Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Keritot 2:3

לאחר קבוצת הארבעה מתחילה קבוצת החמישה.

לפי כתב-יד קופמן

חמשה מביאין קורבן אחד על עבירות הרבה – אלו יימנו להלן, וחמשה מביאים קורבן עולה ויורד – אלו יימנו להלן. קרבן עולה ויורד הוא קרבן שערכו תלוי במעמדו הכספי של הנודר, והתורה מונה את האפשרויות השונות. אנו הצגנו אותן במבוא למסכת זבחים. אלו מביאין קורבן אחד על עבירות הרבה – עתה המשנה מפרטת את המניין הסתום שברישא. כך ערוכה גם המשנה הקודמת. הבא על השפחה ביאות הרבה – כולן נחשבות לביאה אחת. במשנה אין הסבר מדוע נקבעה הלכה זו. ונזיר שנטמא טמאות הרבה – ברגע שנטמא טומאה אחת פקעה נזירותו ועליו להתחילה מחדש. הימים הבאים אינם נספרים לו כימי נזירות, אבל גם אין הוא חייב עוד קרבנות על הטומאות הבאות, שכן מבחינה הלכתית – אלו יימנו להלן. והמקנא לאשתו – "המקנא" הוא מי שחושד באשתו כסוטה ודורש שתעמוד למבחן המים המאררים, כמפורט במסכת סוטה. על ידי אנשים הרבה – הוא חושד בה בסטיות רבות עם אנשים רבים, אך אין הוא מביא אלא קרבן אחד, על אחד החשדות. אי אפשר לבדקה על כל החשדות, שכן ייתכן שבאחד היא לא חטאה ובאחר חטאה. על כן עליו להחליט באיזה חשד הוא דורש בירור, וטענתו היא שחטאה עם פלוני אלמוני, ולא עם סתם "מישהו" נטול שם. כל חשד נבדק בטקס נפרד, והוא חייב רק במעמד אחד, כלומר בקרבן אחד. ומצורע שניתנגע נגעים הרבה – הוא מצורע שלם כבר בנגע הראשון, ואם יש בו עוד נגעים אין הם מוסיפים לצרעתו. ייתכן שתתעורר שאלה אם הנגע הראשון נרפא והשני טרם נרפא. הביא ציפוריו ונתנגע הביא צפוריו ונתנגע – כך ברוב עדי הנוסח, ובטובים שבהם. כלומר פעמיים הוא נחשב לטהור, והתחיל להביא את קרבנותיו. הוא חייב בציפורים, אחר כך בשבעת ימי טהרה, תגלחת, ולאחר מכן בקרבנות – שני כבשים וכבשה אחת כחטאת ואשם (ויקרא יד י; משנה, נגעים פי"ד מ"ב). ברם במקרה זה הנגע הופיע שנית בימי הטהרה, לפני שסיים את טקסי הטהרה (כלומר לפני שהביא קרבן), וכך אירע שהיה עליו להביא פעמיים ציפורים ועדיין הוא טמא. אבל בדפוס וילנא המשפט מובא רק פעם אחת, והוא תיקון של תלמיד חכם (במקצת) שסבר שהכפילות מיותרת. לא עלה לו – הציפורים שהביא לקרבן אינן נחשבות. המשפט קשה, וניתן לפרשו בכמה דרכים.

אמנם נאמר שמי שיש לו נגעים רבים מביא רק קרבן אחד, אבל את הקרבנות עליו להביא בסוף הנגע, ואם הביא את הקרבנות הרי שהנגע החדש אינו המשך הנגע הקודם אלא נגע חדש ומביא קרבנות חדשים. עד שיביא את חטאתו רבי יהודה אומר עד שיביא את אשמו – אבל אם הנגע החדש (או הישן) התגלה לאחר כל הקרבנות ודאי שזה נגע חדש. ברם עדיין קשה. אם כך, בשני המקרים כאשר ייטהר בפעם הבאה יצטרך להביא את כל הקרבנות, אם כן מה ההבדל בין מי שנטמא לאחר הקרבת הציפורים לבין מי שהתנגע לאחר קרבן האשם?

הרמב"ם, בעקבות הבבלי (ט ע"א)⁹הבבלי שאל שאלה אחרת: הרי מקרה זה אינו בבחינת מביא קרבן אחד, ומתרץ: "חיסורי מחסרא", ומחדיר את רעיון ההתעשרות למשנה. את שאלת הגמרא ניתן היה לתרץ שאכן אין זה המקרה הרגיל של מצורע, אלא מקרה מיוחד שאינו אחד מהחמישה המנויים. , חש לשאלה זו והסביר שמשמעות המשנה היא שאם העשיר או העני מביא קרבנות כפי מצבו הקודם, כלומר לפי התורה: "ואם דל הוא ואין ידו משגת ולקח כבש אחד אשם לתנופה לכפר עליו ועשרון סֹלת אחד בלול בשמן למנחה ולֹג שמן. ושתי תֹרים או שני בני יונה אשר תשיג ידו והיה אחד חטאת והאחד עֹלה" (ויקרא יד כא-כב). הציפורים שבמשנה הן שני התורים האחרונים, ואלו לא עלו לו, אבל הוא צריך להביא קרבן כמצבו בעת דלותו. הפירוש חריף, ברם אינו כתוב במשנה. יתר על כן, ציפורים במשנה הן תמיד שתי הציפורים הראשונות.

אפשרות שנייה היא לפרש כתוספתא: "1. מצורע שנתנגע, חזר ונתנגע, חזר ונתנגע, מביא קרבן אחד על הכל. 2. הביא צפריו ונתנגע, מביא קרבן על כל אחד ואחד, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים קרבן אחד על הכל, עד שיביא אשמו. 3. הביא אשמו ונתנגע, הביא אשמו ונתנגע – מביא קרבן על כל אחד ואחד, רבי שמעון אומר קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו. 4. נזיר שנטמא וחזר ונטמא, מביא קרבן אחד על הכל. נטמא יום שביעי שלו, וחזר ונטמא יום שביעי שלו, מביאין קרבן אחד על כל אחד ואחד, דברי רבי, וחכמים אומרים קרבן אחד על הכל עד שיביא חטאתו" (פ"א הי"ד, עמ' 562). המקרה הראשון הוא הראשון גם במשנה. הדין השני הוא הדין שאנו עוסקים בו. העמדה הראשונה בעניין (2) היא דעת רבי אליעזר שקרבנות הציפורים לא עלו לו, ובכל פעם שמתגלה נגע חדש עליו להביא את הציפורים מהתחלה. הדבר דומה למי שהביא את ציפוריו בטרם התרפא. חכמים סבורים שהציפורים עולות לו ונחשבות כקרבן כשר, על חשבון "חובותיו" העתידיים למקדש. אבל אם השלים את כל הקרבנות עד קרבן האשם הרי שנטהר מצרעתו, והנגע החדש הוא צרעת חדשה. רבי שמעון נוקט עמדת ביניים שעם הבאת החטאת מתחילה הספירה החדשה. פירשנו שהחטאת באה לפני האשם, אך מדברי תורה ודברי חכמים אי אפשר לקבוע מה היה הסדר, ממילא איננו יודעים האם עמדת רבי שמעון היא הקיצונית, או עמדת ביניים. הקביעה במשנה שמצורע מביא קרבן אחד היא כללית, והמקרה שלנו (2) הוא מקרה נוסף שאפשר היה לספרו כמקרה חמישי, או כחלק מהמקרה הרביעי.

מי שניסח את משנתנו קיצר את דברי התוספתא וכך יצר נוסח קשה להבנה. במקרה זה ברור, אפוא, שעורך המשנה השתמש בחומר שבתוספתא¹⁰בדרך כלל התוספתא מפרשת ומרחיבה את המשנה, אבל פרידמן (פרידמן, מקבילות; פרידמן, משנה ותוספתא; פרידמן, תוספתא; פרידמן, תוספתא עתיקתא; פרידמן, תוספתא פסחים) הוכיח שתמיד המשנה משתמשת בתוספתא. במבוא הכללי לפירוש המשניות (במסכת שבת א) דנו בכך בקצרה וטענו שתי טענות: הראשונה שלעתים תכופות ביותר (אולי אפילו ברוב המקרים) עורך המשנה מכיר ומשתמש בחומרים הלכתיים שמצויים במפורש רק בתוספתא, אבל במקרים אלו הוא משתמש בהם בצורתם הגולמית ולא בעריכה של התוספתא. הווה אומר שהיו חומרים הלכתיים, משפטיים, סיפורים, פסקים או טיעונים שהועלו בעולם בית המדרש. בעל המשנה ובעל התוספתא משתמשים בהם כל אחד לפי דרכו. זו תופעה ברורה ונפוצה, והיא אינה מעידה על היחס שבין המשנה לתוספתא. על היחסים ההדדיים מעידים רק מקרים שבהם התוספתא משתמשת בבירור בסידור של המשנה, או שהמשנה משתמשת בסידור של התוספתא. טענו שבדרך כלל בעל התוספתא משתמש בסידור של המשנה ומתייחס אליו (כפי שהראו אפשטיין וגולדברג), אבל לעתים קרובות מצויה גם התופעה ההפוכה (שעליה הצביע פרידמן) שבעל המשנה משתמש בסידור של התוספתא. על כן אי אפשר לקבוע בפשטות האם המשנה או התוספתא היא הרובד הספרותי הקדום, ואולי הן שתיהן מאותו רובד שנגרסו בתוכו דורות של לימוד בעל פה בחבורות שונות. ניתן לתארך את הרבדים רק במקומות שבהם נשתמרה לכך עדות פנימית החייבת להידון בכל מקרה לגופו..

הוא הדין בנזיר. גם על נזיר שנטמא באמצע התהליך של סיום הנזירות חלה אותה מחלוקת והספירה לארבעה מקרים היא כדעת חכמים (רמב"ם), או שזה מקרה נוסף. ההבדל היחיד בין מצורע לנזיר הוא שהנזיר אינו מביא אשם.

להלכות שבמשנה אין הסבר. חלקן הצלחנו להסביר בעזרת המתודה המשפטית, אך לבא על שפחה אין הסבר משפטי, וגם ההסבר לסוטה קשה. ייתכן שההסבר הוא חברתי. חכמים הסתייגו מאוד (בלשון המעטה) מהבא על שפחתו, אך מאחר שאירעו יחסי תערובת אלו הפתרון הוא להקל על הזוג, לאפשר לה להתגייר ולהינשא לאדונה או לבועל אותה גם אם אין הוא אדונה לשעבר. על כן המעיטו את חובת הקרבנות כדי לפתוח פתח לפתרון. בתולדות ישראל התנהל ויכוח עתיק יומין על היחס לנישואי תערובת. ברור שהדבר אסור, וחכמים והציבור כולו ראו בו אסון לאומי, אך מאחר שאירע מה שאירע היו שנקטו בהחרמה והרחקה, כדי לשמור על אפקט ההרתעה, למען יראו וייראו, והיו שניסו לחפש דרך לקרב את הזוג לקהילה היהודית, זאת מבלי לפתוח פתח של היתר לכתחילה לנישואי תערובת. אחד הביטויים לכך הוא היחס לגיורה של האישה. כבר בפרק הקודם ראינו שבתקופת התנאים היו גישות שונות לגיור האישה¹¹ראו פירושנו לבכורות פ"ח מ"א.. בספרות השו"ת של המאה התשע עשרה התקיימו בגרמניה ובהונגריה דיונים רבים בעניין, והוויכוח נמשך ללא הכרעה היסטורית עד שעלה הכורת וסיים את ההתדיינות. גם בימינו נמשך ויכוח אסטרטגי זה. על כן אין להתפלא אם נמצא הלכות שונות ביחס לשפחה, כפי שנראה להלן במשנה ד.