יראת ה' קב"ה הכי איקרי נ"ב מ' עכ"ל. ולפ"ז לא קשו קראי אהדדי דיראת ה' היא מ' וכן שמחה היא מ' בסוד כי בשמחה תצאו:
ר' אלעזר אמר פי' בא לסייע לתירוץ ר' אבא: ת"ח בני אהרן הא אוקימנא וכו'. פי' שפגמו במ' במה שהקריבו אש זרה שהיא הס"א כמ"ש הזוהר לקמן דף נ"ז ע"ב וזהו סיבת מיתתם ולכ"א לאהרן בזאת יבוא אהרן שהיא השכינה הנק' זאת שהיא שירותא לאעלא בר נש מתתא לעילא ולא יעשה כבניו. וז"ש הזוהר ביראה הוא שירותא מתתא לעילא ת"ח בני אהרן הא אוקימנא וכו':
אלא מכאן שירותא לאזהרא וכו' פי' שלא ימות כשם שמתו בניו: שיר דאיהו כפול נ"ב זווג דז"ון: דקא מזמרי בני קרח שנתבצר להם מקום גבוה בגיהנם ועליו היו אומרים שירה על אביהן ודתן ואבירם שנשארו בגיהנם וז"ש על אינון דיתבי על פתחא דגיהנם ומאן אינון אחוהון:
ביום שני אתמר פי' שנבראת בו גיהנם:
הבכור נדב וכו' אלא שקול הוא אביהו וכו' ז"ל הרב בס' הליקוטים נדב ואביהו הם נ"ה דאימא והם מגולים. ואלעזר ואיתמר הם נ"ה דאבא. והם סתומים וז"ש הזוהר בפ' אחרי מות ונדב ככולהו עכ"ל ור"ל שנדב שהוא נצח דאימא שהוא מגולה שקול כשלשתם. ואביהו שהוא הוד דאימא המגולה גרוע קצת מנדב ואינו שקול אלא כתרי אחוי: הבכור נדב דא בלחודוי נ"ב י' במספר הקדמיי כמנין נד"ב עכ"ל. ור"ל כשתחשוב האותיות מאל"ף ועד יו"ד גי' נ"ה ועם הכולל נ"ו גי' נד"ב: ואביהו בלחודוהי נ"ב ג' מילויים ה"י ה"ה ה"א עכ"ל. ור"ל ואביהו גי' א"ל כמנין ג' מלויים של אות ה' והכוונה שנדב שורשו מיו"ד דהוי"ה ואביהו מה' דהוי"ה. וצ"ע ליישבו עם מ"ש בשם הרב שנדב הוא מנצח דאימא. ואפשר כיון שבינה דאבא נתלבשה בנצח דאימא אחר עירוב המוחין כמ"ש הרב ז"ל נמצא שנדב שהוא נצח דאימא יש בו בינה דאבא שהוא יו"ד דהוי"ה. א"נ נדב ואביהוא הם בשם י"ה של הוי"ה דאימא כנודע שכל פרצוף יש בו שם הוי"ה שלו: לקביל ע' סנהדרין. נ"ב ע' סנהדרין ו"ה. שש קצוות ומלכות:
תרי מיתות הווי פי' אחרי מות כפשטה: וימותו שמתו בלא בנים וכדמפרש:
אלה והא פנחס בלחודוי הוה והול"ל זה ראשי וכו' ועוד קושיא אחרת דלא כתיב ראש הלוים א"ו רומז על פנחס שנתעברו בו נשמות נדב ואביהוא לכך כתיב אלה ל' רבים אמור מעתה אע"פ שנדב ואביהו מתו בלא בנים לא מתו מיתת נפשיהון כיון שנתקנו בפנחס. ולפ"ז מיתרצא סמיכות ובנים לא היו להם ויכהן אלעזר וכו' שר"ל אע"פ שלא היו להם בנים הרי נתקנו ע"י אלעזר שהוליד לפנחס שבו נתעברה נשמות נדב ואביהו:
תרי זוג פינחס נ"ב פני היינו יעקב פני"אל: חס אברהם. פינחס גי' יצ"חק עכ"ל ופירוש תרי זוג שני זוגות היו לו לפנחס דהיינו יעקב שהוא פ"ן ואברהם שהוא חס הרי זוג אחד. וזוג השני שהם נדב ואביהו רמוזים גם הם במלת פינחס שר"ל פני חס דהיינו ע"י פנים אלו שהם נדב ואביהו שהיו גדולי ישראל חס על ישראל והצילם מן המיתה ועיין בר"מ דפ' פנחס דף רל"ח ע"א. אבל יצחק לא חשיב ליה בשני זוגות שכיון שקנא קנאת ה' צבאות נשתתף ביצחק לפי שיצחק גם הוא מסר עצמו למיתה נמצא שפינחס הוא עצמו יצחק שגי' ר"ח: יו"ד זעירא. פי' מ':
וכל מאן דמצטער וכו' פי' כיון שיש לו צער בלבו על מיתת הצדיקים אעפ"י שלא הוריד דמעות. וג"כ או אחית דמעין:
דההוא נהר פי' יסוד אימא: ועל יובל ישלח שרשיו פי' ועל יובל שהוא יסוד אימא ישלח זעיר שרשיו ונראה שיש רמז בזה. יובל גי' מ"ח הוי"ה אהי"ה עם הכולל שהם א"וא ונודע שיסוד אבא בתוך יסוד אימא לכך יסוד אימא נק' יובל: דמתמן נפקין חיין. פי' שיסוד דאימא מסתיים בחזה דזעיר ומתגלים החו"ג שבו ומאירים לזעיר. וגם המוחין שבשני קוים דזעיר ימין ושמאל מתגלים ע"י הארת חו"ג דיסוד אימא ומוציאים הארתם לחוץ. נמצא שעיקר המוחין תלויין ביסוד דאימא. ולכך אמר הזוהר דמתמן נפקין חיין וכו':
ההוא נהר אפיק נחלין עמיקין במשח רבות פי' שכתב הרב זל"הה שיסוד דאבא בתוך יסוד דאימא וז"ש הזוהר אפיק נחלין עמיקין הם הארות אימא: במשח רבות הם הארות אבא. א"נ יובן במ"ש הרב שאחר עירוב המוחין יש ביסוד אימא גבורות דידה. וגבו' דאבא שנעשו חסדים דאימא. וז"ש אפיק בחלין עמיקין הם גבו' דידה. במשח רבות הם גבו' דאבא שנעשו חסדים דאימא:
לאשקאה גנתא פי' קו אמצעי דזעיר. א"נ לאשקאה גנתא הוא זעיר והיינו בסוד עיבור ויניקה. ומ"ש ולרוואה וכו' פי' שהו"ק היו נטיעות באבא כקרני חגבים. ובאימא נעשו אילנין והיינו בסוד הגדלות. ולכך נקט ולרוואה שהוא לשון שביעה: ומביא ראיה מפ' ישביעו עצי ה' שהם ו"ק דזעיר. א"נ אילנות הם הנשמות שהם גדולים מהמלאכים הנק' נטיעין. ולפ"ז מ"ש הזוהר דכתיב וכו' קאי על מ"ש לאשקאה גנתא שהוא זעיר: יכין ובועז נע"ג יכין הנה יכין ושם מ"ה גי' נצ"ח עכ"ל. וצ"ע כי נצח יש בה י"ג יתרים. וי"ל דקא חשיב עשרה אותיות דשם מ"ה וד' אותיות יכין וא' יתיר אין לדקדק: ובועז נ"ב ע"ה גי' אלהי"ם:
אל מקום שהנחלים פי' למ' ששם הנחלים הולכים תמיד הם שבים אליה: תרין קיימין נ"ה. נ"ב תרין ביעין ללכת בהאי צדיק. ושיעור הכתוב אל מקום שהיא המ' שהנחלים הולכים אליה הם שבים תחילה לנצח הוד כדי ללכת ליסוד ומשם למ'. לוייתן זה. פי' יסוד: דהאי כל מבסם לעתו. ושיעור הכתוב עיני כל אליך ישברו ר"ל העינים אליך ישברו אתה היסוד הנק' כל כדי לתת אכלם בעתו שהיא המ': וינקא האי עת עיין בפ' תרומה דף קנ"ה ע"ב טעם למה המ' נק' עת: דרעווא אשתכח נ"ב אדר ניסן אייר סיון: דדינא אשתכח נ"ב תמוז אב טבת שבט. דדינא אשתכח ותלייא. נ"ב אלול תשרי חשון כסלו: זמנין אית בירחי נ"ב במלוי החדש:
וזמנין אית בירחי נ"ב י"ד ימים אחרונים וזמנין אית בשבועי נ"ב אג"דו: וזמנין אית בשבועי נ"ב ב"ה: דזמנין אית ביומי נ"ב עד חצות היום:
וזמנין אית ביומי דדינין וכו' נ"ב מחצות היום ואילך: וכתיב מרחוק וכו' ר"ל אעפ"י שהק"בה מתרחק ממני עכ"ז נראה לי:
ואל יבוא בכל עת פי' אלא בעת רצון וזה כפי הפשט ולכך ר"ש חלק עליו ואמר שהכתוב מדבר ע"ד הסוד וכדמפרש: לא יטעי לחברא עת אחרא נ"ב ע"ת גי' לי"לת: ה"ג ואתמסר בידוי לא יחיד ביה לקרבא ליה לקודשא. ור"ל אעפ"י שיראה הכהן שפעמים מצד מעשה התחתונים נמסר העולם ביד עת דס"א. אע"פכ לא יחיד ביה לקרבא לקודשא. וז"ש ואל יבוא בכל עת כי אם בזאת שהיא מ' דאצילות את הכל עשה יפה בעתו. פי' כל שהוא יסוד מחובר עם עתו שהיא מ': כמה דכתיב והאבדתי וכו'. ופי' וכיון שבעדת קרח ר"ן איש שהקריבו הקטרת כתיב בהו ויאבדו ה"נ ח"ו נימא בנדב ואביהו שהקריבו הקטרת ויאבדו ח"ו. והשיב רשב"י דהיכא דגלי קרא דווקא. אבל נדב ואביהו לא כתיב בהו אבידה. והיה להם תיקון בפנחס כמ"ש הזוהר לעיל:
א"ל כתיב ואל יבוא בכל עת וכו' כתב מורינו ז"ל שר"א הוא שאמר לר"ש כתיב ואל יבוא בכל עת וכו' שהוא דבר ראשונה והשיבו רשב"י וחזר עוד לקושיא אחרת אמאי לא כתוב במה זמנא יעול. ולפ"ז ה"ג א"ל אלעזר הא אתמר וכו' דהיינו שרש"בי השיבו שכוונת הפסוק כמש"ל ואל יבוא בכל עת דהיינו עת אחרא. כי אם בזאת שהיא המ'. ולא בא הכתוב לומר ואל יבוא בכל עת כי אם ביו"הך שזה כבר היו יודעים אותו הכהנים. וז"ש וזמנא הוו ידעי כהני אלא כוונת הפ' ע"ד הסוד כמ"ש. וז"ש ואנא הכי סברנא וכו' שר"א השיג שכן ס"ל אלא בגין לאתיישבא מלה בעינא רציתי לשמוע מאדם גדול לראות אם כוונתי לדעתו. אבל אם רשב"י הוא המדבר איך יאמר לאתיישבא מלה בעינא וכי הרב אומר לתלמיד כך. הו"לל ולחידודך בעינא. אלא ודאי ר"א הוא המדבר עכ"ל מורינו:
וכד סליק ההוא ריח וכו' נ"ב מ"ן. לאתקשרא בההוא משח רבות נ"ב מ"ד והכוונה שהבינה הנקרא קטרת מעלה מ"ן. ואבא הנק' שמן מוריד מ"ד: וכדין אלין משיחן טבאן לאנהרא פי' כשנתחברו או"א יחד מאירים לפרצופים שתחתיהם: כד"א לריח. פי' לריח שהוא מ"ן של הבינה: כשמתחבר עם שמניך שהוא מ"ד דאבא. אזי הם טובים לאנהרא לספי' שתחתיהם: באינון דרגין דאיקרין שמא קדישא. פירוש יורדת הארת אבא הנק' שמן להאיר בספירות הזעיר הנק' הוי"ה:
עולמות ממש פי' בי"ע ד"א על כן עלמות וכו' נ"ב היכלות ז' כערות אסתר. ובספרא דר"ה סבא. פי' מביא ראיה לדבר אחר שעלמות הם ההיכלות. וז"ש ונערותיה הני עלמות דהיינו ההיכלות הנקראות נערותיה בסוד שבעה נערות אסתר הם בעצמם נקראות עלמות:
מאן דאמר על מות נ"ב אפי' אותם הממונים על מות אהבוך. ובגין דהאי קטרת. פי' אימא אתקטר במשחא פי' אבא. אמרה כ"י אנא בקטרת ואנת במשחא. פי' מ' אומרת שגם אני מעלה מ"ן לזעיר כמו אימא המעלה מ"ן לאבא. ואנת במשחא. פי' זעיר הוא כמו אבא שגם הוא מוריד המ"ד:
אנא וכולהו אוכלוסין יובן במ"ש הרב בסה"כ וז"ל ברוך של ברכת אבות הכוונה היא כי הנוקבא ט"ס שלה הניתונים בהיכל ק"ק דבריאה עולים יחד למעלה באצילות וכל שאר העולמות כלולים זה בזה עד שנמצאים כולם כלולים בהיכל ק"ק דבריאה והוא כלול במ' דאצילות עכ"ל. וז"ש דהא כולהו בי אחידן. ואם יעול לי מלכא באידרוי פשט הלשון הוא על זעיר ומלך דקרא הוא זעיר. אבל נדקדק הביאני המלך חדריו הוא נסתר נגילה ונשמחה בך הוא לנוכח אבל יובן במ"ש בסה"כ כי בליל שבת עולה רחל להתגדל בהיכל הבינה. ואח"כ יורדת להזדווג עם זעיר. וא"כ המלך דקרא היא הבינה. ואומרת המ' לזעיר אם יעול לי מלכא באדרוי שהיא הבינה נגילה ונשמחה בך. כי בענן אראה וכו'. פי' שאומר זעיר שאני מתלבש בענן שהיא מ' ומתראה על הכפרת. נמצא שהענן שהיא מ' היא לבוש הזעיר. ומרע"ה נתלבש בה גם הוא דכתיב ויבוא משה בתוך הענן שהיא מ'. פורשי ולא פרושי. פי' דאלו כתיב והיו הכרובים פרושי כנפים סכוכים משמע משעת עשייתם היו כך אבל כיון דכתיב פורשי סוככים. משמע שבדרך נס היו פורשים כנפיהם לפעמים:
מה בעא הכא כי בענן פי' שאומר זעיר ואל יבוא בכל עת הכהן אל הקדש מפני שאני מתלבש בענן שהיא המ' ומתראה על הכפרת. ולכך מקשה וכי הכהן היה רואה השכינה והא כהנא לא הוה חמי שכינתא. וכן ג"כ בפ' בזאת יבוא אהרן קשה דמשמע שאהרן היה רואה זאת שהיא השכינה. והא לא הוה וכו' ותירץ אלא עננא וכו'. וקליהון הוה שמע כהנא במקדשא. ולפ"ז לעולם לא היה רואה השכינה אלא מן שמיעת קול כנפי הכרובים היה יודע ששם השכינה:
תרין כרובין דכר ונוקבא פי' מט"ט וסנד"ל. ושיעור הכתוב ידין לאומים במישרים אפי' או"ה דן אותם בשעה שהכרובים הם פנים בפנים. וכדי שיהיה תיקון לעולם שלא תחרב: צדיק וישר הוא. פי' יסוד ומ':
כמד"א ופניהם איש אל אחיו פי' כשהכרובים שהם מט"ט וסנד"ל הם פנים בפנים אזי מורה שגם זו"ן הם פנים בפנים. ולכן אמר הכתוב הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים שהם זו"ן הנק' אחים: כתיב מה טוב. נ"ב חסדים. ומה נעים גבו' עכ"ל ושיעור הכתוב אימתי מתחברים טוב ונעים שהם חו"ג כששבת אחים שהם זו"ן יחד בלא משפט פי' כשמסתלק זעיר הנק' משפט ואינו מזדווג עם מ' אזי יש נספה:
צדק ומשפט מכון כסאך פי' זו"ן שהם כסא לבינה: דאתהדרו כולא למשרי אנפין באנפין. פי' שיחזרו זו"ן פב"ב ואז ירדו גשמים ויהיה שבע בעולם וז"ל הרב בליקוטים: דע שהרעב נמשך כאשר הוי"ה ואלהי"ם הם בסוד אחוריים. ולכן הוי"ה באחוריים גי' ע"ב של רע"ב. ואלהים באחוריים הוא ר' של רע"ב. אבל כשהם פב"פ אזי הוא שבע דהיינו אלהי"ם דיודי"ן שי"ן של שבע והוי"ה דיודין גי' ע"ב של שבע עכ"ל. וז"ש כאן דאתהדר כולא למשרי אנפין באנפין: אלין רברבן ממנן ל"ב ע' שרים:
ד"א בני אמי וכו' פי' ו"ק שהם בני הבינה הנק' אם המ' ולפ"ז המ' אומרת ששזפתני השמש דהיינו ת"ת דזעיר ששם מתגלה יסוד דאימא המשפיע. כי עתה בעונות אינו מסתכל להאיר לי. ועוד בני אמי הם הו"ק דזעיר בכלל. ניחרו בי וירדתי לבריאה להתלבש בתוך קליפת נוגה. מ"ט בגין דכרמי שלי לא נטרתי. פי' מי גרם לי ששמוני נוטרה את הכרמים דהיינו שאני מתלבשת בתוך קליפת נוגה כדי לשמור הע' שרים הנקראים כרמים. בגין דכרמי שלי שהם ישראל לא נטרתי. שלא החזרתס למוטב ולא יסרתם כשהיה בית המקדש לשמור מצות ותורה. וכמ"ש בזוהר בפ' זו דף ע"ד ע"א וו"ל מטרוניתא אתרחקת עמהון מ"ט בגין דמטרוניתא לא אקדימת קיסטא להאי בר לאלקאה ליה למהך בארח מישור בגין דמלכא וכו' שביק כולא בידא דמטרוניתא וכו': לאלקאה ברא ולדברא ליה באורח מישור וקשוט. ולזה נתכוון הזוהר בכאן במ"ש בגין דכרמי שלי לא נטרתי:
אחותו מרחוק פי' אחותו שהיא מ' נתרחקה מזעיר: כמד"א ואף גם זאת. פי' גם דהכא כמו דהתם מה התם אומר הכתוב ואף גם זאת דהיינו מלבד זאת שהיא בגלות. גם זעיר ואו"א יש להם חסרון ח"ו בסוד נשבע הקב"ה שהוא אבא וכו' כמ"ש הרב ז"ל. הכי נמי גם יחד דהכא אומר הכתוב כששבת אחים שהם זו"ן פב"פ. גם פרצופים העליונים שהם או"א ואריך גם הם מזדווגים ומשפיעים מוחין זה לזה. שכשיש שמחה לזו"ן יש שמחה גם באריך וכמ"ש בזוהר בפ' ויקהל דף קצ"ז ע"ב וז"ל כדין יתיב מלכא עילאה על כורסייא קדישא ואתחברת אתתא בבעלה למהוי כולא חד. וכדין איהו חדוותא דכולא. ונ"ב גם באריך וז"ש כאן בזוהר כיון דכתיב גם לאכללא כל אינון דלעילא וכו' שהם או"א ואריך ששם היא עיקר הממשלה והשליטה:
דאתחזי דיתורא איהו פי' בריש פ' זו תירץ דהכא דרגא חד. ויאמר ה' אל משה דרגא אחרא. והכא ר"א בא לתרץ תירוץ אחר כדי להורות שצריך האדם לחלוק כבוד לאביו ולרבו ולא ידבר בפניהם. ואגב אורחיה תירץ הכתוב: ומלה דא גרים להון דטעו ביה. כתב מורינו זצ"ל שר"ל על דבר דאקדימו בחיי דאבוהון וכו' גרם להם שטעו ועשו עון גדול מזה שהקריבו אש זרה. וז"ש בסמוך מאן גרים להון טעותא דהיינו שמרע"ה היה תמיה מי גרם להם טעות זה שהקריבו בו אש זרה ואמר לו הקב"ה בקרבתם וכו' שדחקו שעתא בחיי אבוהון הוא גרם להם טעות זה שהקריבו אש זרה: דא כרסי יקרא נ"ב מ' היורדת בבריאה ונעשית כסא לאצילות: דכתיב בה בטח בה וכו'. נ"ב שלא יאחזו בה החיצונים כי הוא מאצילות: מלכא דשלמא דיליה. פי' זעיר: ס' גבורים נ"ב ה"ג המתפשטים בו"ק ונעשים בה ס' והם ה' עלין תקיפין עכ"ל. ור"ל שה' גבורות מתפשטים עד הוד וכללותם ביסוד הס ס' ומשם ניתנו אליה: דההוא נער נ"ב מט"ט זעיר בסוד ו"ק: בע' אלף נ"ב. פי' ע' סנהדרין ז' נקודות אֱלהִים: מאינון גבורן תקיפין נ"ב גבורות האצילות:
דההיא גבור' עילאה דקב"ה פי' שורש ה' גבו' אלו הם מהבינה המתלבשת בזעיר וז"ש דההיא גבורה עילאה שהיא בינה המתלבשת בזעיר שהוא קב"ה ומ"ש הה"ד מגבורי ישראל. פי' שאימא נותנת הגבורה לזעיר וע"י באה למ' ולכ"א מגבורי ישראל. א"נ י"ל גבורה עילאה דקב"ה גבורה דזעיר: כד ינקא מסטרא דימינא פי' כשמקבלת המ' מצד החסדים דזעיר. אזי מחלקת המזון לתחתונים. ואי גרסי' מסטרא דדינא א"ש ג"כ: מאי טרף נ"ב ר"ל שנותנת להם כח הגבורות עכ"ל. ור"ל טרף הם רפ"ח ניצוצות ע"ה טרף שהם גבו'. ומ"ש וטרף ואין מציל. פי' שהמ' מבררת רפ"ח הנז' ואין מציל מידה: מארי דיבבא ויללה. נ"ב כי מהם מקבלים יצירה ועשייה הנקרא יבבא ויללא: חגור חרבך על ירך גבור. חגור חרבך שלא ינקו הקליפות מהיסוד הנק' ירך ובפרט מיסוד דנוקבא כמ"ש הרב שתאותם לינק משם. ואז תהיה גבור. וז"ש נמי איש חרבו על יריכו. דהיינו כל אחד בידו חרב שהוא כח א' מהשכינה הנק' חרב כדי לשמור הירך. ומ"ש על ירכו לפי שכולם יונקים מהיסוד הנק' ירך נמצא שהוא שלהם לכן אמר איש חרבו על יריכו:
מפחדא דגיהנם נ"ב כדי שלא יתאחזו החיצונים בחרב עליון בסוד גבורה דאצילות:
מההוא אתר דאיקרי פחד פי' גבורה דזעיר:
בלילות בזמנא וכו' ושיעור הכתוב איש חרבו על יריכו ומהיכן קבלו גבו' אלו אמר מפחד שהיא גבו ה דזעיר ומ"ש בלילות ר"ל אימתי שומרים שמירה זו בלילות שהוא זמן הדין:
ובסע"ה דף ל"א כ' וז"ל ונל"עד לתרץ הדקדוק במ"ש בזוהר בפ' אחרי מות דף ס' ע"א שדורש שם זה הפסוק ואמר שם ששים גבורי' סביב לה דאתאחדן בסטרהא מדינא קשיא ואיקרון שתין פולסי דנורא. וסודו הוא כי יש סוד ק"ך צירופי אל"הים שהם נמשכין ממוחין דקטנות וכאשר המוחין דשמות אל"הים יורדים ליסוד נעשים ששים. והם השתין פולסין דנורא. ששם אל"הים מדתו של יצחק שם אלהים דינא קשיא. ולפיכך נעשה מהם הח"רב כי ר"ח מחרב גי' יצח"ק ויורד לבי"ת שהיא מלכות אין בית אלא אשה ונעשה חר"ב. וכאשר אלו הס' גבורים יורדים ליסוד משם מאירים למלכות כי הדעת של המ' הוא מכוון כנגד היסוד. וכאשר מאירים בה בסוד עמוד האש שהם גבו' שומרים אותה וזש"ה הנה מטתו וכו' ולכן אמר בלשון זכר כי הם מגבורי ישראל שהם ביסוד שהוא זכר: אך ידוע כי הם יורדים למטה ואינם נשארים ביסוד בעת הגדלות. לזה אמר כולם אחוזי חרב ומבואר בזוהר שם וכל דא מאן אתר נטלין אלו הס' פולסי דנורא. מפחד שהוא גבורה קשה כי סוד גבורה הוא היד העליונה שנתגלו שם הה"ג גבו' קשות בסוף האצבעות. כמ"ש באידרא:
וזה היד שהיא גבורה דזעיר אוחז אלו הס' גבורים בהכרח באיזה מקום שיהיו הס' גבורים בהכרח הם אחוזים ביד זעיר שהיא גבורה קשה וז"ש אחוזי חרב. ומ"ש מלומדי מלחמה. שלא להגבורים המלחמה כי הם כמו כלי זין ביד המלך רק שהם יודעים רמזי טכסיסי מלחמה כמו חיל המלך. וכמו שהראש מלמד אותם תכף הם עושים וכן בכאן הם מלומדי מלחמה כביכול המלמד אותם ומנהיג אותם בהכרח. אמר עוד איש חרבו על יריכו הוא ירך שמאל כמ"שה חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך כי עיקר אחיזת החיצונים היא בהוד בסוד כל היום דו"ה ששם כל הדינים. לזה צריך שבחי' החרב יהיה מלובש שם כי החרב שהיא גבורה קשה אין להם בה אחיזה ואדרבה הם נשברים לפניה. כי אין להם אחיזה רק בגבו' חלשות ולפי מ"ש האר"י ז"ל שהחרב הוא מבינה וידוע דבינה עד הוד אתפשטת וזהו חרבו על ירכו מפחד בלילות לפי מ"ש בזוהר שהכתוב מורה לנו מאיזה מקום הם אלו הגבו' הם מפחד. ומלת בלילות מפרש שם הזוהר בזמנא דאינון אתפקדן למיעבד דינא. והוא על דרך מש"ה ואל זועם בכל יום זועם על מארי דדינא. כי השכינה אומרת שמריני מידי פ"ח. כי ח"ו כשמסתלק משם מ"ה א' שבתוך וא"ו נשאר ד"ם וזו הא' היא אהי"ה בריבועו ג"כ גי' ד"ם והשכינה כשמקבלת ש"ו מבחי' אלו אזי היא דלה ועניה לכן אומרת שומרני מידי פ"ח ועם ד' שלה נעשה פחד ואז נאחזים מארי דדינא והשומרים שהם הס' גבורים צריכין לגרש אותם. וז"ש איש חרבו על ירכו מפחד זה שהם בלילות שרוצים לעשות דין כמ"ש הזוהר עכ"ל:
זממה שדה פי' זממה להיות בחי' שדה זרועה פנים בפנים. ותקחהו לה כי כן היה: וכל חית השדה נ"ב היא עולם הבריאה ישחקו שם להיות מ"ן למ' דאצילו'. שם אניות. נ"ב הנשמות. ממרחק ודאי. נ"ב מהמוח. מריש' דמוחא פי' חכמה דזעיר שהיא ראש המוחין דזעיר:
ומעילא דרישא נ"ב כי הוא יונק מהמוחא דע"ג קרומא עכ"ל ור"ל מאוירא דע"ג קרומא שנק' גם הוא מוחא עילאה וכמ"ש באוצ"ח. תביא לחמה נ"ב לחמה ג' הוי"ות עכ"ל ור"ל לחם גי' ג' הוי"ות: אלף ות"ק. נ"ב בסוד א"ל שד"י אל"ף ושד"י עכ"ל. ור"ל א"ל שד"י במילואו גי' אל"ף ומילוי שד"י לבד הוא ת"ק הכל אלף ות"ק. ונל"עד שהם ט"ו גבו' שהגבו' שרשם בדעת ומתפשטים בגוף וכללותם ביסוד הם ט"ו גבו'. כל אחד כלולה מעשר ועשר ממאה הם אלף ת"ק:
מארי תריסין נ"ב מגן בריאה מארי דשולטנותא נ"ב אין פועלים דין רק שומרים: ד' מפתחן רברבן נ"ב ח"ג כ"ה דיצירה: תנינייא אזלין פי' י"ב מלאכים הנושאים הכסא: תחות ספינה דהאי ימא רבא נע"ג ימא רבא תחת מ' דבריאה עכ"ל. ונל"עד שהספינה הוא המסך שבין בריאה ליצירה שהוא שומר אורות הבריאה שלא יפלו ליצירה. וי"ב מלאכים אלו הם ביצירה והם תחת מסך הבריאה וז"ש תחות ספינה דהאי ימא רבא:
דא אזיל לסטרא דא וכו' נ"ב זה פונה צפונה וזה פונה נגבה ד' חיזו דאנפין אתחזיין בהו פי' שכל אחד כלול מארבעתם משור נשר אריה אדם: וכד אתכלילן בחד כתיב ודמות וכו' פי' שכולם הם פני האדם שהוא העיקרי:
אפי רברבי נ"ב ח"ג אפי זוטרי נ"ה תרין סלקין ושאטין נל"עד הם שנים אנשים מרגלים כדלקמן: אלף טורין נ"ב נוגה דבריאה נקרא אלף טורין כי אל שד"י בבריאה: משקיו דההוא ימא נ"ב רחל: וסלקין לימא אחרא נ"ב יונקים מלאה עכ"ל ור"ל שע"י יניקה שיונקים מרחל ולאה הם מתבררים ועולים. בשערהא נ"ב הם הדינים שנא' מי ימלל גבורות ה' דסגיאין אינון:
תרין בנין וכו' נ"ב שני מוחין דדכורא דנוגה דאצילות: וישלח יהושע בן נון וכו'. פי' הרב בס' ק"י וישלח יהושע בן נון היא מ' דאצילות. שנים אנשים מרגלים הם חו"ב דזעיר דנוגה דאצילות שנתנה להם רשות לינק מהקדושה ביום. ולפי שהיום הוא רחמים ואין בו דין כמו הלילה לכ"א חרש דהיינו בחשאי אבל תרין צפרין שהם חו"ב דנוקבא דנוגה דאצילות הם יונקים בלילה בגלוי כמ"ש בפ' ויחי עכ"ל: תרין בנות נ"ב תרין מוחין דנוקבא דנוגה עכ"ל. והיינו תרין צפרין הנז' בפ' ויחי ע"ש: אז תבאנה שתים נשים זונות כתב הרב בס' ק"י כי השתי נשים הם ב' מוחין דנוגה דבי"ע בין דדכורא בין דנוקבא עכ"ל. ולפ"ז מ"ש הזוהר והיינו דתנינן דכתי' אז תבאנה וכו' אינו ר"ל דתרין בנות הנז' הם שתים נשים זונות. שהרי תרין בנות הם חו"ב דנוקבא דנוגה דאצילות: ושתים נשים זונות הם חו"ב דנוגה דבי"ע כמ"ש הרב ז"ל. אלא כוונת הזוהר שמביא ראיה כמו שאלו השתים נשים זונות שבאו לשלמה הם קליפה דנוגה. גם בנות האדם דקרא הם קליפה דנוגה:
ולא מקדמת דנא כי אז נכנעו ונשים משלו בו. פי' שתים נשים זונות מושלים בישראל ע"י עונם. ועיין בפ' ויקרא דף י"ט ע"ב: ע' ענפין נ"ב ע' שרים: בין נוני ימא נ"ב חיילים שביצירה: כולהו סומקי נ"ב בעלי רוגז. ענפא חד סומקא נ"ב סמ"אל:
וכולהו אתחפיין בשערהא פי' שיש להם יניקה מהשערות שהם דינים דמ': מארי דלישנא בישא. פי' כולם מדברים לישנא בישא ומקטרגים: מקפץ על טורין נ"ב היכלות זכרים: מדלג על טינרין נ"ב היכלות נוקבין. עייל בנוקבא דתהומא רבא. פי' בינה דבריאה דקליפה כמ"ש הרב: מארי דרומחין נ"ב כוחות הטומאה: סחרנייהו דאינון שתין עילאין. פי' אלו מלאכים שמצד הדין סובבים על ס' גבורים ומ"ש דסחרניה דהאי ערסא. ר"ל והששים גבורים סובבים על המ': מקמיה יקומון פי' מכח הארתו יש להם קיום: אחידן בד' סטרי עלמא. פי' ארגמ"ן. כולא עאלין וכו'. פי' הכל נכלל במ' הנקראת מטה. וז"ש דאשתכח לעילא ותתא שהמלכות אשתכח לעילא ותתא: וע"ד כתיב הנה. פי' הנה מטתו שלשלמה:
חולק שמא קדישא הוא זעיר הנק' הוי"ה: ומהאי אתר נפקי מבועין הוא חכמה ונחלין מוח בינה. א"נ מבועין הם ה' חסדים. ונחלין ה' גבורות: ומתערין מינה רזי אורייתא כדין וכו'. פי' שעיקר סודות התורה הם בפרצופים העליוני' שנק' קדש באמיתות כמ"ש הזוהר וכל מלין דעתיק יומין רזין עילאין אינון. ולכך המ' כשמוציאה רזי תורה נק' לשון הקדש דהיינו לשון שהיא המ' מקבלת מפרצופים העליונים הנק' קדש: תרין קיימין נ"ב אל תתמה ייחס תרין ביעין בלישנא דתרין קיימין. כי כן הדרך בזוהר: חכמה זעירא נ"ב מ': לשון למודים פי' לשון שהיא המ' מקבלת מנ"ה הנק' לימודים. וקשה שהרי הנבואה גדולה מרוח הקדש כנודע: וא"כ איך אמר הזהר רוח הקדש רוח שמקבלת מאבא שהוא גדול. ולשון לימודים כשמקבלת מנ"ה ונפיק לקדישי עליונין שהם הנביאים. ונ"ה הם אור קטן מאבא. וי"ל כשאבא מאיר במ' הוי הארה בעלמא כיון שהוא אור רחוק. אבל מנ"ה שהם קרובים אליה מקבלת מהם אור גדול:
וכי מה בין האי להאי פי' מאי סמיכות ויהי שלום וכו' לוה' נתן חכמה לשלמה דמשמע שע"י חכמה שנתן ה' לשלמה היה שלום בינו לבין חירם. ותירץ שבחכמתו הורידו לגיהנם וכו' ושדר ליה פתקין וכו':
דיוקניהון אתחקקן לעילא ולפ"ז מ"ש הכתוב הראני את מראיך השמעיני את קולך הם הצדיקים העוסקים בתורה שדיוקניהון אתחקקן לעילא וקב"ה משתעשע בהו ושומע קולם והאי דאמר מראיך וקולך כיון שהצדיקים הם בניה כאלו הם מראיה וקולה. ומתעטרא בכתרא קדישא פי' תורתו עולה בסוד מ"ן למ' הנק' כתרא קדישא שהיא כתר לבי"ע: וחריב לון בסוד עולם התהו:
אתתקן הוא בתיקונוי כתב הרב ז"ל כי סוד התיקון הוא המעטת האור כדי שיוכלו התחתונים לקבלו: הה"ד מה שהיה כבר נקרא שמו. זה פסוק אחר הוא בקהלת ו'. וההוא חולקא קדישא נראה שהוא המלבוש שהיה להם קודם בואם לעוה"ז שאי אפשר שיהיו שם ערומים א"נ חלק הטוב שהיה להם בנשמותם קודם בואם לעוה"ז. האי נהרא. פי' יסוד הבינה: ה"ג בשעתא דמזדווג עמיה. זווגא בההוא נתיב. פי' יסוד דאבא. כדין כתיב עד שהמלך במסיבו. פי' עד שהמלך שהוא זעיר מקבל המוחין דאבא הנק' מסבו. אזי נרדי שהיא היסוד נתן ריחו במ':
בהאי דרגא קדישא הוא ר' אלעזר שהוא דוגמת היסוד שמקבל מלמעלה והוא משפיע למ' ולבי"ע. כך ר' אלעזר כל מה שלמד מאביו עכשו יאמר אותו כדי לזרז את החברים:
וז"ש ורבי אלעזר בריה לימא וכו' אלין אינון נצח הוד יסוד. פי' נה"י דזעיר שמהם נבנית המ' הנק' באר כמ"ש הרב ז"ל שנצח דזעיר ממנו נעשה קו ימני דנוקבא שהוא חח"ן. ומהוד דזעיר נעשה קו שמאלי דנוקבא שהוא בג"ה. ומיסוד דזעיר נעשה קו אמצעי דנוקב' שהוא דת"י:
אתזנו עילאין נ"ב בי"ע ותתאי נ"ב עולם התמורות. דקיימא עלה מסטרא אחרא. פי' מצד אחר שהיא צד הדין. אלין אינון שית וכו'. פי' עדרים דהאי קרא אינו כמו עדרים דקרא דלעיל מניה. דכתיב כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים וכל אחד לפי עניינו. מבועא דנחלא. פי' בינה. בי"ג מכילן אתקשר וכו'. פי' י"ג תיקוני דיקנא דאריך הם משפיעים הארה לכל פרצופי האצילות. ומ"ש וכל מהימנותא דקב"ה בתלתא אסתימו. פי' הם אריך ואו"א. שאו"א הדיקנא דאריך חופפת עליהם והם בכלל אריך. והם משפיעים שפע לכל העולמות. ושמא קדישא וכו'. פי' זעיר. כברכתו דכל מכילא ומכינא. פי' כל אחד מהשבטים מקבל שפע מי"ג תיקוני דיקנא. ומתעטרן ונייחין ברישא חדא היא רישא דזעיר. שהאורות של י"ג מכילין נייחין עכ ראשו בסוד אור מקיף. ומ"ש ותמן מתעטרין ברישא דמלכא. פי' אח"כ נכנסים בתוך פנימיות זעיר. וחכמה דזעיר שנעשית מחסד דזעיר בסוד ב' שלישי החסד שעלו ונעשו חכמה דזעיר כנודע. היא מקבלת הארה תחלה וז"ש ותמן מתעטרין ברישא דמלכא ההוא דאיקרי בדרגא עילאה דחסידות. וחסידים ירתין כל ההוא כבוד דלעילא. פי' החסידים מקבלים הארת הזעיר הנק' כבו"ד לפי שמקבל מל"ב נתיבות חכמה. והוא קשרא עילאה. פי' כבוד הנז' שהוא זעיר. הוא הנק' קשרא עילאה:
ונקט ג' לשונות אלו נגד עיבור ויניקה ומוחין דזעיר א"נ נגד ג' כלים שבו א"נ נגד חב"ד שבו. א"נ קשרא עילאה נגד אבא שמקבל זעיר ממנו. קשרא קדישא נגד בינה בסוד יובל היא קדש תהיה לכם. קשרא דמהימנות' נגד מ' הנק' אמונה שהזעיר מכריע בין בינה ומלכות בסוד עד תאות גבעות עולם:
פרשתא דא למה פי' ענין הגורל שכתוב בפ' וענין והשעיר יעמד חי וכו' וענין ביד איש עתי וכו' מה עניינם ולמה נכתבו בתורה. שכל אלה תירצם לקמן ר"ש במתק לשונו. דאינון מאללי ארעא בכל יומא ויומא. ז"ל הרב בס' ק"י שנים אנשים מרגלים הם חו"ב דדכורא דנוגה דאצילות ואותו של חכמה נמתק יותר ונשאר גורל אחד לה'. אך השני מוח בינה דדכורא דנוגה ניתן ביוה"ך שהוא ג"כ בחי' בינה לעזאזל שהם ז"ון דנוגה שנק' עזים בפ' תרומה וכללות שניהם נק' עזאזל כמו צלמות ומצולות צל דכורא מות נוקבא. וכשניתן השעיר לעזאזל שמחים בו ואז נאמר ותשליך במצולות ים כל חטאתם כנז' בפ' אחרי מות בד' ס"ג ע"ב יען הם מצולו' דנוקבא דקדושה עכ"ל הרב ז"ל ובזה מובן לשון זה. דכתיב כי חלק ה' עמו. פי' שהזעיר לקחם לחלקו. על במתי ארץ דייקא. פי' במתי ארץ הם ציון וירושלים שהם יסוד ומ' דנוקבא. ועל במתי הוא זעיר שהוא למעלה מהם כמ"ש בפ' יתרו דף פ"ג לחד פירושא. נמצא שהם דבוקים בזעיר. דהא אינון אתאחדן לעילא לעילא. פי' לעילא במ' לעילא בזעיר על דייקא בגין דיתבסם מטרוניתא. פי' כדי לבסם המ' שהיא למעלה משני שעירים שהם חו"ב דדכורא דנוגה דאצילות:
אמאי חד לה' פי' שכיון ששני שעירים הם חו"ב דדכורא דנוגה אמאי חד לה' היה לנו לשלחם שניהם לעזאזל שהם ז"ון דנוגה דבי"ע. ואמאי א' לה'. ?ותירץ ח. שהוא חכמה הממותק יותר נשאר לה'. ובינה שהוא דין שולחים אותו לעזאזל וכדמסיק. יתיב האי גבאי. פי' חכמה שהוא מתוק יותר נשאר גורל א' לה' והשני שהוא מוח בינה דזעיר דנוגה דאצילות יזיל וישוט בעלמא. האי שעירא אחרא פי' שעיר שמשלחים ישראל לעזאזל שהוא דוגמת מוח בינה הם':
וההוא גרדינא דנפיק וכו' פי' מוח בינה הנז': כהנא יהיב עדבין לעילא פי' חסד מטיל הגורלות על חו"ב דזעיר דנוגה שהם שני שעירים שלמעלה א"נ כהנא הוא מיכא"ל. דקב"ה אסתכם על ידוי נ"ב דקב"ה עשר ספירות על ידוי עשרה אצבעות. והכוונה שעשר ספי' הסכימו שהעונות של ישראל יהיו על ראש השעיר: החי דייקא לאכללא ההוא דלעילא. פי' מוח בינה הנז' שהוא נגד השעיר שמשלחים לעזאזל. ואשתאר עליה כל ההוא חובה. פי' על אותה הבהמה שהיא קרבן תודה נשארו עונות אותו אדם שהקריב התודה. ושיעור הכתוב והתודה אשר חטא. והיכן ישארו אותם העונות עליה. והא כתיב ולא יזבחו וכו'. פי' ושליחות זה שמשלחים השעיר לעזאזל נראה כמקריב קרבן לחיצונים ח"ו. ותירץ דהתם היו מקריבים לשעירים. והכא לקב"ה אתעביד והקב"ה אמר לנו שנשלח אותו שוחד לעזאזל. ומ"ש ובג"כ לא כתיב וכו' פי' דאלו כתיב זבחיהם שעירים הוה משמע אפי' שעיר עזאזל בכלל לא יזבחו. אבל כיון דכתיב לשעירים משמע דוקא כהאי גוונא שהיו מקריבים קרבן לשעירים הוא דאסור. אבל הכא שמקריבין אותו להקב"ה ואח"כ משלחים אותו לעזאזל אינו בכלל זה:
שתום העין פי' מלשון משנה כדי שישתום דהיינו לשון פתיחה וכמ"ש רש"י ז"ל והיינו שפותח עין אחד שהיתה לו להזיק לאדם. וז"ש בכל אתר דעיניה שלטא אתלטייא מכחלא עינא פי' עיניו נראית כמו שמכחל אותם בכחול. ומ"ש ולא מסתכל במישר הוא סימן אחר שהסתכלותו אינה ביושר. לאתר דאתקרי מצולות ים פי' הם זו"ן דנוגה דבי"ע שהם נק' צלמות. צל דכורא מות נוקבא כמש"ל בשם הרב:
באן אתר הוה מתקשרא פי' שהוא כנגד מוח חכמה הנז' והקדושה של חכמה שבנוגה מתברר ועולה למלכות. ולבתר דא מתקרבין הני. פי' אחר שעושים השני שעירים של מטה אזי מתקרבים שני שעירים העליוני' ומתבסמים. שיר השירים חכמה זה הפך ממ"ש בפ' בא בדף ט"ל ע"א שיר השירים לקבל חסד וכו' ונלע"ד שהכל אמת שחג"ת הם ענפי חב"ד. שיר השרים לקבל חכמה שבו רזי תורה ואהבה כנגד חכמה שהיא רחמים. קהלת יש בו דברי כבושין ננגד בינה שהיא דין. אלא משלי במה הוא רומז לדעת. אלא כל אינון קראי בתרי גווני וכו.'. פי' חצי הפסוק הוא לטובה כמו החסדי' וחציו. לרעה רומז לגבורות. הכי הוא ניחא דרוחא כמו מים קרים. פי' כמו הגשמים שהם הנאה ושמחה לעולם כך שמועה טובה שהיא אשת רשב"י שנתרפאת היא שמחה ורשב"י ע"ה תלה הקטנה בגדולה שהגדולה היא הגשמים שהם מים קרים. והקטנה היא שמועה קטנה:
מההוא אתר מקדימן ליה שלם וכו' ושיעור הכתוב אם עוסק בתורה אזי שמועה טובה באה לו מהמ' הנק' ארץ שהיתה רחוקה ממנו תחלה. וכתיב מרחוק ה' נראה לי. פירוש כיון שעוסק בתורה בלילה ה' נראה לי בסיהרא פי' בלילה כדמוכח לקמן. בין הערבים בעת מנחה:
מארי דיבבא נ"ב הם ביצירה בסוד יוצר אור:
משבחן במילי תושבחן פי' אותם המלאכים שהם אלף ות"ק וחמשים רבוא הם משבחים להקב"ה בבקר והם מארי דיבבא שהם מיצירה. ור' יוסי בא לפרש דברי ר' יהודה ולסייעו:
אתער לאברהם פי' החסדים שהם בחי' אברהם שמתעוררים בבקר. מארי דיללה נ"ב דעשייה:
דאתער קב"ה ליצחק פי' שבין הערבים הוא שעת המנחה שהיא בחינת גבורה שהוא יצחק דעברין על פתגמי אורייתא נ"ב נידון משפט הרשעים בלילה עכ"ל: ור"ל שמעת מנחה מתחילי' הדינים נדון הרשעים בלילה:
ויומא אתפני פי' שחצות היום הראשון הוא בחי' חסד. ומחצות ואילך בזמן המנחה הדינים מתגברים. בצלותא דמנחה וכו' מכאן ראיה למ"ש בסמוך שאלף ות"ק ותשעים אלף רבוא שהם משבחים בין הערביים הוא זמן מנחה. בזמנא דמטי ליליא מכאן ג"כ ראיה שאלף ות"ק וארבעין ותמניא דלעיל שמשבחים בסיהרא הוא בלילה. משמרה ופלגא דעת הזוהר כדעת ר' נתן דס"ל בש"ס דברכות שלש משמרות הוי הלילה ולא כרבי דס"ל ד' משמרות הוי הלילה:
כד רעווא אשתכח בצפרא פי' ר' יהודה פליג על ר' יוסי שאמר מחצות לילה ואילך אומרים תהלות. ור' יהודה ס"ל שאין אומרים תהלות רק בבקר. תהלות ה' מבשרין נ"ב אומרים שירותדמ' תהלים. א"ר יוסי פי' חזר לסברתו שמחצות אומרים תהלות. תנא א"ר אבא. פי' בא לסייע לר' יוסי ולפרש ענייני הג' כתות הנז' היטב. והממונה אשר עליהם חוץ ממ"ש ר' יוסי לעיל בשעתא דמטי ליליא אינון אלף וכו' ואמריו שירתא וכו'. ואלין אמרין שירתא עד דאתפליג ליליא וכו' ור' אבא פליג וס"ל שבחצות הראשון שכיך כולא ופטרא לא אשתכח עד דאתפליג ליליא. משמע שלדעתו אין אומרים שירה רק מחצות ואילך ובחצות הראשון דוממים. ומבשרי תהלות מחצות ואילך אומרים תהלות כסברת ר' יוסי דלעיל:
ועאל לשמשא נ"ב כי בחול הזווג ע"י מט"ט:
דאשתעי מטרוניתא במלכא פי' הוא זווג יעקב ולאה בסוד ויהי בבקר והנה היא לאה. א"נ זווג זה הוא זיווג יעקב ורחל הנעשים בשחרית דחול כמ"ש הרב זלה"ה:
חוטא דברכאן נ"ב כי הוא יורד תוך החוט. בשעתא דאושיט מלכא ימינא וכו' גם בכאן יש לפרש הב' פירושים הנז' כי הלשון יסבול ב' פירושים. והשתא אחרית הוא דילה דמסתלקין דינהא וכו'. לפי' הראשון שעל לאה מדבר. ר"ל שעיקר הזיווג הוא בקדרותא דצפרא שאז מסתלקים דיניה. ולפי' הב' שעל רחל מדבר ר"ל שבחצות ממש יורד כתר רחל לבריאה וט' ספי' דידה לוקחת אותם לאה בהלואה כמ"ש בסה"כ בדרוש ק"ש שעל המטה. ולכך הם דינים. וע"י תורת הצדיקים שעוסקים בתורה מחצות עד הבקר אזי מעלים כתר דידה ונקשר בזרוע שמאלי דזעיר ואח"כ בתפלת שחרית מעלים ט' ספירותיה ומתחברים עם כתר דידה ונגמר פרצופה ואז מזדווגת עם יעקב בנפילת אפים כמ"ש הרב ז"ל:
וז"ש דכד אתפלג שירותא הוה דהיינו מחצות ואילך מתחיל כתרה לעלות מבריאה לאצילות ע"י עסק התורה דמחצות ואילך ועדיין הוא דין. אבל בשחרית הוא אחרית דילה וז"ש והשתא הוא אחרית דילה דמסתלקין דינהא וכו'. ה"ג לכרשא עלה גדפוי ונ"ב כמד"א ופרשת כנפיך על אמתך. וע"ד דבר ויקרא ארץ. פי' שחג"ת הנז' נמשכים למ' הנק' ארץ. ושיעור הכתוב אל אלהים ה' שהם חג"ת דבר ויקרא ארץ דהיינו שנמשכו לארץ שהיא מ'. ודבר לשון הנהגה שמנהיג הקב"ה את חג"ת למ' הנק' ארץ. ומכאן משמע כפי' השני שעל רחל מדבר שהיא נק' ארץ כנודע. וא"כ מ"ש וקב"ה מליל עמה בהו הוא פרצוף יעקב וכן מוכח נמי בפ' בהר סיני בדף ק"ח שאמר שם כיון דאתי צפרא אשתכחו משתעיין ברזא ונ"ב זיווג יעקב ורחל. א"כ הכא נמי שאמר כד אתי צפרא ומטרוניתא אתחברת עם מלכא וכו' הוא זווג יעקב ורחל ג"כ:
ר"א הוה יתיב וכו' קשה מה ענין זה לפרשה זו וכן מ"ש לעיל ר"י פתח דבר ויקרא ארץ וכו' מה שייכות יש לו. וי"ל ויצא אל המזבח וכו' היא המ' וכדמסיק בדף ס"ו ע"א. לכן הביא פ' דבר ויקרא ארץ שהיא המ'. וכן ענין ר"א שאמר ג' דרגין אינון וחד מינייהו היא המ' וכדמסיק. ה' הוא האלהים. פי' דין ורחמים מחוברים כאחד. ולהורות לזה לכך הוי"ה היא בניקוד אלהים. ולזמנא באתר דאית רחמי וכו'. פי' כשיהיה הדין ודאי שם הרחמים שהקב"ה רחום בדין אבל כשיש רחמים פעמים יהיו רחמים פשוטים בלי דין. ופעמים יהיה בו דין. ולכך ברישא אמר ידענא דבאתר דאית דינא אית רחמי. ולא אמר לזמנא דבאתר וכו'. ובסיפא אמר ולזמנא באתר וכו':
א"ל ת"ח פי' כשהקשה לו על תירוץ א' חזר לתרץ לו תירוץ אחר שהוי"ה בניקוד אלהי"ם הוא להורות שהרשעים מהפכים רחמים לדין וזה כפי הפשט. אבל ת"ח רזא דמלה הוא כפי הסוד. תלת דרגין אינון. פי' בינה גבו' ומ' וכדמפרש. ומתקשרי בחד נ"ב בא"ס המייחדם. ולא מתפרש דא מן דא פי' שכולם בחי' גבורה ולכן אינם נפרדים זה מזה: כולהו נטיען הם פרצופי הזכרים ובוצינין הם פרצופי הנקבות שהם משם ב"ן שהוא דין. וכל זה באבי"ע: כולהו נהירין נ"ב בחסד. ומתלהטן נ"ב בדין. ומשתקיין נ"ב לצורך חיות. ומתברכן נ"ב לצורך זווג.
מההוא נהרא וכו' פי' יסוד אימא דכולא כליל ביה. פי' שיסוד דאימא כולל כל מוחין דאימא לפי שהוא אמצעי ומכריע ביניהם. וכללא דכולא ביה נ"ב יסוד דאבא. לגנתא נ"ב זעיר: בגין דעדן פי' אבא:
ופתחין בה פתחן נ"ב פי' נש"ב: הא מסטרהא דינין מתערין איתא באוצ"ח כל מקום שתמצא בבינה דינין נפקין מסטרהא הוא בתבונה שהיא מהחזה ולמטה דבינה. הו"יה הא דרגא חד. פי' הוי"ה בניקוד אלהי"ם שהיא בינה. דרגא תניינא פי' גבורה. מסטרא דהאי קדמאה נפיק. פי' גבורה יצאה מבינה והאי איקרי אלהי"ם באלין אתוון. פי' שבגבורה הם אותיות אלהי"ם ממש ולא הוי"ה בניקוד אלהי"ם כמו בבינה. ושירותא חד נ"ב נ"ל משום דרישא דמלכא בח"וג איתתקן ונמצא שהגבורה שירות' חד מזעיר בסוד כלי הבינה. וביה אתאחיד. פי' בינה אחוזה בגבורה. ז"ש ובגין דאתאחד האי בהאי כתיב ה' הוא האלהים שה' הוא בינה ואלהי"ם הוא גבורה. א"נ י"ל וביה איתאחיד גבורה אחוזה בבינה הנז'. והאי שמא וכו' פי' אדנ"י. א"נ שם אלהי"ם שהוא בבינה וגבורה ונשלם במ' שגם היא נקראת אלהי"ם וז"ש באתר דא אישתלים:
אהי"ה דא כללא דכולא פי' אריך ועיין פ' ויקרא בדף י"א ע"א: בתר דנפקי מניה שירותא וכו'. פי' אחר שיצאו מאריך אבא הנקרא שירותא וההוא נהר שהיא בינה נתעברה בזו"ן. כדין איקרי אשר אהי"ה שהם או"א אשר אב"א שהוא ראש. ואהי"ה בינה: אהי"ה זמין לאמשכא ולאולדא כולא. פי' כמ"ש הרב שאהי"ה מורה על העיבור. ומ"ש אהי"ה כלו' השתא אנא הוא וכו'. פי' חזר לפרש הענין היטב שאהי"ה הא' הוא אריך. אשר אהי"ה הם או"א. ואימא נתעברה: ולאתגליא שמא עילאה. פי' זעיר הנקרא הוי"ה. אהי"ה דא הוא פרטא. פי' בינה. ואהיה הג' הזה מורה על זמן הלידה דזעיר שאימא ילדתו כדמפרש בסמוך ולכך קראה פרטא. ואי גרסי' הוי"ה דא הוא פרטא א"ש שהוא זעיר הנק' הוי"ה: אשר בקיטורא דעידונא. פי' בקשר העדון שהוא אבא הנק' עדן. קסטירא עילאה שהיא אימא בחברותא אשתכח. דהיינו שמתחברת עם אבא ומזדווגים ומתעברת מזעיר. ולכך נכתב ע"ג בקיטורא קשר וע"ג קסטירא אוהל כי אהל היא בינה:
כמד"א באשרי פי' שבינה נק' אשר על שם שמתחברת עם אבא הנק' אשר שהוא ראש:
אהי"ה זמינא לאולדא פי' אהי"ה הג' מורה על זמן הלידה וכדבסמוך. ה"ג לבתר אפיק ההוא נהרא דאיהו אימא עילאה. ור"ל שאריך הוציא אימא המזדווגת עם אבא ומתעברת בזעיר. ואמר הוי"ה דא פרטא פי' זעיר הנק' הוי"ה. איזדהר דלא למיכתב שמא קדישא. פי' ר"א היה כלול בכל והיה סופר מובהק לכך אמר לו אביו איזדהר וכו'. כללא דדכר ונוקבא. פי' ו"ד דיו"ד הם זו"ן נמצא שהיו"ד שהוא בחי' אבא הוא כולל זכר ונקבה. קוצא דיו"ד הוא אריך. לבתר יו"ד אפיק לקמיה ההוא נהר. פי' אחר שאריך רמוז בקוץ היו"ד. עוד יו"ד אפיק ההוא נהר ור"ל ו"ד דיו"ד הם ג"כ צורת ה שהיא בינה שכלולה באבא בסוד הבן בחכמה וממנו יצאה:
ואעפ"י שאריך הוציא או"א מ"מ יגם אבא נותן הארה לאימא כמ"ש הרב בדרוש המקיפים באוצ"ח יוצא ולא יצא פי' שזווג או"א תדיר ולא פסיק. והא הכא ג' פי' אימא וזו"ן כולם יצאו מאבא. ואיך אמר ונהר יוצא. דמשמע אימא לבד היא שיצאה מאבא. ותירץ הכי הוא ודאי וכו' ר"ל באמצעות אימא יצאו זו"ן מאבא ולפי שהעיקר שיצא מאבא היא בינה לכך כתיב ונהר יוצא וכו'. דינקא לון אימא ואתעברת מנייהו. הקשה האר"י ז"ל שהעיבור הוא קודם היניקה ואיך אמר דינקא להו ואתעברת מנייהו. ותירץ הרב ז"ל בליקוטים דאיירי בעיבור שני דמוחין שהוא אחרהיניקה. ולכ"א דינקא להו אימא ואתעברת מנייהו. כגוונא דא #ה בציור זה לרמוז על יש"ס ותבונה. אחסנתא דאו"א פי' הם המוחין שלקחו או"א לחלקם שהם פרקין עילאין ופרקין אמצעיים דחו"ג דאריך ומשם יורש זעיר מוחין דיליה וז"ש והאי ירית אחסנתא דאו"א. ומ"ש וירית תרין חולקין. פי' הם תרין כתפין דחו"ג דאריך שהם תרין עטרין דזעיר ולא לקחו אותם או"א לחלקם אלא הם מונחים לצורך זעיר בפיקדון וז"ש וירית תרין חולקין. ו' #ה' כחדא נ"ב הציור הוא כך #ה כמה דה' קדמאה י"ה כחדא. פי' שבה' ראשונה דהוי"ה יש בה י"ה בניור כזה #י"ה לרמוז על יש"ס ותבונה בסוד וחכם בבינה כמ"ש באוצ"ח דרוש יש"ס ותבונה. אוף הכא וה כחדא. פי' שגם בה' אחרונה דהוי"ה יש בה ו"ה כזה #ה. הדר ואמר מציון נ"ב יסוד דדכורא ואתר חד דאיקרי ציון עלה פי' ציון שבנה דוד שהיא בתוך ירושלים ממנו מתברכת ירושלים. ובהאי אתר דציון פי' יסוד דזעיר. שארי עלמא לאתבנאה פי' מלכות. אלהים הופיע. פי' מ' הנק' אלהים הופעתה והארתה מציון שהוא יסוד דזעיר:
לא אתברכא ירושלים נ"ב מ' אלא מציון נ"ב יסוד. וציון מעילא נ"ב יסוד מת"ת. אל המזבח סת"ם נ"ב יסוד דנוק' עכ"ל ואמר הזוהר סתם לפי שבינה ג"כ נק' מזבח הפנימי. אבל סתם מזבח הוא במ'. כהנא דלעילא פי' חסד. כ"ש לבתר נ"ב אחר הגלות. אשר לפני ה' סתם נ"ב הוא ת"ת עכ"ל וסתם הוי"ה הוא בת"ת לכך אמר לפני ה' סתם. וכפר עליו לבתר דריש ליה לשון קנוח כמו לכפורי ידיה בההוא גברא והוא הזווג וכדבסמוך:
לאסתאבא מקדשא פי' מ' כתרא קדישא דיליה. פי' חסד. ומכאן משמע שכהנא דלעילא דלעיל הוא חסד ולא מיכ"אל: דהיא רישא דמלכא. נ"ב כי הטיפה של חסד היא עכ"ל. ונלע"ד פי' אחר שמ"ש דהיא רישא דמלכא ר"ל כי חסד הוא חכמה שהוא רישא דמלכא כנודע ששני שלישי חסד נעשו חכמה. כל שמשין וכל בני היכלא. נ"ב כנז' בפרקי היכלות שאמרו המלאכים כשאורות השכינה מאירים אנו שמחים: ההיא שעתא וכפר בעדו וכו' נ"ב וכך אמרו במ"א כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כל חובין: ותבת עמהון מן גלותא. פי' בבית שני:
כנסת הגדולה ודאי נ"ב כי הקטנה חזרה להיות גדולה:
דיעקב כללא דאבהן פי' שיעקב הוא ת"ת דזעיר שבו מתגלה יסוד דאימא. ולכך הוא כולל לאבות. וא"ו באתוון וכו' פי' וא"ו גי' י"ג לרמוז שהזעיר הנק' ו' יש בו י"ג תיקוני דיקנא דאריך ומקבל מהם הארה. וא"ו אמאי כלול וא"ו פי' וא"ו יש במלוייה א"ו. לכן שואל מה עניינם ומה סודם ומשיב אלא ו' דיתיב על כרסיא פי' ו' שהוא זעיר יושב על המ' הנק' כסא. ומביא ראיה מפ' ועל דמות הכסא שהיא מ' דאצילות שהוא דמות כסא שבבריאה כי עיקר הכסא הוא שם כנודע. דמות כמראה אדם שהוא זעיר עליהם. ומ"ש א' סתים בגויה. פי' אריך סתום בתוך זעיר. ונ"ב היינו נה"י דאריך בגויה ולא איתגלי. בי נשבעתי נ"ב נזכר באידרא שזו שבועה באריך דבגו זעיר. כתיב ולא איקרי נ"ב שאינו נרגש במבטא האל"ף רק ב' ווי"ן. מ' פתוחה נ"ב נוקבא. ה"ג דהוא כד איתחבר דכר עמה והיינו זעיר דהא סתימין ארחהא נ"ב כי הבינה מעיינה סתום בזעיר ואית דמתני בהאי. נ"ב שהכל בנוקבא לחוד. מעין חתום. נ"ב ואז נק' ם סתומה עכ"ל. ור"ל שהכל במ' מ' פתוחה ומ' סתומה שפעמים היא סתומה כגון בלילה דתרעין דילה סתימין שהם יסוד ומ' דידה כמ"ש הזוהר בכ"מ. ופעמים היא מ' פתוחה כגון ביום. בגין שמיה אתהדרת מטרוניתא נ"ב שהם אינם ראויים לכך. כדין כתיב וכל אדם וכו' נ"ב כי אין מעורר מ"ן. כך כהנא וכו'. פי' פ' וכל אדם יפורש על ב' עניינים א' בביאת משיח כשאין ישראל ראויים כתיב וכל אדם וכו'. כי אין מעורר מ"ן ועושה הק"בה למען שמו. וכן נמי הכהן כשנכנס להיכל וכל אדם לא יהיה. וז"ש כך כהנא. כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד. נ"ב כי הרי כל הדוגמא מסורה לתחתונים:
עאל בדרגא חד פי' כשלובש בגדי זהב שהם רומזים למ': אסחי גופיה פי' עושה טבילה: לדרגא אחרא. פי' כשלובש בגדי לבן שרומזים לזעיר. אחיד שלמא בהאי ובהאי. פי' אוחז במ' ובזעיר. ובעי לאתחזאה לבושוי. נ"ב עבודת פנים בבגדי לבן דכורא ועבודת חוץ בבגדי זהב נוקבא ממשבצות זהב לבושה. יו"ד בגליפוי אתוון בסטרין אתקשרן ביו"ד. נ"ב כי האותיות כולם נקשרו בראשונה. יו"ד אזיל ליו"ד. ?נע"ג יו"ד ראשונה חכמה. ועל יו"ד שנייה א"ס עכ"ל. והיינו שאבא עולה לא"ס. יו"ד נ"ב חכמה: סליק ביו"ד נ"ב מוחא סתימאה עכ"ל. ר"ל שאבא עולה נמוחא סתימאה שפעמי' עולה לא"ס ופעמים למוחא סתימאה: ה"ג יו"ד אזיל לוא"ו: נ"ב לו"או לת"ת עכ"ל. ור"ל יו"ד שהוא אבא משפיע לת"ת שהוא זעיר. ה"ג ומתכנשי בהו ר"ל שהאורות אבא מתכנשים בתוך ספירות זעיר. ומכוון דעתא פי' הכהן צריך לכוין בזה. א"נ ע"י מתכוננת דעתו דזעיר אתחבר ה' בו' נ"ב ה' בינה ו' ת"ת:
אחיד בתרעוי נ"ב נש"ב. אחדא בנהירי. אלף ות"ק וע' אכסדראין ירמוז על מוחין דאימא שבאים לזעיר שאל"ף הוא מוח חכמה כי חכמה נק' אל"ף:
ות"ק הוא מוח בינה שנק' ה' ראשונה ובבכלות גדול הם ת"ק וע' הם החו"ג שידוע שבין החסדים ובין הגבורות כל א' הם ע'. ואע"פי שהם ה' חסדים וה' גבורות. הנה כללותם ביסוד וכללות כללותם במ' הרי ע'. ופי' אחדא בנהירי שהבינה אוחזת באורות אלו. א"נ י"ל אל"ף ות"ק הם הגבורות. וע' הם החסדים. שנודע כי ט"ו גבורות הם לכך הם אל"ף ות"ק:
והחסדים הם ע' שכללותם ביסוד וכללות כללותם במ' הם ז' ובהתרבותם הם ע' וכפי פי' זה לא הזכיר הזוהר רק החו"ג שבאים מאימ' לזעיר. וטעם שהגבורות אמר בהם אלף ות"ק והחסדים ע'. לפי שנודע שהגבורות הם שלהביות ומתפשטים לכמה בחינות כמ"ש הרב בדרוש אטב"ח בענין ק"ץ שהצ' היא תת"ק וק' מאה ולפי שהם גבורות הם מתפשטים לכמה בחינות. סליק ה' ואיתעטר נ' זמנין וכו'. פי' ה' ראשונה שהיא אימא בכללות גדול היא נ' כנגד נש"ב הבאים מאימא לזעיר. קיימין דקיימין. פי' שהספירות נקרא קיימין שהם מעמידין העולמות. ונ' תרעין שהם נש"ב הם קיימין דלהון וז"ש קיימין דקיימין. ו' איתפשט לע"ב גליפין. פי' כנגד שם ע"ב שמקבל זעיר מאבא. מעטר ה' לו' בשבעין אלף ות"ק וכו' נלע"ד ע' אלף הם הגבורות. ות"ק הם החסדים כי הגבורות מתפשטים לכמה בחי' כנז"ל. והגם שלפי פי' שני דלעיל כבר אמרם. התם אמר שבינה אוחזת באורות אלו ולא הזכיר למי נותנתם והכא אמר למי נותנתם שהוא זעיר לכך אמר מעטר ה' לו' וכו'. ואע"פי שלעיל הזכיר בט"ו מאות וכו' וכאן אמר ע' אלף הרבה בחי' יש בהם ונק' כך ונק' כך:
ובס' ע"ה כתב בדף ל"ה וז"ל מעטר ה' לו' בע' אלף ות"ק כתרין דמתעטר' בחד כתרא הה"ד בעטרה שעטרה לו אמו ובמ"ש הוא מובן כי הת"ת דעתיק כולל ע' אלף כי שם האלפים ונכלל י' מי' עד ע' אלף. עוד נוכל לומר כי בעתיק יש ז' כתרים דז"ת דאצילות כמ"ש בע"ח והוא בסוד ז' אלפים. וכשזעיר בסוד הארת עתיק ע"י בינה דאריך קבל מהם הארה. וז"ס ישמח משה שהוא זעיר במתנת חלקו שהם הז' כתרים שקיבל מפנימיות הכתר שהוא דעתיק ע"י בינה דאריך ובינה דאריך כולל הה' חסדים שיורדים ממנה לחמשה ספי' דאריך מחסד עד הוד כמ"ש בשער אריך. והה' חסדים אשר בבינה דאריך הם ת"ק כתרין ועל זה רומז הכתוב להורות הזמן אימתי היה זה הכתר שמוכתר בכל מיני כתרים. ביום חתונתו שהוא עלית זעיר לחופה לבינה. ואז היה ג"כ שמחת לבו כי הת"ת דעתיק שהיא הלב של כל האצילות. האיר השורש לענף שהוא זעיר: ובזה עולה יפה ג"כ מ"ש בגמרא זו מתן תורה: כי ביום שביעות מקבל זעיר מכתר אמיתי דאריך שאז עולה לדיקנא ולכן אמר שעיטרה לו אמו דמשמע שאמו בינה עיטרה לו מדבר הגבוה מעצמותה שגם בערך הבינה נק' עטרה ומזה תבין שאף אם תדרוש על ימי שלמ' ממש ג"כ תדרוש על דרך זה כי הדרש עם הפשט עולה בדרך א' עכ"ל:
ו' בתרין רישין גליפא וכו' פי' שעיקר ו' הוא בת"ת שכולל חו"ג נמצא שהו' הם חג"ת ויש לה קוצא חד לעילא וקוצא חד לתתא. שכתב הרב באוצ"ח כי ו' בלתי ראש היא רומזת לו"ק וכשיש לה ראש אזי יש בה ג' קוצים והוא כי היא י' לעילא וגוף באמצע ועוקצה לתתא הרי ג' בחינות. י' העליונה היא ג"ר שנייה היא חג"ת:
ג' היא נה"י עכ"ל הרב ז"ל וז"ש ו' בתרין רישין שעיקר הו' הוא בת"ת שכולל ח"ג ותרין רישין שיש לה הם קוץ עליון וקוץ תחתון שהם י' לעילא י' לתתא שהם חב"ד ונה"י. ו' נחית לו' פי' אבא מאיר לזעיר הנק' ו'. בגווייהו ע' אנפין וכו' פי' תוך ספירות זעיר הם ע' שמות דבינה ביה טאסין גביעין. ופרחין פי' שהגביעין הם כוסות שרומזים למ' הנק' כוס וכן פרחין הם שושנים כמו כפתור ופרח דקרא. והשושנה רומזת למ' ג"כ. נמצא שבין פרחין ובין גביעין כולם בחי' המ': אלא שיש בה בחינות שונות כנודע. וז"ש ביה טאסין דהיינו בו' הנז' שהוא זעיר. כלולים בו גביעין ופרחין שהם בחי' המ'. ומ"ש דא סליק ודא נחית פי' שפעמים טאסין גביעין ויורדים פרחים. ופעמים להפך. מתגלפין חד בחד פי' כל ספירה כלולה בחברתה כדמפרש ואזיל. איתקשר יו"ד בה' וכו' דהיינו שאבא מקושר עם אימא. ואימא עם זעיר וזעיר עם המ' שאלו הם ד' אותיות הוי"ה. ותשב באיתן קשתו נ"ב קישוי לדעת עכ"ל ולפ"ז איתן הוא יסוד כנודע שהוא מזדווג עם המ'. ונלע"ד שסיום הפסוק כך הוא ויפוזו זרועי ידיו הם חו"ג שנודע שהחו"ג יורדים ליסוד ומשם נותנים למ'. ואמר מהיכן באים אלו החו"ג ופירש מידי אביר יעקב דהיינו מאימא שממנה מתחזק הזעיר הנק' יעקב. וכתיב איתן מושביך פי' יסוד הנק' איתן. ושים בסלע קניך נ"ב בסלע מ'. עכ"ל והכוונה שיסוד מזדווג עם מ' כמ"ש הזוהר כדין אתקשר כולא חד בחד:
נהרין מתפתחן פי' נש"ב א"נ י"ל כדין איתקשר כולא חד בחד וכו' פי' אחר שאמרנו שאיתן הוא יסוד מזדווג עם המ' הנק' סלע. א"כ בודאי גם או"א מתקשרים גם הם ומזדווגים גם הם כי אין זווג תחתון נעשה עד שנעשה העליון ואז נהרין מתפתחן שהם נש"ב שבאים מאימא לזעיר. לפני ה' ממש פי' בינה:
למארי דדינא פי' בינה. למלכא קדישא פי' בינה. לפני ה' ממש נ"ב בינה: אר"י לפני ה' ממש דתניא מרישא דירחא וכו' בההוא יומא סלקין דינין כולהו למארי דדינא ומתקנין כרסיא למ"ק וכו' הה"ד לפני ה' תטהרו בס' ח"י דף ק"מ ז"ל מצאתי בזוהר בפ' אחרי מות שבר"ה אין הב"ה דן בו בעצמו אלא ב"ד של מעלה יושבין ודנין בו. אבל ביוה"ך הקב"ה בעצמו דן את ישראל שהם חלקו ונחלתו וז"ל הזוהר אר"י לפני ה' ממש וכו' וז"מש רז"ל כי עמך הסליחה הסליחה מופקדת אצלך וכו':
כהני אחוי ומכל שאר עמא פי' אלו הם שלשה שורות אחד של כהנים ואחד של אחיו ואחד מכל שאר עמא כולהו ברכאן קמיה. פי' מברכין אותו: וקטרא דדהבא נ"ב שלשלת נטיל תלת פסיען. לא נודע מהו סוד ג' פעמים שהזכיר הזוהר ג' פסיען. ואקישן גדפין פריש לון לעילא פי' שעל ידו הכרובים פורשים כנפיהם כמ"ש הזוהר לעיל ונמצא כאלו הוא פריש לון: מריחין דטורי אפרסמונא דכייא. פי' מריח טוב דנה"י דאימא הנקראת אפרסמונא דכייא. ר' חייא פתח נפשי אויתיך בלילה טעם פתיחה זו משום דכתיב תענו את נפשותיכם בפסוק זה לכך הביא פ' נפשי אויתיך ופירשו. והביא ג"כ אח"כ עובדא דר' אבא ור"ש שגם הם פירשו פסוק נפשי אויתיך. ואח"כ חזר לפסוק תענו את נפשותיכם. אותך בלילה מבע"ל פי' אִוָתְךָ הוא לנסתר כמדבר על הזולת ואומר נפשי היא שאוָתְךָ חבל אויתיך הוא לנוכח כמדבר בעדו ותירץ הקב"ה רוחא ונפשא וכו' דהיינו שישראל אומרים להקב"ה אתה נפשי ורוחי ולכך אויתיך ואשחרך. גופא אמר לנפשא וכו' פי' לדעת ר' יוסי מפרש שאחר השינה שיצאה הנפש והרוח מהגוף אזי אומר הגוף לנפש ורוח שלו. נפשי ורוחי אויתיך ואשחרך כדי לחזור אלי.
בעוד דאנא בגלותא וכו' ושיעור הכתוב לפי דבר אחר ר"ל בעוד שאני בגלות ונפשי מנועה מן העבירות והיא ברשותי. אויתיך להחזירני למקומי ודריש בלילה לשון גלו' שהוא דומה לליל'. אף רוחי בקרבי אשחרך ר"ל אע"פי שאני בגלות עכ"ז רוחי בקרבי רוח הקדש לא אתעדי מנאי ולכן אשחרך: ר' יצחק אמר ר"י מפרש שישראל אומרים בעוד שנפשי בי דהיינו קודם שאישן אויתיך בלילה. לפי שהשעה צריכה לכך שאזי עולה הנפש למעלה. אף רוחי וכו' פי' בבוקר שבאה לי הרוח אשחרך ונקט רוח ביום ונפש בלילה שכן הוא ע"ד הסוד:
בזמנא דמשפט וכו' ושיעור הכתוב כי כאשר נמשך הארת זעיר הנק' משפטיך לארץ שהיא המ' אזי צדק למדו יושבי תבל דהיינו שבני אדם יכולים לסבול דינים דצדק שהיא המ' כיון שנמתקו דיניה ע"י זעיר: דא כ"י פי' נפשי היא המ' ואומרים ישראל אתה המ' הנק' נפשי אויתיך בלילה ואומרים לזעיר הנק' רוח אף רוחי בקרבי. אתה הנק' רוח. ואתה בקרבי אשחרך:
קב"ה אתי לאשתעשעא וכו' יש בו שני פירושים כמ"ש הרב בכ"מ דהיינו או הקב"ה הוא יעקב המזדווג עם לאה הנק' גן עדן. ונשמות הצדיקים עולים בה בסוד מ"ן או הקב"ה היא רחל היורדת לבריאה הנק' ג"ע ומשתעשע' בתורת הצדיקים:
מההוא שקיו דנחלא פי' שהק"בה והצדיקים מקבלים הארה מיסוד דאימא: וכל מאן דאשתדל באורייתא בעו"הז: זכי לאשתעשעא וכו' פי' מקבל הארה מיסוד דאימא עם הצדיקים שבג"ע:
וסליק לאדריה נ"ב ויעל אליהו בסערה השמים:
בגין דלא קיימו קודם לכן כאינון אחרנין פי' שאותם שעמדו לפניו ית' קצת זמן הם מתים. אבל אלו ששמשו לפניו זמן רב הם חיים כאליהו:דכל רוחין קדישין דלעיל' עבדו שליחות' פי' הם הנשמו' הקדושות שאחר יציאתם מהמ' ועומדות בבי"ע זמן מועט כולם עושים שליחות ויוצאים מזו"ן וז"ש מתרין דרגין וכו' ובג"כ הם סלקין יתיר פי' הם גדולים מאותם הנשמות שתכף ביציאתם מהמ' יורדות בעוה"ז וכל אינון דהוו טמירין וכו' פי' הם הצדיקים שהיו משמשים לפניו ית' בבריאה זמן רב כחנוך ואליהו ודומיהם. מאה ועשרין וחמש וכו'. נ"ב כי בצלם אלהי"ם עשה את האדם והם ק"ך צירופים וה' אותיות השרש. דרגין לצדיקייא פי' קכ"ה אלף מדריגות יש לצדיקים כל א' למעלה מחבירו. וכלום עלו ברצונו ית' להבראות קודם שנברא העולם והק"בה מזמינם בכל דור ודור:
בצרורא דחיי פי' ביסוד דנוק' נפשותיכם קאמר פי' שעיקר העינוי הוא לנפש. אעפ"י שגם הגוף יש לו עינוי ביוה"ך. אישתכח בעשיראה עינויא דנפשא בתרין חולקין:
ואין להקשות דהכא משמע טעם שציונו ה' לאכול ולשתות הרבה בתשיעי כדי שיהיה לנו עינוי ביו"הך בתרין חולקין ואלו במדרש הביאו בטור א"ח באדם שקנה דג בתשיעי וכו' משמע איפכא שהטעם כדי שלא יזיק התענית ביוה"ך ולקמן בדף ס"ט ע"ב הקשה בזוהר קושיא זו ותירץ שהכל אמת ע"ש מ"ש:
היו' הזה מבעי ליה פי' אם בינה שהיא יוה"ך היא המכפרת הול"ל כי היו' הזה יכפר עליכם מאי כי ביום הזה ותירץ ביום הזה וכו'. ור"ל כמ"ש הרב ז"ל בסידור שפי' הכתוב כי ביום הזה היינו באמצעות הבינה שהיא יוה"ך. יכפר עליכם אריך הנק' עתיקא קדישא. וז"ש דביה איתגלי עתיקא קדישא וכו': דבר אחר תענו את נפשותיכם וכו'. קשה מה פי' בתענו את נפשותיכם לפי דבר אחר. ועוד ענין פתיחה זו עיר קטנה וכו' ועובדא דרש"בי דבסמוך מה שייכות יש להם בפרשה זו:
ונלע"ד משום דבפ' זו כתיב והיתה לכם לחוקת עולם ומסיק לקמן שהיא המ' הנק' חקת עולם לכך הביא פ' עיר קטנה שהיא מ'. ועובדא דרשב"י כמו שפי' גילי מאד בת ציון וכו' שהיא המ'. ולכך מסיים לקמן בדף ס"ט ע"א ת"ח כתיב והיתה לכם וכו' שהיא המ'. ומה שחידש בתענו את נפשותיכם לפי ד"א הוא מ"ש בדף ס"ט ע"ב ותנא בהאי יומא כל חידו וכו' תליין באימא עילאה וכו' וע"ד תענו את נפשותיכם דלפי' ראשון טעם עינוי הנפש בגין דיתכפר להו חובייהו ולפי ד"א טעם העינוי לפי שכל חידו תלוי באימא עילאה והיא בחי' יוה"ך. והיא מבסמת כל הדינים. כמ"ש הרב שה' עינויים דיוה"ך הוא כדי להמשיך ה"ג דאימא שהם ה' קולות ענו"י גי' קו"ל לכך כתיב תענו את נפשותיכם:
א"נ מ"ש דבר אחר תענו ר"ל המ' נק' נפש וכדי לקבל הארה ממנה לכן גם אתם תענו את נפשותיכם כדי לקבל מנפש העליונה שהיא מ'. ולכן הביא פ' עיר קטנה שהיא מ' ופ' גילי מאד וכו' שהיא מ' וסיים בפ' והיתה לכם לחקת עולם שהיא המ'. לומר שלכך תענו נפשותיכם כדי לקבל הארה ממנה:
עיר קטנה זעירא היא נ"ב מ':
דהיא בתראה מכולא פי' שהיא ה' אחרונה שבשם. ומ"ש תתאה מכולא פי' שהיא סוף האצילות: שורוי רברבין תקיפין קדישין. פי' אעפ"י שקראה הכתוב עיר קטנה עכ"ז שורוי רברבין וכו' וטעם כפל ג' לשונות אלו יובן במ"ש הרב כי יסוד דנוקבא נעשה מג' אהי"ה דאימא א' דיו"דין וא' דאל"פין וא' דה"הין. וכן מלכות דידה ג"כ נעשה מג' מילויים דאהי"ה הנז' שהם גי' מש"נה. ולכך קורים משנה תורה בליל הו"ר עכ"ל. וז"ש שורוי רברבין וכו' שיסוד ומ' דידה הנק' ציון וירושלים והם חומת בת ציון חומת ירושלים וחומות אלו הם מג' אהי"ה הכז' לכך אמר ג' לשונות. א"נ לפי שפרצוף הנוקבא יש בו ג' כלים עשרה חיצוניים עשרה אמצעיים עשרה פנימיים לכך אמר ג' לשונות אלו. ושורוי הם כליה כמו חומת העיר שמגינה על העיר כך שלשים כלים דידה מגינים על האור וסותמים אותו: דא קב"ה פי' זעיר: וסבב אותה פי' בסוד המקיפים של המ'. וכל יקרא דמלכא נ"ב יקר היא הטיפה:
בג"כ ואנשים בה מעט: פי' בשביל הארות אלו שיש בה לכך מועטים הם הזוכים לה: כד"א ויבן ערי מסכנות דריש מסכן לשון אוצר כמו מסכנות לפרעה וכדמפרש מתעטר בעטרין תקיפין וכו': בהאי חכמה נ"ב מ' רוח הקדש. כמו אמלטה נא. פי' לא כפשט הכתוב שאדם מלט העיר אלא האדם הצדיק הזה הוא שנמלט עם העיר וזכה להיות עמה וז"ש אמלטה נא וכו':
ואפי' מכל בר נש הגם שיהיה קטן ממנו לא תהיה לו בושה לשמוע דבריו כמש"ה מכל מלמדי השכלתי והטעם כי עדותיך שהיא התורה שיחה לי והיא המדברת לי ולא המלמד. כי ממנה אני עושה עיקר לימודי: תחת עבד כי ימלוך עיין בסה"כ דרוש ראש השנה ויוה"ך ותבין המכוון כי הוא ענין נסתר: כתרא נוכראה נ"ב מ' הרשעה: אחר הריחים הוא יתבא וכו'. פי' אחר מחנות שכינה ועין בפ' בא מ"ש על פ' זה: כלו' צדיק וכו'. נ"ב יסוד: עני דלא כקדמיתא פי' שבזמן הבית היה היסוד עשיר בכמה מיני הארות. ובגלות הוא בעונות עני ח"ו: וקיימי עליה פי' ו"ק משפיעים ביסוד הנק' צדיק: ועלמא בהאי אתקיימא פי' מ' מתקיימת ע"י היסוד: וצדיק יסוד עולם פי' יסוד הנק' צדיק הוא יסוד המ' הנק' עולם: צדק ילין בה נ"ב מ': ה"ג מאן הא דאמר לחקת עולם: גזרה דמלכא נ"ב מ':
בעשור דייקא נ"ב מ' עכ"ל ולפ"ז מ' קראה בג' שמות לחקת עולם היא מ' בחדש הז' היא מ' הנק' חדש בעשור לחדש היא ג"כ מ' שהיא ספי' עשירית כי כמה בחי' יש במ' ונלע"ד דיש לפ' בחדש הז' היא מ' והיא מקבלת מהבינה הנק' בעשור לחדש שהוא יוה"ך שרומז לבינ' וז"ש בעשור דייקא ועיין בפ' בא בדף מ' ע"ב שאמר כן בהדי' שעשור היא הבינה וממשיכים אותה לחדש שהיא המ'. והאי והאי מלה חדא פי' שודאי ביוה"ך יש לו עינוי בתרין חולקין בשביל שהורגל באכילה מרובה בתשיעי. אבל עכ"ז ע"י האכילה ההיא ימצא כח לסבול העינוי: ראה ביתך דוד פי' וצריך להבין מאי קאמר. ומשני בית דוד איקרי שהמ' היא בית דוד המלך: בית יעקב. נ"ב אשת זעיר. באור ה' פי' הם המוחין דאו"א הבאים לזעיר הנק' הוי"ה וכדמפרש. אך עשור מבע"ל פי' כיון דמעט התשיעי א"כ אך עשור מבע"ל ומשני דבעשור תלייא מלתא ר"ל שעיקר התיקון של ישראל הוא ע"י הבינה שהיא יוה"ך וזהו בעשור לחדש. א"נ בעשור היא המ' כדלעיל:
אכפר עליכם מבע"ל פי' כיון שהזעיר שהוא תורה שבכתב הוא המדבר הול"ל אכפר ותירץ יכפר הוא יובלא שהיא הבינה ושיעור הכתוב הזעיר אומרכי ביום הזה שהוא יוה"ך שבו מתענים ישראל:
יכפר עליכם הבינה וזה פי' אחר הפך דלעיל: אמליך באורייתא היא מ' הנק' תורה שבע"פ והזעיר נמלך עמה. וז"ש בסמוך אמר לה לתשובה אנא בעינא למברי ב"נ וכו' ונודע שהתשובה היא הבינה אמור מעתה מ"ש אמליך באורייתא לא קאי על הבינה אלא על המ' כמ"ש:
והוא עמיקא דבירא פי' יסוד דאימא הנק' עמיקא דבירא כמ"ש בפ' בשלח בדף ס"ג ע"ב וכתב הרב שהבינה נק' עמיקא דבירא לפי שממנה נמשכים מ"ן לבאר התחתון. נחלין ומבועין הם חסדים וגבורות דיסוד דאימא: וההוא עמיקא דעמיקתא איקרי תשובה. פי' לפי שאבא נק' עמיקא גם הוא. ואימא נק' עמיקא דעמיקתא שהוא עומק דאבא הנק' עמיקתא: קב"ה אפיק. נ"ב הוא הא"ס ב"ה: עשר כתרין וכו' נ"ב עשר ספירות דאצילות: דמתעטרא בהו. נ"ב באור מקיף: ומתלבש בהו נ"ב באור פנימי: דחד עטרא קדישא. נ"ב מ': הדא לא אתעדי אלא מטלא דשמיא וכו'. פי' השער הזה אין הדינים נפרדים ממנו ואינו מתמתק אלא מכח טל שבא מזעיר למ':
בכולא ברכיה פי' לא בירך אותו משפע הזעיר הבא אל המ' לבדו. אלא בירך אותו מהזעיר וגם מהמ': אמר למעבר דא גרסי'. ור"ל למתק השערות שהם דינים ולהעבירם הוא בכח הארות המ' הנק' משמני הארץ: ה"ג אתעבר האי זוהמא בתרייתא דאינון כתרין. נ"ב מ' הרשעה: חד צולמא דבר נש. נראה שעושים אותו בצלם אותו אדם שרוצים להכניס אותו צפירא בקרבו:
תלת דרגין אינון כגוונא דלעילא פי' צר"ן הם נגד מ' וזעיר ובינה:
דא היא נשמתא עילאה דאדם קדמאה עילאה פי' נשמה לנשמה שנק' חיה הבאה מאבא. וז"ש תוציא הארץ שהיא המ' נפש שקיבלה מאבא הנק' חיה וז"ש דאדם קדמאה עילאה. ואית נפש עילאה מנפש פי' שיש נפש דעשייה ונפש דיצירה ונפש דבריאה:
עטרא חד דאיקרי רוח פי' רוח מזעיר דאצילות וז"ש לאסתכלא בנימוסי דמלכא קדישא שהוא הזעיר:
בכתרא קדישא פי' נשמה מבינה:
אלא שכבר מתו פי' אלו נאמר ושבח אני את המתים לחוד הוה אמינא אפי' רשעים. לכך כתיב שכבר מתו דהיינו שממיתים עצמם על עבודת קונם. תלת מדורין עבד קב"ה וכו' פי' הנפש בחצר מות והרוח בג"ע שלמטה שהיא עשיה. והנשמה בג"ע שלמעלה שהיא בריאה:
חד דזכו אינון צדיקייא מפרש ג' שהזכיר. ואמר חד דזכו וכו' והיא הנפש שבחצר מות ואינה כמו של רשעים דכתיב בהו ונכרתה הנפש וכו': ואתייעטו בהון וגזרין גזרה וכו'. הלשון אינו מדוקדק דמשמע שנפשות הצדיקים כשיש צער ב"מ בעולם נכנסות למערת המכפלה אצל האבות ומעוררים אותם וכולם נכנסים לג"ע הארץ ששם רוחות הצדיקים ואתייעטו בהו ומבטלים הגזרה. ולקמן לא אמר כך אלא שהנפשות אחר שעוררו לאבות והודיעו אותם נכנסים כולם לג"ע נפשות הצדיקים ונפשות האבות והנפשות שלהם מודיעים לרוח שלהם. והרוח לנשמה ונשמה להקב"ה ומבטלים הגזרה. וצריך לומר שבכאן קיצר הזוהר:
מדורא תליתאה וכו' פי' הוא בריאה שהוא ג"ע העליון ששם מדור הנשמה:
דאיקרי צרורא דחיי פי' מ' הנק' צרור החיים היא בבריאה ולכך מדור זה שהוא בריאה איקרי צרורא דחיי:
והאי אתדבק לאתענגא בעידונא עילאה פי' הנשמה מתענגת מהבינה:
אז תתענג על ה' פי' הבינה היא על ה' שהוא זעיר אינון דאתחזו לאודעא להו וכו'. להבין לשון זה נקדים מה דאיתא בס' ק"י וז"ל ענין השתטחו' על קברי הצדיקי': והתדבקות רוחא ברוחא בהם. הנז' בזוהר בפ' אחרי מות דף ע' ע"א כמ"ש ר' חייא תווהנא אי אית מאן דידע לאודעא להו למתייא בר אנן. דע כשהצדיק נפטר מן העולם הנפש דגדלות דעשייה נשארת חופפת על הגוף מרחוק בסוד ונפשו עליו תאבל עליו דייקא ולא אמר בו וכל זה כל זמן שבשרו קיים. ולאחר עיכול הבשר אז הנפש דמוחין דגדלות דעשייה עולה למעלה ולא נשאר בקבר כי אם הבלא דגרמי שהוא נפש דקטנות דעשייה שנשארת שם תמיד עד התחיה והרוח דיצירה עולה בגן עדן הארץ שהיא העשייה:
ונשמה דבריאה עולה בג"ע העליון שהוא הבריאה שבבריאה גן עליון ועשייה גן תחתון בסוד בינה ומ'. ונרנ"ח דאצילות עולים אל שרשם באצילו' אל או"א וזו"ן דאצילות. ומייחדים ועושים זווגים עליונים. כי חיה ונשמה מזווגים או"א בסוד מ"ד ומ"ן. ורוח ונפש מזווגים זו"ן בסוד מ"ד ומ"ן. וכאשר משתטח על קבר הצדיק בפישוט ידים ורגלים גורם כי נפש דעשייה תשתטח גם היא ותתפשט תוך גוף הצדיק ממש ואז יוכל לדבר עמו כל אשר יחפוץ ובהיותו משתטח עליו יעשה יחוד שירצה ואז יתפשט נפשו בעצמותיו ויגיד לו תעלומות חכמה. ודע כי אין כל אדם זוכה לזה אלא אם יהי' צדיק וחסיד הרבה כדי שלא יתדבקו בו הקליפות ח"ו וצריך האדם שיחבר נשמת הצדיק בנשמתו בעת היחוד הנז'. כי אם יודע שיש לו נר"ן יכוין להדביקם עם הצדיק ההוא. ואם אין לו נשמה אז יעלה נשמת הצדיק בסוד מ"ן לבדה. ואח"כ כאשר תכוין להעלות רוח ונפש של הצדיק אז תדבק רוח ונפש שלך בהם. ואם אין לו אלא נפש. אז יעלה רוח ונשמה של הצדיק לבד. וכשתכוין להעלות נפש של הצדיק אז תדבק נפשך עמו בסוד מ"ן עכ"ל הרב. ובזה מובן לשון זה:
אפקי אורייתא סמוך לבי קברי משמע שמוציאים ספר תורה סמוך לקברות ולא יכניסוהו לתוך הקברות וכן דקדק מורינו ז"ל ופעם א' היה עצירת גשמים והוציאו ספר תורה. והיו מוליכים אותו מקבר צדיק זה לקבר לדיק אחר. ולא נענו ואמר להם מורינו לא נכון לעשות כן והיינו טעמא שלא נענו. וכמה פעמים אחרות היתה עצירת גשמים והוציאו ס"ת ואמר מורינו שלא יכניסו לבין הקברות רק סמוך לקברות כפשט לשון הזוהר ושבח לאל מיד נענו והיה קדוש שמו ית' בעולם:
כולא אתלת תעניתא פי' הכל תלוי עד שיתענו ג' תעניות: ו' יתיר בההוא קרא דושוסעת שסע שתי פרסות הנה בפ' שמיני כתיב ושסעת שסע פרסת חסרים. אבל בפ' ראה כתיב ושסעת שסע שתי פרסות והיינו האי קרא דמייתי הזוהר הכא ובס"ת כתיב ושסעת חסר. פרסות מלא ש"מ ו' יתיר היתה במלת ושוסעת שצריכה להיות חסרה ונכתבה מלאה ר"א בר"ש דהוה קביר עמנא כאן ס"ל כאגדה ירושלמית שאמר במדרש קהלת שר"א בר"ש היה קבור אחר מותו במערה א' ובא להם הרשב"י בחלום וכו' אח"כ העלוהו למערה שהי' קבור בה רשב"י וז"ש בסמוך ומן יומ' דסליקו ליה לר"א מבי קברא דא ואתיהיב לגבי אבוה וכו' אבל בגמ' בבלית בבבא מציעא בהשונר את הפועלים איתא שאחר מותו היה ישן בעלייתו. עד שבא להם רש"בי בחלום ואז העלוהו אצל אביו:
אישתמיט ר' יסא וכו' אמר ר' חזקיה ח"ו וכו' בפי' האידרא שכתב ר' צמח ז"ל כתב וז"ל כתוב בגיליון מהרב ז"ל צריך עיון מ"ש בפ' אחרי מות בדף' ע"א ע"א עם מ"ש באידרא ג' חברים מתו בחיי הרשב"י ור"א בנו והם ר' חזקיה ור' יסא ור' יוסי בר יעקב עכ"ל:
גדפא דצפרא דעדן נ"ב ר"ש כנף מו הבינה שהיא צפור דעדן: ולבתר אשתכפ בתלת עלמין פי' כמ"ש לעיל שהנפש בחצר מות והרוח בג"ע של מטה ונשמה בג"ע של מעלה: נשמת אדוני מבע"ל פי' שהנשמה היא שעולה בסוד מ"ן למ' הנק' צרור החיים ותירץ שנקשרים זה בזה ונמצא שגם הנפש עולה עד המ': אלא בגין דדוד זכה נ"ב מ'. לאתקשרא ברתיכא קדישא נ"ב חג"ת עכ"ל. ולפ"ז מ"ש למעני ולמען דוד עבדי למעני הם חג"ת ולמען דוד עבדי היא המ': שמא קדישא סתים וגליא פי' הוי"ה הוא סתום ואד"ני הוא גליא:
היך מדבר בהאי עלמא עם בני נשא פי' הק"בה מתנהג עם בריותיו כדי להצדיקם ומי שמת בלא בנים הק"בה מתקן לו סוד ה בום. ולכך תמר שידעה זה נשתדלה לתקן ער ואונן והקב"ה סייע בזה וז"ש ובגין דאיהי ידעת קב"ה אוקים מלה על ידהא: וכן כתב בסמיך בדף ע"ב ע"א: כמה דתנינן אזדמנת וכו' פי' כמו בת שבע שמוכרח שלא יצא שלמה אלא ממנה כי בת שבע היא מלכות. ושלמה מלך ישראל כך תמר אי אפשר שיצאו פרץ וזרח שהם תיקון ער ואונן אלא ממנה:
מאי תמנתה פי' ותמונת ה' יביט הוא פרצוף זעיר שהיה מסתכל מר"עה בו כמ"ש בפ' ואתחנן בדף רס"א ע"ב נמצא שהמ' שהיא על פתח עינים על דרך תמנתה שהוא זעיר לשמור הפתח: תמר אוקימת מלה לתתא. פי' כמ"ש לעיל שהיא תקנה ער ואונן וממנה נשתלשל מ' בית דוד: ויהודה עוד רד עם אל. פי' יהודה הוא בחינת זעיר ומחובר עם המ' הנק' אל כד"א כן דרך אשה מנאפת. פי' מלאה דינים. וז"ל הרב באוצ"ח כן דרך אשה וכו' פי' פסוק זה יובן כי שמות אל"הים של הקדושה משתלשלים עד הקליפות הנק' אלהים אחרים וכאשר העון גורם נכללים זה בזה עד שאותם הבחינות של אל"הים דקדושה נכנסי' ביסוד דידה בסוד הגבורות שביסוד דידה. זהו כללות קיצור לשונו והענין באריכות משם תדרשנו. וח"ו הקליפות יונקים מאותם שמות אלהים שביסוד דידה וזהו כן דרך אשה וכו': מ"ט בגין וכו' פי' מ"ט אוקידת עלמא ובני אדם לא הכירו זה ואינם נשמרים ממנה. ואמר בגין כי כסתה פניה ולית מאן דידע ארחהא לאשתזבא מינה. ושיעור הכתוב ויחשבה לזונה דהיינו כן דרך וכו' ואוקידת עלמא. ולמה בני אדם לא ידעו זה ואינם נשמרים ממנה הטעם כי כסתה פניה:
חוורא בסומקא פי' זעיר יש בו חסדים והנוקבא יש בה גבורות. ובשעת הזווג מתמתקים הגבורות על ידי החסדים הבה בכל אתר. פי' לשון הזמנה:
כי כלתו היא דעלמא פי' שמכלה העולם:
מתרגמינן וכו' ר"ל כך צריכים אנו לתרגם ארי שצייתה דעלמא היא א"נ י"ל מ"ש כלתו היא דעלמא וכו' ר"ל הכלה שבכל מקום בתורה תרגומה שצייתה וגם כאן נפרש אותה שצייתה לשון כליה:
בגין דהא מנהרין אנפהא וכו' פי' ולכך אע"פי שהיא דינים אינם נראים מפני שאנפהא נהירין:
ד"א כי כלתו היא דא כלה ממש ושיעור הכתוב לפי פי' זה. כי לא ידע בענין הנז' דהיינו ויחשבה לזונה שיש בה דינים וכו'. ומ"ט לא ידע זה בשביל כי כלתו היא שתמיד היא כלה. ומלת לא' ידע לא ירדנו לעומקה כי איך אפשר שהזעיר לא ידע זה. ואפשר דפי' כי לא ידע לא חשש לזה אע"פי שהיא מלאה דינים. ברא דאמהול ס"מ:
חותמך נ"ב יסוד ופתילך נ"ב נצח ומטך נ"ב הוד עכ"ל:
וז"ש וכלה מהכא מתברכא ?כהני דזעיר שמהם נבנה פרצופה כנודע ובס' אור ישראל כתב וז"ל בספר נוף עץ חיים איתא מה תתן לי אמרה לו המ' כי אני שם אד"ני ולכך שם מ"ה תתן לי. והשיב לה אנכי אשלח גדי עזים אתריך לס"מ מן העולם אמרה לו מה הערבון אשר תתן לי עד שלחך שם מ"ה כי תחלה מקבלת לבושי המוחין שהם גי' תנ"ה. ואח"כ המוחין עצמם. והנה סוד הלבושים גי' חו"תם והוא גי' ?תנ"ה ולזה אמרה חותמך כי הם לבושי המוחין שהם חותם. פתילך גימט' חו"תם ואד"ני והוי"ה. לומר שאהי"ה אני כלולה בהם עכ"ל ס' אור ישראל. ונלע"ד שדברי הזוהר יפורשו ע"פי הקדמה זו מ"ש אלין אינון סימנין דמטרוניתא הם לבושי המוחין שהם ג' אהי"ה דיו"דין בנצח דהה"ין בהוד דאל"פין ביסוד:
ירחא רביעאה פי' תמוז שאז הובקעה העיר:
והיא ינקא מסטרא אחרא פי' מדינים קשים שהם שמות אלהים הנז' שמהם יניקת הקליפות:
לאיש אשר אלה ממנו לא כתיב פי' דאי כתיב הכי הוה משמע שבאים על ידו למ' ואינם שלו ממש:
לכך כתיב אלה לו לומר דיליה אינון הסימנין הנז' ומה שאמרה אנכי הרה פי' שדינים אלו שיש בי שלו הם ונתנם לי:
והודה לה ואמר צדקה ממני וז"ש ושמא גרים שר"ל ששמה שהוא צדק מורה על הדינים. ומאן גרים לה שמא דא ממני שאני נק' צדיק והיא נקראת צדק. וזה שכתוב ממני ירתא שהזעיר נוטל פי שנים שהם חו"ג ומניה ירתא ברתא:
חמיה באתר עילאה תלי פירוש אבא שהמלכות היא כלתו והיא קוראה לו חמיה:
קדישי עליונין פי' שהחכמים המקובלים הם שיודעים רזי התורה: ואתגלייא בשאר בני עלמא. פי' פשכו התורה שהוא נגלה הוא שהשיגו שאר בני העולם: עביד קדש חול. פי' נשמתו שהיא קודש יצאה מהגוף בח"ל וזהו קודש חול. וחול בקודש היינו הגוף שהוא חול העלוהו ליקבר בא"י שהוא קודש: לאתבא פקדונא וכו'. נ"ב כלו' תלמוד תורה עדיף מא"י עכ"ל. ור"ל כיון שמצא הכנה לעסוק בתורה בח"ל יותר מא"י: תורה עדיפא. לכך לא הלך אלא סמוך למיתתו לאתבא פקדונא למאריה ולא קודם לכן:
קב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא פי' הזעיר סתים שהוא מתלבש בתוך המ' מהחזה ולמטה והמ' גליא: ישראל הכי טמי דרגא על דרגא. פי' יעקב הם בעלי הפשט וישראל הם בעלי הסוד. ובעלי הפשט אחוזים בפרצוף יעקב שהוא נגלה ובעלי הסוד אחוזים בדרגא עילאה שהוא זעיר: ואפילו מלאכי עילאי נ"ב דיצירה: ועילאי דעילאי נ"ב דבריאה: ואלף ות"ה רבבן. נ"ב דאינון את"ה עכ"ל והם ה' פעמים מנצפ"ך גי' אלף ת' עם ה' כללותיהם את"ה. וכן ה' חסדים הם אלף ות' כי ורב חסד גי' פ"ר וה' פעמים פ"ר גי' אל"ף ת' עם ה' דכללות כמ"ש הרב בכוונת אתה גבור: כולהו תליין בקוצא דאל"ף בקוץ העליון:
כורסייא יקרא פי' מ': מסטרא חדא לסטרא חדא דפשיטותא דאל"ף פי' בוא"ו שבתוך האל"ף כי א צורתה קוץ למעלה וקוץ למטה ו' באמצע: ושבילין סתימין נ"ב ל"ב נתיבות חכמה: ונהרין עמיקין. נ"ב נש"ב: ועשר אמירן. פי' עשר אותיות דשם מ"ה שבאים מאבא לזעיר והם רוח דזעיר כמו שכתוב בשם הרב בכמה דוכתי: הכי גרסינן שארי לאתפשטא אל"ף בבי"ת:
לקשרא קשרא דמהימנותא דא בדא פי' לקשר זו"ן יחד הנקרא אמת ואמונה: ומאן דאתגזר. פי' שכתב בויקרא דף י"ד מאן דאתגזר אחיד ביום ולילה שהם זו"ן וז"ש הכא: בההוא קשרא דמהימנותא שהם זו"ן: בגין דכולא אתקשר דא בדא פי' ישראל בהקב"ה: ויזכור להם בריתו והא אתידע. פי' יסוד הנק' ברית: קב"ה מלכא דעלמא כולא דיליה הוא. פי' בינה שכוללת זו"ן הנק' חוק משפט. וז"ש דהוא מלכא קדישא שהיא בינה: באתר דתרין חולקין אחידן דא בדא. פי' שע"י הבינה זו"ן אחוזים זה בזה ומזדווגים. וז"ש ועל דא כתיב צדק ומשפט מכון כסאך שזו"ן הם כסא לבינה:
סלקא רחין טבין פי' מעלה מ"ן מכח מעשה התחתונים: ואנפהא נהירין. פי' ע"י המוחין שקבלה מבעלה: ואנפהא חשוכן. נ"ב שק תלוי על הפתח השיב אחור ימינו שבחטא אדה"ר ובחרבן קדמו הגבורות תחלה קודם החסדים:
ה' אחרא מנעת לון מכולא פי' שבירה עולה לאריך הנק' א' כמ"ש לקמן בסוד או"י ונפרדת מה' אחרונה וזהו מלת אה"ה וז"ש בסמוך אתר אחסנת וכו'. שהיא בינה שמשקה לזעיר ונגלות בפסק ולבשו שמים שהוא זעיר קדרות: ורישא דהאי יסוד יו"ד הוא נ"ב היינו הטיפה שבראש היסוד הוי"ה דיודי"ן: נטיל ו' עילאה להאי רישא דיסוד. פי' שהת"ת מושך הטיפה שהיא הוי"ה דע"ב שבראש היסוד אצלו. ואינו מורידה ליסוד כדי ליתנה למ': ו"י לעילא. פי' ו"י זה הוא לעילא. ומ"ש דכולא דעילאין ותתאין. פי' ו"י זה הוא לכל העליונים ותחתונים. אי הכי או"י או הו"י או ו"ה מהו גרסינן:
וההוא עילאה טמירא פי' אריך שהוא נק' א': ה"ג דהא א' סליק לגביה ו' יו"ד: רברבי ממנן. פי' ע' שרים שיונקים מק"ך צירופי אלהי"ם שהם גי' צ"ל וזהו צללי ערב: תנא סליק ו'. נ"ב פנימיות זעיר: לעילא כ"ב לאימא: לעילא נ"ב לאריך: כדין ו"ה. איתנגד חד לקבל חד. פי' זו"ן הנקראים ו"ה נעשו מנגדים זה לזה. דהיינו שחזרו אחור באחור מפני חסרון המוחין דאימא: הכא כולא באתגליא ידיעה. פי' פשט התורה ידוע מ"ש ערות אשת אביך לא תגלה. ומ"ש סתים במה דאוקימנא היינו כפי הסוד פירוש אשת אביך כמה דאוקימנא דהיינו כדמפרש שהמלכות בגלות נקרא אשת אביך:
בג"כ כתוב בה כולא בשבע פי' בפרה אדומה שהיא המ' כתוב בפ' כל עניינה בשבע לרמוז שמקבלת מז' קצוות דזעיר דהיינו ז' פרות וכו' שנזכרו בפ' פרה ז' פעמים פרה. וכן כל מה שהזכיר הזוהר:
קב"ה אקדים לי שלם פירוש שאמר לו אי תזכה לכפרה שרמז לו שיחזור בתשובה. ר' יוסי אמר משעתא דאיתגזר וכו'. פי' פליג על ר' חייא שאמר שלא פירש אדה"ר מאשתו עד שמת הבל. ור"י ס"ל משעה שנגזרה עליו מיתה פירוש דהיינו מיום שנולד:
פלגותא אית בהו מבני נשא דלתתא וכו' פי' לפי ששדין ורוחין הם מקין וקין היה בו טיפת ס"מ שבא על חוה. וטיפת אדם וחוה ולכך יש בהם ג' דברים כבני אדם ושלשה כמלאכי השרת כמשז"ל:
וכן כד אתילידו מאדם פירוש מה שהוליד אדם עם תרין רוחין נוקבין הנז"ל היו בהם ג"כ פלגו מעילאי ופלגו מתתאי לפי שיש בהם טיפת אדם וטיפת רוחין נוקבין:
בתר דאתילידו מאדם וכו' פירוש אחר שנולדו השידים והרוחין מאדם ע"י ב' רוחות נוקבין דלעיל עוד אוליד מאינון רוחין שנולדו ממנו בנתן דדמיין וכו' וצ"ל שבנות האדם הנז' מתגשמו ולכך טען כולא אבתרייהו. ונעמה אחות תובל קין להפך היתה גשמית ונעשית רוח ולכך היא מתחממת מבני אדם בחלום. ה"ג ולאשתאבא בהדייהו וכן מ"ש לקמן אישתאבת בשי"ן גרסינן:
ואזדמנן תמן תלת רוחין קדישין נ"ב הם ס"נוי סנ"סנוי סמנ"גלף ה"ג ותמן מתאלפי קמיה ונ"ב לומדים ממנו:
אמאי שלטא לקטלא להו פי' אלו הי' מסטרא דמסאבא לא היו המלאכים נטלין ההוא רוחא מניה אלא ודאי שקידשו עצמם א"כ אמאי שלטא לקטלא להו הו"ל למלאכי השרת לשמור הילד שלא ימות כמ"ש לעיל וז"ש הזוהר הא לא בסטרא דמסאבא אשתכחו אמאי שלטא וכו' ותירץ אלא האי וכו' וכפי זה ג' חילוקים יש מי שמקדש עצמו בשעת תשמיש אין הוולד מתיירא משום דבר רע. ומי שמחשב בדבר של טומאה גם הרוח של הוולד תופסת אותו הס"א. ומי שלא חשיב לא קדושה ולא טומאה. ס"א שולטת להורגו אבל מזדמנים התלת רוחין הנז' ונטלין ההוא רוחא מינה. ה"ג ואיתער משינתיה ואחיד באנתתיה אלף ות' וה' נ"ב ה' פעמים מנצ"פך עם ה' כוללים ועיין בדף ע"ג ע"א:
לאתיישבא בעלמא כגוונא דלעילא פי' כמו שלמעלה מ' יצאה עם זעיר כן למטה זוגתו איתילידת עמיה ונושא אותה. ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא וכו'. ז"ל הרב בס"הכ בדרוש ר"ה ואמנם ענין הנסירה הוא כי הלא כשנדבקו הדינים יחד הנה כדי להחזירם פנים בפנים היה צריך להמשיך כל הדינים בנקבה כדי שתוכל להפרד מן הזכר. וכל אותם הדינים שבאחוריו כולם ננסרו וניתנו לה והוא נשאר בסוד החסד והיא בסוד דינים וכו'. ונחזור אל הענין כי הלא כדי לדחות אותם הדינים שבאחורי הזכר ליתנם אל הנקבה:
זה נעשה בכח החסד עליון של הבינה וז"ס ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא ובזוהר בפ' אחרי מות דף ע"ו ע"ב. פי' כי ע"י החסד איתפרשו גזעין שה"ס האחורים שלהם ואז לקחה לאש'. ופי' הדבר כי הלא ידענו כי אע"פי שהאדם ישן עכ"ז נשמתו מושכת לו חיים וחסד מלמעלה אל אותו הכח קיסטא דחיותא הנשאר בגופו והנה אעפ"י שעתה הזעיר נרדם בשינה עכ"ז נשמתו מושכת אליו מסוד החסד של הבינה ונתפשט בכולו ואז הדינים שבאחוריו היו נדחים מאיליה' ונדבקים באחורי הנקבה וז"ש באידרא ובאתרהא שקיע רחמי וחסד. והענין כי הלא כאשר היה נמשך בו החסד היה נדחה הדין ונשאר החסד שקוע במקום הדין וז"ש ובאתרהא שקיע רחמי וחסד עכ"ל הרב בס"הכ. וז"ל הרב בליקוטים. כדרך שעולים החסדים בזעיר מן היסוד שבו עד כתר שבו להגדילו. כן הגבורות עולות בנוקבא מתתא לעילא עד הכתר שבה להגדילה עכ"ל. ובזה נבין לשון זה מ"ש ואיש אשר יקח את אחותו חסד הוא ר"ל מי גרם לזעיר שיזדווג במ' שהיא אחותו. הוא ע"י החסד דאימא שעל ידו היתה הנסירה. ומ"ש ובתר דשארי חסד וכו'. פי' שלקמן בדף זה ע"ב אמר אתא חסד ופריש לון. דהיינו שע"י חסד דאימא היתה הנסירה. ומ"ש שם ונפקו גזעין מתחות לעילא. פי' הם הגבורות שהיו באחורי זו"ן שלקחתם המ' לבדה ועלו מן היסוד שבה עד הכתר שבה להגדילה כמ"ש בשם הרב. וז"ש ונפקו גזעין מתחות לעילא. ומ"ש ואתפשטו ענפין. פי' הם הקצוות דמ' שנתקנו וז"ש ואסגיאו ואיתעבידת ה' תתאה. ובזה נבין ג"כ מ"ש בדף זה ובתר דשארי חסד. פי' אחר שהחסד גרם הנסירה אזי גזעין נפקין מתחות לעילא שהם הגבורות שלקחה המ' ועלו בה מן היסוד שבה עד כתר שבה להגדילה. ומ"ש ואיתפרשן ענפין. פי' הם הקצוות שבה שנתפשטו ומ"ש וקריב אתרחק. פי' אחותו שהיתה מותרת לו נאסרה עליו ממתן תורה ואילך ומ"ש כדין ענפא אסגי וכו' פי' מ' נגדלה ע"י הגבורות ונזדווגה עם זעיר פנים בפנים. ומ"ש האי בקדמיתא פירוש תחלה היתה אחותו מותרת לו. אבל ממתן תורה ונכרתו וכו' כי הבא על אחותו בכרת:
אלא במזלא תלייא חבורא דלהון פי' שא"וא מזדווגים ע"י מזלא דאריך שאבא מקבל ממזל הח' ואימא ממזל הי"ג כנודע: יהיה ה' אחד ושמו אחד. פי' שיתייחדו זו"ן ויזדווגו ה' הוא זעיר ושמו הוא מ': בכמה עטרין נל"עד הם המקיפים דקנונות ובכללם הפנימיים: בכמה זיהרן הם מוחין דגדלות ומ"ש בעטרין קדישין עילאין הם מקיפים דגדלות: מה כתיב והיה ה' למלך: ה' אחד ושמו אחד. נ"ב ס"ת דוד. דא ישראל לתתא. פי' שהם את לזעיר הנק' אביך ומצוה לכל אחד מישראל שלא יגרום על ידי עונו גלות ישראל: ואחות אמך וכו'. פירוש ירושלים היא אחות המלכות הנקרא אמך: ה"ג שנאמר למען אחי ורעי אדברה נא וכו' אר"י אי אחי למה רעי וכו':
כולהו מתפרשן בהני עשר אמירן פי' כ"ב אותיות התורה הם מתחלקים בי"ס כל ספי' יש בה אותיות ידועות לה:
איתכסיא באתוון אחרנין פי' הוי"ה מלובש באד"ני דהוה גליף בתריסר אתוון. פי' שם בן י"ב ועיין בפ' בשלח דף נ"ח ע"א:
ותמן בת בנה ובת בתה פי' בת בנה היא מ' דזעיר בת בתה היא מ' דנוקבא כמ"ש בפ' בראשית:
בת שבע דידיה הוה פי' ראויה היתה בת שבע לדוד כמר"זל:
ודידיה נטיל פי' שכל היוצא למלחמת בית דוד היה כותב גט כריתות לאשתו כמ"ש בסבא דמשפטי' ובזוהר בפ' בראשית דף ח'. ומ"ש דאוריה יהיב גט זמן לאתתיה שם פירשנו דעובדא דבת שבע הוה אחר שעבר הזמן שקבע שאם לא בא בזמן הנז' הוי גט. שאז כשהגיע הזמן ולא בא הוה ליה גט כריתות. ובזה לא קשו מאמרי הזוהר אהדדי דקרי ליה גט זמן. וקרי ליה גט כריתות דאמר אפטר בגט לאנתתיה. גם קושיות התוספות על רש"י ז"ל יתורצו שכיון שעבר הזמן הוא גט כריתות ממש ובהיתרה הוה כלא. גם במ"ש לאוריה רד לביתך וכו' לא חטא. להיות כשמצאה בתולה והגידה לו שאוריה מעולם לא נגע בה כי מן השמים לא נתנוהו לנגוע אליה. וידע ודאי הגם שירד לביתו לא יגע בה בחושבו שהוא סריס או לאיזו סיבה אלא סבר לחפות על עצמו משום חלול ה'. כי העולם יאמרו שמבעלה אוריה נתעברה. ודייק קרא רק בדבר אוריה שהרגו בחרב בני עמון. אבל בדבר בת שבע אין לו עון אשר חטא כי שלו היתה ולא של אוריה. ומ"ש דהא מת בעלה. פי' דאלו לא מת אוריה אע"פי שעבר הזמן והוה ליה גט כריתות. מסתמא כשחוזרים מהמלחמה חוזרים ומקדשים נשותיהם. והשתא דמת לא נשאר חשש:
ביעא דקושטא וכו' נ"ב ביעא דקושטא היא הי"וד שהיא כביצה שאין לה פה אלא סתומה מכל צדדיה. כך עולם האצילות שהיא היו"ד והיה סתום באויר הסתום הקדמון הנק' כתר עליון כמ"ש הזוהר בטש ביהמאן דלא בטש ונתפשטה נקודה ונשאר אור ומכח הגבורות נתבקעה הנקודה לד' אותיות תרין סלקין הם י"ה וחד מאיך היא ה' אחרונה וחד נביע הוא ו' המשפיע תמיד דרך היסוד:
עבדת קמיה דר"ש וכו' נ"ב ר"ל שדימה עולם המחשבה לעוף לפי שרש"בי היה דבוק עם השכינה פה אל פה אדבר בו:א"ל עד לא יתבקע ביעא. נ"ב ר"ל קודם שיתגלה הסוד שבאידרא יסתלק עכ"ל. ואי גרסינן וחד רביע נמי א"ש שיסוד מזדווג עמה:
הכא כתיב סוד ה' ליריאיו פירוש הוא הסוד שמפרש לקמן כמ"ש דתנינן בשעתא דחויא תקיפא וכו' והוא סוד גדול. קכ"ה זיני מסאבותא. פי' ק"ך צירופי אלהים וה' אותיות השרש. והם גי' מסכה: וכ"ז רברבין. פי' נגד כ"ז אותיות התורה: מתאחדן בנוקבי. פי' אשה שבעוה"ז. ההוא שערא דרבי עיין בפ' פנחס דף רמ"ח ע"ב שאמר ומזעיר מריט בשערא בגין דבעי לאסרקא רישא וכו' משמע משם דהיינו השער שניטל בשעה שסורקת שערה. ולישנא דהכא לאו דוקא: אלף וד' מאה וה' זינין. פי' ה' פעמים מנצפ"ך עם ה' כוללים הם אלף ת"ה: