לפי כתב-יד קופמן
אמר רבי עקיבה שאלתי את רבי אליעזר – במשניות הקודמות שאלו שאלות דומות את רבי יהושע ורבן גמליאל, ועלינו יהא לברר מה ההבדל בין השאלות. מכל מקום, במשנתנו שואל רבי עקיבא את רבו האחר שכפי שאמרנו עבורו "לא שמעתי" הוא סוף הבירור. חלק ממשנתנו מופיע במסכת שבת (פ"ז מ"א) בסגנון שונה, ונבררו להלן. העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – בניגוד להעלם אחד, מעין מלאכה אחת בהעלם אחד – עד עתה הובן "שהעלם אחד" הוא משך זמן קצר. במשנה זו יש למונח משמעות אחרת המובנת לאור סדרת השאלות שבמסכת שבת. העלם אחד הוא אי ידיעה אחת, כלומר שטעה טעות אחת: או שטעה בלוח הזמנים ועבורו כל יום שבת נחשב ליום חול, או שסבר שהמלאכה עצמה מותרת ויש כאן אי ידיעה אחת שאירעה פעמים רבות בזמן רב, אבל כולן נבעו מאותה שגגה והן אותה מלאכה. בסוף המשנה נדון בשינוי במשמעות המונח "העלם אחד". מה הוא חייב אחת על כולן או אחת על כל אחת ואחת – עד כאן השאלה, אמר לי חייב על כל אחת ואחת מקל וחומר – בניגוד לרבן גמליאל ורבי יהושע שאמרו "לא שמענו" אבל יש בידנו לשקול קל וחומר, הרי שרבי אליעזר מתחיל ישירות מהקל וחומר. ומה אם הנידה שאין בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה – נידה היא עברה אחת ברורה, חייב על כל אחת ואחת – אם בא על חמש נשים נידות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. כך שנינו לעיל משנה ז. רבן גמליאל ורבי יהושע למדו מכך שהבא על עריות שונות ללא הפרש זמן חייב על כל אחת ואחת, ורבי אליעזר לומד מאותו תקדים על שבת. שבת שיש בה תוצאות הרבה וחטאות הרבה – בשבת יש לאו אחד אבל סוגי מלאכות שונים (חז"ל מנו ל"ט מלאכות, ויש עוד כהנה וכהנה)56ראו פירושנו לשבת פ"ז מ"ב., אינו דין שיהא חייב על כל אחת ואחת – בשבת עצמה בעשיית עבודה אחת תיתכנה כמה וכמה מלאכות שכל אחת מהן תחייב חטאת, כגון האופה לחם שחייב על הבערה, לישה, ברירה, אפייה וכו' וכו'. אמרתי לו – רבי עקיבא לרבי אליעזר, לא אם אמרת בנידה שיש בה שתי אזהרות – "אזהרה" בלשון חכמים היא "לאו", הוראה שלא לעשות פעולה מסוימת, שהוא מוזהר על הנידה והיא מוזהרת עליו – כשם שהוא מוזהר מלבוא עליה היא מוזהרת מלהסכים לכך. יש כאן, אפוא, מלכתחילה שתי עברות נפרדות. שני המשפטים מצטרפים לטיעון אחד, כפי שעולה להלן. תאמר בשבת שאין בה אלא אזהרה אחת – רבי אליעזר מקשר בין מספר החטאות לבין מספר האזכורים. בשבת יש אמנם חטאים רבים, אך רק לאו אחד, ובנידה נפתח הפתח לריבוי חטאות, שכן יש שם שתי אזהרות. אמר לי – רבי אליעזר, הבא על הקטנות יוכיח – הבא על קטנה שהיא מאיסורי עריות חייב, אבל היא אינה חייבת. פירשנו מ"איסורי עריות" ולא נידות משום שאם היא נידה, ספק אם היא עדיין קטנה. אבל נראה שאכן הכוונה לאיסור נידה במקרה שקטנה הקדימה את זמנה. מכל מקום, נראה שריבוי חטאות אינו קשור להדדיות. שאין בהן אלא אזהרה אחת – רק הוא חייב והיא פטורה (שכן היא קטנה ומפותה או אנוסה). רבי אליעזר היה יכול לבסס את טיעונו גם מדין הבא על אנוסה נידה (שהוא חייב והיא פטורה). וחייב על כל אחת ואחת אמרתי לו – רבי עקיבא לרבי אליעזר, לא אם אמרתה בבא על הקטנות שאף על פי שאין להן עכשיו – עכשיו הן אינן מוזהרות, יש להן לאחר זמן – אבל מוטלת עליהן חובה כללית להישמר מלקיים יחסי אישות בזמן הנידה. כלומר עצם העובדה שיש כאן שני לאווים מאפשרת מלכתחילה להטיל על העבריין להביא קרבנות רבים, תומר – תאמר, בשבת שאין בה לא עכשיו ולא לאחר זמן – תמיד יש רק איסור על העושה ולא על הנהנה. לאור דברים אלו ניתן להבין אחרת את המשנה הקודמת, שם טען רבי עקיבא שהאוכל "נותר" אינו כ"מועל". על מועל אפשר להטיל קרבנות רבים, ועל האוכל נותר אפשר להטיל רק קרבן אחד. על מועל אפשר להטיל קרבנות רבים משום ש"עשה את המאכיל כאוכל", כלומר יש שם שני איסורים ואם כך ניתן לפצל את כל איסור המועל לעברות מספר ולדרוש שיביא קרבנות מספר, על כל מעשה לחוד, ואילו נותר הוא אזהרה אחת בלבד.
המסקנה של הטיעון האחרון מאפשרת שני המשכים מתודולוגיים. הגישה ההרמוניסטית תפרש את המשנה הקודמת לאור משנתנו, והגישה המפלגת תאמר: נכון שניתן היה להביא אותו טיעון, אך המשניות לא עשו כן. במשנה הקודמת אין זכר לטיעון שבמשנתנו, מכאן שאלו עריכות נפרדות וגישות שונות לשיטת הלימוד.
אמר לי – רבי אליעזר, הבא על הבהמה – פעמים רבות, שחייב קרבנות רבים, יוכיח – שיש בה לאו אחד, וחייב, אמרתי לו הבהמה כשבת – לפי נוסח זה הודה רבי עקיבא בהיקש והסכים שבהמה כשבת.
על רקע הסבר זה ניתן אולי גם להבין את משפט הסיום בתוספתא, "בהמה בשבת אלא שקפחתני בשעת הדין" (פ"א הכ"ב, עמ' 563). אלו דברי רבי עקיבא שאמר בסוף המשנה "בהמה כשבת", והוא מוסיף "קפחתני בשעת הדין", העלית טיעון המשמר את ה"דין" (קל וחומר) שלך.
אם כן, לפי משנתנו כל הפרק עוסק בנושא אחד ומלוכד מבחינה פנימית: העושה מלאכות הרבה גם בהעלם אחד, גם מעין אותו איסור, חייב קרבנות רבים. עם זאת ראינו שלמונחים משמעות משתנה; "שמות" הם מונחים נודדים המחליפים זה את זה, ולעתים "שם" הוא כינוי כולל לעיקרון הלכתי הבא לידי ביטוי בכמה "מינים" שונים. גם המונח "העלם דבר" בא בשני מובנים. במובן הראשון הוא העלמה אחת (אי ידיעה אחת) המתבטאת באיסורים ממינים רבים, וזו כנראה המשמעות המילולית והראשונה, ובשלב שני הוא מונח משפטי לזמן קצר. כל המקרים נלמדים מתקדימים שונים, אבל עדיין לא ברור מדוע התקדימים נוצרו. האם זו מגמת חומרה? האם יש כאן ניסיון להרתיע עבריינים מועדים? או שמא שיקול טכני שכל עברה גוררת קרבן? או אולי "אינטרס" של המקדש שירבו קרבנות? על כך אין במשנה תשובה, ויש מקום להציע כל אחת מההצעות שהעלינו.
מעתה נחזור למשנת שבת שכבר הזכרנו בראשית הפרק. המשנה שם מקבילה למשנה האחרונה, אלא שעוסקת בסדרת שאלות לגבי שבת.
העלם אחד בשבת ובכריתות
השאלה הבסיסית היא על מה נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא, האם נחלקו על המקרה השני הנזכר במשנת שבת (כמוצג בטבלה בכתב נטוי) או על המקרה הרביעי (כמו שהצגנו בטבלה)57בוודאי אין זה המקרה השני, שכן אין זה אותו מקרה. בשבת מדובר במלאכות מעין מלאכה אחת, ובכריתות על מלאכות רבות. ? גם לאחר שנדע באילו מן המקרים הם חולקים, עדיין לא נדע מה דעת שניהם במקרה האחר. התלמודים מביאים את הדעות השונות (ירו', שבת פ"ז ה"א, ט ע"א - ט ע"ב; בבלי, כריתות טז ע"א-ע"ב)58ראו גולדברג, שבת, עמ' 143-130.. אם נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא במקרה השני, הרי שמשנת שבת כרבי אליעזר; ואם נחלקו במקרה השלישי, הרי שמשנת שבת כרבי עקיבא. השאלה לא הוכרעה בתלמודים, וקשה לקבוע איזו פרשנות סבירה יותר.
יחד עם זאת, ראוי לומר דברים אחדים על העניין הספרותי של היחס בין משנת שבת למשנתנו.
השאלה נידונה במשנתנו במסגרת דיון כללי במי שעשה מעשה אחד שיש בו עברות אחדות בהעלם אחד, כלומר ברצף. לרבי אליעזר, הסבור שגם אם עשה האדם מלאכות אחדות בהעלם אחד הוא חייב על כל אחת ואחת, קל וחומר הדבר במי שעשה את המלאכות שלא ברצף, שהוא חייב על כל אחת ואחת. נמצא שהעלם אחד האמור במשנת כריתות מיותר למעשה, ויש לו מקום רק בשיטת רבי עקיבא, אלא שלא ברור אם הוא סבור שחייב רק קרבן אחד, משום שהעברה נעשתה בהעלם אחד, או שהוא סבור שהוא חייב משום שכל המלאכות היו מעין אותה מלאכה, או שמא נדרשים שני התנאים כאחד. לפי הפירוש האחרון, הנראה כפשט המשנה, משנת שבת אינה לא כרבי אליעזר ולא כרבי עקיבא, אלא כדעה השלישית. הווה אומר: אם משנת כריתות מדברת על המקרה השני, כשעשה את המלאכות בשבתות הרבה, משנת שבת היא כרבי אליעזר; ואם היא מדברת על המקרה השלישי, משנת שבת אינה לא כרבי אליעזר ולא כרבי עקיבא, שהרי רבי עקיבא מחייב קרבן אחד רק אם היו כל העברות מעין אותה מלאכה ובהעלם אחד; ומשנת שבת מחייבת קרבן אחד, משום שכל המלאכות הן מעין אותה מלאכה, אך אין בהן משום העלם אחד.
זאת ועוד. עצם השאלה האם משנתנו היא כמקרה השני של מסכת שבת או כמקרה השלישי בטעות יסודה. כל משנה צריכה להיקרא בנפרד. במשנת שבת אין דיון בשאלת העלם אחד, ואילו במשנת כריתות אין כל דיון על השוכח עיקר שבת או את תאריך השבת. אם נקרא את המשניות בנפרד הרי שהמשפט "בהעלם אחד" המופיע במשנתנו אכן מיותר, ואינו במקומו, והוא הוסף בידי העורך רק כדי ליצור השוואה למשנת שבת. ההשוואה מתבקשת, אך אינה הולמת את תוכן המשניות. משנתנו עוסקת בשאלת קרבנות מבחינה טכנית, ואילו משנת שבת עוסקת בהיבט עקרוני דתי, ופחות בשאלה המעשית.
כל הפרק הוא מקשה אחת ובו המסקנה שעברות רבות בהעלם אחד מחייבות קרבנות רבים. לעיל (פ"ב מ"ב) נקבע הדבר ככלל, ונקבעו גם היוצאים מהכלל, אלא ששם לא נזכרה התוספת של העלם אחד. גם בפרקנו המילים הללו עוררו בעיה הלכתית, וראינו שמשנת שבת מתעלמת ממגבלה זו.
מעתה עלינו לשקול מה פירושו של "העלם אחד". במשנתנו ברור שהעלם אחד הוא פרק זמן קצר (לעיל משנה ג). במשנת שבת המקבילה (שאלת רבי עקיבא) המונח "העלם אחד" אינו מופיע, אבל הוא מופיע בתוספתא שם. כן הוא מופיע במשנת שבת בהקשר אחר: "הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב" (פי"ב מ"ד). בכל מסכת שבת ברור שהעלם אחד הוא אי ידיעה אחת. את המונח בפרק זה ניתן לפרש בשתי הצורות, אך בפרק ז ובתוספתא מדובר בוודאות באי ידיעה אחת היוצרת שוגג אחד. זו כנראה גם המשמעות של המשפט "כל אבות מלאכות שבתורה עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת" (תוס', שבת פ"ח ה"ג)59כך גם מפרשים התלמודים שהעלם אחד הוא אי ידיעה אחת, ראו ירו', שבת פי"ב ה"ו, יג ע"ד; בבלי, שם ו ע"ב; ע ע"א; יומא פא ע"א., שכן משפט זה מקביל לשאלת רבי עקיבא העוסקת בשבתות הרבה. לעומת זאת בכריתות (לעיל מ"ג) הכוונה למשך זמן, וביתר משניות כריתות אפשר לפרש את המונח בשתי הצורות, אך מכיוון שכל הפרק מלוכד קרוב להניח שהכוונה לזמן קצר. אין ספק שהמונח "העלם אחד" משמעו המקורי אי ידיעה אחת (ולא משך זמן), שכן המונח מבוסס על דברי התורה "ונעלם ממנו" (ויקרא ה ב-ד) המגדירים את השוגג. משנת כריתות העבירה, אפוא, את המונח מחוץ להקשרו ויצרה תוספת של תנאי הלכתי שאינו נאמר במשנת שבת, ובכלל משנתנו חלוקה על משנת שבת ושתיהן כתובות למעשה בשפה הלכתית שונה60גם המשנה במעילה פ"ה מ"ה חלוקה על כלל זה במפורש. משניות אחרות מתעלמות ממנו, ומשמע מהן שההצטרפות חלה גם לאחר פסק זמן ארוך. אך המונח "העלם אחד" אינו מופיע, או שמופיע בהקשרו המקורי כאי ידיעה אחת (שוגג אחד)..
במדרש המקביל למשנתנו: "ועשה אחת לחייב על כל אחת ואחת. כיצד חלב וחלב משם אחד בשני העלמות או משני שמות בהיעלם אחד חייב. שני חטאות חלב ודם בין בהיעלם אחד בין בשני העלמות חייב חטאות. סקילה וסקילה משם אחד בשני העלמות או משני שמות בהיעלם אחד חייב שני חטאות סקילה ושריפה בין בהיעלם אחד בין בשני העלמות חייב שתי חטאות" (ספרא, ויקרא דבורא דחובה, פרשה ה ה"ד-ה"ה, עמ' יט ע"ד). אם כן שני שמות הם כמו שני מינים, ו"שם" הוא או מוצר אחד או דין אחד. אבל לעניין טומאה, למשל, שני מיני מוצרים קרובים מאותה טומאה נחשבים למין אחד: "דם בדם ובשר בבשר, דם בבשר ובשר בדם בין במין אחד בין בשני מינים" (ספרא, שמיני פרק ז ה"ג, נב ע"ב). זאת ועוד; מדרש ההלכה משתמש במונח "העלם אחד" בשני מובנים, גם כאי ידיעה אחת וגם כרצף אחד, ומחבר את ההגדרות השונות במשניות החלוקות למכלול אחד.
בכך מתחדדת האפשרות ש"העלם אחד" במשמעות של משנתנו הוא תוספת מאוחרת על הכלל הקודם. כלומר, ההלכה הקדומה קבעה שהעושה עברות דומות מביא קרבנות רבים, וההלכה המאוחרת הוסיפה שכך הדין גם בעברות רבות ברצף זמן אחד. בדור יבנה היו כבר תקדימים מספר ברוח זו מימי הבית (הבא על נידה בעילות רבות, והמועל בזבחים רבים). רבי עקיבא בדיוניו ובשאלותיו מחדד את הכלל. התשובות שקיבל הן עדיין פרטניות, אך כבר נוצר הבסיס לכלל.
במשנת שבת יש כבר כלל והוא מיוחס לרבי עקיבא. ואכן, רבי עקיבא נודע בספרות חז"ל כמי שחתר לגיבוש כללים61ראו פירושנו לשבת פ"ז מ"א.. על תקדים נוסף אנו שומעים לעיל מרבן גמליאל, בנושא של אישה שילדה ולדות רבים האם היא חייבת קרבן אחד או קרבן על כל לידה. אמנם ההלכה במקרה זה (שחייבת קרבן אחד) נקבעה משיקול חברתי המודגש במפורש, אך למעשה היא חריג נוסף במערכת שבה נקבע שכל מעשה מחייב קרבן נפרד62בלידת האישה הקרבן מכונה "חטאת", אף שאין כאן למעשה כפרה על חטא, שהרי באיזה חטא חטאה האישה, ובמה חטאה היא ולא השותף שלה למעשה ההולדה? נעסוק בכך במבוא למסכת נידה. . היא משקפת תפיסה שכל מעשה מחייב קרבן לחוד, אבל הלכה זו טרם התגבשה, ולכן גם ניתן היה לשנותה לצמיתות עקב לחץ מקומי.
משנת שבת כתובה בשפה הלכתית שונה משלנו. המונחים "העלם אחד" או "מין אחד" ("שם אחד") אינם נזכרים. בהשאלה אפשר לומר שעבודות שונות "מצטרפות" (לחטאת אחת) רק אם הן מחשבה אחת (מחשבת שוגג), גם אם חלף זמן רב (בוודאי יותר מהעלם אחד). כל מלאכות השבת הן כמין אחד (כנראה "מין" הלכתי של לא תעשה מלאכה), שהרי ודאי שהמבשל והמפסל אינם מלאכה אחת, ומלאכות דומות גם הן מלאכה אחת ללא הגבלת זמן. להלן נרחיב מעט בייחודה של משנה זו בהשוואה ליתר המקורות שהעלינו, אבל ברור שהיא חולקת ומעלה עיקרון אחר. להלן במשנה י מצוי ניסוח אחר של משנת שבת, בשפה ההלכתית של משנתנו (ושל כל הפרק), ונרחיב בכך להלן.
משנתנו והמקבילות עוסקות בשאלת ההצטרפות, ואילו משנת שבת מתמקדת למעשה בשאלה אחרת. המשנה שם מעלה עיקרון מרכזי בתורת העונשין. כל מערכת משפט חייבת לתת את הדעת ליחס שבין המעשה לבין הידיעה והכוונה. במערכות משפט רבות המעשה הוא הקובע, ומי שעבר עברה נענש בלי להתחשב בהניעה (מוטיבציה) או בידיעתו או בכוונתו. אי הידיעה אינה פוטרת מן העונש. לעומת זאת, יש מערכות משפט המתחשבות במידת אחריותו של האדם או בכוונתו או בידיעתו: העושה במזיד ולהכעיס נענש יותר ממי שעושה לתיאבון. השיטה המקובלת במשפט העברי מורכבת מאוד, ואפשר גם שלא הייתה בו מעולם שיטה עקיבה. משנתנו אינה מדגישה את עניין הכוונה, אך הוא נדון במקומות אחרים, ונקבעו בו כללים ברורים: העובר בשוגג חייב חטאת, ובמזיד מיתה בסקילה. קרבן חטאת בא לכפר על העוון אך אינו פוטר מן העונש, והעובר עברה במזיד אין לו כפרה. כנגד זה, משנתנו מדגישה את הידיעה. הידיעה היא תנאי לכניסה לעול תורה ומצוות, ותנאי לאחריות ולעונש ולכפרה. מעשיו של מי שאינו יודע כלום, בין טובים בין רעים, כמעט אינם נחשבים כמעשה. לדעת מונבז (תוס', שבת פ"ח ה"ה) אדם כזה אף פטור מעונש63הדוגמה לכך היא גר שהתגייר בין גויים מתוך הנחה, אולי קצת תמימה או מופרזת, שיהודי יודע את ההלכה, ואף גר שהתגייר בחברה יהודית מכיר את ההלכה. רק אם התגייר "בין נכרים" אין לוי ממי ללמוד, ואי ידיעה נחשבת אצלו לשגגה. , ואולי לכל היותר חייב חטאת אחת, על עצם אי הידיעה, אך לא על חילול שבת. אבל אם האדם יודע את עיקר הלכות שבת הוא חייב קרבן אחד על חילול כל שבת ושבת, אך אי הידיעה פוטרת אותו מן האחריות לעברה שעבר וגם מן הכפרה. רק היודע את ההלכה חייב על כל מעשה ומעשה. אין ספק שמדיניות ענישה-כפרה זו משקפת תפיסת עולם למדנית: היחיד חייב ללמוד את ההלכות ולדעת את פרטיהן, שאם לא כן אין הוא נמנה עם עדת מקיימי התורה ואינו נחשב אחראי למעשיו. יחד עם זאת, חכמים גילו יחס של סלחנות לציבור הרחב שאינו יודע הלכה, סלחנות שיש בה גם מידה בלתי מבוטלת של פטרנליזם.
אי אפשר לקבוע איזו מהגישות ההלכתיות קדמה. שתיהן מיוחסות לרבי עקיבא, ואנו מניחים שאכן רבי עקיבא עורר את השאלה וניסח תשובה, ברם העורך ניסח את דבריו בהתאם לתפיסתו ולמקובל בימיו. מכיוון ש"השפה" של העלם אחד מופיעה בהרבה יותר משניות והיא ההלכה הרווחת שהתלמודים מכירים, אנו מציעים לראות בה את ההלכה המאוחרת, ובמשנת שבת את ההלכה הקדומה יותר. עם זאת אפשר גם ששתי הגישות רווחו בו בזמן, או נכון יותר ששתיהן רווחו בן בזמן ולכל נושא הותאמה הגישה שהייתה נראית לחכמים מתאימה.
אסיים בנימה אישית. משנת שבת נדונה כמובן גם בפירושנו למסכת שבת. הייתה זאת אחת המשניות הראשונות שפירשנו אבא ואנוכי, בשנת תש"ס לערך. עשר שנים מאוחר יותר זכיתי לפרש את משנתנו. לא זכיתי ללמדה יחד עמו, אבל בזמן הלימוד חשתי את רוח הלימוד של אבא, מתדיינת עמי על היחס בין שתי המשניות. המעיין בפירוש שבת ובפירוש למשנתנו ימצא בקלות את השווה ואת השונה. הגישה הפרשנית המסורתית (במקרה זה כבר בתלמודים) השלימה משנה אחת בעקבות זולתה, ובדרך זו גם אנו הילכנו בפירוש למסכת שבת. כבר אז ידענו שלא תמיד יש להעדיף את הפרשנות ההרמוניסטית, אך נקטנו בה בכל מקום שבו לא עוררה פרשנות זו קושי טקסטואלי. בעקבות העיון המדוקדק במסכת כריתות ובהקשרה הרחב התחדדו ההבדלים בין המגמות הדתיות השונות של המשניות. גם היום איננו באים לטעון שהדרך ההרמוניסטית פסולה. לעתים קרובות היא פשט המשנה. אך יש לבחון בעין בוחנת את ההבדלים בין המקורות מבלי לחפש מראש התאמה או מחלוקת, אלא לתת לטקסט ולנוסח להוביל את הלומד בדרך האמת. אני מסכם זאת ללא שותפַי לרוב העבודה הפרשנית, ולאור הניסיון הרב בעבודה משותפת אני חש שגם אבי ואחותי מסכימים היו עם הפירוש ועם המסקנות, ושפתותיהם דובבות בקבר.
נמצאנו למדים ששלוש המשניות האחרונות הן דוגמה מוכחת לתֵאוריה שהצגנו במבוא לפירוש המשניות בדבר התפתחות ההלכה מהתקדים אל הכלל. כאן אנו רואים כיצד התקדימים טרם גובשו לכלל, כיצד נערך הבירור לקראת ניסוח הכלל, וכיצד נוסח הכלל בשני ניסוחים שונים. בשלב שני אוחדו הניסוחים, נוספו המילים "העלם אחד" ומוצג כלל מלוכד העונה על כלל השאלות.