לפי כתב-יד קופמן
אכל חלב וחלב – שתי חתיכות חלב, בהעלם אחד – בבת אחת, אינו מחייב אלא חטאת אחת – אלו שתי עברות דומות, ואם נעשו ביחד הן מצטרפות. אכל חלב ודם ונותר ופיגול ב[ה]עלם אחד חייב על כל אחת ואחת – מינים שונים אינם מצטרפים. זה חומר במינים הרבה ממין אחד – "זה חומר" הנו אחד מסגנונות עריכת המשנה. במקרה שלנו המשנה מסוגננת הפוך מהרגיל: היא אינה מתחילה ב"זה חומר" אלא מסכמת בכך את ההלכה. חומר במין אחד ממינים הרבה – יש גם מקרה שמין אחד חמור יותר מהרבה מינים. שאם אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית ממין אחד חייב – שני חלקים מאותו מין מצטרפים, משני מינים פטור – שכן שני מינים אינם מצטרפים לטוב ולמוטב, וכן בתוספתא (פ"א הי"ט, עמ' 565). "העלם" ו"מין אחד" הם שניהם מההלכות הטיפוסיות לתורה שבעל פה. בתורה שנוי איסור כללי, ובתורה שבעל פה מבררים את השיעורים, הכמויות והזמן שבו נעשו הדברים. לפנינו שני כללים שחוזרים הרבה במקורות. "העלם" הוא המונח לשוגג שנעלם ממנו האיסור, והכלל של העלם אחד חוזר במקורות: "הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב" (משנה, שבת פי"ב מ"ד). לא מצינו מחלוקת על כלל זה. נושא זה של "העלם אחד" משרשר את כל הפרק. בסוף משנה יא נחדד את משמעותו של המונח "העלם אחד".
הכלל ששני מינים מצטרפים חוזר אף הוא במקורות ומשמש לעניינים שונים: להצטרפות לכזית, להצטרפות לחטאת אחת ולנושאים נוספים23ראו למשל תוס', פ"ב הי"ד, עמ' 564.. במשנתנו נדרשים שני התנאים.
דין העלם אחד
למעשה המשנה קובעת שלהצטרפות נדרש אחד משני תנאים: או העלם אחד או מין אחד.
המושג "מין אחד" אינו ברור דיו. האם הכוונה לאיסור הלכתי אחד, או אולי למלאכה אחת? מושג שני שחכמים השתמשו בו כנראה לדיוק יתר הוא "שני שמות" לעומת "שם אחד". כך, למשל, במשנה פאה: "הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות, נותן פאה אחת. זרעה שני מינין אף על פי שעשאן גורן אחת נותן שתי פאות. הזורע את שדהו שני מיני חטין, עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שתי גרנות נותן שתי פאות" (פ"ב מ"ה). "מין" כאן הוא סוג של צמח, ושני זני משנה מאותה "משפחה" הם מינים שונים. המונח "שם אחד" אינו מופיע בהקשר של פאה; זו תופעה רגילה שהצבענו עליה רבות של מה שכינינו "שפה הלכתית שונה". אבל מבחינה מהותית כל חיובי הפאה הם "שם אחד". שתי נתינות מאותו שם (מין) מצטרפות, אך משני שמות (שני מיני יבול) אינן מצטרפות. (שני מיני חיטה) נחשבים לשני מינים. יש להדגיש שהמונח "שני זני משנה" גם הוא אינו ברור ומוחלט. שיבולת שועל מופיעה כמין נפרד, אך כל הזיהויים המקובלים כיום מזהים אותה עם סוג של חיטה. כמו כן: "תבלין שנים ושלשה שמות ממין אחד, או משלשה אסור ומצטרפין. רבי שמעון אומר שנים ושלשה שמות ממין אחד, או שני מינין משם אחד אינן מצטרפין" (משנה, ערלה פ"ב מ"י) ועוד24כגון ספרי דברים, קסו, עמ' 215; משנה, תרומות פ"ב מ"ד ועוד הרבה. . "שם" הוא יחידת משנה של "מין" ("זן" בלשוננו). עם זאת מיני תבלין שונים מצטרפים (לדעת תנא קמא), ורבי שמעון חולק. איננו יודעים אם דעתו של תנא קמא עקבית מבחינה משפטית; אם כן, הרי שהוא חולק על משנתנו. ברם הוא מדבר על מיני תבלין, כלומר מינים קרובים זה לזה, ולא על מינים רחוקים.
לעומת כל זאת, במשנתנו "מין" הוא גם סוג אוכל: "חלב" ו"חלב". אבל גם לאווים שונים (כגון נותר ופיגול) הם מינים שונים. הלכה זו חוזרת במסכת מעילה, אבל הנימוק הוא "מפני שהם שני שמות" (פ"ד מ"ד). אם כן, "מין" ו"שם" חד הם. במסגרת דיני טהרה שנינו: "זה הכלל כל שהוא משם אחד טמא, משני שמות טהור" (משנה, אהלות פ"ג מ"א; עדיות פ"ג מ"א), ובפירושנו לאהלות שם נביא דוגמאות נוספות לכלל. "שמות" כאן הם המונחים ההלכתיים לדרכי העברת הטומאה: מגע, משא ואוהל, וההצטרפות היא לכזית (חצי זית נטמא במגע, ועוד חצי במשא).
במשנתנו נאמר ברישא שמין אחד הוא איסור הלכתי אחד, אבל בסיפא דומה שמין הוא בתחום המעשי: אכילה לחוד ונגיעה או שתייה לחוד.
במדרש המקביל למשנתנו שנינו: "ועשה אחת לחייב על כל אחת ואחת. כיצד? חלב וחלב משם אחד בשני העלמות, או משני שמות בהיעלם אחד – חייב. שני חטאות, חלב ודם – בין בהיעלם אחד בין בשני העלמות, חייב חטאות. סקילה וסקילה משם אחד, בשני העלמות, או משני שמות בהיעלם אחד – חייב שני חטאות. סקילה ושריפה בין בהיעלם אחד בין בשני העלמות – חייב שתי חטאות" (ספרא, ויקרא דחובה, פרשה ה ה"ד-ה"ה, עמ' יט ע"ד). אם כן שני שמות הם כמו שני מינים, ו"שֵם" הוא או מוצר אחד או דין אחד. אבל לעניין טומאה, למשל, שני מיני מוצרים קרובים מאותה טומאה נחשבים למין אחד: "דם בדם ובשר בבשר, דם בבשר ובשר בדם – בין במין אחד בין בשני מינים" (ספרא, שמיני פרק ז ה"ד, נב ע"ב).
בנוסף לכך היו כמובן מחלוקות על פרטים האם הם מין אחד או שניים (כגון תוס', תרומות פ"ד ה"ז; טבול יום פ"ב ה"ח, עמ' 685).
במשנת שבת מצוי ניסוח שונה של המונח "העלם אחד": "כלל גדול אמרו בשבת, כל השוכח עיקר שבת25למונח "עיקר שבת" ראו פירושנו לשבת פ"ז מ"א. , ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת. היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל שבת ושבת. היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה, חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת" (פ"ז מ"א). העלם הוא אפוא ידיעה אחת, ולא זמן קצר. בסוף הפרק נברר את מערכת היחסים בין משנת שבת לפרקנו.
רמזנו כי ייתכן שרבי שמעון חולק על ההלכה ששני מינים אינם מצטרפים, או ליתר דיוק הוא מרחיב את המונח "מין" לכל סוגי התבלין, או הירק (זו דעה אנונימית), כך שלמעשה יש כאן שני מינים ויותר. מחלוקת מפורשת יש על הצטרפות שני שמות של טהרה (מגע ומשא) באהלות (פ"ג מ"א) ועדיות (פ"ג מ"א). חולקים בכך רבי דוסא וחכמים, והסיכום הוא שהמחלוקת היא האם שם אחד מצטרף. לדעת רבי דוסא כל צירוף טהור, ולדעת חכמים שתי טומאות משם אחד מצטרפות, טומאה משני שמות אינה מצטרפת. הכלל שמנסח רבי מאיר שם, "משני שמות טהור", הוא רק לשיטת חכמים שמטמאים במקרים של צירוף. לדעת רבי דוסא כל צירוף הוא טהור, אפילו מאותו שם. היו מפרשים שניסו להעמיד את הכלל לדעת הכול (כלומר שגם רבי דוסא מודה ששתי טומאות משם אחת מצטרפות – הרא"ש לאהלות), וכאילו נגיעה ואוהל הם "שם אחד". הסבר זה בא כדי ש"זה הכלל" יהיה באמת דעת הכול (תפארת ישראל, גולדברג לאהלות ועוד). ברם בחינה מדוקדקת של הכלל מצביעה על כך שלעתים בא הכלל לאחר מחלוקת, או שיש תנא החולק עליו26ראו פירושנו לשבת פי"ב מ"א; פי"ג מ"ה; פסחים פ"ג מ"א; נדרים פ"י מ"ג ופי"א מ"ט ועוד.. לפנינו, אפוא, מקרה בלתי שגרתי שהמשפט "זה הכלל" אינו סיכום אלא המשך דברי אחד החולקים. מבנה זה מיוחד, אך אינו יחידאי. דעה חולקת אחרת היא שכל מיני דגן מצטרפים, והרי זו הרחבה גדולה של המונח "מין" עד כדי ביטולו (מנחות פ"י מ"ז).
מכל מקום הכלל של שני שמות הוא ברור, אך כאמור איננו על דעת הכול. בתוספתא יש הסתייגות נוספת: "כל המתים מצטרפין זה עם זה לכזית. כחצי זית בשר, וכחצי זית נצל, מצטרפין זה עם זה. ושאר כל הטמאות שבמת אין מצטרפות זו עם זו, מפני שלא שוו בשעורין" (מעילה פ"א ה"ל, עמ' 559). אם כן טומאת מגע וטומאת משא אינן מצטרפות לא משום שני שמות, אלא משום שלכל אחת מהן כללים ושיעורים שונים, וזו שיטת רבי יהושע במשנת מעילה (פ"ד מ"ג). אם כן, לדעתו מגע ומשא או מגע ואוהל אינם מצטרפים בכל מצב ומקרה. לדעה זו אין ביטוי במשנתנו, ולא במשנת אהלות. בפירושנו לאהלות נרחיב בשאלה ונראה שבשאלת ההצטרפות היו מחלוקות נוספות, ובהן נרחיב בפירושנו למעילה פ"ד.