לפי כתב-יד קופמן
המפלת אור לשמנים ואחד – לכאורה המשנה מנוסחת לפי התפיסה שנקבה נגמרת ליום שמונים, ואם יש בוולד סימני נקבות מביאה עליו קרבן כנקבה (לעיל, במשנה הקודמת, הוסברה תפיסה זו). בית שמי פוטרין מן הקורבן בית הלל מחיבין – המחלוקת היא אם הפילה בלילה שבין יום שמונים לבין יום שמונים ואחד, והוא הדין אם הפילה זכר בערב בין יום ארבעים לבין יום ארבעים ואחד. אמרו בית הלל לבית שמי מה שנה – בדפוסים מאוחרים "מאי שנא"; זו עדות לחדירה מאוחרת של הארמית שאותה הכירו המעתיקים מהתלמוד הבבלי. אור לשמנים ואחד מיום שמנים ואחד – הרי הוולד כבר גמור, אם שווה לו לטומאה – היא טמאה בליל שמונים ואחד טומאת נקבה, כמו המפלת ביום שמונים ואחד, לא ישווה לו לקורבן – לכן היא צריכה להביא גם קרבן לנקבה.
אמרו להם בית שמי לא אם אמרתם במפלת יום שמנים ואחד שכן יצא בשעה שהיא ראוייה להביא בה קורבן – ביום שמונים ואחד היא יכולה (תאורטית) להביא קרבן בו ביום, שכן ביום המקדש פתוח והוא זמן קרבנות. תאמרו במפלת אור לשמנים ואחד שלא יצא בשעה שהיא ראוייה להביא בה קורבן – היא התחייבה בקרבן במועד שבו המקדש אינו פועל, ואינו זמן קרבן. אמרו להן בית הלל והרי המפלת יום שמנים ואחד [ש]חל להיות בשבת תוכיח שלא יצא בשעה שהיא ראוייה להביא בה קורבן – ברור שאם הפילה בשבת חייבת בקרבן אף על פי שבשבת אין להביא קרבנות יחיד. נמצאנו למדים שהשאלה האם המקדש פתוח לקרבנות יחיד אינה קובעת את מידת החיוב שלה. וחייבת בקורבן – לכל הדעות היא חייבת בקרבן מיום ראשון. אמרו להן בית שמי לא אם אמרתם במפלת יום שמנים ואחד חל להיות בשבת שאף על שאינו ראוי לקורבן יחיד ראוי לקורבן צבור – שבת היא זמן הראוי לקרבנות, אלא שקרבנות יחיד נדחים לאחר השבת, תאמרו במפלת אור לשמנים ואחד שאין הלילה ראויי לא לקורבן יחיד ולא לקורבן ציבור – הלילה שונה משבת בכך שבלילה אין להביא שום קרבן, אבל קרבן יחיד שהתחייב להביאו בשבת מועד ההקרבה נדחה, והקרבן אינו מתבטל. הדמין אינן מוכיחין – שאלת הטומאה שונה משאלת הקרבן. בית שמאי תוקפים את הנחת היסוד של בית הלל שטומאה שווה לקרבן. שהמפלת בתוך מליאת – "מלאת ימיה" לאחר יום ארבעים, אבל לפני יום שמונים, כגון ביום שבעים, ואין בוולד סימני מין, דמיה טמאין – שכן יש לה ולד, ופטורה מן הקורבן – אינה מביאה קרבן נקבה, שכן טרם מלאו ימי הנקבה וכנראה הוולד נקבה. הוא שאמרנו במשנת נידה: "המפלת ואין ידוע מה הוא תשב לזכר ולנקבה" (פ"ג מ"ו). כפי שראינו לעיל במשנה ד רבי יוסי חולק על ההלכה שאינה מביאה קרבן, אבל זאת רק במקרה שמדובר בשני ולדות שהתערבבו, ורבי יוסי מאפשר להן להביא קרבן משותף. מהוויכוח משמע שחז"ל סבורים שסימני זכר נולדים (מסתמנים) כבר ביום הארבעים, ובהיעדרם העובר הוא נטול מין. ביום השמונים מסתמנים אברי הנקבה. בין שני המועדים הללו ברור שהוולד אינו זכר, אך לכלל נקבה טרם הגיע.
ההלכה במשנתנו, ללא הוויכוח, חוזרת במשנת עדיות: "המפלת לאור שמנים ואחד בית שמאי פוטרין מן הקרבן ובית הלל מחייבין" (פ"ד מ"י). שם אין אזכור כלל לתפיסה שהזכר נגמר ליום ארבעים44בבלי, פסחים ג ע"א ומקבילות נוספות.. לעומת זאת במשנתנו פירשנו שמדובר בנקבה, שכן במשנה ה לעיל מופיע "המפלת יום ארבעים". נגררנו לחלוקה זו משום שאנו מכירים את התפיסה שזכר נגמר לארבעים ונקבה לשמונים. ברם ייתכן שהמשניות חלוקות: משנה ה כדעת חכמים בנידה פ"ג מ"ז שזכר ונקבה נגמרים ליום ארבעים, ומשנתנו כדעה שכולם נגמרים ליום שמונים בלבד.
כפי שציטטנו בתחילת המשנה, התוספתא מציגה מחלוקת בנושא: "המפלת בתוך מלאת פטורה מכולם. מודים בית שמאי ובית הלל ברואה אור שמונים ואחד שדמים טמאים. והמפלת שמונים ואחד תהא חייבת בקרבן" (פ"א ה"ט, עמ' 561; ספרא, תזריע פרק ג ה"א-ה"ב, עמ' נט ע"א). אמנם הברייתא מציעה הסכמה ("ומודים"), אך הוויכוח של משנתנו חוזר בַהמשך ובסופו טיעון נוסף: "אמרו להן בית הלל הרי אמרתם הלילה מצטרף עם היום הבא אחריו כשם שחייבת ליום שמונים ואחד". להערכתנו זה מקור הוויכוח. בית הלל סבורים שהיממה מתחילה בערב שלפניה וליל שמונים ואחד הוא כבר לאחר יום שמונים, שהוא גמר ולד, ואילו בית שמאי סבורים שהיממה מתחילה בבוקר וליל שמונים ואחד הוא החלק האחרון של יום השמונים, ולכן מינו של הוולד טרם הוגדר45ייתכן שכך הסביר הבבלי, בסיפור חי, על מורשת בית המדרש בנושאים אלו. נדון בסיפור במבוא למסכת זבים.. הלוח ההלכתי של עם ישראל לדורותיו הוא כבית הלל, אבל בתיאור שבעת ימי הבריאה היום מתחיל בבוקר. בבבלי (ז ע"א) מובא ניסיון לדרשה נוספת אליבא דבית שמאי.
העיקרון ההלכתי של משנתנו דומה לזה של משנת בכורות (פ"ח מ"א) ושל משנת נידה פ"ג. מבחינת כמות המקרים משנת כריתות היא כמשנת בכורות, וכן סידור המקרים והארגון בצורה ריבועית. במסכת נידה פירוט רחב הרבה יותר, מקרים נוספים, וסידור אחר של ההלכות. עם זאת, בכל קבוצת מקרים חוזר אותו סגנון בכל שלוש המשניות, לפיכך ברור שיש תלות מסוימת ביניהן. ייתכן שלכולן מקור משותף, ומצאנו רמז אחד לכך שמשנת כריתות היא המקור.
נסיים בסיפור המלמד על הרגישות לשאלה האם הנפל היה זכר או נקבה: "רבי יהודה אומר בור שמטילין נפלים לתוכו טהור. אמר רבי יהודה מעשה בשפחתו של מציק אחד ברמון, שהטיל נפל לבור ובא כהן אחד והציץ לידע מה הפילה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מיד מפני שחולדה וברדלה גוררין אותו מיד" (תוס', אהלות פט"ז הי"ג, עמ' 615-614). האישה הפילה את הוולד ולא קברה אותו כהלכה אלא זרקתו לבור, ואכן על אי קבורת נפלים אנו שומעים גם ממקורות אחרים. הפלה הייתה מאורע טרגי ואפוף מסתורין וחשאיות (וביזיון חברתי), והאישה "פתרה" את הבעיה בעזרת חברותיה ללא סיוע מהממסד הגברי. הכוהן מציץ לבור מתוקף תפקידו כמומחה, או כמפקח על בעיות של טהרה46ראו הנספח למסכת נדרים. . הבעיה היא האם הכוהן טמא, משום שהאהיל על הטומאה. חכמים מלגלגים במידת מה על הקפדת יתר זו, שכן הגופה נגררת ואי אפשר לברר את טיב הוולד, ואין גם חשש שהכוהן נטמא. לגופו של דבר ההלכה של רבי יהודה אינה כה ברורה, ולא נעסוק בכך.
במקרה זה הכללים של משנתנו אינם משמשים, ואין תחליף לבירור בעין ולבדיקה של "צורת אדם".