קדושים תהיו דייקא פי' אלו אמר היו הוה משמע לשון צווי. אבל תהיו משמע שמבשר אותם שודאי תהיו קדושים א"נ קדושים משמע שמצוה לגדולים ואינו מזהיר על שעת תשמיש. אבל תהיו משמע משעת תשמיש דהיינו משעה שמתהוים בעולם:
לגלאה עמיקתא מגו מסתירתא פי' היינו סוד הבירורים שנבררים מתוך הקליפות שנק' חשך וז"ש בסמוך דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. דהיינו אחר הבירור נפרדת הקדושה לבדה והקליפה לבדה א"נ י"ל עמיקתא מגו מסתירתא היינו או"א שנק' ממעמקים כמ"ש הרב. מגו מסתרתא היינו אריך: ונהורא וכו' הם הבירורים:
ה"ג כדין מתערין גדפין למפרש לון ולאשתאבא בדינא קשיא פי' שאותם המלאכים שואבים הדין הקשה מאמ' כדי לעשותו בעולם:
כדין כתיב הוי ארץ וכו' נ"ב הוי בזמן שהארץ העליונה מצולצלת מהכנפים מאותם מארי גדפין דתבעין דינא נכן אמר צלצל בסוד ק"ך צירופי אל"הים שמתגברים שעולים צ"ל צ"ל: א"ל יראת ה' כתיב ולא תורה. דאי כתיב תורה הו"א שהתורה מטהרת האדם אבל כיון דכתיב יראת ה' מהיכן למדנו שהתורה מטהרת האדם. ומשני דהא אורייתא מסטרא דגבורה דהיינו שהתורה שהיא מ' בניינה מהגבורות נמצא שיראת ה' הוא התורה שהיא המ':
א"ל ומהתם נפקא וכו' פי' וכי מהתם למדנו משום דאירייתא מסט' דגבורה נפקא. שיראת ה' היא התורה. מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת ה' דהיינו ראשית חכמה שהוא אבא היא יראת ה' שהיא הפתח הראשון כדי לעלות לחכמה אלמא שהמ' שהיא תורה שבע"פ נק' יראת ה'. וכתיב יראת ה' טהורה אלמא שהתורה מטהרת: קדושה איתקרי דכתיב כי קדוש אני ה'. פי' אני שהיא המ'. והוי"ה שהוא זעיר נק' קדוש בשניהם וממילא כל העוסק בתורה מתקדש. שז"ון הם תורה שבכתב ותורה שבעל פה וזה שכתב ודא אורייתא דהיא שמא קדישא עילאה שהם ז"ון שנקראים הוי"ה אדנ"י:
וגוי קדוש וכתיב אלה הדברים פי' שמי שעוסק בתורה מתקדש: קדושה דאורייתא. פי' שבכתב ושבע"פ שהם ז"ון:
וקדושה דחכמתא עילאה פי' אבא: לאו אורייתא בלא חכמתא. פי' זו"ן אי איפשר להם להתקיים אלא מכח אבא הנקרא חכמה. ולאו חכמתא בלא אורייתא. פי' שאבא גם הוא אי אפשר לגלות אורותיו אלא ע"י ז"ון נמצא שזה צריך לזה וזה לזה:
והאי איהו דכתיב והתקדשתם וכו' נ"ב ר"ל אחר שחטא לדרוס בגנת חבירו חטא יותר ששבר ענפי אילן שעבר על לא תשחית כי עבירה גוררת עבירה הפך והתקדשתם והייתם קדושים עכ"ל. ולפ"ז מ"ש בלקינטא דקונטא היא גנה זרועה והג"הה זו רשם עליה מהר"חו ז"ל לפי שיש בספר זה הגהות מר' צמח והר"מל ור' ישראל אשכנזי לכן רושם על כל אחת שם אומרה: ובדרך אמת פי' פירוש אחר ע"ש:
קב"ה אשתכח בג"ע פי' בחצות דחול הוא זווג יעקב ולאה: בכ"י לשבחא וכו'. פי' לשבח עם רחל שהיא משבחת בחצות דחול ואינה מזדווגת:
לאפקא רעותא דקב"ה וכ"י פי' שבחצות דשבת הוא זווג ישראל ורחל שהוא זווג המעולה: בנים אתם לה' אלהיכם. פי' שאתם בנים דז"ון שהם ישראל ורחל וע"ד תפלין דרישא נ"ב דכר ותפלין דדרועא נ"ב נוקבא: כגוונ' דלעיל' נ"ב ז"ון: ולאשתכח חד שלים נ"ב זכר ונקבה: אלא כד איהו שלים נ"ב ת"ת ומ' ביחד:
בשלימו דכולא פי' שיש בו מוחין דא"וא: בשלימו דאבהן. פי' שחג"ת נכללים בו. בשלימו דכנסת ישראל. פי' שנכללת בו ולכך נק' אחד שא"ח הוא זעיר וד"לית היא המ': אנח תפלין ואתחפי וכו'. נ"ב אין ראיה מכאן דהנחת תפלין קודמת דלא דק הכא. כי לעולם ציצית קודם כנודע מדרוש הציצית: ליתי אחד וכו' פירוש הקדוש ברוך הוא שהו' אחד יבוא ויתחבר עם האדם שנקרא אחד כדמפרש:
מקיש דחילו דאו"א לשבתותי אלא אמר רבי יוסי וכו' פי' שאביו ואמו רומזים לז"ון וכן שבתותי רומזים לזו"ן: מ"ט כמה דאוקמוה אימא דאית רשו בידהא גרסי'. וכן הוא בזוהר מדוייק: קודש היא לכם נ"ב לשון נוקבא: זכור את יום וכו'. נ"ב לשון דכורא: כתיב הכא איש אמו ואביו וכו' פי' שהם ז"ון וכן שבתותי הם ז"ון כמ"ש לעיל: מהו מקדשי כמשמעו נ"ב דהיינו מקדש אד"ני דהיינו נוקבא עכ"ל. ולפ"ז שבתותי הוא כפשטיה. ונל"עד שבתותי הם ז"ון כמ"ש לעיל. ומ"ש מקדשי כמשמעו היינו פפשטיה כמר"זל שצריך ליירא מן המקדש שלא יכנס במנעלו וכו':
אלין אינון דמקדשי גרמייהו וכו' ולפ"ז מצווה לבנים שיראו מאביהם ואימם שקדשו עצמם בשעת תשמיש. וז"ש כתיב הכא איש אמו ואביו וכתיב התם את שבתותי וכו'. לומר שבכל פסוק מצווה על אביו ואמו ליירא מהם ועל שבתותי דאינון זווגא חד בגופא פי' שאביו ואמו קידשו גופם בליל שבת בשעת תשמיש לכך מצוה ליירא מהם. וז"ון שהם שבתותי נתנו לו נפש בליל שבת וז"ש ואת שבתותי וכו': אינון מזמנים לנפשא גרסינן. ול"ג מזדמני:
דבר אחר ואת שבתותי וכו' ולפ"ז הכתוב מצווה לאביו ואמו שיסרסו עצמם עד ליל שבת: איש אמו ואביו דא גופא וכו'. ז"ל הרב בליקוטים כיבוד אב ואם וכבוד שבת אחד הוא כי כיבוד אב ואם בגופא. וזה בנפשא שהם ז"ון. וזהו איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי שהם ת"ת ומ' שני שבתית עכ"ל. וז"ש איש אמו ואביו תיראו דא גופא. פי' ליירא מאביו ואמו התחתונים הנק' גופא. ומ"ש ואת שבתותי דא נפשא. פי' הם זו"ן שנקרא כפשא:
רישיה גולגולתא דדהבא כתב הרב כי ברישא דנוקבא אין בדעת שלה רק ה' גבורות הפך הזעיר שדעתו שלימה בחו"ג וז"ש רישיה גולגלתא דדהבא:
אתרקימת בשבעה וכו' נודע שה' גבורות הם וכללותם ביסוד. וכללות כללותם במ' עם ז' זינין דדהבא שהגבורה נקרא זהב: וחביבותא דקודשא בריך הוא. פירוש זעיר:
לקבליה פירוש למלכות: ומסגיאות רחימותא דיליה גביה. פי' מדוב האהבה שאוהב הזעיר למ'. אמ"ל לק"בה פי' מ' אומרת לזעיר כיון שיודעת שאוהב אותה דיהדר עינוי לקבליה והיינו פנה אלי דקרא שהמ' אומרת לזעיר פנה אלי:
הסבי עיניך מנגדי פי' שהזעיר אומר למלכות הסבי עיניך מנגדי שמרוב חיצי האהבה שזורקת בו המ' אינו יכול לסבול ואומר לה הסבי עיניך מנגדי. ומביא ראייה על רוב האהבה שבין ז"ון עד שהוצרך לומר לה שאינו יכול לסבול חיצי האהבה ולכך הסבי עיניך וכו'. ואומר ריח בני פי' אגב שפירש פ' פנה אלי שאינו כפשטיה אלא על דוד אחרא שהיא מ'. מפרש נמי משר"זל שג"ע נכנסה עם יעקב שאינו כפשטה אלא על המלכות הנק' ג"ע. וכן מ"ש אני ה' אלהי אברהם אביך מפרש משר"זל שנתקפלה לו הארץ אינה כפשטה אלא על המ' מדבר:
ובג"כ אל תפנו אל האלילים הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקבל וכו' פי' פ' זה דאל תפנו בא להזהיר לישראל על ע"ז והוא כנגד מה שכתב להם בעשרת הדברות לא יהיה לך ולא תעשה לך פסל שהזהירם על ע"ז והכא נמי הזהירם על ע"ז:
ותמן אתבחינו אבהתנא וכו' פי' משני סיבות אמר הכתוב ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים. חדא שאע"פי שהיו באותה עבודה קשה לא שינו דתם ח"ו וניכר שה' אלהיהם. ומ"ש בסמוך ובגין דכולהו חמו כמה נסין וגו' אמר ואנכי וכו' הוא סיבה אחרת ג"כ לפי שהכירו אלהותו ית' באתגלייא לכך אמר ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים: דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא וכו' פי' שלא תאמרו אותו שדיבר עמכם בים סוף אינו ח"ו אותו שנגלה עליהם במצרים אלא אנא הוא וכו' וזה כמו פי' ג'. ושיעור הכתוב ואנכי ה' אלהיך שראיתם במצרים ולא אחר ח"ו וזהו ואלהים זולתי לא תדע:
דלא תתכניש בגינוי ושיעור הכתוב לא תבא עליו השמש. לא תבא בשבילו השמש דילך דהיינו שימות בלא זמנו:
ואליו הוא נושא את נפשו דייקא פירוש אע"פ שהשכיר הוא עשיר כיון שהשכיר עצמו למלאכה זו הרי הוא בבל תלין וכו': אלא הא איקמוה פי' כמשז"ל בגמ' לא תלין וכו' בשכיר יום הכתוב מדבר שנתן לבעל הבית י"ב שעות אחרות כדי להמציא מעות ולכך אינו עובר עד שילין פעולת שכיר עד בקר. ופ' ולא תבא איירי בשכיר לילה ולכך אינו עובר עד שתבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין. פירוש כאלו אמר הכתוב לא תלין נפשך שאינה עולה בלילה בשביל פעולת שכיר. וכן פ' ולא תבא עליו השמש ר"ל לא תבא שמש שלך בשביל פעולת שכיר. נמצא שפסוקים אלו כולם לדרשא לכך לא קשו אהדדי: מאן דאזיל באורח מישור באורייתא. פי' שמה שלמד מן רבותיו הוא אמת. ומ"ש ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות היינו עיונו זך ונקי מסיק שמעתתא אליבא דהליכתא לכך יש לו חלק בבינה הנק' עלמא דאתי:
בנהרא דעלמא דאתי פי' ביסוד דאימא: ואתקבל ביה ואשתאיב בגוויה. פיי שעולה בסוד מ"ן ליסוד דאימא: ואתענג סחרניה דההוא נהרא אילנא עילאה. פי' שגורם ע"י תורתו שהזעיר שהוא אילנא עילאה קבל מוחין מאימא. ואדם שבעו"הז שגרם זה גם הוא יקח חלקו מהמוחין הנז' וז"ש ואתעטר ביה בההוא בר נש:
ומאן דלעי וכו' פי' שלמד מרבו דבר שאינו אמת לכך כולא דחיין לההיא מלה וז"ש מאן גרים ליה האי ההוא דסאטי ליה מאורח מישור דהיינו רבו ועיין בפרשת בראשית דף ד' מה שכתבתי לתרץ לשון זה דהכא עם לישנא דהתם:
אלא חד רחמי וחד דינא פי' זעיר הנק' משפט הוא רחמי ומ' הנק' צדק היא דינא: מ"ט בגין דצדק לא דאין לדא ושביק לדא וכו'. לא תשא פני דל וכו' ושיעור הכתוב לא תעשו עול ע"י שאתם דנים במשפט לבדו שהוא רחמים לפי שכיון שהוא רחמים ישא פני דל ויהדר פני גדול. אלא יהיה הדין בצדק שהוא דין ואז לא דאין לדא ושביק לדא. ושמא תאמר אם יהיה הדין בצדק לבדו יחרב העולם לכ"א תשפוט דהיינו לחבר צדק ומשפט שהם ז"ון ועל ידם יהיה המשפט:
ועבדי אשר בחרתי דא יעקב פי' שיעקב כתיב ביה אשר בך אתפאר והוא עבדי אשר בחרתי אבל לאית דאמרי פסקינן לקרא ועבדי הוא דה"עה. אשר בחרתי דא דוד עילאה שהיא מ': דתנינן קרא קב"ה ליעקב אל וכו'. נ"ב ור"ל פרצוף יעקב אומר לפני לא יש פרצוף אחר שהוא אל. ודוד שהוא פרצוף רחל אומר ואחרי לא יש עוד פרצוף אחר וזהו ואחרי לא יהיה עכ"ל ומורינו זצו"קל פי' שהאומר הוא הזעיר וה"ק אע"פי שאתה רואה שיש פ' יעקב לפני ופ' רחל לאחרי לפי האמת כיון דאנא הוא אינון ממש וכולנו אחדות אחד הוי כאלו לפני לא נוצר אל ואחרי לא יהיה עכ"ל. ומ"ש לקמן ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי איקרי ולאו אית בתריה אחרא הוא מסייע לפירוש הרח"ו ז"ל שאמר דוד הוא רחל ואומרת ואחרי לא יהיה שלא יש עוד פרצוף אחר. לכך אמר הזוהר ולאו אית בתריה אחרא. אבל לפי' מורינו ז"ל שפי' שהזעיר הוא שאמר לפני וכו' מאי קאמר דהא דוד הכי איקרי ולאו אית בתריה אחרא:
וכל מה דעבדין בכל חד וחד פי' כל הפעולות שבני אדם עושים בכל עשב ועשב הוא בכח המלאך שהוא ממונה עליו מלמעלה. ומ"ש וכל מה דכל חד וחד עביד שכל מה שעושה העשב בעצמו דהיינו הגדלתו וענפיו שמתפשטים לכאן ולכאן היא גם כן בכח המלאן הממונה עליו: גזירין מדינא. פירוש מכח המ' שהיא דינא עושים פעולתם כמ"ש בסמוך:
כלאים מניעותא פי' כמו דבר אחר ונ"ב מלשון לא תכלא רחמיך ממני:
כלאים ערביביא זה פי' ג' במלת כלאים:
על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא יובן בהקדים מ"ש הרב ז"ל בליקוטים וז"ל הנה הפשתן היא עץ כמ"ש ותטמנם בפשתי העץ וה"ס ההוא רוחא דשביק ת"ת במ' כשעשאה כלי שהוא שם ב"ן שהוא ביסוד דידה ולכן נקרא עץ. והנה קין שהקריב פשתן מה שחטא הוא כי הלא שם ב"ן זה הוא לעולם שם להעלות מ"ן כדי לקבל אור עליון מ"ד ושניהם ישארו בה וקין לא העלה מ"ן רק רצה לעקור שם ב"ן משם ולהחזירו למקומו לזעיר עצמו בסוד הפשתים שמכחיש כח הקרקע בז' שנים והוא שם ב"ן שהוא כח הקרקע שהיא מ'. וכל מציאות ז"ס תתאין שבה מכחיש כחן. והם ז' שנים הנז' בש"ס. וז"ס ויבא קין מפרי האדמה. פי' פרי אחד שהוא יונק כל כח האדמה ועקרו משם והעלהו מנחה לה' שהוא זעיר והחזירו לשורשו ונשארה המ' חסרה משם ב"ן אמנם הבל בא לתקן חטא קין והביא צמר. והענין כי הלא דעת זה שהוריש א"וא לזעיר כנודע הוא מחמת דעת עליון דמזלא דאריך המזווג א"וא ומשם ניתוסף כח לזעיר ואז מזדווג עם המ' ויהיב בה ההוא רוחא נמצא כי עתה צריך לחזור כח דעת עליון שמשפיע בזעיר וגם הוא יחזור להשים בה ההוא רוחא דעקר קין ולכך הביא מבכורות צאנו וכו'. והנה סוד הדעת הוא נקרא יסוד וה"ס הכבשים כי כבש הוא שכ"ב. והנה דע כי דיקנא תתאה דאריך ממנה נעשה דיקנא עילאה דזעיר וז"ש מן המצר וכו' שהיא דיקנא דזעיר שיצא מסוד אותו צמר כבשי' שהוא ביסוד דאריך ולכן אותיות מ"צר צ"מר. נמצא כי בהקריב הבל הקרבן הזה נתעורר דעת עליון וניתוסף כח בוסוד דזעיר והחזיר שם ב"ן למ' עכ"ל. ובזה נבין מ"ש ודרש על צמר ופשתים וכו' שהפשתים מורה על עקירת שם ב"ן מהמלכות ואז מתגברים הקליפות ח"ו. והצמר מורה על חזרת שם ב"ן למ' והקליפות אז אין להם שום שליטה. ולכך כיון שמנגדים זה לזה אסרה תורה כלאים. אבל בציצית וכן בבגדי כהונה שהכהן משמש בהם במקדש הותר הכלאים. לפי שאז גם הקליפה יש לה יניקה לפי שהיא צורך גבוה. ולכ"א הזוהר וציצית הא אוקמוה דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מדי. וכן אמר בדף פ"ז ע"א וכד עייל למקדשא אתר דשלימות' אשתכח וכו' אע"ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית וכו' וז"ש הזוהר לא יעלה עליך ס"א לשלטאה בך. ש"מ שהקליפות מתגברים כשלובש האדם כלאים מטעם שאמרנו ע"פי הקדמת הרב:
קרבנא דקין הוה פשתן ז"ל הרב בליקוטים הנה אמרו רז"ל החוכר שדה מחבירו פחות מז' שנים לא יזרענה פשתן. לז' שנים יזרענה שנה ראשונה כי הפשתן לוקח כח הקרקע עד שבעה שנים ומכחישו וז"ס ויבא קין מפרי האדמה וכו' פרי א' שהוא יונק כל כח האדמה ומזה הוציאו רז"ל לומר שפשתן היה עכ"ל. ולכך מחק הרב תיבות אלו שאמר מכאן ידיע דהא פשתן מס"ת וכו'. דאינו כן אלא כמ"ש הרב דמנחה כתיב ולא קרבן ועוד דגם בהבל כתיב מנחתו וכו' אלא כמ"ש בשם הרב: ה"ג לאו דא כדא וכו':
דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא פי' אילן שנוטעים בארץ אינו עושה פירות אלא בכח הקרקע שבו נטוע. ומ"ש וארעא לא עבדא פירין וכו' היינו ע"ד הסוד שארעא היא מ' ונ"ב נוקבא אינה יכולה לעשות פרי אם לא יש מ"ד דזעיר. וחילא אחרא היינו זעיר: כמה דנוקבא אשה שבעוה"ז:
בתר תלת עידואן פי' ולכך שלישי לבטן הואטוב כמ"ש בש"ס עגלא תילתא:
בתר דנפיק וכו' חזר לדבריו דאילן אין בישולו נשלם רק עד ג' שנים: תושבחן לשבחא ליה לקב"ה וכו'. פירוש קודש הילולים הוא לשון שבח: ומ"ש עד הכא. פירוש זה הפשט מכאן ואילך רזא דמלה: