הימנו למעלה. שתה מגיתו יתר מרביעית פטור, 2. שתה פחות מרביעית בן ארבע בן חמש שנים חייב. 3. בין שמזגו ושתאו, ובין ששתאו חצאין חייב. 4. רבי אליעזר אומר שתאו כולו כאחד חייב, מזגו ושתאו או שתאו חצאין פטור. 5. רבי יהודה אומר על היין במיתה, ועל המשכרין באזהרה. לפכך אם אכל דבילה קעילית, או ששתה חלב ודבש, הרי זו לוקה ארבעים ועובר בלא תעשה. 6. וכשם שאם היה כהן פסול בעבודה, וחייב במיתה. כך אם היה חכם או תלמיד חכם אסור ללמד ולהורות, רבי יוסי ברבי יהודה אומר אם היה חכם מותר ללמֹד" (פ"א ה"כ, עמ' 563-562).
יין חייב להיות בן ארבעים יום לפחות. פחות מזה היין טרם תסס והוא כמיץ ענבים, ואינו משכר. אבל אם שתה יין ישן הרי שדי בכמות קטנה כדי להגדירו כשתוי (2). ההיגד השלישי מתאים למשנה ומסביר שיין הוא רק יין חי, אבל אם מזג (ביחס רגיל של אחד לשניים או ביחס חריג של אחד לאחד) – פטור. רבי אליעזר מדגיש את הצורך ב"העלם אחד", כלומר זמן שתייה קצר. דברי רבי יהודה תלמידו אינם שייכים לענייננו, ולא נעסוק בהם. הסיום (מס' 6) גם הוא אינו קשור למשנה, אך מבטא עד למאוד את עולמם של חכמים. הפרק כולו עוסק בקודשים, ולתנאים חשוב להדגיש שדין לימוד תורה כדין מקדש. כך נקלט ומתמסד מסר שלימוד תורה מחליף את עבודת המקדש ושקול כמותה. גם עליו חלים דיני המקדש, ותלמיד חכם הוא ככוהן. אסור לו ללמד (לימוד הוא כעבודה) אך מותר לו ללמוד לבד, אולי משום שאין זה מעמד ציבורי. אך מעבר לשיקול הפורמלי לא רצו חכמים לצמצם את לימוד התורה אלא להרחיבו ככל הניתן. לעיל ציטטנו את משנת שבת: "כלל גדול אמרו בשבת, כל השוכח עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת. היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל שבת ושבת. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת" (פ"ז מ"א). ברור שהמשנה בשבת חורגת מהגדרת הזמן של משנתנו וחולקת על כל הצורך ב"העלם אחד", כפי שהוגדר לעיל. לעומת זאת בתוספתא שם: "כל אבות מלאכות שבתורה, עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת" (שבת פ"ח ה"ג). השאלה "תוקנה" כך שתתאים לשפת משנתנו. נחזור לכך במשנה י להלן.