לפי כתב-יד קופמן
כל העריות אחד גדול ואחד קטן הקטן פטור – אם אחד הצדדים למעשה הערווה הוא קטן, הרי שפטור מעונש המוות. איננו יודעים האם הסיבה לכך משפטית, שאין הוא בר עונשין, או שהמשנה מבינה שהוא בבחינת מפותה, שאין לו רצון עצמאי. אחד ער ואחד ישן הישן פטור – שהישן אינו בר התנגדות. בדרך כלל אדם מתעורר בעת מעשה האישות, אך לעתים קרובות הוא מטושטש ואינו בר התנגדות. הישן פטור, וייתכן שהוא נחשב לשוגג החייב בקרבן, ונזכר בהמשך. אחד שוגג ואחד מזיד השוגג בחטאת והמזיד בהכרת – זה הכלל הרגיל שעליו רמזה המשנה לעיל (משנה ד) ובו נפתח הפרק. המשפט משרשר את כל הפרק. המשפט פותח את הפרק ומסיים בו. ההלכה וסדר המשפט חוזרים גם בתוספתא (פ"א הי"ח, עמ' 562).
מבנה הפרק
בפרק שתי חטיבות שסודרו לתוך פרק אחד שהבריח שלו הוא זדון ושגגה.
חטיבה א היא חטיבה מספרית שמשניותיה (א-ג) מסודרות מבחינה משפטית28בתוס', פ"א הי"ט, עמ' 562, מופיעה עוד ברייתא ספורה כהמשך למשנה, וגם בה מופיעה השפחה הנחרפת. . משנה א עוסקת בארבעה שיש בהם זדון ושגגה, משנה ב בחריגים מכלל זה ומשנה ג היא המשך משנה א ועוסקת בחמישה.
חטיבה שנייה עוסקת בשפחה. השפחה נזכרה כאחת מהחמישה במשנה ג; משנה ד עוסקת בנושא אחר, חובת קרבן, והובאה משום שאחד הפרטים שבה הוא השפחה. משנה ה מסבירה את טיבה של אותה "שפחה", ומתברר שאיננה שפחה רגילה. משנה ו חותמת את הפרק חתימה מעין הפתיחה, בזדון ושגגה. חתימה זו הייתה משובצת במשנה קדומה העוסקת בשאלה כללית של דיני עריות, והובאה בשל סופה. ממבט ראשון הפרק נראה אפוא כמעשה עריכה אסוציאטיבי של יחידות שלמות, אבל בסופו של דבר אין קשר של תוכן בין כל המשניות. לכל הפרק מקבילה בספרא, אלא שבספרא ההלכות מסודרות לפי סדר הפסוקים והדרשות עליהם. כן שנינו (בקו הודגשו ההלכות שבמשנה:
(א) 'איש' פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד? תלמוד לומר 'ואיש'. (ב) כי ישכב את אשה פרט לקטנה, 'שכבת' זרע פרט למערה. 'והיא שפחה' יכול בשפחה כנענית הכתוב מדבר? תלמוד לומר 'והפדה' אי והפדה יכול כולה תלמוד לומר לא נפדתה הא כיצד פדויה ואינה פדויה, את שחצייה שפחה וחצייה בת חורין, במאורסת (לבן חורים) [לעבד עברי] הכתוב מדבר דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר המאורסת (לבן חורים) [לעבד עברי]. רבי אלעזר בן עזריה אומר כל עריות כבר אמורות משאר אין לנו אלא שחצייה שפחה וחצייה בת חורים, המאורסת לעבד עברי. אחרים אומרים 'לא יומתו כי לא חפשה' בשפחה כנענית המאורסת לעבד כנעני. (ג) 'והפדה לא נפדתה' בכסף ושוה כסף, בשטר מנין? תלמוד לומר או חופשה לא נתן לה להלן הוא אומר וכתב לה מה לה האמור להלן בשטר, אף כאן בשטר, או אין לי אלא כסף בחציה ובשטר בכולה מנין אף שטר בחציה תל או חופשה לא נתן לה מה כסף בחצייה אף שטר בחצייה. (ד) בקורת תהיה מכות מלמד שהיא לוקה יכול אף הוא ילקה? תלמוד לומר 'תהיה', היא לוקה והוא אינו לוקה. (ה) 'לא יומתו כי לא חופשה', הא אם חופשה הרי אילו חייבים מיתה, רבי שמעון אומר משום רבי עקיבא יכול יהיה הכסף גומר בה תלמוד לומר 'לא יומתו כי לא חופשה', עירה כל הפרשה כולה לכי לא חופשה מלמד שאין גומר בה כי אם בשטר. (ו) 'והביא את אשמו לה' אל פתח אהל מועד' איל האשם, נאמר כאן איל אשם ונאמר להלן איל אשם, מה איל האמור להלן בכסף שקלים, אף כאן בכסף שקלים. (ז) 'וכפר עליו הכהן באיל האשם לפני ה' על חטאתו אשר חטא' מלמד שהיה מביא חטאת אחת על ביאות הרבה 'ונסלח לו מחטאתו אשר חטא' לעשות את המזיד כשוגג. (ח) כל העריות לא עשה בהם את הקטן כגדול, ושפחה עשה הקטנה כגדולה. (ט) כל העריות עשה בהם המערה כגומר ושפחה לא עשה בה את המערה כגומר. (י) כל העריות אחד האיש ואחד האשה שוים במכות ובקרבן, ובשפחה היא לוקה והוא אינו לוקה הוא מביא קרבן והיא אינה מביאה קרבן, כל העריות בחטאת, ושפחה חרופה באשם, כל העריות בנקיבה ושפחה בזכר, כל העריות חייב על כל ביאה וביאה ובשפחה אינו חייב אלא אחת על ביאות הרבה, כל העריות לא עשה בהם מזיד כשוגג ושפחה עשה בה את המזיד כשוגג" (ספרא, קדושים פרק ה ה"א-ה"י, עמ' פט ע"ג-ע"ד).
הלכות ג, ה, ו, ח אינן במשנה, ויש במשנה הלכות שאינן בספרא. הספרא מעניק אפוא הסבר אחר לסידור הפרק. כל שאמרנו לעיל עדיין במקומו, אך המשניות הקדומות נסדרו בעקבות הספרא, או ליתר דיוק נוסח אחר של מדרש הלכה לפרק (הספרא הקדום?) שהשפיע על הפרק.