ובחכמה נטיל כולא כחדא נ"ב היינו בהארת חכמה דא"ק שנתלבשה במלכות א"ק ונאצלו כל העולמות כמ"ש בע"ח בשער סדר האצילות כי שם נדרש פסוק זה על כך וז"ל הרב ז"ל בליקוטים דע כי הא"ס ב"ה נתלבש בחכמה דא"ק ועי"ז האציל עולם האצילות וז"ס כולם בחכמה עשית וחכמה הנז' נתלבשה במ' דא"ק וזאת המ' נתלבשה תוך י"ס דאצילות והיה זה כדי לקשר א"ק באצילות. והמ' הזאת היא נק' עתיק יומין וג"ר שבה נשארו במקומם והז' תחתונות שהם ז' ימי בראשית הם שנתלבשו בי"ס דאצילות. וזהו הבחי' נק' עתיק יומין שהם ז' ימים עתיקים דמ' דא"ק. וזה העתיק הוא נשמה לאריך וגם הוא מתפשט תוך האצילות כנודע שא"וא מלבישים אותו עד הטיבור וז"ון מהטיבור ולמטה עכ"ל. ובזה מובן מאמרנו:
וכולהו סתימין בחכמה פי' אבא. ור' אבא פליג את"ק דס"ל כולם בחכמה היינו חכמת א"ק. ור' אבא סבר כולם בחכמה הוא אבא: אלא בשבילין ידיען נ"ב יסוד דאבא עשית בבינה. פי' חכמה אומר ובינה עושה:
כליל דכר ונוקבא פי' לפי שיצאה מז"ון שהם זכר ונקבה לכך גם הרוח כלולה מזכר ונקבה ולכך הרוח יולד פעמים זכר פעמים נקבה:
לחד שלוחא פי' גברי"אל. הלילה אמר וכו'. פי' המ' אמרה לגברי"אל פלוני תתעבר אשתו בבן זכר וז"ש הורה גבר מפלנייא: כדין רוחא נחתא וחד צולמא עמיה. ז"ל הרב בס' א"י. כשהאדם נולד הנפש שלו צריכה לברר הניצוצות המגיעים לחלקה שנפלו ממנה בחטא אד"הר בקליפת נוגה אשר זו היא כוונת לידת האדם בעו"הז. והנה ע"י המצות מברר אותם החלקים שנפגמו ונפלו שם אמנם כבר ידעת שאין הנפש באה באדם ערומה רק בחד דיוקנ' הנק' צלם דקאים תמן בעת יצירת האדם כנז' בזוהר והענין כי האב והאם המביאים אותה הנפש הם בזכותם יוציאו אותה הנפש מלמעלה כי כפי הזכות והמצות של האיש והאשה ימשיכו נפש לוולד ההוא המתייחס אל אותם המצוות שעושים או ג"כ שהם דומים אל שורש נשמתם וגרמו ג"כ במעשיהם הטובים לברר קצת ניצוצות מקליפת נוגה שיעשה לבוש אל הנפש ההיא עכ"ל ובזה תבין לשון זה שאמר שהרוח כשבאה לוולד מתלבשת בצלם שבירר לו אביו ואמו ומ"ש הזוהר כדין רוחא נחתא וחד צולמא עמיה היינו הנפש כמ"ש הרב ז"ל ה"ג ובאינון חרשין דאיהו יימא ויזמין לון לצולמי וכו': על ההוא טיבו עילאה נ"ב נפשו.
וכד נפקין דכר ונוקבא נפקין פי' כשיצאו מהמ' יצאו זכר ונקבה ומ"ש ולבתר אתפרשן באורחייהו פי' כשבאים לעו"הז הם נפרשים:
תוצא הארץ ודאי נ"ב מלכות דא רוחיה דאדם קדמאה. פי' רוח של אד"הר הוציאה אותה המ' מזעיר ופי' נפש חיה. נפש שקיבלה מזעיר הנק' חיה כמש"זל חיה ושמה ישראל. וכן המ' נק' חיה נמצא שהנפש היא מז"ון כמ"ש בפ' ויקרא דף י"ט ע"א:
ומפרי העץ דא קב"ה: פי' זעיר אשר בתוך הגן נ"ב שם ב"ן ע"ה גי' ג"ן:
כפום אורחוי דעלמא דאינון גרמי ליה פי' לסברא זו וילדה זכר היינו שאין שם אלא זכר ולא כלול דכר ונוקבא מפני עונות הדור שגרמו שלא נכללו הגבו' עם החסדים ובזה יהיו זכר ונקבה כלולים כאחד בתוך המ'. אבל הם גרמו שלא ילדה המ' אלא זכר ולכך ר"א חלק עליו ואמר שלעולם א"א שלא יהיו כלולים במ' זכר ונקבה אלא כשמעשה התחתונים הגונים אזי נכפים הגבו' ונכללים בחסדים והזכר שהוא מהחסדים גובר ולכך כתיב וילדה זכר שהנוקבא אינה עולה בשם. אבל כשאין מעשה התחתוני' הגונים אז מתגברים הגבורות ושולטים על החסדים וממילא הזכר שהוא מהחסדים נכפה לפני הנקבה ונכלל בה לכך כתיב ואם נקבה תלד שהזכר כלול בה ואינו עולה בשם ובזה מובן כללות לשון הזוהר. ומ"ש ודכורא אתכפייא בימינא דלא שלטא ר"ל הדכורא נכפה מסיבת הימין שהם החסדים שאינ: שולט על הגבו' אלא אדרבה הגבו' שולטים. א"נ יש לפרש וילדה זכר היינו מ"ה וב"ן דמ"ה שאז הנקבה כלולה בדכורא. ואם נקבה תלד היינו ב"ן ומ"ה דב"ן וז"ש דכר ונוקבא מסטר שמאלא וכו' דהיינו מב"ן. וכדין ההוא דכר דנפיק מגו נוק' מסטר שמאלא וכו' דהיינו מ"ה דב"ן ולכך אינו עולה בשם שבכלל הנוקבא הוא כיון שעיקרו מב"ן:
לא איקרון נפשן פי' שאינם בכלל הנפשות דישראל שהם ניזונים מהמ': לא עאלין רוחין לגבה ולפ"ז וטמאה ז' ימים קאי על הנשמה לפי שעדין לא קבלה הארה מן המ':
תחת אמו פי' תחת המל' ששבעת ימים אלו עדין לא נתקשר במ' אלא תחתיה: דלאתקשרא בה ובדכורא. פי' שהנשמה נקשרת במ' ובזעיר ע"י המילה:
דרבייא כאיב פי' וכיון שג' ימים אלו מצטער מפני המילה לכך עדין אין לו הארה הרבה מהמ' אלא קצת. טהרה סתים ולא אדכיר ה' בתראה נ"ב דריש אם למסורת דמי טהרה כאלו נקוד שב"א בה' והיינו דם טוהר דם טהור של ה"ח דמיל' דאתגליין בפום אמה וכאלו אין כאן מפיק וז"ש לא אדכיר ה' בתראה עכ"ל. ולפ"ז פי' הכתוב ושלשים יום וג' ימים וכו' ל"ג ימים אלו התחילו החסדים להתגלות ע"י המילה והם דם טוהר והנשמה מקבלת הארה מהם. אבל אינה נקשרת בעצם במלכות עד אחר ל"ג אלו הנזכרים כדמפרש הזוהר:
בתר ל"ג יומין נ"ב כי אחר ל' יום יוצא מחזקת נפל עכ"ל. ולפ"ז מ' יום אלו שמנה הכתוב הם כך וטמאה ז' ימים היינו ז' ימים מאלו השלשים יום שעדין לא יצא מכלל נפל הנשמה אינה מקבלת ג"כ מהמ' וכן ג' ימים שאחר המילה דכאיב רבייא אינה מקבלת ג"כ מהמ' רק הארה קצת הרי עשרה ימים. ול' שיצא מכלל נפל הרי מ' נמצא כפי הסוד אין כאן אלא שלשים יום אבל קחשיב ברישא ז' ימים ואח"כ ג' ימים הנז' ול' הוא כללות הכל כדי שיצא מכלל נפל: ה"ג משמע דאיכא קדוש אחרא: ודא הוא כי אין בלתך אין קדושה דלהון בלתך ושיעור הכתוב אין קדוש כה' ושמא תאמר והרי מה"ש קדושים גם הם לכ"א כי אין בלתך שמה"ש אין קדושתם בלתך אלא הכל ממך אבל הקב"ה אינו צריך לאחרי' ח"ו: אל צור חוצבתם נ"ב בינה: והכית בצור נ"ב ת"ת: על הצור בחורב נ"ב מ' עכ"ל. וטעם שבינה ומ' נק' צור לפי שכתב הרב ז"ל בק"י שאלהים במילוי הה"ין גי' צו"ר ע"ה. ונודע שבינה ומ' נק' אלהים. וטעם שהת"ת נק' צור כתב הרב שהוי"ה בהכאה כזה יפ"י יפ"ה. הפ"ה הפ"ו. ופ"ו ופ"ה הפ"ה הכל גי' צו"ר. ועיין בפ' בשלח דף ס"ד ע"א:
ואין צור בכלהו כאלהינו פי' כבינה הנק' אלדינו: קלא חד לסטר צפון לעילא וקלא חד לתתא. פי' שכולם לסטר צפון. אלא שקול א' היה למעלה בצד צפון והשני למטה בצד צפון וז"ש לעיל שמעו תרי קלי בתרי סטרי:
אסתמרותא דנוקבא פתיחא פי' שבחצות הראשון נוקבא דתהומא רבא פתוח לפי שהקליפו' יש להם שליטה. ובחצות השני יש שמירה על נקב הפתוח שאין יוצא ואין בא:
קב"ה עאל לגנתא פי' יעקב נכנס אצל לאה: בצדיקייא די בגנתא. פי' שמשתעשע בנשמות הצדיקים שעולים ללאה בסוד מ"ן. והכא א"א לפרש פי' השני שאמרנו בשם הרב ז"ל בכמה דוכתי שרחל יורדת לבריאה הנקרא גנתא כדי להשתעשע בתורת הצדיקים שבעו"הז. דא"כ הו"לל לאשתעשעא בצדיקייא סתם. ומדקאמר די בגנתא משמע ודאי שעל יעקב ולאה מדבר:
דאתערות' דכ"י פי' לאה: במלכא קדישא. פי' יעקב: לא אתחברת כ"י בק"בה אלא מגו שירתא. פי' אין לאה מזדווגת עם יעקב אלא ע"י השירה שמשבחתו והגם שכתב הרב שרחל היא המשוררת בחצות השני. עכ"ז לאה ג"כ משבחתו בשעת הזווג כדי לעוררו אל הזווג. אבל רחל אין לה זווג אלא החצות כולו משבחת לזעיר:
עד דאתי צפרא וכו' פי' שאז הוא עיקר הזווג בסוד ויהי בבוקר והנה היא לאה: אמאי פתח קרא הכי לא טוב היות וכו': דזמין אדם לאתפרשא נ"ב להנסר. וכתיב לא טוב וכו'. פי' שיום א' הוא חסד שהוא דכר ויום ב' גבורה שהיא נוקבא. ולכך ביום שני לא נאמר כי טוב לפי שעדיין לא ננסרה הנוקבא כדי להזדווג עמו ולכך כתיב לא טוב לומר שעיקר הטובה הוא אחר הנסירה שאז ראויה להזדווג: וקמו תלת כחדא בספרים ישנים גריס שבע דהיינו אדם וחוה קין ותאומתו הבל ושני תאומות וכן אר"זל: ה"ג בשעתא דאתתקנת לגביי אדם: ואית ליה לקבלא עונשא. פירוש אע"פי שעשה תשובה מוכרח ליענש בגיהנם וכן הוא דעת רבי אלעזר גם כן:
ולאו בזמנא דאיהו אתער נ"ב זה סוד גדול ולזה רמזו אשה מזרעת וכו' עכ"ל. והכוונה כמ"ש דהיינו כשאין מעשה התחתונים הגונים. ומ"ש ולאו בזמנא דאיהו אתער ר"ל כמ"ש בפ' ויחי דדכורא רדיף בתר נוקבא ולכך כשמתעורר לרדוף אחריה והיא יש בה קשוטים נאים בסוד מ"ן אזי וילדה זכר. וכשמתעורר לרדוף אחריה והיא אין בה מ"ן עד שצריך הזעיר לקרב צדק מאליו לזווג אזי ואם נקבה תלד:
דאסתלק מני שמשא פי' שהזעיר הנק' שמש אינו מאיר למ' ומ"ש וחד דבני אמי נחרו בי וכו' פירוש הם מוחין דקטנות שהם ג' אל"הים וכל אל"הים פשוט ומלא ומילוי המילוי הם ב"ן כמ"ש הרב בליקוטים על פ' בני האלהים. וכשיש מוחין דקטנות אזי המ' מלאה דינים וז"ש וחד דבני אמי וכו': נחר גרוני נ"ב נחר גי' ג' אל"הים:
על צוארינו פי' בשביל המוחין דקטנות שהם בצואר ועל ידם נתגברו הדינים לכך נרדפנו. ומ"ש וריחין על צואריהון אחר שפי' הזוהר סוד הפסוק חזר לפשט: דפטירא דקטיפא נ"ב אילן של קטף יפה משמח הלב: ארעא קדישא ארץ ישראל שבעו"הז. שאר ארעא ח"ל כפשטה:
דתבל בצדק תלייא פי' שח"ל יש בה דיני המ' שנק' צדק אבל בא"י יש בה הארת המוחין הנק' חיים ועל כן נקרא ארץ חיים:
ומלואה מאי היא פי' ר' חייא קפריך לר' יוסי לדבריך שהארץ היא א"י א"כ מאי ומלואה ויושבי בה מבע"ל כסיפא דקרא. אלא ודאי הארץ דקרא הוא מ'. ומלואה הם נשמות הצדיקים הממלאים אותה בסוד מ"ן. ותבל הם בי"ע עם הארץ הלזו וכדמפרש. א"ר יוסי אי הכי וכו'. פי' אא"ב הארץ הוא ארץ ישראל א"ש קרא דכי הוא על ימים יסדה. אבל לדבריך שהיא המ' מאי על ימים. תירץ לו ר"ח דגם המ' על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. ונ"ב ימים ז' היכלות דדכורא. נהרות ז' היכלו' נוקב' עכ"ל: ור"ל ז' היכלות דכור' דבריאה וז' היכלו' נוקב' דבריאה. נהר עילאה פי' יכוד דזעיר:
ובהו אתתקנת פי' שעל ידם מתתקנת המ' כדי להזדווג עם בעלה וז"ש לאתעטרא במלכא קדישא. אבל אין לפרש שר' יוסי דאמר דא ארעא קדישא היא מ' ותבל הם בי"ע ור' חייא לא בא לחלוק אלא לפרש מלת ומלואה. דא"כ מאי אי הכי דקא"ל הרי כולהו בשיטה חדא קיימי אלא ודאי כמ"ש עכ"ל מורינו זצוק"ל: ונלע"ד די"ל כפי' שני. והאי אי הכי אין בה אא"ב. ור"ל כיון דפי' הפ' כך הוא צריך לדעת מהו על ימים: אלא כולה חד מלה. פירוש כפי המסורת נפשו כתיב היינו המלכות הנקרא נפש ו' וכפי המקרא דקרינן נפשי דוד אמר על המלכות דקרי לה נפשי:
הא ג' זינין הכא פי' שכתב הרב באוצ"ח שאור אחד יוצא ללאה ושני אורו' יוצאי' לרחל מאימ' וזה דוקא כשבאים מוחין דאבא לזעיר עם דאימא. אבל כשאין בזעיר אלא מוחין דאימא אזי נעשה מהם ח"ו ג' קליפות. שאת נגד האור של לאה. ספחת ובהרת נגד השנים של רחל עכ"ל. וז"ש הזוהר הא ג' זינין הכא צרעת סגירו סגירו בכולא. דהיינו כשנסגרים אורות דאבא ואינם יוצאים לזעיר אזי הוי נגע. וכתיב והובא אל הכהן פי' שע"י כהן של מטה ימשיך מוחין דאבא ומתבטל הנגע:
אבל אינון דאתחזון לבר פי' אחר שהזכיר הסוד בתוך דבריו חזר אל הפשט דהיינו אם יהיו בעור האדם ולא בפניו אינו טמא מוחלט. אבל אם וראהו הכהן אזוטמא אותו: א"ר יוסי מנלן. פי' צריך להביא ראיה בהדיא כי מוראהו הכהן אין הכרח: אי ההוא תוכחת מאהבה וכו'. פי' כשהיא תוכחת מאהבה אזי מסותרת מבני אדם ושיעור הכתוב טובה תוכחת אע"פ שהיא מגולה אבל איזה היא תוכחת שמאהבה זו שהיא מסותרת מבני אדם:
תחות תותביה פי' תחת בגדיו: יקטרגו בכו. פי' כי בניו חכמים גדולים ויוכיחו אתכם על עון זה שאמרתם לי ודאי חטאה איהו: מן מייא ואשא ורוחא. פי' מקבלת מחג"ת: והאי נטיל כל משח ורבו דלעילא. פי' יסוד הנק' כל יש בו כללות המוחין דאו"א הנקרא משח ורבו: ואתמלי וכו'. כפל ד' לשונות אלו לפי שהיסוד מושך הטיפה מהמוח שיש שם חו"ב חו"ג ולכן אמר ואתמלי מצד החכמה. ורוי מצד הבינה ואתמלי מצד החסדים ורבי מצד הגבורות:
בההוא סטר דאתדבק ביה פי' לפי שהרשע נדבק בקליפה לכך מאריך בשלוה: ומחי בידן דלא נגרי בהו ברשיעייא והוה אמר לן לדוד וכו' גרסינן. והיינו בצדקו דקרא שהוא סובר שמצוה קא עביד מקיים קרא אל תתחר וכו'. ולא כן פי' אמיתות הכתוב אלא כמ"ש בגמרא אל תתחר במריעים להיות כמותם: חד לקבל מייא וכו'. פי' שיצה"ט ויצה"ר ענפי החו"ג:
ה' אלהים שם מלא פי' הם זו"ן הנקרא ה' אלהים כמ"ש בפ' תרומה ובכ"מ: כליל דכר ונוקבא. פי' שאדה"ר היתה זוגתו מאחוריו: מאינון חיים דלעילא. פי' הנשמה היא מבינה שמשם החיים שהם המוחין: בנפשא קדישא מחיה עילאה. פי' הנשמה שבאה מהבינה וקרי לה נפשא בהשאלה ושיעור הכתוב ויהי האדם לנפש חיה שבא מחיה עילאה שהיא הבינה: ה"ג נפש דהאי חיה עילאה. ושיעור הכתוב תוצא הארץ שהיא מלכות נפש שקבלה מחיה עילאה: ודא הוא דאמר דוד מלכא. פי' שאמר פנה אלי כי היה מצורע ומבקש שיתרפא:
מהו פנה אלי נ"ב כי דוד נצטרע ו' חדשים והק"בה טהרו: מכאן תנינן באורחא דבר נש וכו'. פי' מדאיצטריך דוד לומר להק"בה אל תט לבי וכו' מכלל שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו ולשמא ח"ו בשום פעם ירצה לילך לדבר רע. לכך מבקש שיעשה ה' עמו לפנים משורת הדין ולא יניחהו ע"ד רגלי חסידיו ישמור:
אלא דוד אזהר ללביה פי' ר' יצחק פליג אר' יוסי ומפרש שדוד ללביה קאמר. אבל ר' יוסי לא קאמר ליה קושית ר' יצחק וכי קב"ה אסטי ליה וכו'. דכוונת דוד לומר אע"פי שבדרך שאדם וכו' כמ"של:
סגירו דסגיר ולא פתח פי' כמ"של בשם הרב שנסגרו אורות דאבא ולא באו לזעיר. באדם ממש. פי' זעיר הנק' אדם: ומכאן נחית למאן דנחית פי' לאדם שבעו"הז. נאר מקדשו. פירוש מקדש של מטה בשביל עונות ישראל מטמאים אותו וז"ש מאי טמא משום דאסתלקת שכינתא מניה. דהיינו אחר שנסתלקה השכינה מהמקדש אז שלטה בו הקליפה ונטמא: מסתלקי' סמכין נ"ב הם נה"י דזעיר שנכנסו בנוקבא מסתלקים כדי שלא יהיה בהם פגם ע"י הנוקבא. וכדין אשתכח מקדשא מסאב מ' הנק' מקדש: בבית ארץ אחוזתכם נ"ב ירושלים ולא ציון:
אל האשה ממש וכו' פי' כי חוה רומזת למ' כמ"ש הרב שהמלכות היא מילוי שם מ"ה שהוא גי' י"ט כמנין חו"ה וז"ש דאתר מקדשא שהיא המלכות אתאחיד בגויה:
השרופים לא כתיב וכו' פי' כמ"זל שהנחשים שהיה הענן הורג החייה אותם הק"בה ושלחם בישראל. לכך הקשה הו"לל השורפים דמשמע הנחשים שורפים אחרים. או השרופים לרמוז למר"זל. ותירץ מאן שרפים דכתיב ראשי תנינים וכתיב שרפים עומדים ונ"ב והכוונה על שנים אנשים מרגלים חרש המתעלי' לטמא מקדש עכ"ל. ובק"י כתב הרב ז"ל ששני אנשים מרגלים הם חו"ב דדכורא דנוגה עכ"ל. ולכ"א הזוהר חד אתאחד לעילא שהוא מוח החכמה. וחד אתאחיד לתתא הוא מוח בינה:
שיתא יומין לעילא פי' ו"ק דזעיר: שביעאה עילאה עלייהו. פי' בינה: שיתא יומין לתתא נ"ב בבריאה עכ"ל והיינו ששה היכלות דבריאה. שביעאה עלייהו. פי' היכל ק"ק דבריאה: שיתא דרגין לכרסייא. כי ו"ק דבריאה והכסא הוא אור מת"נהי דמ' דאצילות שמתלבש בכח"בד דבריאה וה"ס הכסא והמ' רוכבת על הכסא וז"ש הוא על כרסייא כמ"ש באוצ"ח:
ז' כתרין דיומין לעילא פי' הו"ק ובינה וכנגדם ז' שמות דשלמה וקהלת כנגד בינה:
ז' הבלים נ"ב מקיפים וז' הבלים אמר לקבל ז' כתרין דלעילא פי' הם ז' מלויים דס"ג הנז' ומהם נתקן דעת זעיר. וז"ש וכל הבל קלא אתעביד מניה:
בז' הבלים וכו' הם ז' מלויים דס"ג הנז' ומהם נתקן דעת זעיר:
דעלמא מתקיימא בהו העו"הז מתקיים ע"י אותם הבלים ומפ' כיצד הוא הענין ואמר בהאי הבל דמתקיים ביה עלמא דהיינו שהמ' מקבלת מאותם הבלים והיא מקיימת העולם וז"ש והאי הבל דמתקיים ביה עלמא. מהבלי' דלעילא קא אתי והיינו כמ"ש שהמ' מקבלת ז' הבלים הנז' ועל ידם מתקיים העולם ובהבלים דלעילא כתיבכי על כל מוצא פי ה'. פי' שז' מילוים הנז' יוצאים מפי הבינה ועל ידם יחיה זעיר כמ"שה יחיה וכו' זהו מה שנל"עד. אבל הרח"ו ז"ל כתב על מ"ש הזוהר ותנא בז' הבלים אתקיימן עילאין ותתאין. נראה לי שהם ז' הבלים היוצאים משני עינים ושני אזנים ושני נקבי החוטם והפה ומכל א' מהם יוצא הבל. וזה בכל פרצוף עכ"ל. ולפ"ז מ"ש דעלמ' מתקיימא בהו ר"ל שהעו"הז מתקיי' ע"י ז' הבלי' שבכל פרצוף. ומ"ש בהאי הבל וכו' ר"ל שהמ' מקבלת מהבלי' שבכל פרצוף ועל ידה מתקיים העולם. וז"ש והאי הבל דמתקיים ביה עלמא מהבלים דלעילא קא אתי שהם ז' הבלים שבכל פרצוף. ולפ"ז מ"ש ובהבלים דלעילא כתיב כי על כל מוצא פי ה' פי' ז' הבלים שבכל פרצוף נקראים מוצא פה ה' בין דאזנים בין דעינים בין דחוטם. ופי' יחיה האדם הוא הפרצוף כן נראה כוונת הר"חו ז"ל:
חיובא הוא על כל בר נש וכו' פי' צריך האדם לפרש תחלה הפי' שנשמר' ממנו רש"י ז"ל או תוספת ואח"כ יפרש האמת. וכן בכל ענין בין בזוהר בין במדרשים: לחכמה סתם. פי' מלכות: אלא בגין שטותא. פי' שע"י הבירורים שנבררים מס"א הנק' שטותא מתעטרת המ' וז"ש ואלמלא האי דהיינו הבירורים נהירו ורבו סגי ויתיר לא ליהוי: וכך לתתא. פי' כמו שהמ' אינה מתקשרת אלא מן הבירורים שבקליפה שנק' שטותא כך לתתא בעו"הז אלמלא לא הוה שטותא וכו'. לא הוה חכמתא וכו' והיינו כמ"ש משום דהיא תקונא דחכמתא וכו' ושיעור הפ' יקר מחכמה ומכבוד ר"ל תיקון החכמה וכבוד שלה הוא ע"י סכלות מעט:
רי"א יקר וכו' רבי יוסי פליג וסבירא ליה דהכי פירושא יקר דחכמה שהיא מלכות ויקר של הכבוד שהוא זעיר הוא על ידי סכלות מעט. ומלת יקר חוזרת על חכמה ועל כבוד:
בצלם אלהים עשה את האדם וכו' ז"ל הרב בק"י אחר שבאו מוחין לזעיר נקרא אדם שלם בי"ס ואז הצלם נק' צלם אדם. ובהיות זעיר כן ו"ק נק' איש והצלם של אז נק' אך בצלם יתהלך איש. עכ"ל ובזה מובן לשון זה: כד יתיב קב"ה בכרסייא. נ"ב שמזדווג בנוקבא שהיא כסא לבעלה ואז חוה עם שם הוי"ה משלמת מספר אדם: ובג"כ איקרי איש נ"ב כי אז היה זעיר בזמן הקטנות כבפסח ואז נק' איש. ובזמן הגדלות נק' אדם:
והא כתיב ואדם אין וכו': פי' ומי דרכו לעבוד את האדמה הוא מי שאינו חשוב והו"לל ואיש אין לעבוד וכו'. ומתרץ דכל מה דבעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם וכו' ור"ל שהמטר לא ירד לגדל האילנות והעשבים לפי שאדם שהוא מתקן המ' הנק' אדמה. אין לעבוד וכו': שנשלם הכסא. פירוש מ' שהיא כסא לזעיר:
שהוא ראוי לישב על הכסא פי' שאדם שהוא דוגמת זעיר שהוא יושב על המ' הנק' כסא כמ"שה ועל דמות הכסא דמו' כמרא' אדם: פני אדם כללא דכולא נ"ב מכאן ומתיקונים משמע בהדיא סברת הרמ"בם ז"ל כי החיות הם צורת אדם דוקא. והכוונה בשור ונשר ואריה הוא על היות להם הבטה כעין שור ונשר אריה ולעולם הם דווקא צורת אדם עכ"ל. והא כתיב ופני ואריה וכו'. פי' קס"ד שפני אריה ממש וכו' ולכך הקשה על ר' יוסי שאמר שכולם הם צורת אדם:
ה"ג אמר ליה כולא אפי אדם הוו ור"ל כמ"ש שפניהם פני אדם. ומ"ש ופני אריה היינו הבטת אריה וכו': משום דאתתקן בגיניה דאדם מדרגא אחרא וכו'. פי' שתחלה היה נק' אנוש או גבר ועכשו נק' איש שהיא מדרגה מעולה מהם הסמוכה לאדם: תרין רוחין וכו' מימינא ושמאלא וכו'. פי' רוח אחד מצד החסדים הנק' ימין ורוח אחד מצד הגבורות הנק' שמאל:
והוה אזיל ונחית וכו' פי' אד"הר הוה נחית מעילא לתתא דהיינו שירד לג"ע הארץ ששם היה. ולא אתיישבא בהדי אחרא. פי' אותו רוח השמאלי לא נמתק ע"י הימני שמצד החסד לפי שחטא אד"הר באותו יום שנולד ולכך גרם שלא נמתק השמאל בימין. ואלו לא חטא היה נתקן הכל. וז"ש כד הוה עייל שבתא חאב אדם אתעבידו מההוא רוחא וכו'. בדכורא ובנוקבא באדם ובחוה:
מבוצינא דקרדינותא נפקין פי' מבינה הנק' בוצינן דקרדינותא בהשאלה נפקין שכ"ה ניצוצין וכתב באוצ"ח שהם ש"ך ניצוצין עם ה' אלפין דאהי"ה הממתקים אותם גי' שכ"ה:
ומתאחדן כחדא מסטרא דגבורה פירוש מהבינה הנקרא סטרא דגבורה: וכד עיילין אלין בגופא איקרי איש נ"ב היינו בזמן קטנות זעיר: א"נ לנוקבא קרא בשם איש: ה"ג ולא איש דתנינן איש תם וישר וכו' ור"ל איש זה שאמרנו אינו כמו איש תם וישר וכו' שמורה על הרחמים. אבל איש דהכא איש מלחמה כתיב: ה"ג דכולא סליק דינא וכולא חדא:
א"ר יהודה אמאי פי' מי גרם לקטנות הזה שבשבילה נק' איש. והשיב ר"ש משום דדינין תתאין מתאחדן ומתחברן בשערוי דהאי איקרי הוא דינא קשיא. דהיינו בשביל הקליפות היונקות משערות הזעיר ולכך הוא דין קשה: ושערי סומקי בגו סומקי נ"ב מכאן משמע דאיירי בנוקבא. דלת ראשך כארגמן דאלו בזעיר הם שחורות. אלא דקשה שהקליפות נאחזות בזעיר בשערות ולא בה כנודע עכ"ל:
ואתגליש מחסד עילאה פי' מכח החסדים שנמשכים לזעיר מתבטל יניקת הקליפות מהשערות: אלא כד תלי שערא. פי' כמו הנזיר שרומז לאריך קווצותיו תלתלים: והאי איקרי טהור מסטרא דתליין לתתא מניה. פי' מצד הקליפות שהיו יונקים ממנו ונטהר מהם לכך נקרא טהור. ת"ח רישא דהאי איש וכו' וכל מאן דאיהו מסטרא דדינא וכו' לא אתדכי עד דיתעבר מניה שערא. ח"י בדף כ"ו כתב הנה מבואר ממאמר זה כי שערות הראש הם מורים על הדינים. ומי שאינו מגלח ע"ש נותן כח לזרים לשלוט עליו. ועיקר הדבר לכוין לסוד הנאמר בפ' ויחי עד לא גליש דא רישא דמאריה ועד לא מריט למטרונית' אשר להיותנו בצלם אלהים הוזהרנו לגלחן. דוגמת העברת השערות השחורות שנאמר בהם קווצותיו תלתלים שחורות כעורב כנודע לבאים בסוד ה' כי ע"כ נאמר וסביביו נשע"רה מאד:
בהאי איש אגח בהו קרבא וכו' נ"ב כאן משמע שעל המ' מדבר וכן פי' חכם אחד שמו מהרי"ב זל"הה שיורי טלא דבדולחא. פי' הארות של מוחא סתימאה הנק' טלא דבדולחא: הכא מי חטאת נ"ב מיין דכורין מיים חיים עם הארת ה"ג הקדושות אל כלי יסוד נוקבא הנק' חטאת הרי מי חטאת והם שיורי טלא:
מים טהורים נ"ב מיסוד אריך עצמו:
ובס' אור ישראל פי' לשון זה בקצ' עומק (שייך לדף מ"ח ע"ב) וז"ל תנא מן בוצינ' דקרדינות' נפקין שכ"ה ניצוצין. כתב הרב ז"ל כי הגבו' דעתיק הנק' בוצינא דקרדינותא היא מבררת הבירורין של ש"ך ניצוצין ושם הם דינים ושמרים אלא שבמ"ס הם נחים ושקעים ונכפי' שם כמ"ש באידרא דהאי מוחא שכיך ושקיט כחמר טב על דורדייה. וש"ך ניצוצין אלו ה ז' פעמים אדם שהם ז' מלכים גי' שט"ו ושרשם שהם ה' דבינה הם ש"ך שנבררים במוחא סתימאה ע"י גבורה דעתיק המתלבשת בה. וכן חכמה סתימאה יש בה ל"ב אלהים שהם ל"ב נתיבות חכמה וכל אחד מל"ב כלול מעשר הם גי' ש"ך. והיותם שכ"ה עם ה' אל"פין דאהי"ה הממתקים אותם הם גי' שכ"ה עכ"ל הרב בקיצור וז"ש מן בוצינא וכו'. ומ"ש ואתגליש מחס"ד עילאה. פי' כי חסד דעתיק שבגולגולתא דאריך שנמשך לאבא ומשם נמשך לזעיר כמ"ש הרב והוא ממתיק דינים דזעיר וז"ש ואתגליש ע"י חסד עילאה:
אי אתקרי על שמיה קדוש איתקרי פי' כי הלא חסד דעתיק הוא בגולגולת' דאריך ושם הם ת"י נימין שהם כמנין קד"וש כמ"ש הרב ז"ל שד' יוד"ין דע"ב שבגולגולתא דאריך עם עשר אותיות דמילוי ע"ב הם גי' ת"י. וכיון דזעיר מקבל מחסד הנז' קדוש איתקרי. ותירץ דקדוש לא איקרי אלא כד תלי שערא פי' כי הנזיר ה"ס אריך ולכן אסור לספר שער רישיה וז"ש הפסוק קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו א"כ במקום אריך ששערותיו הם תלוים נקרא קדו"ש גי' ת"י. אבל בזעיר איקרי טהור לפי דאתעבר מניה שערא ואתדכי מהחיצונים וז"ש מסטרא דתליין לתתא מניה:
דהא ליואי דאתו מסטרא דדינא פי' שהלוים הם בגבורה שהיא ענף הבינה ולכן לוים גי' אלהי"ם והבינה מקבלת מגבורה דעתיק שבמוחא סתימאה הנק' עלא דבדולחא ושם במקומו הדינים נכפים ונחים ושקטים לאפוקי כשמתפשטים למטה הם דינים גמורים. וז"ש שיורי טלא דבדולחא שהיא מוחא סתימאה: בעי כהנא דאתי מסטרא דחסד עילאה. פי' מחסד דעתיק שמשם נמשך לאבא ומשם לזעיר כמ"ש לעיל. מי חטאת שיור טלא דבדולחא. פי' כמ"ש לעיל שממ"ס הנק' עלא דבדולחא נמשך לאימא ומשם לגבורה דזעיר שהיא בחי' הלויים. עכ"ל אור ישראל: וסומקא לא אתעבר נ"ב זה יורה על תוקף הדינים שלא הספיק הלובן להעביר אדמומיתו:
דחוורא לא אתחזו אלא בסומקא פי' ר' יוסי פליג על ר' יצחק דס"ל לר' יצחק כיון שתחילה היה הנגע אדום ואח"כ ראה בו הלובן אע"פי שאותו הלובן הוא זך בלי חועים אדומים כיון שלא הספיק להעביר אדמימותו עדין הוא עמא. אבל ר' יוסי ס"ל הלובן בעצמו מעורב בו האדום לכך הוא טמא: משמע לדידיה שאם היה הלובן שנראה כנגע זך לגמרי אע"פי שלא הספיק להעביר אדמימותו שבצד האחר טהור. ר' יצחק אמר וכו' חזר לחזק סברתו וכד אתחוור כולא רחמי וכו' נ"ב כולו הפך לבן טהור הוא:
וכתיב נגע היא חד דכר וכו' בתמיה פעם קורא הנגע לשון זכר ופעם לשון נקבה ותירץ אלא כד נוקבא וכו' דהיינו כשנפגמת המלכות ח"ו כתיב נגע היא וכשזעיר לא אתדכי כתיב נגע הוא ובזעיר לא שייך בו ח"ו טומאה לכך דוקא בנוקבא אמר ואסתאבת ובזעיר לא אתדכי:
דא קב"ה: פי' המ' ששומעת תפלות של ישראל ולכך הקשה רבי חזקיה שומע תפלות מ"ל ותירץ אלא תפלה דא כ"י א"כ השומע הוא זעיר ששומע קול המ': ואני תפלה כולא חד. פי' אני שהיא המ' היא תפלה:
והובא אל הכהן דא קב"ה פי' זעיר. אי הכי דא קב"ה. פי' מורינו זצו"קל שר"ל שכיון שאמרת הכהן סתם הוא זעיר היכי קאמר קרא כי תהיה באדם התחתון והובא אל הכהן שהוא זעיר. וכי אדם התחתון עולה לזעיר ותירץ אין דביה תלייא וכו' ור"ל כי רפואתו תלוייה בזעיר:
והועלה מבע"ל פירוש לשון עלייה שתעלה נשמתו לזעיר. ותירץ כמ"דא והובא את בדיו. ור"ל טעם שאמר והובא ולא והועלה לרמוז סוד אחר שהאורות שיצאו מזעיר ונעשו נגעים יחזרו למקומם בזעיר כמ"ש באוצ"ח עכ"ל. ונל"עד דהכי פירושו כי תהיה באדם הוא זעיר כמ"ש הזוהר לעיל. א"כ מאי והובא אל הכהן שהוא זעיר ש"מ אל הכהן אינו זעיר. ותירץ אין וכו' ר"ל לעולם אל הכהן הוא זעיר. ופי' והובא אל הכהן מכניסים האורות בפנימיות הזעיר שהוא הכהן:
והועלה מב"על פי' שהוא לשון כניסה. אבל לשון והובא משמע שמביאים אותו אל הכהן ואינו מלשון דעייל דא בדא. לכך הביא לו חבר כמו והובא את בדיו דעייל דא בגו דא. ה"נ והובא אל הכהן לשון כניסה דיכנסון לכהנא וכו' דהיינו כמ"ש הרב שמחזירים החסדים למקומם בזעיר:
נגע הוא דינא תקיפא פי' כשיש אורות דאימא לבדם בזעיר:
סגירו דנהירו עילאה פירוש שאורות אבא עדין לא באו לזעיר ולכך אוחזים החיצונים באורות דאימא ונעשים נגעים:
באדם סתם פי' בזעיר. ומכאן סיוע למ"ש שנל"עד לעיל: דא כהן דלתתא. פי' שהכהנים הם מצד אבא וע"י ממשיכים מוחין דאבא לזעיר ומתבטל הנגע:
קב"ה עאל בגנתא דעדן פי' יעקב ולאה מזדווגים: וכ"י משבחת. פי' רחל היא משוררת כמ"ש הרב בכ"מ: בשעתא דזווגא אחרא אשתכח פי' שבחצות דשבת הוא זווג ישראל ורחל ועיין בפרשת יתרו דף פ"ט מ"ש בשם הרב ז"ל שם:
נגע דייר בביתא פי' היא הקליפה שהיתה בבית משעת הבנין:
נגע אחרא תקיפא פירוש הוא נגע הקדוש:
אלא בשעתא דהאי עייל אחרא אתגלייא פי' דהאי עייל הוא נגע הקדוש שדוחה את הטמא שהיה כבר בבית וזהו אחרא אתגלייא. ומ"ש ההוא דמתכסי אתגלייא היינו הטמא שהיה מכוסה בכותל נתגלה עתה בשביל שנכנס הטהור לכותל ודחה אותו: ודאתגלייא הוא הטהור עליו כתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ וכו' והיה מגולה אתכסי נכנס לדחות את הטמא. ומ"ש לבתר אתחזי ליה וכו'. פי' אחר שנתכסה אתחזי ליה בדיוקנא דנגע דביתא. דהיינו אחר שנתכסה בכותל נתגלה בדיוקן נגע הטמא והלך הטמא לגמרי וז"ש ואתכסייא אחרא נמצא כלל הדברים נגע הקדוש ניתן בכותל מבחוץ תחלה ואח"כ נכנס לפנים ודחה את הטמא לחוץ ונתכסה הוא בכותל ונתגלה הטמא ואח"כ יצא הטהור לחוץ ודחה את הטמא לגמרי. ומ"ש הכתוב כנגע נראה לי פי' כנגע הקדוש שאתם רואים כך נראה לי הטמא עכ"ל מורינו זצו"קל: בר חיור חד סאיב וכו' צ"ע שאם נפרש חיור חד הוא שער א' ותרין הם ב' שערות. א"כ היכי קאמר תרין תרי סהדי ודכייא. הא אם היו שני שערות לבנות בנגע טמא מוחלט ואפשר שהוא בתמיה וכי תרי ודכייא:
מזוהמא דדהבא מסיגי הגבורות: בזוהרא דדהבא שהמ' בניינה מהגבורות ודוד הוא ממלכות:
בכולא שרייא: פי' שהצמר הוא בחינת החסדים והפשתים הוא בחי' הגבו' והנגע שולט בכולם לפי שכשאינם באים מוחין דאבא לזעיר ואין בו אלא מוחין דאימא אזי נעשים מהם הנגעים כמ"ש הרב וזה בין בחסדים בין בגבו' שהם בחינת צמר ופשתים