עריכתה של מסכת ביצה
במסכת ביצה מחלוקות רבות, ורבות מהן קדומות ומיוחסות לבית שמאי ובית הלל. התלמוד הבבלי, כדרכו, ממזער את הוויכוח העקרוני. כבר ראינו כי פעמים מספר הוא מעמיד את המחלוקת על "גזירה שמא...", ואילו התלמוד הארץ-ישראלי מצביע על מחלוקת עקרונית יותר19 כגון פ"א מ"א; פ"א מ"ג; פ"ד מ"ו ועוד.. תופעה זו מאפיינת גם את מסכת שבת20 ראו למשל פירושנו לשבת פ"א מ"ג; פ"א מ"ח ועוד.. בחלק מהמקרים מופיעה במשנה מסורת אחת שאין בה מחלוקת או שיש בה מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ובתוספתא או בתלמודים מסורת שונה בדבר המחלוקת בלשון "מודים בית שמאי ובית הלל..." או "לא שנו...". התופעה נובעת מכך שאלו מחלוקות קדומות ששיני הזמן כבר נגסו במסורתן. לעתים התקשו בני דורות מאוחרים להבין כיצד זה חולקים אבות עולם בדברים שעבור בני דורות מאוחרים כבר נחשבו למובנים מאליהם. כך או כך, זו תופעה בולטת בהלכות שבת בכלל, ובהלכות יום טוב בפרט, אם כי אינה ייחודית להם.
השלב האחרון במסכת ביצה הוא מחכמי דור אושא, אך כאמור יש בה חומר קדום רב שעובד ונערך.
עמדות של חכמים
בדיני שבת, ובמסכת ביצה בפרט, בולטת העובדה שלחכמים מסוימים עמדה מחמירה או מקלה. רבי יהודה בדרך כלל מחמיר21 פ"א מ"י; פ"ב מ"ו, מ"ח, מ"י; פ"ג מ"א; פ"ג מ"ו., או לפחות מחמיר מתנא קמא, אם כי בפרק ג משנה ו הבבלי מביא (כח ע"ב) שרבי יהודה מקל במכשירי אוכל נפש, ובאותו פרק במשנה ח הוא מחמיר, והבבלי מקשה על כך. מבין התנאים המאוחרים נזכר רבי יהודה מספר הפעמים הרב ביותר (8), ובדרך כלל הוא חולק על תנא קמא אנונימי. רבי שמעון נזכר רק פעמיים, ובהן הוא מקל ביותר (פ"א מ"ט; פ"ג מ"ד), כמו בכלל הלכות שבת22 ראו המבוא למסכת שבת ופירושנו לביצה פ"ב מ"י.. רבי מאיר נזכר רק פעם אחת.
בהלכות יום טוב נקבע העיקרון שגם עבודות הנחשבות למותרות הן כאלה רק בתנאי שהעבודה מתבצעת בצורה לא שגרתית (פ"ד מ"א). השינוי הנדרש יש בו משום "הורדת רמה", כגון טלטול בצורה "מקצועית" פחות המבטאת שאין זו העבָרָה רגילה אלא פעולה ארעית. לא בכל מרכיבי העבודה נדרשה שיטת פעולה דומה. כך, למשל, "תבלין נידוכין כדרכן" (להלן, פ"א מ"ז). אבל בדיני ברירה "בורר כדרכו... אבל לא בטבלה ולא בנפה" (להלן, פ"א מ"ח). אם כן, המדיניות אינה אחידה אך ניכר קו של שינוי, ויש בו הורדת רמה של העבודה.
עירוב תבשילין
עירוב התבשילין נדון בראשית פרק ב. כפי שהראינו הייתה הכנת העירוב מלכתחילה פתרון בדיעבד למצב קשה, ברם ככל שעברו הדורות היא הפכה למעשה דתי בפני עצמו. בשלב הראשון חכמים חולקים מה צריך העירוב לכלול. שלב זה הוא מסוף ימי בית שני, והחולקים בו הם בית שמאי ובית הלל (להלן). בשלב מתקדם יותר נוצר המינוח ההלכתי "עירוב", והנחתו הפכה למצווה בפני עצמה. על הנחת העירוב מברכים, וצריך להניח עירוב אף אם אין האדם מתעתד לבשל מיום טוב לשבת. ברכת המצוות מופיעה לראשונה במקורות האמוראיים. בימי בית שני עדיין לא היה מקובל לברך על המצוות אלא במקדש עצמו23 ראו לעיל, דיוננו במשנת פסחים פ"י מ"ח.. בימי התנאים הורחב הנוהג (ההלכה) לברך על המצוות על רוב המצוות. ברכת העירוב מופיעה רק במקורות בתר אמוראיים24 פסיקתא זוטרתי, טז ה; שכל טוב, טז ה ועוד., אך כמובן ייתכן שנוצרה קודם לכן. סופו של התהליך במעמד דתי בפני עצמו, מצווה להניח עירוב תבשילין.
תהליך דומה התחולל גם בהנחת עירוב חצרות-מבואות. ראשיתה באפשרות שנועדה להקל על טלטול, ובהמשך הפכה למעמד בפני עצמו. אדם נדרש להניח עירוב חצרות, אף אם הניחו כבר עירוב מבואות25 ראו המבוא למסכת עירובין..