נספח
האוטונומיה היהודית
הדת היהודית נחשבה בעיני השלטון הרומי ל"דת מוכרת", להוציא את התקופות הקצרות שבהן נחקקו גזרות דת. במקביל נהנה היישוב היהודי בארץ מאוטונומיה מפליגה. האוטונומיה הייתה שילוב של הזכויות הדתיות המיוחדות ליהודים ושל מדיניות רומית עקרונית של אי התערבות במנהגים המקומיים. הרומאים הנהיגו את סדרי החיים ה"מתוקנים", כלומר את סדרי הפוליס ההלניסטית, בערים הגדולות. שם לא נזקקו כלל לאמצעי כפייה. אדרבה, תושבי הערים היו מעוניינים לחיות במשטר החברתי ההלניסטי-רומי. לעומת זאת בארגון המקומי של המרחב הכפרי מיעטו הרומאים להתערב. יישובים כפריים ברחבי האימפריה יכולים היו לפתח סדרי שלטון עצמי ולהנהיג מערכת שירותים ציבוריים ללא הפרעה. תושבי המקום הם שקבעו עד כמה תנוצל האפשרות, ועד כמה תהיה הקהילה המקומית מפותחת.
גם בארץ ישראל אפשרו השלטונות את ההנהגה העצמית של היהודים. עם זאת, האוטונומיה היהודית יוצאת דופן בהיקפה, בעצמתה ואף בצורת ארגונה. במערכת היהודית שתי רמות: הנשיאות והסנהדרין במישור הלאומי, והקהילה במישור המקומי.
הקהילה היהודית
הכפר היהודי בולט במידת הארגון הקהילתי שבו. הקהילה בכפר היהודי הייתה מפותחת הרבה יותר מכפי שהייתה בפרובינציות אחרות, אם כי, כמובן, מפותחת פחות מהפוליס הנכרית. הקהילה היהודית הכפרית ביהודה הקימה בתי ספר ומימנה את שכר המורים. בבתי ספר אלו למדו כל בני המקום (בנים בלבד). הקהילה הקימה מוסדות צדקה שסיפקו מזון לעניים ותמיכה כספית להם, עזרו במימון נישואים, עסקו בפדיון שבויים ותמכו בחלשים ובחולים. העיר בנתה דרכים לשטחים החקלאיים וליישובים סמוכים. חכמים דנים בבעיות ההלכתיות הכרוכות בסלילת הדרך, רוחבה המרבי, הפקעת קרקע נדרשת וכיוצא באלו, והממצא הארכאולוגי מספק את הראיות העובדתיות לקיומה של מערכת הדרכים. בדרך כלל לא הייתה לכפר חומה, להוציא יישובים בספר. סוסיה בדרום הר חברון שבספר המדבר היא דוגמה לעיירה עם מבנה ביטחוני (איור 56), מעין חומה חלקית. יישוב אחר מוקף חומה היה כנראה חורבת בתה, בגבול הגליל העליון והתחתון.
בניגוד לפוליס לא עסקה הקהילה באספקת מזון לשווקי העיר, ובדרך כלל לא היה צורך בכך. עם זאת עסק האגורנומוס (הממונה על השוק) שפעל בעיר היהודית בפיקוח על המשקלות, ולעתים נדירות עסק גם בפיקוח על המחירים. חוק רומי מיוחד מאשר את זכותן של הרשויות היהודיות לקבוע מחירים לעצמן.
בכפר היו בורות מים וברֵכות ציבוריות, מקווה טהרה, בית מרחץ ציבורי וכמובן בית כנסת ושירותים ציבוריים נוספים כהנפקת משקלות, ואולי אף פיקוח חלקי על מחירים. ביישובים גדולים מדובר אפילו על תאורת רחובות, דבר שהיה נדיר אפילו בפוליס; מן הסתם מדובר ברחובות ראשיים בלבד.
בראש הכפר עמדה מועצה של שבעת טובי העיר, וראש העיר המכונה גם "ארכון". מועצה זו שימשה גם כבית דין מקומי. במקביל לבית דין זה פעל מעין נוטריון, "שהד", הנזכר לא רק בסוגיית גמרא אלא גם בכתובות. בכפרים גדולים פעלה גם מועצה, "בולי". כך, למשל, הייתה בולי בביתר. בסוריה הייתה בולי רק בכפרים מרכזיים שכונו, לעתים, מטרקומיה (כפר אם).
הקהילה מימנה את פעולותיה בעיקר ממס שהוטל על תושבי המקום וממגביות ציבוריות – "פסיקה" הנזכרת בכמה כתובות (איור 57). בניגוד לקהילה בכפר שבסוריה ובפוליס לא היו לקהילה היהודית מפעלים כלכליים, לא אדמות ולא מקורות הכנסה דומים. הקהילה היהודית בימי הביניים מימנה את עצמה, בין השאר, מאספקת שירותי דת כשחיטה, קבורה או נישואין. בניגוד לכך, בתקופת המשנה והתלמוד לא הוגדרו צרכים אלו כשירותי דת, הקהילה לא עסקה באספקתם והם נחשבו לשירותים מסחריים רגילים שסופקו על בסיס מסחרי ואישי. הקהילה לא הגדירה כלל את עצמה על בסיס דתי זה, והייתה גוף מוניציפלי מובהק.
כל אדם יכול היה להיבחר לתפקיד ציבורי, ובניגוד לפוליס לא נדרשו לשם כך סגולות של ייחוס או ממון. ברור שבפועל היה לעשירים יתרון טבעי, אך הוא לא תורגם למגבלה פורמלית. מועמדים חייבים היו להיות בני גיל מינימום (עשרים או עשרים וחמש), אך שוב לא הייתה זו מגבלה חוקית, אלא נוהג קיים. נשים מנועות היו מלמלא תפקידי ציבור.
הקהילה הכפרית נוצרה והתגבשה בהשראת הפוליס, אך היא עוצבה במתכונת חברתית ואידאולוגית שונה. חלק מהשירותים היו אכן חיקוי חלקי למה שהכירו הכפריים בפוליס. כך, למשל, הממונה על הפעילות הכלכלית היה מכונה "אגורנומוס", והיקף פעילותו נקבע בהשראת הפוליס. עם זאת, עקרונות היסוד של הקהילה היו שונים. שירותי חינוך וצדקה לא היו מוכרים בפוליס הנכרית, והם גובשו בהשראת האידאולוגיה היהודית-הדתית בהנהגתה של שכבת החכמים.
בערי הפוליס היה איסוף המסים התפקיד העיקרי של הנהגת הפוליס. מבחינתו של השלטון זה היה תפקידה העיקרי של ההנהגה האוטונומית. הקהילה ביישובים היהודיים לא עסקה בגביית מסים עבור השלטונות הרומיים, והדבר מובן לאור מערכת היחסים הבעייתית בין השלטונות והיישוב היהודי.
באופן כללי ניתן לקבוע שלקהילה היהודית היה אופי עממי יותר. מנהיגי הקהילה לא היו דווקא העשירים, ובניגוד לפוליס לא חויבו פרנסים אלו בתשלומי "כבוד" על מינוים. מימון הקהילה התבסס על מיסוי ועל תרומות עממיות, לא הוטל על כתפי העשירים ולא היה תלוי ברצונם הטוב. עדות משלימה לכך יש בעשרות כתובות הקדשה ותודה המנציחות תרומות קטנות יחסית של שליש דינר או פלוני שתרם משקוף או עמוד. כל זאת לעומת הפוליס וכפרי סוריה שבהם נזכרות תרומות של מבני ציבור שלמים. גם מערכת השירותים נועדה בעיקרה לטובת ההמון הרחב בכלל, ועניי הקהילה בפרט. במבנה הקהילה היהודית בא, אפוא, לביטוי שילוב של אידאולוגיה חברתית יהודית בהשראת מבנים מנהליים הלניסטיים רומיים (איור 58).
מבני הציבור בכפר היו מעטים. בית כנסת היה כמעט בכל יישוב יהודי מהמאה השלישית ואילך (להלן). מבנים נוספים היו נדירים, אך מוכרים מבני שוק, בית מעיין ציבורי וכמה דוגמאות חריגות נוספות. גם בתחום זה בולט השוני בין הקהילה היהודית ובין הכפר הסורי שהיו בו יותר מבני ציבור ופחות שירותים קהילתיים.
מובן שלא בכל יישוב פעלו כל השירותים הללו, והתיאור המוצע הוא רשימת אופטימלית של השירותים שפעלו בכלל היישובים (כפי שמתואר במקורות חז"ל), ולא רשימת השירותים שבעיירה זו או אחרת. יש להניח שבכל עיירה פעלו גורמים מקומיים שונים שגרמו להרחבה או לצמצום של מערכת השירותים. הווה אומר, יש בידינו עדויות לכל השירותים וכל אחד מהם הופעל בחלק מהיישובים, אך רק ביישובים הגדולים והמפותחים פעלו כל, או רוב, השירותים הללו.
הקהילה פעלה ופרחה ללא הפרעה במגזר הכפרי. כאן היה היישוב היהודי מונוליטי, השלטונות לא התערבו ולרשויות הפוליס לא הייתה סיבה, ואולי גם לא היכולת, להתערב בנעשה בכפר. לא כן בערי הפוליס. כאן היה היישוב היהודי מעורב, והקהילה פעלה בצדו של רוב נכרי ושל משטר בירוקרטי מקומי. מסתבר שהקהילה היהודית בפוליס הייתה אוטונומית פחות. הפוליס לא הפריעה ליהודים להקים בתי ספר ולנהל פעולות צדקה, אבל מן הסתם לא ניתנה להם אפשרות להקים שווקים עצמאיים, לקבוע מחירים או לבנות כבישים. מסתבר גם שנמנעה מהשלטונות היהודיים האפשרות להפקיע קרקעות ולכפות את מרותם על המסרבים.