לפי כתב-יד קופמן
אילו שאינן מביאות – קרבן כלל ועיקר משום שהנפל אינו ולד כלל, המפלת שפיר מלא מים – כאמור, בזמן ההיריון הוולד נמצא ברחם אמו בתוך נרתיק או בועה העשויה מקרום. הקרום הנקרא גם "שפיר" מלא מים, ובתוכו הוולד מקופל ומכונס בתוך עצמו. זמן מה לאחר הלידה השפיר גולש מרחם האם ריק. בשלב זה הוא הנקרא "שליה". אם השפיר מלא רק מים עלינו להניח שלא התפתח בו ולד כלל. מלא דם מלא גנינים – אם הפילה שפיר מלא נוזלים מכל צבע שהוא, ואפילו מים צמיגיים הנראים כאילו מלאי פירורים, ואין עדיין רקמות של ממש, אין זה ולד ואין זה דם נידה. המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמסים – ההפלה כוללת גושי בשר קטנים חסרי צורה. ההלכה חוזרת במשנת נידה ובספרא, אבל במשנה נדונה גם השאלה האם היא טמאה כנידה, ונקבע: "המפלת כמין דגים, חגבים שקצים ורמשים, אם יש עמהם דם טמאה ואם לאו טהורה" (משנה, נידה פ"ג מ"ב). במדרש ספרא נוסף: "יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים תהא טמאה? תלמוד לומר 'זכר', מה זה מיוחד שיש בו מצורת האדם, יצאו אילו שאין בהם צורת האדם. (ח) יכול המפלת בריית ראש שאינו חתוכה בריית הגוף שאינו חתוך ושיש לו שני גבין ושני שדראות הואיל ויש בהם מצורת האדם יהא טמאה? תלמוד לומר 'וטמאה שבעת ימים ובשמיני ימול', מה זה מיוחד שהוא ראוי לבריית נשמה, יצאו אילו שאין ראוים לבריית נשמה" (תזריע, פרשה א ה"ז, נח ע"א).
המפלת יום ארבעים – במקביל במשנה נידה נקבע שעד יום ארבעים אינה חוששת לוולד. רבי ישמעאל שם חולק וקובע את יום ארבעים ואחד, ומשנתנו אינה כשיטתו. המשנה מנמקת: "שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים אחד בריית הזכר ואחד בריית הנקבה זה וזה לארבעים ואחד" (פ"ג מ"ז). לדעת תנא קמא הזכר מושלם ביום ארבעים ואחד ונקבה ביום שמונים ואחד. לכן אם הפילה ביום החמישים, אם הוא זכר הנפל הוא ולד וטמאה טומאת לידה בלבד, ואינה טמאה נידה, אבל אם הוולד נקבה אין הוא ולד, אלא היא טמאה נידה (בהנחה שיצא דם עם ההפלה), ואפשר שהעובר נקבה (כלומר שהוא ספק נקבה), לכן תשב לזכר, לנקבה והיא גם נידה וגם טמאה טומאת לידה. חכמים חולקים על הצד הביולוגי ועל ההבחנה בין זכר לנקבה, אבל לא יחלקו על משנת נידה.
לכאורה משנתנו אינה מבחינה בין זכר לנקבה והיא כחכמים. אבל במשנה הבאה יש דיון במפלת יום שמונים ואחד; אם לא נעמיד את משנתנו כסותרת את המשנה הבאה, הרי שהמפלת יום ארבעים היא במפלת נקבה, וכמוה משנת נידה. נדון בכך שנית במשנה הבאה.
מין הוולד והאפשרות לשנותו – תפילה על הנס
עוד בטרם נמשיך בדיון יש להניח את כל השאלות בכנות וללא אפולוגטיקה. כוחם של חכמים אינו עומד לבדיקה ומדידה, ויוקרתם אינה נמדדת לפי ידיעותיהם ברפואה. ברור שלפנינו מחלוקת במדעי הטבע, מתי נגמרת נקבה. לעיל (במשנה ג) הבאנו את הדעות שהתינוק נגמר כבר ביום הראשון להיריון, גודלו כעדשה, אך יש בו כבר כל האברים, ומאז הוא גדל בכמות ולא באיכות. אבריו כבר מושלמים, אבל קטנים. משנתנו מציגה דעה אחרת שהוולד "נגמר" ביום ארבעים ואחד או ביום שמונים ואחד. לכל הדעות אין מסתפקים בבדיקת הנפל. אין כלל הצעה לבדוק מה טיבו, אולי ניתן יהיה להבחין בסימני המין. ההלכה מבוססת על היעדר בדיקה מחד גיסא, אבל גם על ידיעה מדויקת מתי התחיל ההיריון מאידך גיסא. לפי נסיוננו בדרך כלל מועד תחילת ההיריון הוא משוער ומבוסס על ממוצע, ודווקא נתון זה אינו ידוע.
במקבילות מצוי עוד מידע "מדעי" על זמני היווצרות הוולד. המידע החשוב ביותר בא בתוספתא: "אמר רבי ישמעאל מעשה בגלפטרה מלכת אלכסנדריס33קליאופטרה מלכת מצרים. לדיון על רמת הרפואה בעולם היהודי ראו בר אילן, רפואה; פרויס, רפואה. שהביא שפחותיה שנתחייבו מיתה למלך, וקרעתן ונמצא הזכר נגמר לארבעים ואחד ונקבה לשמונים ואחד. אמרו לו אין מביאין ראייה מכאן. ומהיכן מביאין ראייה, מי שנכנסה אצל בעלה, או ממי שבא בעלה ממדינת הים" (נידה פ"ד הי"ז, עמ' 645).
הראיה של רבי ישמעאל ברורה. הסיפור עצמו מסופק ביותר. רבי ישמעאל חי במאה השנייה לספירה, וקליאופטרה מאה שנה לפניו. הוא ודאי לא היה עד לסיפור, אלא שמועה שמע וספק רב מה מקורה ומה טיבה. במקרה זה מותר לנו להניח שהסיפור על המחקר המדעי של קליאופטרה מאוחר להלכה (להלן), והוא לא יותר משמועה. עם זאת, ההסתמכות עליו מובנת. קשה יותר להבין מה עמדתם של חכמים; מדוע הם מתנגדים לראיה מהניסוי המחקרי, ומה הוא הנימוק או הראיה שלהם. בעולם הרפואה הרומי רווחו שתי שיטות. האחת דגלה בניסוי ובדיקה, והשנייה, המזוהה עם גלנוס, שללה מחקרים המבוססים על ניסויים. כל ניסוי הוא מקרי ואינו מייצג, על כן יש להסתמך על חשיבה תאורטית בלבד, זאת אף שחשיבתם התאורטית נראית בעינינו דלה ובלתי מבוססת. דומה שחכמים כאן מגלים אותה רוח של הסתייגות מהניסוי, בין השאר אולי גם משום שכל העדות עליו הייתה רחוקה. השאלה עד כמה הכירו חכמים את גוף האישה ואת מחזור ההולדה תידון בנספח למסכת נידה. ייתכן שהראיה של חכמים מבוססת על ההנחה המקובלת עליהם שיחסי אישות בזמן ההיריון מסייעים לשיפור הוולד. אנו מציעים לפרש שלדעתם יחסי האישות החוזרים בזמן ההיריון הם שעיצבו וגמרו את מינו של הוולד. מי שנסע בעלה למדינת הים, לא נהנתה מיחסי אישות נוספים והוולד נולד רק בזכות יחסי האישות שהתקיימו לפני הנסיעה. מינו של הזכר נקבע בארבעים ואחד הימים הראשונים, והא ראיה שהיו מקרים שבהם נסע הבעל מיד אחרי שאשתו נכנסה להיריון, או תוך ארבעים ואחד יום להיריונה, ונולד לו בן זכר, ואילו מי שנסע לשמונים ואחד יום נולדה לו בת, משום שמין הבת נקבע ביום השמונים ואחד. עד אז אפשר למין להתהפך, והנקבה או העובר חסר המין יהפוך לזכר. האמונה שמין העובר ניתן להיפוך בזמן ההיריון חוזרת במקורות. אמנם במשנה שנינו שמי שאשתו בהיריון ומתפלל שייוולד לו בן זכר הרי זו תפילת שווא (משנה, ברכות פ"ט מ"ג), וכן שנינו בבבלי: "תנו רבנן מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר אמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר 'משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה' ' (תהילים קיב ז)" (ס ע"א)34ראו פלוסר וספראי, הלל הזקן.. הפסוק המלא בתהילים הוא כפי שהבבלי מצטט, אם כן "בטוח אני" וציטוט הפסוק הם אכן יחידה אחת, ודומה שהבבלי שמר את הנוסח המקורי של המעשה. בירושלמי הדברים מנוסחים כהלכה כללית, ובתלמוד הבבלי כמעשה. אכן, בספרות חז"ל לעתים קרובות אותו עניין מופיע פעמיים, פעם כהלכה ופעם כמעשה, ולא תמיד ניתן להכריע האם ההלכה סופרה כמעשה או שמא המעשה נוסח כקביעה גורפת35ראו למשל תוס', כתובות פ"ד ה"ז; לעיל פ"א מ"א; סוף פ"ב ועוד..
במשנה מובע רעיון מרכזי המהותי לתפילה. התפילה אינה לנס אלא לתהליך רגיל ואפשרי, ואין להתפלל שיתחולל דבר שהוא מן הנמנע. מסתבר שגם המשנה מכירה בכך שיש נסים, אלא שלא להם מיועדת התפילה. בדרך עקיפין המשנה מבטאת כאן רעיון דתי חובק עולם. בכל הדתות, וגם בחברה היהודית, רווחו אמונות בדבר מעשי נס אפשריים. נקבעו אף סדרי תפילה שנועדו להביא את הנס. לא כאן המקום לדון ביחסם של חכמים לנס השימושי, אבל במשנת ברכות הם מבטאים בעדינות, אך בהחלטיות, את ההבדל בין תפילה לבין נס. התפילה היא על הרֵאלי, פעולה מגית או נסית מביאה את הבלתי רֵאלי, ואין לערבב בינה לבין תפילה. בכך הדגישו חכמים את ההבדל בין תפיסתם לבין זו של החברה הכללית הלא יהודית, ואולי גם את ההבדל בינם לבין חלקים אחרים בחברה היהודית.
מגמה שונה עולה מסדרת דיונים בעלי אופי הלכתי-מדרשי. ניסינו לסדר את המימרות לפי סדר התפתחות הגיוני פנימי, אך התיאור הכרונולוגי אינו מוכח.
"ואחר ילדה בת וגו' – תנן היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפילת שווא. דבי רבי ינאי אמר ביושבת על המשבר היא מתניתא, אמר רבי יודה בר פזי אף היושבת על המשבר יכול הוא להשתנות הדא הוא דכתיב 'הכיוצר הזה לא אוכל' וגו' (ירמיה יח ו). אתיבון והכתיב 'ואחר ילדה בת', אמר להם עיקר ברייתה שלדינה זכר היה, ומתפילת רחל שאמרה 'יוסף ה' לי בן אחר' (בראשית ל כד) נעשת נקבה" (בראשית רבה, פע"ב ו, עמ' 845-844). אם כן, שתי דעות חלוקות במדרש ושתיהן מצמצמות את המשנה. האחת היא שהמשנה מדברת רק בזמן הלידה, אך בזמן ההיריון מותר וראוי להתפלל על מינו של הוולד, והאחרת היא שגם בזמן הלידה עצמה (יושבת על המשבר) מין היילוד יכול להשתנות, והתפילה אינה תפילת שווא. לדעה הראשונה לא ברור האם בזמן ההיריון טרם נקבע סופית מין הוולד, או שמא הוא עשוי עוד להשתנות בזכות התפילה. יש להניח שקדמונינו ידעו שהמין של העובר נקבע כבר בזמן ההיריון, אך אולי סברו שבדרך הטבע אין זו עדיין קביעה סופית. לאחר מכן נרמז במדרש שדינה, בתה של לאה, הייתה מלכתחילה בן ונהפכה לבת, מכאן שהמין עשוי להשתנות, ולא נקבע האם השינוי היה בזמן ההיריון (כדעה א) או בזמן שישבה לאה על המשבר.
הדברים מפורשים יותר בירושלמי המנסח אותו רעיון כדבר הלכה: "דבית ינאי אמר ביושבת על המשבר. הא קודם כן יצלי (יתפלל) על שם: 'הנה כחומר ביד היוצר'. רבי בשם דבית ינאי עיקר עיבורה שלדינה זכר היה, מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה. הדא היא 'ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה'. מאחר שנתפללה רחל נעשית נקיבה" (ברכות פ"ט ה"ג, יד ע"א). המדרש יודע שהמין קבוע, אך מאפשר קיומו של נס "כחומר ביד היוצר". אין בירושלמי ביטוי לדעה החולקת על המשנה, וסיפור דינה מבסס את הדעה הראשונה שהעלינו.
במדרש תנחומא הנוסח המשוכלל ביותר: "ילמדנו רבינו אם היתה אשתו מעוברת מהו שיתפלל יהי רצון שתלד אשתי זכר? כך שנו רבותינו היתה אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא. ר"ה בשם רבי יוסי אומר אע"פ ששנינו: 'היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא' אינו כן. אלא אפילו עד שעה שתשב על המשבר יתפלל שתלד זכר, לפי שאין קשה לפני הקב"ה לעשות את הנקבות זכרים ואת הזכרים נקבות. וכן מפורש ע"י ירמיה 'וארד בית היוצר והנהו עושה מלאכה על האבנים ונשחת הכלי אשר הוא עושה' וגומר 'ושב ויעשהו כלי אחר כאשר ישר בעיני היוצר לעשות'. מה הקב"ה אומר לירמיה 'הכיוצר הזה לא אוכל לעשות לכם בית ישראל נאם ה' '. וכן אתה מוצא בלאה אחר שילדה ששה בנים והיתה רואה בנבואה שי"ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, וכבר ילדה ששה ונתעברה מן השביעי, ומן שתי שפחות שנים שנים הרי עשרה. עמדה לאה והיתה מתרעמת לפני הקב"ה ואמרה רבש"ע י"ב שבטים עתידין לעמוד מיעקב, הרי כבר בידי ששה, ומעוברת משביעי וביד השפחות שנים שנים הרי עשרה. אם זה זכר, לא תהא רחל אחותי כאחת מן השפחות? מיד שמע הקב"ה תפלתה ונהפך העובר שבמעיה לנקבה"36תנחומא, ויצא ח; לסיפור התהפכות מין העובר מקבילות נוספות, כגון תנחומא בובר, ויצא יט, עמ' 156 ועוד. . אם כן, גם בזמן הלידה המין עשוי להשתנות, ומעשה רחל והפסוק בירמיהו הם הראיה לכך37השאלה מי התפלל על הפיכת דינה לנקבה, רחל או לאה, חשובה, אך לא בה דיוננו.. עם זאת, התפילה שנענה לה הקב"ה לא הייתה תפילתה של רחל שרצתה להזיק לאחותה, אלא מעשה חסידות של לאה.
גישה אחרת לגמרי יש במימרה אחרת: "תנא דבי רבי ישמעאל: אין הברכה מצויה אלא בדבר שאין העין שולטת בו, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך' (דברים כח ח). תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למוד, אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך – הרי זה תפילת שוא, לפי שאין הברכה מצוייה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך' " (בבלי, בבא מציעא מב ע"א; תענית ח ע"ב). מימרה זו היא בניגוד למשנת ברכות שהבאנו. יש טעם להתפלל שערמת היבול תגדל, אך רק כל זמן שהדבר סמוי מן העין. חשכה ועמעום יפים לנס. אולי בגלל זה אין סיכוי שמין הוולד ישתנה בזמן הלידה, אך הוא עשוי להשתנות בזמן ההיריון כשהוולד סמוי מן העין. מכל מקום, מקורות אלו מבטאים חשיבה אחרת מדרך החשיבה ה"אינטלקטואלית" וה"יבשה" שבמשנה.
הבבלי מכיר את שתי הדעות החולקות ומציג זאת כקושיה: מדוע המשנה קובעת שהתפילה היא תפילת שווא, והרי בקשת רחמים עוזרת תמיד (והא ראיה מעשה דינה)? לבבלי תירוץ טכני, שהוא מעין הדעה השנייה במדרש בראשית רבה. יש תקופה שבה התפילה עוזרת, שכן מין הוולד טרם נקבע עד ארבעים יום. תירוץ שני עקרוני יותר: "אין מזכירין מעשה נסים" (ברכות ס ע"א). מעשה דינה הוא סיפור נסי שאין לו השלכה על מעשי יום יום. בן אדם רגיל אינו זכאי לצפות לנס, ומעשי אבות אינם סימן לבנים. שני תירוצי התלמוד מבטאים אפוא שתי גישות שונות. אחת מנוגדת למשנה, והאחרת מקיימת את גישתה ודוחקת את התקווה לנס לעבר המקראי. אם כן, שתי גישות לפנינו וגישת ביניים שלישית. המשנה נוקטת עמדה קיצונית שהתפילה למעשה נס היא תפילת שווא; זו כנראה עמדתו של רבי עקיבא הנזכר בברכות בהמשך. לדבי רבי ישמעאל ולרבי יוסי דעה שונה שתפילה עוזרת תמיד, ודעת ביניים המצמצמת את איסור התפילה לשינוי נסי גלוי ובולט בלבד.
הדיון המוצע אינו מקיף את שלל המקורות הנוגעים לשאלת יחסם של חכמים לנס ולמגיה; המקורות על כך רבים, ולא באנו אלא להציג את העולה מהמשנה לעניין שינוי המין באמצע ההיריון.
הבבלי שאליו רמזנו שונה במפורש: "כדתניא: שלשה ימים הראשונים, יבקש אדם רחמים שלא יסריח. משלשה ועד ארבעים, יבקש רחמים שיהא זכר. מארבעים יום ועד שלשה חדשים, יבקש רחמים שלא יהא סנדל. משלשה חדשים ועד ששה, יבקש רחמים שלא יהא נפל. מששה ועד תשעה – יבקש רחמים שיצא בשלום" (ברכות ס ע"א). אם כן עד יום הארבעים נגמר מינו של הזכר, ומי שעוזב את ביתו (ביתו זו אשתו) ונוסע מיד אחרי הכניסה להיריון לא יוכל לסייע בקביעת מין הוולד המועדף עליו (ולד זכר). הא ראיה – אלו שנסעו לפני ארבעים יום נולדה להם נקבה. איננו יודעים למי בדיוק חכמים מתכוונים. אולי אכן אירעו מקרים כאלה, ואולי אין זה יותר מפולקלור עממי. ההלכה עצמה מבוססת על הידע המדעי שהיה אז. ייתכן גם שהתהליך היה הפוך. בתחילה נקבעה ההלכה, שהייתה מסורת קדומה, ואחר כך נמצא לה הסבר "מדעי".
מכל מקום, חכמים חולקים וסבורים שבן ובת נבראים כאחד; עד ארבעים יום הוולד אינו נחשב לוולד של ממש. קביעה זו יש בה כאמור היגיון מדעי רב. בימים הראשונים העובר אינו אלא גוש תאים מתרבה. אמנם מבחינה גנטית כבר ברור אם הוא יתפתח לזכר או לנקבה, אבל ההבדלים והעתיד טרם נראים לעין. מהשבוע הרביעי או החמישי מתחילים להתגבש אברים, ובגיל שלושה חודשים אבריו של העובר שלמים ויש לו צורת אדם38אני מודה לד"ר דניאל רוזנהק על המידע.. ארבעים יום כתחילה תאורטית של הוולד היא סבירה. אמנם אין רגע מסוים שבו אפשר להגדיר מהו הוולד, אלא זה תהליך שבארבעים יום הוא נמצא בשלב התחלתי אך קיים. ההכרה בתאריך של שלושה חודשים מתבטאת בברייתא שעד שלושה חודשים יש להתפלל שהעובר לא ייהפך לסנדל, כלומר לגוש אברים מעורבבים וחסרי צורת אנוש39מכאן המקור לפירוש המילה "סנדל" לעיל במשנה ד.. שמונים יום הם כמעט סוף התהליך. העובר עדיין אינו גמור, אך הוא כבר בעל רוב האברים.
במקרה זה יש בידינו עדויות לעיצוב ההלכה וגם לעיצוב החשיבה המדעית של קדמונינו. במשנת עדיות שנינו: "המפלת לאור שמנים ואחד בית שמאי פוטרין מן הקרבן ובית הלל מחייבין" (פ"ד מ"י). הוויכוח הוא על הערב שבין יום שמונים ליום שמונים ואחד. אם כן הוולד הופך לוולד ביום שמונים ואחד, זאת בניגוד למשנתנו שלפיה הוולד נגמר ביום ארבעים ואחד. ברם במשנה ו להלן נבחן את האפשרות שמשנת עדיות עוסקת בנקבה בלבד. במשנה אחרת יש ויכוח ובו נימוקיהם של שני הבתים, ומתברר שלדעת כולם הוולד נגמר בערב, כלומר בסוף היום השמונים, אך הערב אינו זמן קרבן (להלן פ"א מ"ו; נידה פ"ג מ"ו)40בבלי, פסחים ג ע"א ומקבילות נוספות.. קביעה שנייה במשנה שם היא שדין קרבן כדין טומאה. בתוספתא מופיע מונח חדש: "המפלת בתוך מלאת פטורה מכולם. מודים בית שמאי ובית הלל ברואה אור שמונים ואחד שדמים טמאים. והמפלת שמונים ואחד תהא חייבת בקרבן" (פ"א ה"ט, עמ' 561; ספרא, תזריע פרק ג ה"א-ה"ב, עמ' נט ע"א).
אם כן, לפי פרשנות זו41ראו להלן פ"ב מ"ד המפרשת ששמונים יום הם לנקבה. , שתי קביעות סותרות לפנינו: האחת שוולד נגמר לארבעים יום והאחרת שהוא נגמר לשמונים יום, או לשלושה חודשים. החידוש של חכמים (תנא קמא של משנתנו) הוא שבארבעים יום העובר הופך לוולד, לא בסוף התהליך אלא כמה ימים לאחר התחלתו.
שמונים יום או שלושה חודשים הם תאריכים פחות או יותר זהים למעשה. הראשון הוא התאריך המרבי, והשני קביעה הלכתית מתי העובר נחשב לוולד. בדרך הטבע חכמים מקדימים קמעה מחמת הספק ויוצאי הדופן. יש לזכור שרוב הנשים לא ידעו מתי בדיוק נכנסו להיריון (כך עד ימינו אנו) ולכן מובנת התביעה ההלכתית הקובעת את השלמת הוולד מעט קודם, מתוך חומרה המתבקשת מהחשיבה ההלכתית. לעומת זאת בתפילה ובקשה ודאי יש לבחור בתאריך האחרון האפשרי (והיעיל לתפילה).
אם כן, בספרות חז"ל קיימת מחלוקת האם הסיבה להלכה היא "עובדה" ביולוגית זו או סיבה אחרת42בספרא, תזריע פ"ב ה"ב, נח ע"ג, ניתן נימוק אחר: כשם שטומאתה של נקבה כפולה, כך ימי טהרתה כפולים.. אין בידינו כל מידע על השאלה עד כמה תרמה המחלוקת על המצב העובדתי-ביולוגי למחלוקת ההלכתית.
הקביעה שזכר נגמר לארבעים יום ונקבה לשמונים יום היא מעין פשרה המבוססת על ההנחה שיש הבדל בין זכר לנקבה, וכאמור חכמים של משנתנו, כמו גם בית שמאי ובית הלל, מתנגדים לכך.
ההבדל בין זכר לנקבה מתבטא בתורה במספר ימי הטומאה והטוהר, ומן הסתם היו שפירשו זאת כהבדל בטבע המינים. פרשנות זו איננה בתורה ואיננה בהלכה התנאית, אך היא מתבקשת. לאור פרשנות זו נקבעו הבדלים נוספים בין היווצרות זכר להיווצרות נקבה, הבדלים שמקורם בעיקר בפולקלור המדעי, וחכמים מתנגדים להם, ורבי ישמעאל מקבלם.
לעיל במשפט הקודם במשנה הבאנו את המדרש שהזמן הקובע מתי העובר נחשב לוולד הוא "בריית נשמה". ייתכן שבריאת נשמה היא הגדרה כללית יותר לארבעים יום. אם כן, במשנתנו מובאת סדרת דוגמאות שעל רובן אין כללים. אבל במקביל מוצעים (במשנה ג) כללים עקרוניים (צורת אדם, ראוי לבריית נשמה), ועוד קביעה עקרונית של זמן של ארבעים יום (שגם עליה יש חולקים). שני הכללים מייתרים את הדוגמאות, וקביעת הזמן לא רק מייתרת את הכללים האחרים אלא אף סותרת אותם, שכן אפשר שאחרי ארבעים יום תהיה לוולד צורה בלתי מוגדרת. הקביעות השונות נדרשו משום שלא תמיד ברור היה מתי חל יום הארבעים, ועם זאת אלו קביעות שיש בהן משום סתירה. אנו מניחים שקודם נדונו המקרים הפרטיים, ולאחר מכן ניסו חכמים לקבוע כללים ונחלקו בטיב הכלל. ארבעים יום זהה ל"ראוי לבריית נשמה", ומי שמשתמש בסימן זה עלול להימצא חולק במקרים מסוימים על הקביעה הקודמת. אבל במקרים הפרטיים ששנינו במשנה אין מחלוקת.
ויוצא דופן – מי שנולד מניתוח קיסרי והוצא מהדופן של בטן אמו. יוצא דופן אינו בן לעניין בכורות, שכן רק מי שנולד כדרכו, "פטר רחם", הוא בכור. אולם בתורה פטר רחם נקשר רק לבכורות, ואין סיבה נראית לעין מדוע לא תביא אמו קרבן. בהמה שהיא יוצאת דופן פסולה לקרבן (משנה, זבחים פ"ח מ"א; פ"ט מ"ג ומקבילות רבות). כפי שהסברנו43משנת ארץ ישראל, מסכת תמורה פ"ז מ"ג. כל רשימת הבהמות הפסולות (רובע, אתנן וכו') מבטאת את התיעוב מבהמות מסוימות. יוצא הדופן נחשב אפוא לחלק מאותה סדרה של בהמות מתועבות, ואפשר שתיעוב זה כלפי החריג מתבטא גם בכך שאין מקריבים עליו. רבי שמעון מחייב ביוצא דופן – שכן במבחן התוצאה הוא ילד לכל דבר. במשנת נידה שנינו: "יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה ואין חייבין עליו קרבן, רבי שמעון אומר הרי זה כילוד" (פ"ה מ"א). אם כן, משנת נידה כמשנתנו. יש להניח שעל החלטה כזאת השפיעה ההבנה שלידתו לא חוללה תהליכים ביולוגיים ברחם האישה. הקרבן מופיע בתורה, ולא נאמר מה הנימוק להבאת קרבן. אפשר להניח שהקרבן הוא קרבן תודה על החסד של הבאת ילד חדש לעולם, ובשל החרדה מחטאים שייגרמו בעתיד בגינו. לידה באמצעות ניתוח לא נתפסה כלידה רגילה, לכן גם אין למול ולד כזה בשבת משום שיום הניתוח אינו יום הלידה. יום הלידה הוא היום הטבעי, שאנו בני האדם הפרענו לו על ידי התהליך הרפואי. אולי בגלל כך גם אין מביאים קרבן, משום שזו אינה לידה במובנה המקראי (וה"אמִתי").