הפרק כולל משניות "ספורות", כלומר משניות המתחילות במספרים ועוסקות בקודשים ובהבאתם. גם המשנה הקודמת עסקה בבעיה "מספרית", או ליתר דיוק נוסחה בצורה מספרית, אולי כדי להוות גשר בין המשניות. הפרק כולו מסודר בסדר מספרי עולה: ארבעה, חמישה ואחר כך "הרבה". כמו במשנה הראשונה בפרק הראשון גם משנתנו היא משנה ספורה המסתיימת בשאלה של שוגג ומזיד.
לפי כתב-יד קופמן
ארבעה מחוסרי כיפורים – מחוסר כיפורים הוא מי שטמא עד שיביא קרבן. כל אלו, לאחר שסיימו את הימים שבהם אינם טהורים, טבלו והעריבו שמש, מביאים למחרתו קרבנות לכפרתם כפי שמנוי בתורה (ויקרא פרקים יב-טו). עד שעה שיביאו את קרבנם הם "מחוסרי כיפורים". מחוסרי הכיפורים מותרים בתרומה, לאחר שהשלימו ימי טהרתם (ולפני הבאת הקרבן), אבל אסורים בקודשים1ראו משנה, זבחים פ"א מ"ב; חגיגה פ"ג מ"ג; כלים פ"א מ"ה ועוד. . וארבעה מביאין על הזדון כשגגה – כיוצאים מן הכלל שכל שזדונו כרת שגגתו חטאת (האמור בראש פרק א). אלו הן מחוסרי כיפורין הזב והזבה והיולדת והמצורע רבי אליעזר בן יעקב אומר גר מחוסר כיפורין עד שיזרק עליו הדם – עד שיביאו את הקרבן לא הושלם מעמד הטהרה, וגם אם כל אחד עשה את כל חובותיו אין הוא טהור עד הערב, שהוא זמן הבאת הקרבן. התוצאה היא שאין הם רשאים להיכנס למקדש, אך זה רק הביטוי לכך שהמצווה לא הושלמה. לדעתו של רבי אליעזר בן יעקב הקרבן שהגר מביא הוא חובה, וכנראה לדעת חכמים הקרבן אמנם חובה אך אין הוא תנאי לגיור. ונזיר יינו ותגלחתו וטומאתו – גם אם עשה את כל אלו אין הוא רשאי להיכנס לקודש עד שיביא את קרבנו. בנזיר מופיע פירוט יתר של שלושת המרכיבים של סיום הנזירות. מהמשנה לא ברור מה חכמים סבורים בנושא. אפשר לפרש שהנזיר מיוחד בכך שעד הבאת הקרבן הוא אסור עדיין גם בתגלחת, בשתייה ובהיטמאות ולא רק שאינו רשאי להיכנס למקדש, ואפשר שדין הנזיר כדין יתר הנזכרים במשנה, ואפילו אם עשה את כל שלושת המרכיבים לא השלים את חובותיו עד שיביא קרבן. לפיכך, אם נטהר וטרם הביא את קרבנותיו הוא מנוע מלהיכנס למקדש, "ואינו מביא קרבן אלא אם כן היה מעורב שמש" (משנה, נזיר פ"ו מ"ו).
אשר לגר, לפני שננסה להבין את דרכם של חכמים עלינו לברר בקצרה את סדרי הגיור, שכן אלו אינם מנויים במקרא. תולדות מוסד הגיור הן נושא לוויכוחים לא מעטים במחקר, וננסה להעמיד את עיקרי הדברים.
אין ספק שהמקרא אינו מכיר את הגיור; המונח "גר" משמש בו לתיאור נכרים המתגוררים בארץ ישראל, ולא לתיאור של גוי שקיבל עליו יהדות. מגילת רות משקפת מצב שבו ניתן להצטרף ליהדות, אך לא נאמר שם שהמתגייר חייב לעבור טקס מסודר. גם במגילת אסתר נזכרים "מתייהדים"; אלו אנשים המעמידים פנים כיהודים (אסתר ח יז). אך נראה שניתן היה להצטרף ליהדות בדרך בלתי פורמלית, וללא החלטה ממוסדת של הציבור היהודי. לעומת זאת, בספרי עזרא ונחמיה המנהיגים תוקפים את אלו שנשאו נשים נכריות, ומתקבל הרושם שאין כל דרך להצטרף ליהדות. אין זו סתירה לעדויות הקודמות. עד עתה דובר ביחידים, ואילו בתקופת שיבת ציון מדובר בבעיה המונית, וייתכן שכאן נחסמו דרכים מסיבות ציבוריות, דרכים שבעבר היו פתוחות לפני יחידים.
בסוף ימי בית שני ברור שגיור הוא מעמד פומבי, ותנאי לו הם מילה וטבילה. העדות הראשונה היא כנראה זו של אכיור העמוני שמל את עצמו ובכך התגייר (ספר יהודית, יד י), ברם לא ברור מתי התחילו לחייב טבילה עם הגיור. במשנת פסחים נאמר: "גר שנתגייר בערב פסח, בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר" (פ"ח מ"ח; עדיות פ"ה מ"ב). גם ממשנה זו לא ברור האם הטבילה היא תנאי לגיור או שמא הגיור חל בלעדיה אלא שהמתגייר טמא, על כן אם רצונו לאכול מקרבן פסח עליו לטבול. הוא הדין בשאלת המילה. את המילה ניתן להגדיר כתנאי לגיור, או אולי באופן פשוט זו אחת מן המצוות שהצטווה הגר ועליו לבצע אותה מיד עם כניסתו לחיק היהדות. מרכיב נוסף בתהליך הגיור הוא קבלת המצוות, אלא שקבלה זאת הייתה בעיקרה תהליך פנימי שהמתגייר עובר עם עצמו. התביעה שהגיור יהיה בפני שלושה, שהם בית דין, או התביעה ששני תלמידי חכמים ילמדוהו את המצוות, מופיעות במפורש רק בדברי אמוראים, וקשה לברר מתי עוצבו2בבלי, יבמות מו ע"ב ומז ע"ב, בשם תנאים ובשם אמוראי ארץ ישראל. .
במקביל, כלל לא ברור מתי התחיל להתפשט נוהג הטבילה לגר. מכל מקום, בסוף ימי בית שני כבר הייתה חובת הטבילה בכלל, והטבילה במים חיים לטהרת הזב ובמקווה בפרט, מקובלת בכל הקבוצות היהודיות הדתיות. על כן קרוב לפרש שגם במשנת פסחים הטבילה היא תנאי לגיור.
המילה אינה נזכרת במפורש במשנת פסחים. אבל בתוספתא נוסף: "אמר רבי לעזר בי רבי צדוק, מודין בית שמיי ובית הלל בערל זכר שמקבל הזאה ואוכל. על מה נחלקו, על ערל גוי, שבית שמיי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, אחד נכרי שמל ואחת שפחה שטבלה. רבי ליעזר בן יעקב אומר אצטדריוטות ושומרי צירין היו בירושלם שטובלין ואוכלין פסחיהן לערב" (פסחים פ"ז הי"ד). אם כן, לפי התוספתא המחלוקת מצומצמת רק לשאלה אם הטומאה היא טומאת שבעה או טומאת הערב שמש (יום אחד). ניתן כמובן לטעון שהתוספתא אינה פירוש מקורי למשנה אלא שלב מאוחר המבטא התפתחות מאוחרת שבה הפכו המילה והטבילה לתנאי לגיור. לאור העדות על אכיור, ומרכזיותה של מצוות המילה, נראה שאין מקום להפריד בין התוספתא למשנה. כמו כן: "אמר רבי שמעון בן לעזר, לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על מי שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהיא ערלה כבושה. על מה נחלקו, על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמיי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית" (תוס', שבת פט"ו ה"ט; ספרא, תזריע פרק א ה"ה, נח ע"ג, ומקבילות). להלן נחזור לברייתא זו.
חובת טבילה מוכרת על ידי כל החולקים, והשאלה היא רק איזו טבילה.
בהמשך תקופת התנאים אנו שומעים על תנאי שלישי: " 'והיה כאזרח הארץ' מה אזרח אין נכנס לברית אלא בשלשה דברים, במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן. אף גר אין נכנס לברית אלא בשלשה דברים במילה ובטבילה ובהרצאת קרבן" (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, פי"ב מח, עמ' 37). בהמשך הברייתא נזכר גם המרכיב של קבלת דברי תורה, אך ממבנה הברייתא במדרש ברור שמרכיב זה הוא תוספת מאוחרת3ידיעת ההלכה אינה נדרשת כתנאי לגיור (בבלי, יבמות מז ע"א; מסכת גרים פ"א ה"א). מרכיב זה איננו במקבילות הקדומות. יתר על כן, המשנה מניחה שגר שהתגייר לומד את המצוות אגב חייו בקהילה יהודית, ואם איננו בקהילה יהודית יש לצפות לכך שיטעה ולא יקיים את המצוות כהלכה. ראו תוס', שבת פ"ח ה"ה.. שלושת המרכיבים הללו נזכרים גם במקורות המאוחרים יותר4כגון בבלי, ט ע"א; מסכת גרים פ"ב ה"ד..
חובת הקרבת קן היא כמובן מימי הבית, אם כי אין היא נזכרת במפורש. אשר לימים שלאחר הבית אנו שומעים מהתוספתא: "קינו של גר אין נוהגת אלא בפני הבית, וצריך להביא מעכשיו. רבי שמעון אומר אין צריך להביא מעכשיו, מפני תקלה" (שקלים פ"ג הכ"ב). המחלוקת היא האם צריך להביא את הכסף של הקן ולשמרו עד שייבנה המקדש, או שבהיעדר מקדש בטלה החובה. "מפני התקלה" הוא הנימוק לכך שאין לשמור כסף קודשים שמא ייעשה בו שימוש אסור. הבבלי מייחס את התקנה לרבן יוחנן בן זכאי (כך לפי רבי שמעון או רבי שמעון בן אלעזר, ט ע"א; ראש השנה לא ע"ב). גם הירושלמי (שקלים פ"ח ה"ד, נא ע"ב) שומר על המחלוקת. בתלמודים לא נאמר מיהו הסבור שיש להפריש את הכסף, אבל במסכת גרים מבואר: "רבי אליעזר בן יעקב אומר אף הקרבן מעכב. כך היה רבי אליעזר בן יעקב אומר גר שנתגייר צריך להפריש רביעית לקינו, רבי שמעון אומר אינו צריך" (פ"ב ה"ד). סביר ששתי המחלוקות קשורות. רבי אליעזר בן יעקב חושב שהקרבן מעכב, לכן צריך גם היום לבצע הקרבה סמלית. רבי שמעון (תנא קמא – חכמים) סבור שהקרבן אינו תנאי, ולכן חשש התקלה גדול יותר. מן הראוי להדגיש את אשר כתבנו במבוא למסכת נזיר. הקרבן הוא גם תנאי לטהרת נזיר וטהרת זב, יולדת ומצורע. הלכות זב וזבה, מצורע ומצורעת המשיכו לנהוג לאחר החורבן אף על פי שבהיעדר קרבן אי אפשר לסיים את טהרתם. כנגד זה, דיני נזירות בטלו ב"עילה" שיש צורך בקרבן. לו רצו חכמים היה ניתן לעקוף גם קרבן זה (כמו בגר או כמו בזב, כלומר ללא קרבן), אלא שחכמים הסתייגו מנזירות וניצלו את החורבן לממש את הסתייגותם. כנגד זה הם חיפשו פתרון לסיום הגרות. אם כן, הבעיה איננה מה חשיבותו של הקרבן בגר (מעכב או לא), אלא האם חוששים לאותה "תקלה". שאלה זו של התקלה רחבה יותר, ולא נעסוק בה.
מעתה ניתן להסביר את העובדה שחכמים לא מנו את הגר בין מחוסרי הכיפורים בכמה דרכים:
א. לרבי אליעזר בן יעקב "הקרבן מעכב" ולפי חכמים אין הוא מעכב. אנו הסתייגנו מייחוס עמדה כזאת לחכמים.
ב. המשנה משקפת מצב קדום לפני שהתפשטה ההלכה שיש לחייב את הגר בקרבן.
ג. ההלכה משקפת את ההתנגדות להפרשת כסף לקרבן הגר. אמנם גם ביתר המקרים הקרבן הוא בימי הבית בלבד, אבל חכמים לא רצו שעניין הקרבן יוזכר כלל כדי שלא יובן בציבור שיש צורך בו (ולכן יבואו לזלזל בגיורים שנעשו לאחר ימי הבית). מסיבה הפוכה התנגדו להשארת דיני נזירות. דין נזיר בטל כמובן לאחר החורבן, וכל המשנה משמרת את הלכות המקדש, אבל חכמים רצו לבטא בהזדמנות זו את ההסתייגות מהנזיר והתעלמו ממנו.
ד. הבבלי (ט ע"א) מפרש שקרבן הגר אינו לסיום הגיור אלא לכניסה לקודש. ברם התירוץ נראה דחוק, שכן גם האישה והזב רשאים להישאר בטומאתם עד שייכנסו לקודש.
לפיכך אנו מעדיפים את ההסבר השלישי, ויתרונו הוא בין השאר בכך שהוא מסביר את הנזיר והגר כאחד. עם זאת, אין להסיק מכאן שמי שדיבר על הגר דיבר גם על הנזיר. בתוספתא אלו חכמים שונים: "רבי שמעון אומר, נזיר מחוסר כפרה לשתות יין. רבי אליעזר בן יעקב אומר, גר מחוסר כפרה לאכול בזבחים" (פ"א הי"א, עמ' 561). אלו שני החכמים החולקים גם בגר, ואיננו יודעים האם רבי אליעזר בן יעקב חולק בנזיר. על כל פנים תנא קמא של משנתנו אינו מונה את שניהם, כפי שהסברנו.
בתוספתא מוצגת קבוצה אחרת שהדמיון בינה למשנה מועט: "המפלת לאחר מלאת, והמפלת בן שמונה חי5בן שמונה נתפס כמי שגורלו נגזר למוות, ראו דיוננו בבכורות פ"ח מ"א, ולכן איננו ולד כלל. בתוספתא בכורות הוא נמנה עם אלה שהם בכור רק לנחלה: "הבא אחר נפלים, אף על פי שיצא בן שמונה ובן תשעה, שיצא ראשו מת, בכור לנחלה ואין בכור לכהן, שנאמר 'לא יוכל לבכר את בן האהובה' וגו' " (פ"ו ה"א, עמ' 540). הברייתא קובעת שאמו של בן השמונה חייבת בקרבן אך אינה קובעת אם הקרבן נאכל. בדרך זו התוספתא מקשרת בין הפרק הקודם לפרקנו., או מת, וגר שנתגייר מהול, ותינוק שעובר זמנו, וחרש ושוטה וקטן שהיו מחוסרי כפרה, מביאין קרבן ונאכל" (פ"א ה"ז, עמ' 561). גר שהתגייר נזכר במשנה, אבל התוספתא מוסיפה שאינו מהול, כאמור לעיל: "אמר רבי שמעון בן לעזר, לא נחלקו בית שמיי ובית הלל על מי שנולד מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שהיא ערלה כבושה. על מה נחלקו, על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמיי אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית ובית הלל אומרים אין צריך להטיף ממנו דם ברית" (תוס', שבת פט"ו ה"ט ומקבילות). התוספתא היא כבית שמאי שגר שנולד מהול אינו צריך מעמד נוסף, אלא הוא חייב בקרבן ועד אז הוא מחוסר כיפורים. התוספתא מונה מקרים נוספים שכל אחד מהם כשלעצמו ידוע.