Mishnat Eretz Yisrael on Mishnah Keritot 2:2

לפי כתב-יד קופמן

אלו מביאין על הזדון כשגגה הבא על השפחה – אם אדם בא על שפחתו בזדון, אין כאן דין כרת אלא הדבר נחשב כשגגה. המשנה להלן (מ"ד) מסבירה שזו חומרה מיוחדת, ואכן יש להתבונן בעונש משתיים או משלוש נקודות מבט. לאדם דתי המאמין באמת בדרכו כרת הוא העונש החמור ביותר, שכן הוא שווה לפסק דין מוות, ובתנאים מחמירים (ראו במבוא), ונועד לבטא את חומרת המעשה. הגדרת המעשה כשגגה היא חמורה פחות וגוררת עונש כספי בלבד. עד כאן ההיבט הדתי העקרוני. אבל למעשה עונש הכרת הוא תאורטי, אדם נדון על ידי שמים בדרך שנדון. שערי תשובה פתוחים תמיד, והוא עונש שאין מבחינים בו. למעשה זו סנקציה אלוקית שאינה שקופה למתבונן מבחוץ. קל להבין שגם אדם דתי חש שבעצם הוא פטור מעונש מעשי. לעומת זאת הקנס הכספי קיים, וצריך לשלמו בעין. איננו יודעים אם היה קיים מנגנון שאכף הקרבת קרבנות, נעסוק בכך מעט להלן בפרק ג; יש להניח שגם אם היה קיים מנגנון כזה הוא לא היה יותר מלחץ חברתי. אבל ההוצאה הכספית ניכרת, וגם החֶרפה ברורה. לאחר החורבן הפך קרבן החטאת גם הוא לתאורטי. אדם לא נדרש להפקיד כסף לקרבנו. חכמים לא רצו להמיר את חובת הקרבן ב"תרומה" כספית. עונש המלקות הוא מעשי הרבה יותר, שכן הוא נתון לשיפוט בני אדם ואי אפשר לחמוק ממנו. בתחום זה אכן היו בתי הדין פעילים ודיני ערווה נכפו על ידי הקהילה, כפי שעולה מהמקורות. במסגרת זו נוצרו עונשים חדשים, כגון גילוח שערות⁶ביכלר, גילוח שערות; מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' פו-פז, ועוד הרבה.. הבא על קרובת משפחתו, ועוד יותר הבא על אשת איש, הוא מקרה ברור של סטייה מהנורמות החברתיות. הוא מערער את הסדר החברתי ואת שלום הקהילה, יש עמו חרפה מרובה והוא מוקד טבעי להתערבות החברה ובתי הדין. לא כן הבא על הנידה שהוא מעשה פרטי, בין אדם לאשתו. למעשה, הסיכויים לכך שהחברה תהיה מודעת לו קטנים. הבא על השפחה עשוי להיראות בעיני החברה בעיניים שונות. מחד גיסא יש כאן קיום יחסי אישות עם הנכרית (אבל ראו להלן מ"ה), זה עוון חמור, אך עדיין בתחום הפרט, ומצד שני ברוב החברות שאנו מכירים השפחה או המשרתת היו במידה רבה נשות הפקר. הן אולי לא היו צפויות לאונס, אבל חשופות לפיתוי יום יומי. הן סיפקו שירותים כנשים, אך ללא הכבוד המגן (חלקית) על האישה. מעמדן החברתי לא אפשר להן להגן על כבודן. איננו יודעים מה היה מעמד השפחה בבית היהודי בתקופת המשנה. מספר המשפחות שהיו להם עבדים לא היה גדול מאוד. אבל עצם מעמדן כלא יהודיות, וגרות למחצה, היה בו כבר מרכיב של זלזול. בתנאים אלו יש להניח שפגיעה בכבודן הייתה מעשה שבכל יום. אף אם המעשה היה בהסכמתן, הרי שהיום הוא היה מתפרש כפגיעה של בעל סמכות וככפייה, והפירוש המשפטי-המודרני יורד כנראה לעומק תחושתם של שני הצדדים השותפים במעשה.

על רקע זה נראה שחכמים נטשו את השיקול הדתי העקרוני ובחרו בעונש שהיה המעשי והמשמעותי במובן הפשוט והרֵאלי של המילה, והוא שילוב של קרבן ומלקות, שאחרי החורבן נותרו ממנו רק המלקות. המלקות נהגו למעשה עד סוף התקופה הביזנטית לעברות שונות בתחום המין⁷פרק עריות, מרגליות, הלכות ארץ-ישראל, עמ' סד..

היו חכמים שהסתייגו גם מהאפשרות שהבועל יישא את השפחה: "ישראל הבא על השפחה ועל הנכריות אף על פי שחזרה שפחה ונשתחררה, נכרית ונתגיירה, הרי זה לא יכניס, ואם כנס לא יוציא" (תוס', יבמות פ"ד ה"ו). אבל הלכה למעשה מצינו גם דיונים במעמדם של הבנים מנישואי תערובת כאלה שבהם השפחה השתחררה לאחר כניסתה להיריון (משנה, בכורות פ"ח מ"א). אפשר אם כן שהייתה מחלוקת בדבר, או אולי הלכה שבפועל לא בוצעה. היו אפוא מקרים שבהם בזכות קיום יחסי אישות עם הבעל או בן משפחה כלשהו זכתה השפחה לשחרור ולמעמד אישי.

זדון בהקשר של משנתנו הוא בעילת שפחה במודע. "שגגה" היא כשלא ידע שהיא שפחה, והדבר נדיר עד בלתי אפשרי. כאמור, חכמים התנגדו וחששו מדרך זו של נישואי תערובת, וביטוי מאוחר לכך יש בהלכה הארץ-ישראלית שהבועל שפחה חייב בארבעה עשר לאווין⁸פרק עריות הי"ח. פרק עריות מצוי בכתב יד קופמן בסוף סדר נשים, והיגר פרסמו במסכת דרך ארץ. היגר גורס "הבא על השפחה", ובכתב יד קופמן "על הגויה"..

ונזיר שניטמא – בשוגג או במזיד, מביא קרבנות ונטהר וממשיך בנזירותו. הלכות הנזיר כתובות בתורה, והתורה אינה מבחינה בין טומאה בשוגג לטומאה במזיד. ושבועת העדות – שאדם נשבע שאינו יודע דבר על עדותו של חברו, ושבועת הפקדון – אם משומר חינם נגנב או אבד החפץ הוא חייב בשבועה. בשני מקרים אלו אם התברר שנשבע לשקר הוא חייב בקרבן. הרשימה מטיבה אינה מלאה. בכל הטומאות דין נטמא בזדון כדין נטמא בשוגג, בשניהם הוא טמא באותה מידה. ואם הכוונה רק לענייני קרבנות הרי שגם אישה שילדה במזיד או בשוגג (שנכנסה להיריון בשוגג או אפילו באונס) חייבת באותו קרבן. אלא שהמשנה באה למנות מצבים של שוגג ומזיד בקרבנות, והמניין ארבעה הוא סמלי.

התוספתא משלימה את המשנה: "ארבעה מביאין על זדון כשגגה, כולן באונס פטורין, חוץ מן הנזיר" (פ"א הי"ג, עמ' 562). הנזיר שנטמא באונס חייב בקרבנות ותגלחת טומאה, כמו כל מי שנטמא, שכן בדיני טומאה אין משמעות לאונס או לרצון אלא רק למעשה עצמו. האפשרות של אונס אינה מתאימה לכל המקרים, כגון הבא על השפחה, שכן אין אפשרות מעשית שאדם יבוא על השפחה מאונס שלו. אך כמובן יש הפטורים משבועה שנגבתה באונס.