לפי כתב-יד קופמן
האשה שילדה ולדות הרבה – חייבת קרבנות רבים. אנו משלימים כך בעקבות מפרשים (אלבק) משום שהאישה איננה בין הארבעה שנמנו במשנה הקודמת שמביאים קרבן אחד. לגופם של דברים, ראינו בפרק הקודם (פ"א מ"ז) שמן הדין היא צריכה להביא קרבן לכל לידה, אבל בגלל יוקר המחירים תיקן רבן שמעון בן גמליאל הראשון שתביא רק קרבן אחד. אפשר שאין היא נמנית במשנה הקודמת משתי סיבות, הראשונה שהמשפט "קורבן אחד על עבירות הרבה" אינו מתאים, שכן אין כאן שמץ עברה, והשנייה שהרשימה במשנה אינה מלאה, כמו רוב המשניות המספריות; בלשון הירושלמי: "לית כללוי דרבי כללין"12=זאת אומרת שאין כלליו של רבי [עורך משנתנו] כללים. לעניין זה ראו עוד במבוא לפירושנו; ירו', תרומות פ"א ה"א, מ ע"ג; חגיגה פ"א ה"א, עה ע"ד; יבמות פ"ט ה"ב, י ע"א; בבלי, סוכה נד ע"א. , ובלשון הבבלי: "תנא ושייר". הפילה בתוך שמנים נקבה – הלידה הראשונה הייתה הפלה של נקבה, עוד לפני יום השמונים, וכאמור לעיל (פ"א מ"ה-מ"ו) במקרה כזה אין היא מביאה קרבן שכן הוולד טרם הושלם. וחזרה והפילה בתוך שמנים נקבה – תוך שמונים יום נכנסה להיריון והפילה. השאלה היא האם יש לראות בהפלה השנייה המשך של ההפלה הראשונה, וממילא זו הפלה לאחר יותר משמונים יום. רופאים בני זמננו היו קובעים בפשטות שהנפל השני אינו התאום של הראשון, בשל פער הזמנים בין שני הנפלים. זאת ועוד, לפי דיוננו במשנה הקודמת (פ"א מ"ה) היו חכמים שהציעו קנה מידה אחר, של "צורת הוולד" או של התאמה לבריאת נשמה, ולכאורה היה צריך לבדוק גם היבט זה. דרך בדיקה זו אינה עולה במשנתנו, וכאמור גם המידע הרפואי הנחוץ לפסיקה בעצם לא עמד לרשות חכמים.
המשנה אינה אומרת מה דין האישה. מהבבלי (ט ע"א) משמע שהבין שמביאה קרבן אחד. הרמב"ם, שאת דבריו נביא להלן, מסביר שגם ההמשך עוסק באותו מקרה13בדפוס התלמוד הבבלי: "האשה שילדה ולדות הרבה... והמפלת תאומים" (ט ע"ב), וכך נעשו שני המקרים לאחד. ברם בכל יתר עדי הנוסח: "המפלת". השאלה אינה שאלת נוסח, שכן לעתים קרובות האות וי"ו אינה לחיבור אלא להדגשה או להפרדה. שאלת הפרשנות עומדת אפוא בנפרד משאלת הטקסט., וחכמים סבורים שמביאה קרבן על הוולד השני, שכן הוא נולד בזמן (לאחר יום שמונים מההיריון הראשון). מסקנה זו עשויה לצמוח בעיקר אם חכמים סבורים שהוולד השני הוא פרי ההיריון הראשון, כלומר שאת שמונים הימים יש למנות לא מההפלה הראשונה אלא מההיריון הראשון, כגון אישה שנכנסה להיריון ביום 1, הפילה ביום 65, וההפלה השנייה הייתה ביום 125 מההיריון הראשון, שהוא יום 60 מההפלה הראשונה.
להערכתנו אכן שני מקרים כאן, והדין זהה שמביאה קרבן אחד. כן משמע מהספרא: " 'תורת היולדת', האשה שילדה וולדות הרבה והפילה בתוך שמונים לנקבה וחזרה והפילה בתוך שמונים לנקבה, וכן המפלת תאומים, מביאה קרבן אחד. רבי יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני, מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי" (תזריע, פרק ג ה"ו, נט ע"ב). אם כן, שני מקרים כאן.
המפלת תאומים – בהפרש זמנים רגיל, כלומר תוך אותו יום פחות או יותר, רבי יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני – זו לידה אחת, ולכן הראשונה היא הקובעת. רבי יהודה אינו אומר שמביאה קרבן אחד. אפשר שזה רק שימוש בשפה הלכתית אחרת מהמשנה הקודמת, אבל אפשר שיש דברים בגו, ללמדך שאם הראשון אין לו צורת אדם היא פטורה גם על השני. הרמב"ם מפרש שרבי יהודה חולק בשני המקרים. אם התאום השני נולד לאחר שמונים יום (דבר שכאמור בלתי אפשרי מבחינה ביולוגית) אין היא מביאה קרבן על השני, זאת אף על פי שהשני נולד כהלכה. אבל את הקרבן היא מביאה רק על הראשון, והשני פטור, שכן טרם נשלמה צורתו. מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי – אם חזרה והפילה תאומים מביאה על השלישי, שהוא הראשון, ולא על השני (הרביעי).
בשולי הדברים נעיר שהבבלי לסוגייתנו אינו נזקק להסבר של לידה ארוכה (ט ע"ב), אלא לכך שהוולד הראשון "גורם". ניסוח זה מאפשר שלא להיזקק להסבר הלידה הארוכה. הירושלמי לא הכיר באפשרות של לידה ארוכה: "שאין האשה מפלת וחוזרת ומפלת. אני אומר עיברה תאומים, ונימוקה שילייתו שלשפיר משפירה שלשלייתה, רבי זעירה רב יהודה בשם רב, תולין שילייא בוולד עד שלשה ימים, ואין הוולד משתהא לאחר חבירו שלשה ימים" (ירו', נידה פ"ג ה"ד, נא ע"א). האורך המרבי של לידה הוא שלושה ימים, וייתכן עיכוב קל כאשר ולד אחד נפגע מהוולד האחר. איננו יודעים אם הירושלמי התייחס למשנתנו, אך אם כן הוא פירש ששני המקרים הם אכן מקרה אחד, ואין הפלה אחר הפלה אלא בתאומים. אבל בניגוד למשתמע מהמשנה שבין הפלה להפלה עברו ימים רבים (פחות משמונים, אך כנראה יותר מארבעים), והירושלמי מניח שאין אפשרות כזאת. עם זאת אין הירושלמי אומר שאין לפרש את המשנה כך. מציאות זו אינה אפשרית, אך ייתכן שהירושלמי עדיין סבור שהמשנה תעסוק בשאלה תאורטית-משפטית. מכל מקום, אין טעם לנסות לשחזר את פרשנות הירושלמי למשנה על סמך המשפט שציטטנו.
הבבלי, לעומת זאת, יודע לספר על זוג תאומים שנוצרו בהפרש שלושה חודשים ונולדו כאחד (יבמות סה ע"ב). זאת לפי הבנתם של חכמים שגם לאחר תחילת ההיריון הזרע הגברי מסוגל לשנות את טיב הוולד, ובנוסף לכך גם ייתכן שקיום יחסי אישות בזמן ההיריון יגרום לוולד נוסף.
הדיון כולו יוצא מתוך ההנחה שעל מעשים שונים מתחייבים קרבנות שונים. להלן, בסוף פרק ג, נסכם כיצד נוצרה תפיסה זו ואף נראה שהתוספת של הזמן הקצר (העלם אחד) היא תוספת מאוחרת, ולכן גם במשנתנו סביר יותר לפרש שהשאלה פשוטה יותר: האם שתי לידות של אותו היריון נתפסות כשתי לידות (וחייבים קרבן על כל אחת), או ששתי הלידות אחת הן כי ההיריון אחד. אולי המחלוקת נובעת גם מתפיסות שונות של מהות הקרבן: האם הקרבן הוא על ההיריון, והרי יש כאן היריון אחד, או שהקרבן הוא על החסד של הלידה, והרי יש כאן שתי לידות בפועל. בצורה זאת המשנה מתפרשת בפשטות ללא פרשנות שאינה רֵאלית מבחינה רפואית. בשאלה הכללית של ידיעותיהם של חכמים לגבי מנגנון ההיריון נעסוק בפירוש ובנספח למסכת נידה.
אלו מביאין קורבן עולה ויורד – "קורבן עולה ויורד" הוא מינוח תנאי לחוק הכתוב בתורה. בקרבנות מספר ניתנת לאדם עני אפשרות לבחור בקרבן דל יותר. על שמיעת קול – מי ששמע אחר מקלל את ה' ולא מסרו. המינוח מבוסס על המקרא: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע אם לוא יגיד ונשא עֲוֹנו" (ויקרא ה א). בתורה לא נאמר למי עליו להגיד. ועל ביטוי שפתים – שבועת שקר, כדברי הפסוק: "או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב..." (ויקרא ה ד). ועל טומאת מקדש וקדשיו – כדברי הפסוק: "או נפש אשר תגע בכל דבר טמא..." (ויקרא ה ב), זאת לפי פרשנות חז"ל שמדובר בטמא שבא אל הקודש. פירוש זה בא משום שחז"ל קבעו שסתם אדם שאינו כוהן אינו חייב במצוות הטהרה, שכן אלו מכוונות רק לכוהנים, כאמור: "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" (ויקרא כא א). חז"ל בחרו לראות בפסוק האחרון את הכלל ולפרש את הפסוק הקודם שלא כפשוטו. האיסיים בחרו ההפך, לראות בפסוק הקודם את הכלל המנחה. יוספוס בחר בפרשנות הכיתתית, אם משום שדגל בה, ואם משום שלא התעמק בפרשה והביא את הכתוב ללא פרשנות14קד', ד 262; נחמן, הלכה, עמ' 211..
שלושת מביאי הקרבנות כאן הם המנויים בויקרא ה, אלא שהסדר בתורה הוא: שמיעת קול, טומאה וביטוי שפתיים, שלא כסדר המשנה. המונחים מושפעים מהמקרא אך אינם זהים (בעיקר המונח "טומאת המקדש"). והיולדת והמצורע – שגם עליהם נאמר בתורה שניתן להם להמיר את קרבנם היקר בזול. כן הוא בתוספתא (פ"א הי"ג, עמ' 562).
השפחה כיוצאת דופן נזכרה כבר במשנה ב. לאחר סיום החטיבה המספרית החליט העורך להביא רשימה של כל הפרטים המיוחדים בשפחה. רשימה זו, וכן המשנה שלאחריה, הן החטיבה המרכזית של דיני שפחה במשנה. ומה בין השפחה לבין כל העריות – השאלה היא שאלה רטורית: מה ההבדלים בין הבא על שפחה לבא על אחת מכל העריות? את סימן השאלה אפשר לשים כאן, ולראות במשפט הבא את ראשית התשובה, ואפשר לראות במשפט הבא את המשך השאלה. כל ההלכות במשנה מבוססות על הגדרת השפחה כאשת איש למחצה (המשנה הבאה), וממילא היה צריך דינה להיות קרוב לזה של הבא על אשת איש. שלא שוות להם לא בעונש ולא בקורבן – הבא על שפחה שונה מהבא על אחת העריות גם בעונש וגם בקרבן. שכל העריות בחטאות – שעבר וחטא בשגגה. שגגה היא שלא ידע שהיא קרובת משפחתו, אבל אי ידיעת ההלכה אינה נחשבת לשגגה אלא לזדון. והשפחה באשם – ככתוב במפורש בתורה בדין הבא על השפחה: "והביא את אשמו לה' אל פתח אהל מועד איל אשם" (ויקרא יט כא). [כל העריות בנקבה – החטאת באה מכבשה נקבה, ושפחה בזכר] – האשם בא מעולה. משפט זה חסר בכתב יד קופמן ובכל עדי הנוסח הטובים, וקיים רק בדפוס וילנא ובעדים מאוחרים. למעשה הוא מיותר והוא תוצאה של העובדה שהחוטא מביא אשם. כל העריות אחד האיש ואחד האשה שווים [במכות] – אם עשו בזדון לוקים שניהם, [ו]בקורבן – שניהם חטאו ושניהם צריכים להביא קרבן (חטאת בשגגה), והשפחה לא הושווה את האיש לאשה במכות – הספרא מסביר שהיא לוקה והוא פטור, ודי לו בקרבן (קדושים פרק ה ה"ד, פט ע"ג; בבלי, יא ע"א). בטעמה של ההלכה נדון להלן, בסוף המשנה הבאה. כל עניין המכות אינו מפורש בתורה. התורה משתמשת בביטוי העמום "בִקֹרת תהיה" (ויקרא יט כ), וחז"ל פירשוהו כעונש מלקות המוטל עליה בלבד (ספרא, שם; בבלי, שם15בבראשית רבה, פא א, עמ' 968, מצויה כבר דרשת המשך המתבססת על ההנחה ש"לבקר" משמעו להלקות.). הדרשות רחוקות ביותר, וכמעט ברור שלא הן יצרו את ההלכה אלא שהיה זה נוהג ידוע ומקובל, ונותר לנו רק לשער את סיבותיו.
ולא את האשה לאיש בקורבן – רק האיש מקריב ולא היא. הגבר מקריב אשם, ככתוב בתורה, והאישה אינה נזכרת. גם בבא על אחת העריות אין ביטוי ברור לחובת האשה בקרבן, אבל הדעת נותנת שהיא חייבת כמוהו. בשפחה הדין שונה, ושוב צריך להבין את סיבתו. כל העריות עשה בהן את המערה כגומר – "מערה" הוא התחלת מעשה הבעילה ו"גומר" הוא סיום הבעילה. בכל העריות המתחיל נחשב כמי שסיים. ההלכה שבכל העריות התחלת מעשה הבעילה מחייבת נלמדת מאשת איש, ומופיעה רבות בספרא ובירושלמי16ספרא, קדושים פרק יא ה"ב, צג ע"א. ההלכה נלמדת מהמילים "את מקורה הערה", ודומה שזה אכן פשט הכתוב. ראו עוד ירו', שבת פ"ז ה"א, ע ע"א; סוטה פ"א ה"ב, טז ע"ג ועוד. בירושלמי יש גם דיון במקורה המדרשי של ההלכה, ומשתמע ממנו שהייתה מחלוקת על המקור המדרשי של ההלכה: " 'ולא יחלל' אפילו בהערייה. עד כדון כרבי עקיבה, כרבי ישמעאל? תני רבי ישמעאל, נאמרה כאן לקיחה ונאמרה להלן לקיחה בשאר כל העריות, מה לקיחה שנאמרה בשאר כל העריות עשה בהן את המערה כגומר, אף לקיחה שנאמרה כאן נעשה בה את המערה כגומר" (ירו', יבמות פ"ו ה"ב, ז ע"ב). ברם המחלוקת איננה על ההלכה אלא רק על מקור הדרשה.. וחייב על כל ביאה וביאה – כל אחת היא עברה נפרדת. אבל בשפחה כל הבעילות הן עברה אחת, והמתחיל אינו נחשב כמי שסיים17"עד שיפלוט", ירו', סוטה פ"א ה"ב, טז ע"ג. . רק אם סיים יש כאן עברה. החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג – בכך שפחה חמורה יותר, שמעשה מזיד אינו בכרת אלא בקרבן כשגגה. מהספרא (קדושים פרק יא ה"ב, צג ע"א) משתמע שלפחות ברובד המדרשי שתי ההלכות האחרונות תלויות זו בזו והן מקשה אחת. כפי שכבר אמרנו, במשנה באה לידי ביטוי תפיסה פשטנית ולא ראייה דתית, שקרבן שמשמעותו כספית חמור יותר מכרת בידי שמים. אנו נשתמש בטיעון זה בהמשך, בסיכום התמונה הכוללת. אותו מדרש תנאים מצוטט במדרש פתרון תורה בדרך הפוכה: "כל העריות נעשה שוגג כמזיד ובשפחה נעשה מזיד כשוגג..." (פתרון תורה, עמ' 81)18תחומים דומים שבהם עשה מזיד כשוגג הם רובע ונרבע (תוס', בבא קמא פ"ד ה"י; תמורה פ"ד ה"א, עמ' 555, ומקבילות); נזיר שנטמא (ספרי במדבר, כח, עמ' 34) ופרטים אחרים מדיני טומאה, ראו למשל ילקוט שמעוני לצו, רמז תק. .