דמטו ומתעטרי נ"ב סנד"ל הקושר כתרים לרבו. ובעי לחפייא רישיה וכו' למכסייא עיניה. נ"ב לכסות ראשו ועיניו בטלית מלבד שסוגר עיניו.
מאן דפקח עינוי פי' אעפ"י דמאיך לון או דלא מאיך אע"ג דלא פקח אקדים עליה מ"ה עד שעושה תרתי לטיבותא מאיך ולא פקח.
אקדים עליה מ"ה נ"ב כשם שהוא פותח עיניו בלי צורך כן יבואהו מ"ה מלא עינים ואע"פי שהוא מלא עינים נק' כסיל בחשך הולך:
לא אסתכל בנהירו דשכינתא נ"ב כי זלזל בה עכשו לראות בה שעומדת כנגדו והבל הציץ ונפגע. וארז"ל בזכות כי ירא מהביט. ותמונת ה' יביט:
ויסב חזקיהו פניו אל הקיר נ"ב כי שכינה נק' עליית קיר קטנה נמצא שהמתפלל פניו נגד השכינה. וכמש"ה שפכי כמים לבך נוכח פני ה'.
אדנ"י בקדמיתא וכו' נ"ב קאי אמ' ואח"כ הוי"ה נקודה בניקוד אלדים המלכות הנקרא אלד"ים מתייחדת עם הת"ת ואף על פי ששם זה ניקודו בבינה: הוא בת"ת בהתייחדו עם המ' ובינה.
למהוי שלים בכולא נ"ב כי כל מכריע שלם משתי קצוות
ואי תימא יעקב וכו' נ"ב שג"כ הוא בת"ת:
ואילנא אשתלים נ"ב ר"ל שיעקב שלם בסוד אילן שלם בי"ב גבולי אלכסון:
אבל מה דהוה למשה נ"ב שינוייא הוא.
אלף ורבבן נ"ב שנתפשטו הקצוות בששים רבוא בהדייא:
באורייתא נ"ב שהיה זווג שלם בימין:
בכהני נ"ב חסד.
בליואי נ"ב גבורה
בשבטין נ"ב ת"ת:
הוא אשתלים נ"ב ת"ת
גופא שלי נ"ב מ': דא נחשון. אע"פי שבסוף פ' בשלח אמר חור לשמאל י"ל אחר שמת חור חזר נחשון במקומו וכן אמר בסוף פ' בהעלתך ואהרן פגים ונחשון בן עמינדב פגים כמ"ש כאן ואעפ"י שבפ' חוקת דף קפ"א ע"א אמר חור דרועא שמאלא ואמרי לה נחשון. נראה דמר אמר חדא ומר אמר חדא כמ"ש שבתחלה היה חור ואחר שמת חור חזר נחשון במקומו. דאל"כ קשייא למאן דאמר נחשון הא קרא בהדייא כתיב ואהרן וחור תמכו בידיו אלא ודאי כמ"ש ובזה לא קשו דברי הזוהר אהדדי שפעם אומר כמ"ד ופעם אומר כמ"ד.
דאזדווגת בשכינתי נ"ב פרצוף לאה שיש בה מ"ט שערים.
מכאן ולהלאה אל תוסף נ"ב אם לא תמות אי אפשר שתעל' לשער החמשים שהוא נתיב לא ידעו עיט:
ר' יצחק אמר וכו' נ"ב בא לחלוק על ר' חייא שאין פי' רב לך אל תוסף גדולה מזו כי למה יאמר ה' למרע"ה כך. אלא הכי קאמר ליה כיון שאתה במדריגת השמש אל תתפלל כיון דזימנא דסיהרא מטא:
אנת דהוא שמשא נ"ב פי' ויקשה למרע"ה לא די לי שאיני נכנס אלא שאמנה צרתי בידי. לזה אמר שאי אפשר להכחיש הדוגמא. כי אי אפשר אל הירח להאיר אלא מהשמש.
בירך ה' ממש פי' שמתברכים מזעיר הנקרא הוי"ה:
קול דאיקרי דיבור נ"ב נוקבא דזעיר נק' קול מצד הת"ת והיא בעצמה נק' דיבור האי איקרי קול דברים גרסי':
ותמונת ה' יביט נ"ב ר"ל תמונת הת"ת לא ראו אבל תמונת המ' ראו עכ"ל. ור"ל שהפסוק אמר על מר"עה ותמונת ה' יביט שמר"עה השיג לראות פרצוף הת"ת וזהו ותמונת ה' יביט. אבל ישראל אמ"ל מר"עה ותמונה אינכם רואים שהוא פרצוף הת"ת זולתי קול שהוא פרצוף המלכות:
קול פנימאה נ"ב בינה:
דא קול אחרא נ"ב מ'.
אמאי איקרי הכי נ"ב בנה לשון תמונה עכ"ל ומה שלא הקשה על זעיר אמאי איקרי תמונה לפי' הראשון לפי שהזעיר הוא בבחי' גוף ושייכא בו תמונה. אבל בינה שהיא נעלמת לא שייכא בה תמונה. ותירץ שנק' תמונה על שם הזעיר שיצא ממנה ולכך הקשה כיון שעיקר שם תמונה הוא על זעיר שיצא ממנה. א"כ אמאי מ' איקרי תמונה. ותירץ שגם המ' יצאו ממנה בי"ע שנקראו גוף גם הם. ולכך נק' המ' תמונה על שמם:
בגין דכל תיקונא דגופא נ"ב ששם נצטייר הזעיר.
ואיתימא אחרא נ"ב מ' נק' תמוכה:
וכל אינון קולות נ"ב בסוד ה' תפלות של יו"הך ה' קולות פנימיים מן הבינה:
האי דאיקרי משנה תורה וכו' פי' מ' שנק' משנה תורה יצאה מהבינה:
משה מפי עצמו אמרן והא אוקימנא מלה פי' שמפי עצמו הוא זעיר ולכן לא אמר מעצמו אלא מפי עצמו:
אמאי הכי פי' כיון שמשנה תורה רומז למ' אמאי אמרו משה מפי עצמו שהיא זעיר. הו"ל לר"זל לומר משה מפי המ' או מפי האלהים שג"כ רומז למ' אמרו. כיון שמשנה תורה רומז אליה. ותירץ אלא חכמה עילאה ונ"ב אבא.
כללא דאורייתא ונ"ב היסוד שלו סוד התורה
ומ"ש ומינה נפקא כולא בההוא קול פנימאה נ"ב משה נכנס בבינה.
עץ החיים נ"ב זעיר:
והוא איקרי תורה נ"ב זעיר.
משנה תורה נ"ב נוקביה עכ"ל ובזה מתורץ למה אמרו מפי עצמו שהוא זעיר כיון שמלכות כלולה עמו תמיד וכל הארותיה ממנו יוצאים לכך אמרו זעיר.
בקדמיתא גבורה דלא פסק פי' גבורה דזעיר:
והשתא כולא כחדא פי' ז"ון יחד:
ולא תנאף וכו' נ"ב לייחדה עם בעלה:
חמידא דאי יכיל וכו' כתב הרמב"ם ז"ל והביאו הש"ע ח"מ הלכות גזילה לא תחמוד היינו שחמד חפץ של חבירו והרבה עליו ריעים עד שנתנו לו בדמיו. לא תתאוה היינו משגמר בדעתו להרבות עליו ריעים עובר בלא תתאוה וזהו כוונת הזוהר בכאן.
ובגין דבעיין חמשה ווי"ן נ"ב לרמוז שנתקשר במ' ה' סוד משנה תורה הו' שהוא זעיר ולכך צריך ה' ווי"ן:
כולהו קולות אשתכחו נ"ב כל הספירות הראו כוחם:
וקב"ה יתיב על כרסייא פי' זעיר על המ':
דאשא ורוחא ומייא וכו' פי' חג"ת שיצאו מבינה הנק' שופר:
לאבעינן בתוקפא עילאה נ"ב אין אנו יכולין לקבל השפע מבחי' ת"ת די לנו במדרגת המ':
ובגין דהוה טב סליק לדרגא אחרא עילאה נ"ב משה זכה לבינה שהיא קול גדול ולא יסף גם כפי פשוטו שמר"עה הוא סוד הת"ת:
אמאי לא הוה יתיר פי' שאינו אלא במ':
מרואי הוה טב פי' טוב של דוד הוא מצד המ' הנק' רואי:
בתרווייהו הוה פי' בז"ון:
ומשה לבתר דהוה טב סליק למהוי גופא פי' אחר שהשיג היסוד הנק' טוב סתם עלה לת"ת הנק' גופא:
אמ"ל ר' חייא אי הכי לא אתחזון להו נ"ב רבי חייא הבין דמאני לבושי יקר קאי אכתנות עור ולזה שאל והלא אחר החטא לא היו ראויים לזה. והכריחו לפי' זה מ"ש ויעש ה' אלהי"ם:
אמ"ל הכי הוא ודאי פי' דבריך אמת שאחר החטא אינם ראויים למאני יקר ומה שהבנת בדברי אינו כן שמה שאמרתי אלא מאני לבושי יקר הוו מעיקרא קודם החטא הוו להו מאני יקר ואחר החטא כתנות עור:
הוו כגוונא דלעילא כתב הרב בס' ח"י וז"ל ג' חשמלים דאד"הר שהם בבי"ע הם צפרנים העליונים שהיו על אד"הר ולא נשאר מהם רק ראשי האצבעות ונקראים כתנות אור. ואחר החטא עשה לו השי"ת מלבוש מח"שמל הסובב ג"ע דעשייה. ואח"כ עשה לו מלבוש אחר מקליפת נוגה. והם כתנות עור. וכנגד הלבוש דכתנות אור דג"ע הארץ היה כתוב בספרו של ר"מ כתנות אור עכ"ל. וכבר הארכנו בזה בפ' ויקהל דף ר"ח ע"ב. וז"ש כאן בקדמיתא הוו כגוונא דלעילא דהיינו מג' חשמ"לים דב"יע וזהו נהורא דלעילא דאסחר עלייהו. ומ"ש ולבתר דחבו אהדר לון בגוונוי דהאי עלמא. היינו לבוש שעשה להם מחשמ"ל שסובב ג"ע הארץ ומקליפת נוגה:
שפירא דאינון לבושין סליק על כולא נ"ב לכן כתיב ה' אלהי"ם עכ"ל. ור"ל כדי לתרץ ההכרח שגרם לר"ח לטעות ולכך אמר לפי שהיו שפירין ביותר לכך כתיב ה' אלהי"ם בכתנות עור:
דלאו חכמתא פי' נגד מוח חכמה:
ולאו ידיעה וכו' נגד הדעת:
ולאו דבקותא וכו' פי' נגד הבינה פי' שע"י הבינה שיש לו נדבק באלוהיו תדיר. כן נל"עד:
תלת חללין דאתוון רשימין נ"ב יה"ו וסוד ג' אותיות יה"ו הם חב"ד דזעיר עכ"ל. ור"ל כלים של המוחין שהם חב"ד דזעיר שהיו חג"ת:
תלת מוחין אינון נ"ב חב"ד עכ"ל ור"ל נה"י דאימא שבהם חב"ד שמצד אימא והם מתלבשים בחב"ד דזעיר שהם כלים של המוחין וז"ש דסתימי באינון חללין:
משירותא דמוחא עילאה נ"ב על ידי הכאת קוצא דשערי בעורף זעיר דביה בקוצא נגיד שפע מ"ם גרם בקיעת יסוד דאימ' לשני' ונעשה מהג' ד':
ומתפשטי' בכולא נ"ב שמתפשטים בכל הגוף:
מוחא עילאה וכו' כמ"ש שהארת מ"ם נמשכה למח זעיר וז"ש דאתמשך במוחא תתאה:
ומתפרשן בחד פי' מתפשטים בזעיר חכמה דידיה וחכמה דאריך שהיא מוחא סתימאה:
הוא דכתיב קדש לי כל בכור נ"ב סוד טיפת חכמה שנעשית מוח זעיר:
דהיא כתרא וכו' נ"ב חכמה:
לאעלא משיכותא וכו' נ"ב יסוד דאבא:
פתיחותא דכל משיכותא ויסודא דלעילא נ"ב שנכנס ביסוד הבינה:
וסתים ביו"ד דשמא קדישא כתב מורינו ז"ל טעם שכינה הזוהר מוח חכמה ליו"ד שהוא אבא.
ומוח בינה לה' שהוא אימא והא כתב הרב שיש בזעיר חב"ד דאבא וחב"ד דאימא. ותירץ שיובן במ"ש בסה"כ דרוש הציצית שנתערבו מוחין דא"וא והם כך חכמה דאבא במקומה וחכמה דאימא נעשית בינה דאבא. חסדים דאבא במקומם. וחסדים דאימא נעשים גבו' דאבא כדי שיהיה אבא כולו חכמות וחסדים. וכן בינה דאימא במקומה ובינה דאבא נעשית חכמה דאימא. גבו' דאימא במקומם. וגבו' דאבא נעשים חסדים דאימא כדי שתהיה אימא כולה בינות וגבו'. נמצא שבקו ימיני דזעיר יש בו נצח דאבא ונצח דאימא שיש בהם חכמה דאבא ובינה דאבא שנעשית חכמה דאימא. הרי כי החכמות דא"וא אחר העירוב הם מאבא שהוא יו"ד דהוי"ה: ובצד שמאל דזעיר יש בו הוד דאימא שבו בינה דאימא והוד דאבא שבו חכמה דאימא שנעשית בינה דאבא נמצא שהבינות כולם מאימא שהיא ה' ראשונה. עכ"ל מורינו:
מוחא דתרעי וכו' נ"ב מוח בינה דזעיר שנמשך מטיפת בינה דאימא שבה הם נש"ב:
תרעין סגיאין דלעילא ותתא פי' של בינה ומ' וז"ש בסמוך ואלמלא דאתברו אינון תרעין דהאי מוחא שהיא בינה. לא הוו מתפתחין אחרנין שהם של מ' שהיא עשתה דין במצרים. ומ"ש דהוו סתומים שאותן התרעין הם סתומים.
ומ"ש ומתקטרין בשלשליהון פי' כשמשתלשלת הארתם למטה מתקשרים בהם תרעין התחתוני' דבי"ע. וירצה ומתקטרים התחתונים בשלשליהון דהיינו כשמשתלשלי' תרעין העליונים שהם בינה ומ' שהזכיר הזוהר במ"ש דלעילא ותתא.
ומ"ש בגין לאפקא להו לישראל פי' למה תבר הקב"ה תרעין הנז' בגין לאפקא להו לישראל לבר. ומפרש הענין ואמר דהא מאלין תרעין דההוא מוחא שהיא בינה. מתפתחי ומתקטרין כל שאר תרעין דהיינו שאר תרעין אינם נפתחים רק ע"י בינה ושאר תרעין הם מתקטרי בתרעין דבינה וז"ש מתפתחי ומתקטרי כל שאר תרעי.
ומ"ש עד דקראה אמי פי' במוסף שבת שעלתה מ' והיא למעלה משורש זעיר שהוא למטה. נמצא שהיא אמו:
לחד נוקבא דפרדשקא נ"ב סוד אות ה' הקבוע בחוטם:
ולאפקא רוחא לחירות נ"ב זעיר: ה"ג יציאת מצרים בה תלייא:
מסטרא דאבא נ"ב ר"ל מפרק תחתון דחסד דאריך כי שם התלבשות אבא ונפיק עטרא דחסד. א"נ מן היסוד שלו הנק' סטרא משם נמשך טיפה זו. כי החו"ג הם טפין ממש:
מסטרא דאימא וכו' נ"ב ר"ל מפרק תחתון דגבו' דאריך ששם התלבשות אימא והיינו סטרא דקאמר. אי נמי מיסוד דילה הנק' סטרא עכ"ל. וגם זה יובן בהקדמה שאמרנו שאע"פי שביסוד דאבא יש בו חו"ג כולם חסדים הם. לפי שחסדים דאימא נעשו גבו' דאבא. ולכך אמר מסטרא דאבא שהוא יסוד שלו לפי' ב'. נפיק חסד. וכן ביסוד דאימא יש בה גבורות כי גם חסדים שיש שם הם גבו' דאבא. ולכ"א מסטרא דאימא נפיק גבורה:
אחיד קב"ה נ"ב ת"ת:
ישראל סבא פי' ישראל זוטא שהוא זעיר מקבל מי"שס כמ"ש הרב:
ומאי איהו אברהם גם זה יובן בהקדמה הנז' שהחסדים דאימא נעשי' גבורות דאבא. נמצא אבא כולו חסדים. וז"ש אתעטר בסטרא דאבא ומאי איהו אברהם. וכן גבורו' דאבא נעשו חסדים דאימא נמצא שאימא כולה גבורות וז"ש דאתעטר בסטרא דאימא ומאי איהו יצחק:
ודא היא ביתא תליתאה נ"ב שהוא סוד התפשטות החסדים בגופא דזעיר עטרא דחסד עכ"ל ור"ל הארתם יורדת בואהבת. אבל עצמם ממש אינו יורד רק בעמידה כמ"ש הרב בס"הכ ומ"ש ואיתימא והיה אם שמוע וכו' ר"ל דכתיב ונתתי מטר ארצכם דהיינו רחמים ותירץ לית כתרא וכו':
וע"ד וא"ו אמצעיתא דכולא פי' מכריע בין חו"ג והוא אמצעי
ומ"ש דלעילא ותתא פי' שגם מכריע בין בינה ומ' שנק' עילא ותתא:
דאית רתיכא קדישא לתתא פי' הם ארג"מן שהם כסא למ':
כך אית רתיכא קדישא לעילא פי' חג"תם שהם כסא לבינה:
דתנינן אבהתא פי' חו"ג:
וגופא פי' ת"ת:
עם יפה עינים דינא ברחמי נ"ב הם ב' חסדים המגולים בנ"ה כי נ"ה מצד עצמם דין ושם החסדים שהם רחמים אלין אבהתא. נ"ב סוד ההדס הדומה לעינים שהם חג"ת והמ' מתחברת עמהם:
רמיזא היא לתלתא פי' חג"ת:
ורמיזא לד' פי' עם המ' א"נ יש לפרש רמיזא היא לתלתא הם חב"ד דזעיר קודם שנחלקו ע"י קוצא דשערי דאריך. ורמיזא לד' היינו אחר שנחלקו לד' ולפי' הראשון תלת האי דאמרן היינו מאי דסמיך ליה שהם חג"ת וכו'. ולפי' הב' מ"ש האי דאמרן קאי אדלעיל שאמר ותנינן תלת מוחי אינון ומשירותא דמוחא עילאה וכו' אשתכחו ד' מוחין וכן מוכח מסה"כ שכתב שהשינין רומזים למוחין היא שמאלא. פי' שהמלכות בניינה מהגבורות:
דאיקרי עז נ"ב אדנ"י גי' ס"ה עם י"ב אותיות המילוי גי' ע"ז וירתא מעוז פי' מהגבורות הנק' עוז:
ומאi אינון ת"ת וכו' פי' שבניין המ' הוא מחזה דת"ת ולמטה ולכך אמר הזוהר תנה"י:
הא כתיב וראית את אחורי וכו' פי' והיא המלכות כאן אמר תפלה של יד היא מלכות.
הא אוקמוה פי' שקשר של תפילין היא לאה ותפלה של יד היא רחל:
לאכללא ע' שמהן נ"ב סוד הבינה שיש בה ע' סמות. עכ"ל והכוונה כמ"ש הרב ז"ל. שם שהיא מלכות מקבלת מן ע'. ומ"ש שמע ישראל כמה דכתיב שמעו שמים הוא כמו דבר אחר:
האזינו השמים נ"ב זעיר:
אוף הכא שמע ישראל נ"ב זעיר:
ה' רישא דכולא בנהירו דעתיקא קדישא נ"ב אבא מקבל מן יו"ד דאריך:
אלהינו עמיקתא נ"ב אימא: דנחלין הם ה' חסדים ומבועין הם ה' גבורות:
ה' גופא נ"ב זעיר אחד כנסת ישראל. פי' א"ח הוא זעיר. ד' היא מלכות כמ"ש דאנח ו' נ"ב שהם חו"ב וחו"ג: והמניח ת"ת:
ארבעה אחרנין נ"ב תנה"י והמניח מלכות ומ"ש בתיקונים דף כ"ג ע"ב דסליק לשתין ואינון אתוון הדבוקות בק"ש עיין סודם בס' נגיד ומצוה דף כ"ו והזכירם הרב צמח כמספרם (בספרו) ורמז על תוספות דברכות דף ט"ו:
שמע ישראל דא הוא ייחודא חד הלשון הזה כפול בפ' תרומה דף קס"א ע"ב ושם פירשנוהו. ותיקון הלשון אנו כותבים: ה"ג תפלין דדרועא כללא דכל הני כחדא ודא איהו רזא וכו':
שלח ליה ויעש ה' וכו' פי' ה' אלהים הם א"וא לאדם ולאשתו הם ז"ון כתנות עור הוא העור של תפלין ורצועותיהם:
דרועא שמאלא דקב"ה פי' תפלין של יד הם מוח הגבורות ולכך הקשה א"כ אין בתפלין של ראש אלא חו"ב וחסדים כיון שמוח גבו' הוא בתפלין של יד ואנו עושים ד' בתפלין של ראש. וז"ש אי הכי לא אשתאר ברישא אלא תלת ואינון ד'.
אבל תרין רתיכין קדישין אינון פי' האמת הוא שד' רתיכין ברישא ומהארתם נעשים ד' מוחים בתפלין של יד והם תרין רתיכין.
דא אתקשר בלבא פי' שהמ' היא כנגד הלב דזעיר כמ"ש הרב וזעיר נקרא מוחא.
ותפלין ברשימא קדישא בדרועיה נלע"ד לפי שהמוחין דנוקבא הם מהמוחין דזעיר לכך קראם רשימא לפי שאינם מוחין ממש כמו של זעיר.
וד' מלאכים פי' כנגד תפלין של יד ושל ראש וציצית ומזוזה:
כד"א בחשב האפוד פי' שהוא לשון אומנות. כך ולחושבי שמו הוא לשון אומנות כדעת ר"ש:
דהכא אמר אלהינו פי' זעיר וכדמפרש.
בקולו של משה דייקא פי' זעיר ועיין בפ' ויקרא דף ז' ע"א
מפי הגבורה פי' מלכות
והכא אלהינו פי' זעיר:
כרסייא דמלכא פירוש מלכות דאצילות שהיא כסא לזעיר:
מזוזה אתקשר פי' מזוזה גי' אד"ני:
מאי היא פי' שפחה דקרא מאי היא ואמר שפחה דקאמרינן לעיל דקטל קב"ה חילא דילה במצרים.
ומ"ש אתרשימו (המים) בגופייהו בשמא קדישא פי' שכתב הרב ששם הוי"ה הוא באדם התחתון באופן זה י"ה בחו"ב שלו ו' בו"ק דגופיה ה' אחרונה עטרת היסוד שנתגלית ע"י המילה. ולפי הפשט בשמא קדישא היא המילה ה"ג אתרשימו בבתיהון בכולא רשימין דאינון בני מלכא עילאה. דהא עמין עע"א איקרון בורות נשברים:
ההוא נהרא דנגיד ונפיק נ"ב יסוד הבינה:
אשקי לכל גנתא פי' זעיר:
ורווי לכל אתר ואתר פי' לכל ספי' וספי' דזעיר:
עד דמליא לההוא אתר גנתא נ"ב רחל:
אתזנו עילאין פי' בי"ע ותתאין הארן הלזו:
אשר לא יכילו המים ולא עיילי לתמן פי' החסדים אין יונקים מהם הקליפות:
מההוא נביעו דנחלא פי' מהארות הבינה הנק' נחלא:
כגן רוה פי' זעיר:
וכמוצא מים פי' יסוד דאימא. א"נ כגן רוה היא מלכות. וכמוצא מים הוא יסוד דזעיר כמ"ש בפרשת תולדות והיינו נביעו דנחלא שיסוד ומלכות הם נשפעים מהבינה:
ואנתתא אחרא פי' אלמנה:
והאי איהי יובלא דיובלא עילאה ורברבא הוא נ"ב סוד בינה ותבונה. והבינה נקרא עילאה ורברבא. כי עתה שופר קטן סוד התבונה לבד כנודע:
האובדים ממש פי' אובדים השפע לפי שהם בח"ל:
אובדים אינון בכל סטרין פי' שבא"י זכאן בכולא זכאן לעילא ותתא שמקבלים הארת הבינה ומ' הנקר' עילא ותתא ובח"ל אובדים הכל וז"ש אובדין אינון בכל סטרין:
דא כנסת ישראל פי' אבדה הארץ שאבדה לבעלה או שאבדה השפע וכן ג"כ הצדיק אבד אבד למטרוניתא או אבד השפע:
בגין דיתוב לאתריה פי' שבחרבן עלה היסוד למעלה: וע"ד ובאו האובדים בארץ אשור נלע"ד בארץ אשור היא בינה בסוד באשרי וכו' ולכך אמר ובאו האובדים שהם יסוד ומלכות בכח הארת הבינה שמתגלית לעתיד.
ואי תימא והשתחוו וכו' פי' כפי פי' ב' שאובדים הם יסוד ומ' א"כ מאי והשתחוו וכו' ותירץ דקאי על והנדחים.
ומ"ש כביכו"ל ישראל לא יפקון וכו' פי' בא לתרץ אמאי חבר הכתוב והנדחים שהם ישראל עם האובדים שהם יסוד ומ' ותירץ כביכו"ל וכו' שישראל אינם יוצאים אלא עם השכינה. ולכך חבר נדחים שהם ישראל עם האובדים. אבל יסוד אינו בגלות רק סליק לעילא ולכך לא הזכירו הזוהר.
ומ"ש ולא די ליה לבר נש וכו' פי' מלבד שנשמר ע"י המלאך עוד הקדוש ברוך הוא בעצמו שומרו:
קב"ה פי' זעיר
בגנתיה פי' רחל שזווג זו"ן היה קודם החרבן ובחרבן נפסק ח"ו:
פה אשב פי' מלכות נקרא פ"ה עם הכולל גי' אלהי"ם ולכך אמר הזעיר כיון שישראל בגלות ועתה מה לי פה שאיני מזדווג עם המ' הנק' פה ואין שמחה לפני:
תרין ליבין חד טב וחד ביש יובן במ"ש הרב על מ"ש הזוהר בפ' בראשית אית ס"מ ואית ס"מ ולאו כלהו שווין שר"ל שיש ס"מ של רוח סערה ויש של ענן גדול וכו' לכך אמר הכתוב בכל לבבך אפי' ביצה"ר הקשה שהוא של רוח סערה תהא אוהב להקב"ה ועיין בפרשת תרומה דף קס"ג ע"א:
בכל נפשך חד טב וחד ביש פי' נפש החיונית ונפש המשכלת. ובפ' תרומה דף הנז"ל תירץ לאכללא נפש ורוח ונשמה:
תעשה מבעי ליה פי' וכן למחכה לך מבעי ליה. כמ"ש בפ' פנחס דף רל"ט ע"א:
נועם ה' ההוא דאתיא מעתיקא קדישא נ"ב הבינה נקרא נועם בקבלתה מן הכתר הנועם העליון:
דקב"ה משתעשע ביה פי' זעיר:
יעשה מאן ההוא עתיקא וכו' פי' ולכך לא כתיב תעשה למחכה לך דמשמע שקאי על בינה שנק' אלהי"ם. אבל כיון דכתיב יעשה להורות דקאי על אריך המשפיע לבינה. ועיין בפ' פנחס דף רל"ט ע"ב שתירץ תירוץ אחר:
כולא אהבה איתקרי נ"ב כל האצילות בכללות נק' אהבה: ה"ג לא מתפרש קוצא דלעילא מן יו"ד לעלמין. ור"ל אריך שהוא קוץ היו"ד לא מתפרש מאבא הנק' יו"ד. ונהר בינה. יוצא מעדן אבא. וגן הוא זעיר. ה"ג בחביבותא י' בה': ה"ג לאתקנא גרמין:
הוי אורח עראי פי' כאורח שאין מתעכב אלא הולך לדרכו מיד והיינו הלך דקרא: ה"ג על לבבך על תרי יצרך א"ר יהודה יצר הטוב וכו'. דאי כגירסא שלפנינו מאי קא מקשה ר' יהודה הרי כבר אמר יצה"ט אתעטר בהו:
תורה שבכתב לא אשתמודעא פי' שמ' הנק' תורה שבע"פ היא מגלה הארות זעיר הנק' תורה שבכתב:
ויצאה חנם אין כסף פי' ויצאה בגלות ונמכרו חנם. ומ"ש אין כסף היינו שנגאלים בלי כסף כמ"ש ולא בכסף תגאלו: דמנע אורייתא מינה. שאינו עוסק בתורה לתקן המלכות:
ולא אתיב לון מידי שאירע לו כמו לאותו חכם הנזכר סוף פ' מקץ דאקדים שלם לחייבא וכו' וקיבל על עצמו שלא יקדים שלום אלא למי שמכירו ואפשר שהחכם הזה הוא הנז' שם:
ירותא דאחסנא דלעילא פי' מלכות.
ביקרא דמלכא עילאה פי' זעיר:
כבוד ה' פירוש מלכות
ומה שכתב ההוא כבוד וכו' פי' מלכות המתרוממת למעלה
ואם משפחת מצרים לא תעלה וכו' הא אוקמוה חברייא פשוטו כמ"ש רד"ק ולא עליהם ר"ל בלאו הכי הגשמים אינם יורדים במצרים לכך לא יתקללו בעצירת גשמים כשאר האומות. כי מצרים בלאו הכי ולא עליהם. אלא הקללה שלהם תהיה המגפה אשר יגוף וכו' הצובאים על ירושלים וכו':
ויסתכלון אנפך באנפי בגין דתנדע מילי פי' לפי שאמר בשאר נביאי יש בהם ג' עניינים א' דמתנבאי מאספקלריא דלא נהרא. ב' שנופלים על פניהם. ג' דמלין לא הוו גבייהו באתגלייא. אבל מרע"ה מתנבא מאספקלריא דנהרא. וכנגד הב' אמר זקוף רישך ויסתכלון אנפך באנפאי. וכנגד הג' אמר בגין דתנדע מלי ירצה מלין באתגלייא.
ומ"ש לקמן נפקי מרשותייהו וכו' הם שנויים אחרים ביניהם מלבד אלה הנז':
ותדבר מבעי ליה פי' אם הוא לשון דיבור. וכיון דכתיב ודברת ש"מ שהוא לשון הנהגה כדמפרש:
דלא אשתכח חציף פי' כשיזדווג עם אשתו בלילה יקדש עצמו בהכנעה גדולה שלא יסתכל וכו' או שאר מלי דחציפותא:
ודא הוא שמאלא זרוע שמאל יד כהה גרוע מהימין:
על יד כהה פי' כמ"ש הרב שתפילין של יד הם לגבי זעיר תפלין של יד. ולגבי רחל הם תפלין של ראש דידה עכ"ל וכאלו אמר ע"י זעיר וכה דהיינו רישא דכה:
לבתר כלילן כולהו בדרועא שמאלא פי' כח"ב וחסדים של הדעת שהם ד' בתים של ראש. נכללים בזרוע שמאל שהוא נגד מוח גבורה:
ואין עוז אלא תורה ואין עוז אלא תפלין לרמוז שזעיר הנק' תורה הוא לובש תפלין שהם מוחין דידיה. ומהם ג"כ הם מוחין דנוקבא שהיא תפלה של יד. א"נ ואין עוז אלא תורה. תורה שבע"פ. ואין עוז אלא תפלין. תפלין של יד.
ולאו הוא בחושבנא פי' שכתר אינו מן המנין ואין מתחילין חשבון הספירות אלא מחכמה. כמ"ש בתיקונים אין ראשית אלא חכמה:
וכן ד' לעילא פי' ד' מוחי דזעיר שהם חו"ב וחו"ג:
ד' לתתא פי' ד' מוחין דנוקבא:
באתר דלבא שריא פי' כמ"ש הרב שהמ' נק' לב לפי שיוצאת נגד הלב דזעיר.
בגין דדא בדא אתקשר פי' זעיר קשור במ':
הה"ד מלך אסור ברהטים פי' מלך שהוא זעיר קשור ברהטים שהם נה"י דאימא שנכנסים בו בסוד מוחין.
ועכ"ד וכתבתם וכו' פי' אע"פ שהאדם כשלובש תפלין הוא מלך לתתא ולכאורה אינו צריך שמירה ע"י המזוזה. עכ"ז וכתבתם על מזוזות וכו':
אתברכן מצדיק וכו' פי' מיסוד הנק' הוי"ה ומנ"ה הנקרא צבאו"ת:
ואוליפנא מאבא דדינא הוא ברחמי וכו' פי' שה' הוא ת"ת ואלהי"ם הוא גבורה. נמצא שהגבורה נמתקה ע"י הת"ת. ומלכות הנק' בה' מקבלת מהם.
דשית מאה רתיכין דאוזיף וכו' פי' ס"מ אוזיף אותם לשרו של מצרים ושיעור הכתוב ויקח שר של מצרים שש מאות רכב. בחור שהוא ס"מ הנקרא בחור שודד. כי הקב"ה נקרא בחור כארזים. וס"מ נקרא בחור שודד כמ"ש הזוהר בפ' בשלח וכל רכב מצרים הם חיילות שרו של מצרים:
חד במייא פי' נגד הנקמה שעשה בהם הקב"ה לפי שאוזיף ו' מאה רתיכין למצרים ומצרים נידונו במים לכך גם כאן נידונו במים שהם תחת יד ס"מ. ומ"ש וחד באשא היינו נגד הנקמה שעשה בהם שדחקו לישראל והצירו להם לכך גם כאן נידונו באש. אלא ההוא מלאך דכתיב וכו'. פי' מלכות: