המשנה עוסקת בהבאת קרבן אישה יולדת. את הקרבן מביאה רק מי שילדה הלכה למעשה. הספקות מתעוררים במקרים שבהם היולדת הפילה ולא ברור אם הפילה ולד או עובר במצב טרום ולד. המצב הברור שבו אישה מביאה קרבן והקרבן נאכל הוא כאשר הבן נולד כבן תקין (גם אם נפטר מאוחר יותר). למשנה צורה ריבועית, חסרת צלע:
1. מביאה ונאכל
2. מביאה ולא נאכל
3. לא מביאה ולא נאכל
המקרה הרביעי שלא מביאה ונאכל בלתי אפשרי, ואינו נזכר.
לפי כתב-יד קופמן
יש – נשים, מביאות קורבן ונאכל מביאות ואינו נאכל ויש שאינן מביאות – עד כאן הכותרת. אלו מביאות קורבן ונאכל –למשנתנו מקבילה בנידה ובבכורות. בנידה פרק ג השאלה היא האם הוולד הוא ולד תקני (אם כי נפל), ואז היא טמאה טומאת יולדת, ואם איננו ולד היא פטורה מקרבן יולדת. בבכורות (פ"ח) השאלה היא האם הוולד הבא אחריו הוא הבכור (שכן הראשון אינו נחשב לוולד ולשני זכות הבכורה), או שהראשון הוא ולד מת והשני אין לו זכות בכורה, אף על פי שהוא הבן הבוגר החי. המשנה בנידה עוסקת בשתי שאלות (האם הנפל הוא ולד והאם הוא בן או בת), אבל המשנה אינה מסודרת בצורה ריבועית. משנת בכורות ומשנתנו מסודרות בצורה ריבועית. במשנת בכורות שתי שאלות: האם הילד השני הוא בכור לנחלה, והאם הוא בכור לפדיון (שאביו חייב בפדיונו). המפלת כמין בהמה חיה ועוף דברי רבי מאיר – במשנת נידה שנינו: "תשב לזכר ולנקבה דברי רבי מאיר" (פ"ג מ"ב), כלומר טמאה שבועיים כנקבה ויושבת ימי טוהר כזכר, ואינה נהנית מ-66 ימי טוהר כיולדת בת אלא רק מ-33 ימי טוהר, וליתר דיוק 26 ימי טוהר (40 יום פחות 14 ימי טומאה), כלומר כחמור בשני המקרים. בהלכות נידה ספק להחמיר, אף על פי שכתוצאה מכך הפסיקה איננה לכידה. בסוף משנה ו נעלה הצעה אחרת לפרשנות המושג "תשב לזכר ולנקבה"19המידע הרפואי בפרק זה על בעיות היריון ולידה מבוסס על שיחות עם ד"ר דניאל רוזנהק, רופא נשים בעל ניסיון ומוניטין רב, ראו פירושנו המשותף אתו למסכת נידה.. וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת האדם – וכן בנידה שם לדעת חכמים אינה יושבת עליו בדמי טהרה, כלומר שאינו ולד. את דברי חכמים שבמשנה אפשר להבין בשתי דרכים. דרך אחת היא שהם אינם חולקים על דין הספק של רבי מאיר אלא דבריהם חוזרים לרישא: אם לגוש הבשר שהוא הנפל אין צורת ולד מת, אין הוא נחשב כוולד. הדרך השנייה היא שהם חולקים בעיקר (או רק) על רבי מאיר, ואכן בתוספתא נידה המחלוקת היא בין רבי מאיר, המדבר על מפלת דמות חיה או בהמה, לבין חכמים, ללא קשר לשאלת הספק: "המפלת כמין בהמה חיה ועוף טמאה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים עד שיהא בו צורת אדם. אמר רבי חנינא בן גמליאל, נראין דברי רבי מאיר בבהמה מפני שגלגלי עיני בהמה דומין לגלגלי עיני אדם, ודברי חכמים בעוף שאין בו מצורת אדם" (פ"ד ה"ה, עמ' 644; בבלי, חולין עט ע"א). דברי רבי חנינא בן גמליאל הם מעין פשרה.
המחלוקת בתוספתא היא מחלוקת רגילה, ואילו המחלוקת במשנה נידה אינה מאוזנת. רבי מאיר מדבר על שני נושאים, מפלת גוש בעל צורה מוזרה ושאלת ספק נידה-מפלת לחומרה, וחכמים עוסקים רק בשאלת המפלת גוש חסר צורה. שתי אפשרויות פרשנות לפנינו:
א. הניסוח של המשנה בנידה הוא הראשוני, ואינו מאוזן שכן טרם נקבעה שפה הלכתית אחידה, וכל תנא מדבר על נושא שונה במקצת. בתוספתא בוצע פירוק המשנה וניסוחה בשפה הלכתית אחידה, וכך הוסרה שאלת הספק מסדר היום.
ב. הניסוח בתוספתא ראשוני, והמשנה החדירה לדברי רבי מאיר את שאלת הספק.
הדעת נותנת שהניסוח התקדם מהיעדר שפה הלכתית אחידה לקראת שפה אחידה, ולכן האפשרות הראשונה נראית בעינינו סבירה יותר.
במשנתנו ההלכה חוזרת באופן מילולי, אלא שבנידה רבי מאיר עוסק בשני נושאים וחכמים בנושא אחד, ומשנתנו מאוזנת ושני התנאים עוסקים באותו נושא בדיוק (בקרבן עצמו). דין זהה למשנתנו (כריתות) מופיע בבכורות לגבי השאלה האם הוולד נחשב לנפל לעניין בכורות (והבא אחריו יהא פטור מפדיון הבן), או שאינו נחשב לוולד כלל (בכורות פ"ח מ"א). ממילא עולה האפשרות השלישית להבנת היחס בין משנת נידה לתוספתא:
ג. הניסוח הראשוני הוא במשנת כריתות/בכורות, והתוספתא מועברת ממנו, ושם שאלת הספק (זכר או נקבה) בלתי רלוונטית. לעומת זאת המשנה צירפה שאלה נוספת המתאימה רק לדיני טומאה וטהרה ואינה מתאימה כלל למשנת כריתות. עורך המשנה כרך את שתי השאלות הרלוונטיות לטהרה יחדיו, וכתוצאה מהצירוף יצאה משנה שאינה ערוכה בצורה סימטרית.
עוד מובא בתוספתא נידה מעשה שאירע: "מעשה באשה אחת בצידן שהפילה דמות עורב שלש פעמים, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד" (פ"ד ה"ו, עמ' 644). חכמים אינם נזקקים לנושא בזמן אמת, אלא רק לאחר שהשאלה המעשית התגלגלה והפכה לשאלה עקרונית.
אשר לצד הרפואי: בשעת הפלה יוצא לעתים ולד שצורתו מעוותת במידה קיצונית. כמובן ניתן היה לראות בצורה זו מעין חיה, או מעין עוף, כיד הדמיון ה"אמנותי". דמות עורב הוא סימן דֵמוני במידת מה. שאלת העורב חוזרת בתלמודים (ירו', נידה פ"ג ה"ב, נ ע"ג; בבלי, שם כו ע"ב20ראו פירושנו לטהרות פ"ד מ"ד.) בשינויים. בבבלי, למשל, מתברר שיש הבדל בין חיה ועוף, ורבי עונה: "אמר ליה: אין תולין אלא בדבר שיש במינו שליא" (שם), כלומר אם הוולד דמוי בהמה הנפל נחשב לנפל אדם, ואם כדמות עורב, שאין לו שליה, הנפל אינו נחשב לנפל אדם. אותה שאלה באותו ניסוח עולה גם במשנת בכורות21משנה, בכורות פ"ח מ"א. שם השאלה היא האם הוולד נחשב לצורך קביעת הבכור. , וגם היא כמשנת כריתות אינה מעלה את שאלת הספק.
במדרש ספרא מצוי ניסוח שונה של הכלל ההלכתי: "יכול המפלת כמין דגים וחגבים ושקצים ורמשים תהא טמאה? תלמוד לומר 'זכר', מה זה מיוחד שיש בו מצורת האדם, יצאו אילו שאין בהם צורת האדם. (ח) יכול המפלת בריית ראש שאינו חתוכה, בריית הגוף שאינו חתוך, ושיש לו שני גבין ושני שדראות, הואיל ויש בהם מצורת האדם יהא טמאה? תלמוד לומר 'וטמאה שבעת ימים, ובשמיני ימול' מה זה מיוחד שהוא ראוי לבריית נשמה, יצאו אילו שאין ראוים לבריית נשמה" (תזריע פרשה א ה"ז, נח ע"א). המקרה במדרש הוא המקרה הראשון במשנת נידה (פ"ג מ"ב) שאין לו מקבילה אצלנו. המדרש מציג מחלוקת בכלל ההלכתי; במקרה שבמשנה אין מחלוקת, אך בבואם של חכמים לנסח את הכלל נוצרה מחלוקת. דרשה אחת מציעה כלל שרק מה שיש בו צורת אדם נחשב לוולד, ודרשה שנייה אומרת שרק גוף, נפל הראוי ל"בריאת נשמה", נחשב לוולד ממש (ומטמא). גם כאן קדם אפוא התקדים לכלל המשפטי, ולאחר שנקבע התקדים והמחלוקת עליו (המפלת צורה בהמה) נחלקו חכמים כיצד לנסח את הכלל לדעת אלו שאינם רואים בנפל ולד.
המפלת סנדל – המפלת סנדל נחשבת במשנת נידה (פ"ג מ"ד) כמפילה ולד, אלא שאיננו יודעים אם הוא זכר או נקבה. דינו ספק. נפתח בפירוש התוספתא: "צורת פנים שאמרו אחד מכל צורת הפנים חוץ מאזניים. וסנדל שאמרו דומה לסנדל דג שבים, רבן שמעון בן גמליאל אומר דומה ללשון של שור. רבותינו אמרו עד שיהא בה צורת אדם" (נידה פ"ד ה"ז, עמ' 644). תחילת התוספתא מצטטת משפט ממשנה קדומה שלא נשמרה ובה היו המילים "צורת פנים", או המשפט כולו היה שהיולדת ולד (נפל) שיש לו צורת פנים תשב לזכר ולנקבה, כמסקנת התוספתא שלנו. הבבלי למשנה ב בפ"ג של נידה מצטט את המשפט כברייתא המתייחסת למשנה ב, ובמקום "כל שאין בו צורת אדם" נאמר "כל שאין בו צורת פנים" (נידה כג ע"ב), והברייתא (בבבלי, ובתוספתא שלנו בסגנון אחר) מסבירה שהדברים אמורים בכל פרט מהפרצוף חוץ מהאוזניים. מן הסתם משום שאין להם צורה מובהקת, או שלא נחשבו כחלק מהראש והפרצוף. ההמשך עוסק במשנתנו ומסביר מהו סנדל. הסבר אחד הוא שזהו נפל הדומה לדג הסנדל, והסבר אחר שהוא דומה ללשון של שור. שני התיאורים באים לתאר אותו דג, ולאף22נון, הדיג, עמ' 162. הציע לזהותו עם ה-Solea vulgarus, שהוא דג שטוח כצורת סנדל (איור 1). אם כן הנפל מעוך ושטוח, וכדברי הבבלי "סנדל דומה לדג של ים, מתחלתו ולד הוא אלא שנרצף" (נידה כה ע"ב), נמעך ונשטח כרצפה או כמרצפת. הסבר זה מופיע גם בתלמודים שנזכיר להלן. הקושי העיקרי בפירוש זה הוא שתופעה זו אינה נפוצה, וקשה להבין מדוע היא נידונה במשנה. המשפט "עד שיהא בה צורת אדם" יוסבר להלן.
בבבלי מובהר מהו הסנדל: "כדתניא: שלשה ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח. משלשה ועד ארבעים יבקש רחמים שיהא זכר. מארבעים יום ועד שלשה חדשים יבקש רחמים שלא יהא סנדל. משלשה חדשים ועד ששה יבקש רחמים שלא יהא נפל. מששה ועד תשעה יבקש רחמים שיצא בשלום" (ברכות ס ע"א). לקביעות אלו היגיון מדעי רב. בימים הראשונים העובר אינו אלא גוש תאים מתרבה. מהשבוע הרביעי או החמישי מתחילים להתגבש אברים, ובגיל שלושה חודשים אבריו של העובר שלמים ויש לו צורת אדם. עד שלושה חודשים יש להתפלל שהעובר לא ייהפך לסנדל, כלומר גוש אברים מעורבבים וחסרי צורת אנוש. לאחר מכן אבריו קבועים ויש להתפלל להמשך תקין של ההיריון.
אבל בהלכה הבאה משתמע פירוש אחר בתוספתא: "ולמה אמרו סנדל והלא אין סנדל שאין עמה ולד, אלא שמא תפיל עמו זכר, ותהא מקולקלת לנקבה. או שמא תפיל עמו שנים, אחד לפני שקיעת החמה ואחד לאחר שקיעת החמה, נמצאתה מונה תחלת לנדה ראשון ותחלת לנדה אחרון" (נידה פ"ד ה"ח, עמ' 644). אם כן, הסנדל הוא כמו השליה שתיזכר להלן. אין בה צורת ולד, אלא היא מתלווה ללידה. אם יש שליה סימן שהיה גם ולד, אלא שהוא נעלם מסיבות שנברר להלן. גם הסנדל הוא תופעה דומה, חתיכת בשר שמלמדת על כך שהיה ולד נפל ונעלם. הנפל עשוי היה לנשור, לאחר מותו כמובן, ביציאה לשירותים, או עם פרץ דם, או אולי אפילו יצא והאישה העלימה אותו. המפלת סנדל טמאה, משום שיש להניח שהיה עמה ולד. יתר על כן, היא טמאה שמא ייוולד עוד ולד וכך ישתבש לוח הזמנים של טומאתה. אם כן, כבר בספרות התנאים נחלקו על מובנו של המונח. גם בירושלמי מובא הסבר זה, וממנו משמע שהוולד הוא פרי לידה של תאומים. הירושלמי מביא את הסבר התוספתא בלשון אחרת (הקשה כשלעצמה), והאמורא שואל: הרי לפי המשנה משמע שהסנדל הוא ולד אלא שמינו אינו ברור, והתשובה היא: "תיפתר שיצא הוולד דרך הדופן וסנדל דרך הרחם, וולד בתוך מלאת סנדל לאחר מלאת23לאחר שמלאו ימי ההיריון. מ' וסטרייך הציע (בעל פה) שסנדל הוא מחלת השפה השסועה, משום שזה הפגם הנפוץ ביותר בלידה. ברם אין ראיה מהמשנה שמדובר בפגם נפוץ, כפי שנראה בהמשך. במקורות שאנו מביאים אין רמז לפרשנות כזאת, אם כי ייתכן שעצם ההתחבטות מלמדת שבתקופה התנאית הקדומה היה הסנדל פגם אחר מזה שהבינו בתקופה התנאית המאוחרת.. וולד עד שלא נתגיירה, סנדל משנתגיירה. {וולד} ואפילו תימר זה וזה דרך רחם, זה וזה משנתגיירה, תיפתר שיצא הוולד תחילה והפרישה לו קרבן. לא הספיקה להביא אותו הקרבן עד שיצא סנדל, ונדחה קרבן הראשון ונמצאת מביאה קרבן מחמת הסנדל" (ירו', נידה פ"ג ה"ד, נ ע"ד). אם כן מדובר על לידת תאומים, ולד אחד נורמלי והשני סנדל. סנדל הוא ולד שני מאוחר, או ולד בדרך לידה אחרת, או לידה מאוחרת, אבל כשלעצמו הוא ולד חי או מת, אך ולד שלם. בַהמשך הירושלמי מביא את ההסבר הראשון בתוספתא.
מכאן אפשר להציע הצעה קיצונית יותר, שכל התופעה אכן לא הייתה רווחת אלא היה זה ניסוח קדום שתנאים מאוחרים כבר לא ידעו מה מסתתר מאחוריו.
בסוף הסוגיה אנו שומעים על המשך עיצוב ההלכה: "נמנו עליו רבותינו לומר והוא שיהא בו מצורת אדם. מנו רבותינו רבי יהודה הנשיא ובית דינו, בשלשה מקומות נקרא רבי יהודה הנשיא 'רבותינו', בגיטין בשמן ובסנדל, סנדל הדא דאמרינן, בשמן כהאי דתנינן תמן..." (ירו', שם). אם כן, תקנת סנדל הותרה על ידי רבי יהודה נשיאה24בירושלמי כתוב "הנשיא" אך כנראה הכוונה לנכדו, רבי יהודה נשיאה (כך כינויו בספרות המחקר), שגם הוא כונה בעברית "הנשיא". בסדרה של שלוש תקנות. התרת הסנדל נעשתה לא על ידי תיקון תקנה כמו בגיטין ושמן (להלן), אלא על ידי פירוש. שתשב לזכר ולנקבה מותנה בכך שיהא בו מצורת אדם. אם כן סתם סנדל אין בו צורת אדם, והאישה אינה טמאה, אבל אם יש צורת אדם אזי היא טמאה, והחלטה זו נחשבת להקלה גדולה, משום שבדרך כלל אין בו צורת אדם. פרשנות זו, שהיא בעצם חידוש בהלכה, היא מה ששנינו בתוספתא לעיל: "רבותינו אמרו עד שיהא בה צורת אדם" (נידה פ"ד ה"ז, עמ' 644), וזו היא ששנינו בגיטין: "1. זה גיטיך אם מתי, זה גיטיך מחולי זה, זה גיטיך לאחר מיתתי, לא אמר כלום, ורבותינו אמרו הרי זה גט. [מני רבותינו? רבי יהודה הנשיא ובית דינו]. 2. בשלשה מקומות נקרא רבי יהודה הנשיא 'רבותינו', בגיטין, בשמן ובסנדל. ויקראו25צ"ל "וקראו". לו בית דין שריא, שכל בית דין שהוא מתיר שלשה דברים הוא נקרא בית דין שריא. 2א. אמר רבי יודן בירבי ישמעאל, בית דינו חלוק עליו בגיטין" (ירו', גיטין פ"ז ה"ג, מח ע"ד).
מהלך התלמוד הבבלי דומה למדי. ראשיתו בפירוש הראשון בתוספתא, והמשכו בפרשנות התלמוד המיוחסת לשמואל: "אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה – סנדל צריך צורת פנים. אמר רב אדא אמר רב יוסף אמר רב יצחק: סנדל צריך צורת פנים, ואפילו מאחוריו. משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר פניו לאחוריו. בימי רבי ינאי בקשו לטהר את הסנדל שאין לו צורת פנים, אמר להם רבי ינאי: טיהרתם את הוולדות! והתניא, משום רבותינו העידו: סנדל צריך צורת פנים! אמר רב ביבי בר אביי אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי נחוניא נשנית משנה זו" (נידה כה ע"ב).
הסייג שצריך צורת פנים מיוחס כאן לאמוראים. אפשר גם להבין שמדובר בוולד שראשו מסובב ופניו לאחור. רבי ינאי זועק שיש כאן התרת ולדות, כלומר שמה שהוא ולד אינו מטמא, והאמוראים או הסוגיה מתגוננים שפרשנות זו היא "משום רבותינו" (כמו בתוספתא) ומעדותו של נחוניא.
המסורת על שלושת ההיתרים החשובים של רבי יהודה נשיאה חוזרת במקומות נוספים. גיטין היא המשנה העוסקת בגט על תנאי (משנה, גיטין פ"ז מ"ג). הפרט הידוע ביותר הוא היתר שמן של גויים, דבר שנהגו בו איסור מאז ימי דניאל לפחות26שטינפלד, בית דין; שטינפלד, שמן, וספרות רבה נוספת.. לפי המסורת במשנה "רבי ובית דינו התירו בשמן ושלקות" (עבודה זרה פ"ב מ"ו). לא כאן המקום לעסוק בשאלה זו בהרחבה, ונסתפק בכך שלפי הסברי התלמודים הרי שלפנינו "גלוסה" מאוחרת יחסית המשקפת מימרה אמוראית שחדרה לתלמוד. רבי יהודה נשיאה מכונה אכן לעתים "רבי", והוא נקרא במשנה שם בכינוי זה. אפשר גם שלפנינו רק מסורת ספרותית וההיתר אכן הוא של רבי יהודה הנשיא, וצורף לבית דינו המתיר של רבי יהודה נשיאה. ההיתר השלישי הוא כנראה משנתנו, ברם אפשר גם שההיתר הוא על חליצה בסנדל, נושא שהיה שנוי במחלוקת וחלו בו שינויים הלכתיים (משנה, יבמות פי"ב מ"א). מכל מקום, בתוספתא נידה נזכר תנאי מסייג בשם "רבותינו אמרו", ובירושלמי תולים זאת באותו בית דין של רבי יהודה הנשיא. גם הבבלי רואה בפרשנות המסייגת היתר מעוררת תמיהה, אך אין הוא קושר זאת לרבי יהודה נשיאה.
מהירושלמי בגיטין משתמעת ביקורת על בית הדין המתיר כה בקלות, אם כי הביקורת מרומזת, ואולי היא פרי הבנתנו בלבד ואיננה בלשון המקור. על כל פנים רבי יודן מוסר שבית דינו של רבי יהודה נשיאה לא קיבל את ההיתר.
המסורת חוזרת גם בבבלי עבודה זרה (לז ע"א). שם המחלוקת בגיטין איננה על משנת פרק ז אלא על משנה ח ונרמז היתר השמן, אך היתר ה"סנדל" אינו מופיע, כשם שבבבלי נידה אין הוא מופיע. המסורת שונה אפוא בפרטים אלו ובפרטים נוספים, ושם ברור שההיתר נתפס כמידה גרועה, והחכם (רבי יהודה נשיאה) נרתע מלהיחשב כ"בית דין מתיר". בבבלי גיטין (עב ע"ב) המסורת חוזרת בקצרה ומוסבת על משנת פרק ז בגיטין (זו שהבאנו).
רבותינו אמרו הוא מונח המופיע בהקשרים הלכתיים ארבע פעמים27בתוספתא שלנו ובתוספתא גיטין הנזכרת לעיל; תוס', דמאי פ"א הי"א; נידה פ"ח ה"ג, עמ' 649.. אין כל סימן לכך שתמיד אלו דברי רבי יהודה נשיאה, ואף הירושלמי אינו אומר זאת, אלא שבשלושה מקרים אלו הוא המכונה "רבותינו". לפחות המסורת בתוספתא דמאי (פ"א הי"א) משקפת שינוי שהתחולל ככל הנראה לאחר מרד בר כוכבא.
או שלייה – שליה היא חבל הטבור, או השקית שבה שרוי העובר בהיותו בבטן האם. זו משמעות המילה בימינו. זמן מה לאחר הלידה השקית הריקה יוצאת מהרחם מיד לאחר הלידה. לעתים רחוקות השליה מתעכבת ברחם האם עוד יום-יומיים, ולעתים רחוקות נדרשות מניפולציות רפואיות להוצאתה. חבל הטבור הוא החוט המחבר את רחם האישה לעובר ודרכו האם מזינה את העובר. לאחר הלידה יש לנתק את חבל הטבור. מהמקבילות ברור ששליה היא השקית. כך, למשל, משנת חולין עוסקת בשוחט בהמה ומצא בה שליה (פ"ד מ"ז). בתוספתא שנינו: "שליה שאמרו תחלתה כחוט הערב, וראשה כתורמס, וחלולה כחצוצרות. אין שליה פחותה מטפח. רבן שמעון בן גמליאל אמר דומה לקרקבן של תרנגול, ולמה אמרו שליא והלא שליא שאין עמה ולד" (נידה פ"ד ה"ט, עמ' 644). אם כן המפילה שליה נחשבת כמי שהיה לה ולד וזה נפל לפני זמן קצר ולא אובחן, או שהאישה הסתירה את ההפלה.
בספר דברים נזכרת הקללה שהאישה תאכל "ובשליתה היוצת מבין רגליה" (כח נז). כפשוטה הכוונה לשליה בת זמננו, שהרי רק היא יוצאת מבין הרגליים. תרגום אונקלוס מדלג על מילים אלו, אבל התרגום המיוחס ליונתן מפרש: "ובשפיר שיליתה דתיפוק מבית תורפה". אם כן השפיר והשליה חד הם, אלא שהשפיר הוא השקית עם הוולד כמות שפירשו, והשליה ריקה. לעניין בכור וקרבן דינם אחד ולעניין טומאה דינם שונה, שכן השפיר מכיל נפל חסר מין, או שלא שניתן לברר את מינו, והשליה ריקה ואי אפשר לברר מאומה. לעניין כריתות הוא ולד המחייב קרבן תקני.
כמו כן: "סימן הולד בבהמה דקה טנוף, ובגסה שליה, ובאשה שפיר ושליה" (משנה, בכורות פ"ג מ"א), וכן: "שכשברא הקב"ה אדם לא בראו ערום, שנאמר בשומי ענן לבושו וערפל חתלתו. בשומי ענן לבושו זה השפיר, וערפל חתלתו זה שליא" (תוס', ברכות פ"ב הי"ד). בבטן האם בהיותו עובר הוא מכוסה בשפיר ובשליה, וההבדל בין המונחים הוא הבדל של זמן בלבד. הימצאות שליה היא סימן שהיה ולד ונעלם. "שליא בבית הבית טמא, לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד" (משנה, נידה פ"ג מ"ד ומקבילות).
על אווירת המסתורין סביב השליה אנו שומעים מהברייתא: "קושרין את הטבור, רבי יוסה אומר נוהגין היינו אף חותכין. טומנין את השלייא כדי שלא יוצן הולד, כגון בספלי של שמן ובכסות ובקופה של תבן" (שבת פט"ו ה"ג), ובבבלי: "תנו רבנן: קושרין הטבור, רבי יוסי אומר: אף חותכין28את הטבור, כפי שהסבירה הגמרא בהמשך שם.. וטומנין השליא כדי שיחם הולד. אמר רבן שמעון בן גמליאל: בנות מלכים טומנות בספלים של שמן, בנות עשירים בספוגים של צמר, בנות עניים במוכין" (שבת קכט ע"ב). המשנה בשבת (פי"ח מ"ג) מדברת רק על קשירת הטבור. קשירת הטבור היא חיונית, הטבור מזרים מזון ואוויר לוולד, וקשירתו מחייבת את התינוק הקטן להתחיל להפעיל את ריאותיו באופן עצמאי. התינוק פורץ בבכי, ובכיו משחרר את המתח סביב הלידה ומבשר על סיומה המוצלח. אבל הטמנת השליה אינה נחוצה; היא גולשת מעצמה, ולכאורה אין צורך לטפל בה. אבל התנא רואה בה דרך לחמם את הוולד, ומסופר כיצד נהגו בנות ישראל לשמור על השליה. ייתכן שהמשפט "וטומנין את השליא..." הוא המשך דברי רבי יוסי בלבד. חכמים חולקים כנראה על הצורך הרפואי בטיפול בשליה (ולפי המדע בן זמננו הם צדקו), אבל הברייתא מתארת גם את המנהג העממי, "דרך סגולה" כפי שמפרש רש"י לגמרא שם. כדברי הירושלמי: "תני, השיליא הזאת: בשבת עשירין טומנין אותן בשמן, והעניים טומנין אותן בתבן וחול. אילו ואילו טומנין אותן בארץ, כדי ליתן ערבון לארץ" (שבת פי"ח ה"ג, טז ע"ג). אם כן הסגולה העממית הייתה לטמון את השליה, והדבר מלמד על אמונה שיש קשר בין התינוק לבין הנרתיק שבו היה מוחזק בעבר. בשבת לא טמנו בקרקע אלא בכלי כלשהו, ועל כך אנו שומעים מנהגים שונים. טיבה של האמונה לא התברר, ואחרונים הציעו לה פירושים מיסטיים או סמליים שונים. כידוע נקשרו סמלים גם למילה לאחר שנחתכה, ולא נאריך בכך.
ושפיר מרוקם – בזמן ההיריון הוולד נמצא ברחם אמו בתוך נרתיק או בועה העשויה מקרום. הקרום, הנקרא כאמור גם "שפיר", מלא מים ובתוכו הוולד מקופל. המים הם הפרשות של העובר המכונס בתוך עצמו. זמן מה לאחר הלידה השפיר גולש מרחם האם ריק. שפיר מרוקם הוא כשיש רקמות של בשר בתוכו. כלל זה של "מרוקם" חוזר במשנת בכורות ונידה שציטטנו, ומנגד: "אילו שאינן מביאות המפלת שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמסים, המפלת יום ארבעים ויוצא דופן, רבי שמעון מחייב ביוצא דופן" (להלן מ"ה). אם הפילה שפיר הרי שהיה בתוכו ולד, ואם יש בשפיר רקמות הרי שהן הן הוולד, וברור שהוא טרם קיבל צורת אדם. נמצאנו למדים שלעניין בכורות המשנה בעצם סותרת את עצמה. הרי נקבע לעיל שרק בן תשעה שמת נחשב לוולד, ואילו כאן מדובר בחודש שלישי או פחות מכך. ברור, אפוא, שהניסוח במשנת בכורות מועבר ממשנת כריתות. אפשר גם שהוא מושפע ממשנת נידה (פ"ג מ"ב)29במשנת נידה נקבע שהמפלת שפיר סתם אינה חוששת לוולד, אבל אם היה שפיר מרוקם תשב לזכר ולנקבה. היולדת זכר יושבת שבוע בדמי טומאה והיולדת נקבה טמאה שבועיים; לאחר מכן היא "יושבת בדמי טהרה" שלושים ושלושה יום לבן ושישים ושישה יום לבת. היולדת נפל שמינו אינו ידוע יושבת שבועיים בטומאה, ועוד ששים ושישה יום בדמי טהרה (ואולי רק חמישים ושישה יום בדמי טהרה?). . ברם לעיל כבר הראינו שמשנת נידה אינה המקור של כל שלוש המשניות; נותר לנו להסיק שהמקור הוא משנתנו (כריתות).
והיוצא מחותך – אבריו התפוררו ונקרעו בתהליך הלידה, והוולד הפך לנפל. גם דוגמה זו מופיעה במסכת נידה בהמשך הפרק שם (פ"ג מ"ה), וכן בבכורות, וברור שהנפל הוא ולד, ולענייננו האם חייבת בקרבן. וכן שפחה שהיפילה מביאה קרבן ונאכל – השפחה אינה נזכרת במקבילות בנידה ובכורות. השפחה הכנענית חייבת במצוות, ולכן אם הפילה ולד (מעין אלו שברשימה לעיל) היא חייבת בקרבן. אין לכך עניין לבכור, אבל בהחלט היה מקום לכלול במשנת נידה הנחיות לגבי נידת השפחה. אמנם השפחה היא כסתם אישה לעניין זה, ברם היה מקום לצפות לכך ששתי המשניות תהיינה אחידות או ששתיהן תעסוקנה בשפחה, או ששתיהן תתעלמנה ממנה.
בתוספתא מצוי ניסוח כוללני יותר: "המפלת לאחר מלאת30ביטוי מקראי ל"מלאת הימים", כלומר בתום תקופת ההיריון., והמפלת בן שמונה חי או מת31לפי תפיסתם של חז"ל בן שמונה נועד למיתה ולא היה לוולד סיכוי, ראו פירושנו למכשירין פ"ו מ"ז. וגר שנתגייר מהול ותינוק שעובר זמנו וחרש ושוטה וקטן שהיו מחוסרי כפרה מביאין קרבן ונאכל" (פ"א ה"ז, עמ' 561).