וע"ד בן צפור "ב כמו בן בליעל. בן חכם. שאינו בנו שלאחר. כפום רברבנו דיליה וכו'. פירוש שהקב"ה אין סוף לגדולתו לכך דבר שגוזר אפילו לא יתקיים אלא אחר הרבה שנים כאלו נעשה. והאדם דיומין דיליה זעירין לכך רוצה שמיד יהיה הדבר. ולאתבא מבשן. נ"ב דריש מבשן מבין שן. וטמירין אלין באלין נ"ב אלין חיוון רברבן ישינים באלין עורין. בגין תוקפא דבשן: נ"ב סוד רבי "שמעון "בן "נתנאל שהיה בו. עיר סיחון סתם ולא אמרו חשבון. נ"ב פירוש ששינו שמה אולי יצליחו הא אש יצאה מחשבון ושיעור הכתוב ע"כ יאמרו המושלים: שהם השרים השולטים על ז' עממין שבא"י: בואו חשבון כדי לבנותה ונקרא לה עיר סיחון בשינוי השם. וכשראו שלא הועילו אמרו מה נימא אי נהדר ונימא חשבון. הא אש יצאה מחשבון. אי נימא עיר סיחון הא להבה יצאה מקרית סיחון וז"ש כי אש יצאה וכו'. דאפילו משולטניהון שהפילו שרים של מעלה ושריהם של מטה.
לגבי או"א פירוש הרי"מ ז"ל שהם חו"ב דנוקבא. והם י"ה הנזכר בפסוק וראיה ממ"ש הר"ב בפסוק בד בבד י"ה י"ה. הם ב' מוחין דנוקבא. הרי שקראם הכתוב י"ה. הא יהו"ה גרסי' ופירוש זעיר. ומאן איהו מי. פי' בינה דאצילות עכ"ל הרי"מ ויש מפרשים לגבי או"א הם או"א דאצילות. הא יה"וה היינו אריך:
מי יעמוד בינה דאדם קדמון כמ"ש הרב על פ' מי ברא אלה שאמר הזוהר מי שהיא בינה קיימא לשאלא ופירוש הרב ז"ל בספר א"י דהיינו בינה דא"ק. ועיין מ"ש בשם הרמ"ז ז"ל כי האמת יורה דרכו. אגלים ברוחא דאוירא פירוש הנשמה נגלמת ברוח שנושב מהעמוד הנזכר. למחמי ליה. פירוש לראות אותו האדם שחידש חידושים אם חדושים שלו אמתיים או לא. א"ל רבי יוסי אי הכי בלא דינא. פירוש כיון שאמרת דסלקין לון לדינא ש"מ שמת האדם בלא דין בשעת מיתה שאם נידון בשעת מיתה למה דין זה עוד וז"ש ואי בדינא אסתלק וכו'. ואי אפשר לומר זה שמת האדם בלא דין. ותירץ עד לא ייעול למחיצתהון וכו'. פירוש כמ"ש הרב ז"ל שבכל שעה שמתעלה האדם למחיצה גדולה נידון פעם אחרת:
דא הוא ההוא נער וכו': בכאן פירש הזוהר שמלאך ה' הוא מט"ט ובפרשת שלח לך דף קס"ט ע"ב פירוש מלאך ה' הוא מלכות ובפרשת פנחס דף רי"ד ע"א פירוש מלאך הוא מלאך הממונה על גהינם וחד לההוא דנפקא מגיהנם:
פירוש והוא גדול מדומה כדבסמוך בריחא דלבושייכו ידענא וכו'. פירש מורינו ז"ל שיובן במ"ש הרב רמ"ח תיבות יש בק"ש נגד איברי האדם דכשישן האדם ומסתלקת נשמתו מגופו נכנסים ברמ"ח איבריו רמ"ח איברי הקליפה. ואחר שניעור אפילו יעסוק בתורה ויעשה כמה מצות אין הטומאה הנזכר יוצאת מרמ"ח איבריו עד שקורא ק"ש וסגולת ק"ש שבכל תיבה שהוא קורא מפנה הטומאה מאבר אחד מאיבריו. והחברים הנזכר' כיון שלא קראו ק"ש עדיין הקליפה לא יצאה מרמ"ח איבריהם אעפ"י שעשו מצות חתן וכלה שפטורים מק"ש. וז"ש בריחא דלבושייכו שהריח ריח הקליפה בגופם עכ"ל מורינו ז"ל:
אבל לקמן דף קפ"ח ע"א אמר בריחא דלבושייכו ידענא דעמון ומואב מתגרי בכו ושם לא שייך האי טעמא:
ונלע"ד שכל מעשה האדם נרשם רוחנייותו בגופו וז"ש כאן בריחא דלבושייכו שהוא הגוף מלבוש הנשמה שבו נרשם ענין זה שלא קראו ק"ש וכן לקמן שהיו עסוקין בעמון ומואב נרשם בגופם ג"כ. נטלו ידיהו נטילה ראשונה לאכול פת:
ה"ג רבי יהודה הוו ידוי מלוכלכן ובירך עד לא נטיל ור"ל לפי שהדין הוא שכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתם גם ענ"י צ"ל קודם נטילה וכן עשה ר"י אלא שהיה בידיו לכלוך קצת ור"י לא חשיב ליה לכלוך. והיינוקא לרוב חסידותו הקפיד עליו וז"ש לו אי תלמידי דר"ש חסידא וכו':
מאינון חמשה הוה וכפירש"י ז"ל בפרשת תרומה ע"ש וז"ש תרין מכאן דכו': עמודא דיעקב פירוש ת"ת כי ח"ג מכאן ונ"ה מכאן והוא באמצע:
ביה קיימין שאר אחרנין נ"ב שהוא ת"ת שכל הספירות בו שלכן נקרא ת"ת ע"ש שהוא באמצעות כולם וכל שאר הענפים מסתעפים ממנו:
חמש מאה שנין פירוש חג"ת נ"ה. ומ"ש דאילנא דחיי אזיל בהו. ר"ל שע"י הולך הזעיר ומתחזק לפי שבהם מתפשטים ה' חסדים ומתגלים שם. וברית קדישא כו'. נ"ב תכף שהאצבעות נוגעים במילה מתעורר לזווג כי הה"ג האלו מעוררים הזווג בסוד חימום האש הצפוני. ה"ג ומלה סתימה היא על מה דאמרת:
פרישו דידא דמשה נ"ב כדי שלא ינקו החיצונים מהאצבעות ומהצפרנים מאורות החו"ג הבוקעים שם כמ"ש בדרוש לאה לחישת ליה אמיה פירוש שלא יגלה להם שם אביו:
שכינתא קיימא תמן וכו' נ"ב מכל מאכל אשר יאכל יש בו מהרפ"ח ניצוצין שהם צומחים מהארץ בסוד דומם וצומח וכו' בסוד הבירורים והוא כי יש במאכל הזה חלק שכינה ניצוצי אור שבמאכל ההוא בסוד ע"כ מוצא פי ה' יחיה האדם גם יש בו צד קליפה חומר וגסות. והמברך בכוונה מפריד הקליפה ואם לאו מכניס ניצוצות שנתבררו ביד הקליפה ואלו הם העומדים אצל השלחן. ה"ג סטרא אחרא אתכפייא ואיהי אתתקנת בברכתא לגבי עילא. אלא ההוא מלה דקא מברכין עליה וכו': פי' כשנוטלים אותו הדבר ביד לברך עליו היינו ההזמנה:
וז"ש ההוא פרי איהו הזמנה ואין להקשות דגם בפת נמי נימא הכי. דשאני פת כיון שמברכין עליו בה"מ דאורייתא ודאי יש בו ניצוצות הרבה ולכן צריך הב לן ונבריך הואיל ובקדמיתא וכו'. פי' יין ששתה תוך הסעודה שברך עליו בפ"הג כשנוטלו בידי היא הזמנתו אבל בב"המ בעינן הזמנה בפה לעשות זה הכוס מרכבה למ' שגם היא נק' כוס של ברכה: וז"ש דהא כסא דא לקב"ה שהיא המ'. ברשות דס"א: נ"ב בג' שני ערלה:
אבל נברך הזמנה אחרא איהו נ"ב דהב לן ונברך הוא לעשותו הכוס מרכבה להק"בה שהוא נק' כוס של ברכה אח"כ אנו אומרים נברך שאכלנו משלו. ר"ל נברך מן הבינה הנקראת ברכה את השכינה שהיא האם המפרנסת אותנו ואכלנו משלה וא"כ הם ב' הזמנות א' היא הזמנה בפה באורח אתגלייא. ב' באורח סתים כי בינה נק' עלמא סתימאה:
ה"ג הזמנה דבפה דקדמיתא:
לכוס דברכה סתם פי' שעושים הכוס מרכבה למ' הנק' כוס דברכה סתם. ומ"ש לגבי עלמא עילאה וכו' פי' שאח"כ מזמינים הבינה במ"ש אומרים נברך שאכלנו משלו דהיינו נברך מן הבינה למ' שאכלנו משלה. ומ"ש ולית לגביה הזמנה אלא דא כוס דברכה. פי' אין מזמינים הבינה אלא על כוס דברכה שהיא המ':
חשיבו דתרין סטרין פי' שהם נגד י"ס והחמשה האחרים נכללים בהם ואינם במנין. לאסגאה על עינא. פי' דבר שהוא למעלה מן העין אין שולטת בו עין הרע ה"ג דכד מברכין או"א: כדין איהי מלאך נ"ב מלאך גי' צ"א הוי"ה אד"ני רמז שמקבלת שפע מאספקלריא המאירה שהיא נק' כן דכבר תרוייהו כחדא אזלין וכחדא שריין:
כד שלים מגו א"וא וכו' פי' ואפי' לא אתי למיזן עלמין נק' מלאך ולא כדקס"ד מעיקרא ובזה נתרצה הקושייא הא': ומ"ש כיון דשארי וכו' פי' לתרץ קושייא שנית שאחר שא"וא עשו אותו שליח אזי שורה על תרין כרובין שנק' הוי"ה. תרין כרובים נ"ב מט"ט וסנד"ל:
בגין דהשתא הוה שלים וכו' פי' שאחר העקידה נכלל מהגבורות משא"כ קודם העקידה שלא היה כלול מהגבורות ואז לא היה שלים כיון שלא נמתקו הגבו' ע"י החסדים:
משה מיד אתקשר בדרגא דיליה נ"ב פי' בעלמא דדכורא אבל מ"מ בבחי' הזכר בעצמו היה עולה מעט מעט: וע"ד לגביה דמשה אזעיר גרמיה דכתיב מלאך ה'. פי' שאברהם לא ראה רק המ' הנק' אד"ני. ואע"פי דכתיב וירא אליו ה' הזוהר מפרש זאת ההוי"ה היא מ' כי קריאתה אד"ני: אבל למשה שהוא בעלמא דדכורא שהוא זעיר כדי לרמוז שהיא צריכה אליו ומקבלת שפע ממנו. לכך קראה מלאך שהוא גי' הוי"ה אדנ"י כנז"ל וז"ש לגביה דמשה וכו':
תרין כרובין אינון נ"ב נצח והוד עכ"ל. ונל"עד שט"ס וצ"ל מט"ט וסנד"ל כמש"ל וכן מוכח בסמוך שאמר דהא לא יכלין לאתברכא אלא מגו יוסף וכן משמע מהפ' עצמו שאמר המלאך וכו' יברך את הנערים משמע שהמ' מברכת אותם שמע מינה שהם מט"ט וסנד"ל ולא נ"ה:
ויקרא בהם שמי השתא אתקין ביתיה פי' מ' הנק' שם:
ואיהו אסתלק בדרגיה וכו' פי' שנתחבר עם ח"ג שהם אברהם ויצחק אבל מורינו ז"ל פי' ויקרא בהם שמי הוא שם יעקב שהוא ת"ת. ושם אבותי הם ח"ג ור"ל שחג"ת ישפיעו במ' ומ' מברכת אותם הנערים וז"ש השתא אתקין ביתיה שכיון שהת"ת שהוא שמי נתחבר עם ח"ג זהו תיקון המ' שהיא בין תרין דרועין אחורי הת"ת.
ותרין דרועין בהדיה נ"ב אבותי אברהם ויצחק:
ה"ג לבתר דאינון נערים מתברכן: מן האבות מתברכן וכו' פי' חג"ת שהזכיר ולא מיוסף כדי לכסות עליו לפי שהוא טמיר. ומכאן משמע קצת כפי' מורינו ממ"ש הזוהר כתיב ויקרא בהם שמי וכו' מן האבות מתברכאן וכו':
דא הוא כסוייא וכו' נ"ב בסוד יוסף שכיסה על אמו מן עשו:
לאו אנא בעל הבית וכו' פי' איני מחשיב עצמי ב"ה ואתם אורחים אלא כולנו אחד: ובריך וידוי לא יכלין למסבל כסא נ"ב אין תימא איך היה מברך והוא היה קטן כי אם יודע למי מזמנים סגי וכן הלכה דלא בעינן פורח:
ואתיישב בימיניה נ"ב בכוונות כתוב שלא היה מורי נוהג כן אלא תכף מקבלו בשתי ידיו עכ"ל ור"ל תכף מקבלו בשתי ידיו ואח"כ מיד יניחנו בימין ולא ימתין עד על הארץ ועל המזון כמ"ש הכא וז"ל הרב בסה"כ נוטל הכוס בימינו ואומר ברכת זימון. ואמ"ל מורי ז"ל כי מלשון הינוקא דפ' בלק דף קפ"ז משמע שיאחז הכוס בב' ידיו משיתחיל ברכה שנייה. ואז אתיישב כסא על תיקוניה בימינא. אך הוא ז"ל לא היה נוהג כן:
דלחד מאלין וכו' הוא רבי יצחק כמ"ש בפרשת ויחי: וקב"ה יערב ליה נ"ב מלכות ומה שכתוב וישכח ערב. הוא ר"ש שערב גם כן הוא עם המלכות לרבי יצחק:
דהא מלה עילאה אית ביה: פי' נשמה קדושה מאד:
ורזא דא לא מתפשטא בין חברייא פי' לא יחיה זה הינוקא עד שיהיה בין החכמים. א"נ י"ל ורזא דא. פי' סוד זה למה מת לא נתפשט בין החכמים. אי הכי משוא פנים וכו'. פי' קס"ד עמון ומואב ניצולו מפני כבוד הצדיקים שיצאו משם ולכך הקשה דא"כ מדין נמי יצאו מהם צדיקי' ותירץ ר"ש לא דמי וכו' ודעתו כמ"ש במסקנא אלא שר' אלעזר לא הבין וסבר שכוונת ר"ש דמאן דזמין וכו' יש להם שבח מאחרים שכבר נלקטו ולכך הקשה אע"ג דכבר לקט לון מ"מ שבחא איהו שיצאו מהם צדיקים:
כיון דלקט תאני וכו' פי' והיא יבשה מלעשות פרי עוד ולכך לא נטיר לה. אבל אם עדין ראויה לעשות פרי אפי' לקט תאני נטיר לה מפני שעתידה לעשות. וז"ש מכאן ולהלאה תאנה דא לא זמינא וכו':
וקראי מוכיחן בשיקולא דא בדא אר"א ודאי הכי הוא נ"ב איני יודע מה תירץ והיכי מוכחי קראי עכ"ל. ונל"עד לפ' שר' אבא לא דקדק מלת מלחמה דכתיבה במואב כמו שדקדקו רז"ל ולכך אמר וקראי מוכחן בשיקולא וכו'. ורבי אלעזר תירץ לו דבמואב כתיב מלחמה. ולפ"ז מ"ש ר' אלעזר והכי הוא ודאי ר"ל שכך הוא האמת כמה דתנינן דלמואב אתחזיין לגבייהו.
במאני קרבא וכו' לפי שבמואב כתיב מלחמה ובעמון לא וקצר הזוהר במובן: וכן מתרץ הש"ס על המשניות הכי קאמר וכו': שהתנא דרכו לקצר. ומ"ש דתנינן דדא דהות חציפא וכו'. בא לתרץ שעדיין קושיא לאלהינו למה במואב כתיב מלחמה ובעמון לא:
ונותן טעם דדא וכו' אינון דאפילו נוני ימא וכו'. פירוש רמז על אביו הנקרא נונא כמ"ש בפרשת בראשית שהיה נגלה לרבי אלעזר ורבי אבא. נשיקה קדמאה וכו'. פירוש בשביל אביו שהיה נגלה להם. והשנית על ביעין דנונא בניו של רב המנונא שהיו חכמים גדולים. ואי לא לרחצנו תהכון. פירוש אם לא היה כדברי אלא אית לכו מאני קרבא איני יודע דלרחצנו תהכון וכיוצא בזה אמר לקמן דאי לאו תנדעון תנופה מאי היא. שר"ל אם לא היה כדברי תנדעון תנופה מאי היא:
ה"ג דתפנוקי בלא קרבא או נהמא דקרבא ור"ל א' מג' דברים או בלא קרבא כלל או קרבא בינונית או בכל מאני קרבא: בחרבא וכולי כתיב בספר אור ישראל. וחר"ב גימטריא רי"ו כמ"ש הרב ז"ל בפסוק וחרב פיפיות בידם והיינו בחרבא. וברומחא הם רמ"ח תיבין דק"ש עם ו' פעמים אלהים שהם מוחין דקטנות דאו"א כמ"ש הרב בכוונת ק"ש: ובקשתא הוא יסוד בסוד זרע יורה כחץ. ובאבנין וכו' פירוש כדאיתא בפרשת שופטים לדון סמ"אל באבן דאיהי יו"ד ובה' אצבען דיד דאינון ה' ובקנה דדרוע' דאיהו ו' ובכתף דתמן ה' ולכן אמר לקמן הא ידענא דחילא דדרועא דילך אתחלש. אל יתהלל חוגר כמפתח שכבר נלחם ונצח דרומז שכבר נצח לר' יהודה ורבי יצחק לעיל שהם חבירים לר"א ורבי אבא וז"ש אל תתהללו אתם שחוגרים כדי להלחם עמי כמו אני שמפתח. קרא דא על עמר התנופה אתמר. נ"ב צ"ע דהאי קרא בחלה כתיב ואיך דריש ליה בעמר התנופה עכ"ל. ונל"עד דמיתורא קדריש דכיון דכתיב לבתר מראשית עריסותיכם חלה וכו'. למה כתיב ברישא והיה באכלכם וכו':
לכך דריש ליה על עמר התנופה באם אינו ענין וכו' מאי איכפת לן אי אניף וכו'. נ"ב ר"ל כבר ידענו הדין מפ' והניף וא"כ מאי קמ"לן ותירץ שבא לרמוז שיעלו השכינה למעלה כמ"ש בסמוך תנופה:
אצטריך לעילא: פירוש להרים השכינה למעלה וז"ש והיינו תרומה ומ"ש ואע"ג וכו'. ר"ל אעפ"י דדרשינן תרי ממאה מ"מ עיקר מלת תרומה ותנופה היינו להרים השכינה וכדמסיק וז"ש תרימו תרומה לי"י שתרוממוה למעלה ולגלות ג"כ על מלת תנופה שהיא תנו פה:
תנו כבוד וכו' פירוש מלכות הנקרא כבוד תחברו אותה עם זעיר דלית אנן יהבין אלא להאי פה. פירוש שאין מחברים עם זעיר אלא השכינה הנקרא פה ולא הס"א כמ"ש בפרשת תרומה בייחוד ק"ש. וכי לחם הארץ שערה וכו': פי' שהמלכות לחמה העיקרי הם ה' חסדים שמכוננים אותה בסוד והוכן בחסד כסא. וא"כ היכי קארי לשעורה שהיא ה' גבורות לחם הארץ. ותירץ בגין דשעורה קדמאה וכו'. שר"ל שהגבורות מהם נבנית תחלה ואח"כ החסדים לכך קראם לחם הארץ. איהו שיעור ה'. פירוש שעורה הם ה' גבורות ומהם נבנית המלכות הנקרא ה'. ה"ג דהא אתר ידיע הוא בשיעורא דהא חטה בהא נקודה באמצעיתא דלית חולקא וכו' ופירוש הענין בסמוך:
ה"ג אלא חטה ברתא דמתחטא לקמי אבוהא ועביד לה רעותה
ומאי חטה וכו' פירוש הם החסדים כמ"ש הרב ז"ל בדרוש שבועות. והכ"ב אתוון הם החסדים. אבל לגבה שרייא נ"ב כשושנה בין החוחים חטה סתם נ"ב לשון חטא. וע"ד נקודה באמצעיתא וכו'. נ"ב פירוש יש דגש באמצע ט' של חטה דאל"כ היו חוטפים החי"ת בקריאה והיה נשמע כמו חטאה אבל כשיש דגש ר"ל כמו חטטה ולא חטא:
כן שמעתי ממורי זלה"ה עכ"ל ולפ"ז אתי שפיר שקדמאי שאמרו שחטה סתם הוא לשון חטא שעדיין לא נפרדה הקליפה. ובתראי שאמרו חטה ממש בדגש רמזו לנו שנפרדה הקליפה ונשברה. וזהו שפירש ישעיה וממחתה וכו' שנשברה ס"א וז"ש בסמיך תבירו לס"א ברירו דילה ר"ל שנשברה הקליפה. והקדושה נשארה לבדה בח"י דף ח' וז"ל וכמ"ש בזוהר בפרשת בלק כי מוץ ותבן הם ב' קלים ולכן מלת חטה בה אותיות ח"ט שהם מורים על הס"א הנדבקת בה' שבסופה כי מפני כן לא היו שני אותיות אלו בשבטים לפי שהיו שבטי יה. וכשמפריד מוץ ותבן שהם ב' קליפות. מן החטה שהיא הקדושה בזה גורם פירוד לס"טא שהם ד"ון מוץ ותבן הנדבקים בחטה. ובדף ט' כתב וז"ל בזוהר משפטים דף ק"ך ע"ב אמרו כי צריך לברר את החטים מכל פסולת ועד דיתברר לא שרייא יו"ד על ה' ואינו מתקיים כי יד על כס יה. ר"ל מי"ד בניסן צריך שיהיה הכנה לחיבור שם י"ה וזה ימצא על ידי הבירור:
דבחמש זיני דגן גרסי' ה' דגן בנקיו בלא מוץ ותבן חטה דכר ונוקבא מוץ ותבן. ה' בנקיו דדגן ועל דא שלימו דאילנא חטה איהו ואילנא דחב ביה אדה"ר חטה הוה דכולא איהו ברזא ובמלה דחטא גרסי' ור"ל דחט של חטה הם רומזים למוץ ותבן שהם נוקבא ודכורא דקליפא. אבל ה' בלא חטה מורה על המלכות לבדה ונפרדה הקליפה ממנה. ואע"פ שאמר לעיל שחטה בדגש ברירו מסטרא אחרא. יש לומר דמ"ש הכא שחטה היא במוץ ותבן כלולים בה: דהיינו אילן שלם בקליפתו היינו חטה בלא דגש. אבל חטה בדגש ברירו מס"א:
דהא שעורה אקדים נ"ב נוקבא דזעיר בבחינת דינים שבה שהם ב"פ מנצ"פך גימטריא שער"ה. דאלף הרים נ"ב אל שד"י במילואו בעולם הבריאה עולה אל"ף:
מיכלא דההוא תרומה נ"ב מלכות:
ה"ג ואתקציר בליליא בקריבו דתרומה דא דשעורים נ"ב נ"ל שהיה ניכר זה בעשן המערכה: כגוונא דרזא דסוטה פירוש כמו שהסוטה היתה נבדקת ע"י המים אם טהורה אם טמאה. וכתיב ויאמר להם אלהים פרו ורבו. הקדים פי' זה לסייע לדבריו שאפילו לא חטא אדם מוכרח לקיים פריה ורביה שהרי פבוק זה מיד אחר שנברא אדם צוהו בפריה ורביה כדמפרש. מוץ ותבן דלאו מההוא סטר: נ"ב שהם מקליפת נוגה מצד הטוב משא"כ בעת החטא שהוא מצד הרע דנוגה עכ"ל: ומ"ש ולבר מארעא וכו' היינו מהרע דנוגה כקוף בתר וכו'. נ"ב פירוש כי יש ג"כ בקדושה מוץ ותבן מו"ץ גימטריא קל"ו ה' חסדים שמקבלת מת"ת שהוא ו': תב"ן ת' מלכות ב"ן שבמלכות עכ"ל: ולפ"ז מוץ שהוא. נוקבא דקליפה יש לו קצת יניקה מת"ת. ותבן שהוא דכורא יש לו קצת יניקה ממלכות דקדושה ולפי שלא ינקו הרבה לכך לא נעשית יניקת נוקבא דקליפה מנוקבא דקדושה ודכורא מדכורא.
ואינון ז' היכלין פי' חג"ת נהי"ם ושית אתוון נ"ב ו"ק. וחמש אינון נ"ב בלתי מנין היסוד:
מגו עתיקא וכו' פי' בינה. ההוא יין פי' הארת הבינה שמשך אותה יעקב למלכות ואחר שנתעצמה במ': סחיט לה מענבים דההוא גפן: דהיינו מספי' דמ' כדי להמשיך אותה הארה ליצחק אביו. דקא אתחזי ליה: נ"ב מהבינה קו הגבורות: הכא אכל עילא ותתא: פי' יצחק שלמעלה שהיא גבורה אכלה מהארת הבינה: וכן יצחק אע"ה: ה"ג וע"ד ארחיק מלה: ליה לתתא: פי' ליצחק אע"ה: ליה לעילא ליצחק העליון שהוא גבורה: בתרין סטרין אחיד. פי' יעקב אחז ביצחק העליון וביצחק התחתון אי נמי קאי על יצחק שאחז בתרין סטרין היינו בינה וגבורה. דארמי מייא בההוא יין ז"ל הרב בקיצור דע כי יצחק סוד הגבורות שביסוד דאימא והוא יין החזק. והנה יעקב באותו יין שהשקה לאביו הטיל בו מים שהם החסדיה שביסוד דאבא. כי משם שורש יעקב וז"ש בפ' בלק חנוך מט"ט אמר דארמי ליה מייא ביינא. וז"ס תרי טעמי שהם דמות שני וו"ין רמז שחיבר ב' יסודות דא"וא כי יסוד הוא בחי' ו' קטנה ע"כ כללות דבריו. ובזה מובן לשון זה ועיין בפ' תולדות דף קמ"ב ע"ב: דיוסף חסידא נ"ב יסוד: דוד נאמן. פי' יוסף נק' דודי וקראו דוד נאמן:
הא מלאך חמרא דילך הוא פי' אתה שאתה מלאך לפי שהיו ר"א ור"א קורים לינוקא מלאך חמרא דילך הוא. דהיינו ודאי אותו היין של בינה משם יניקתך.
נצחת מלאכא שליחא פי' ודאי אתה נוצח אפי' מלאך שהוא שלוחו של מקום בכח רוח החדש שבך. א"נ יש לפרש נצחת מלאכא שליחא הוא מט"ט שהינוקא מביא חידושיו ואמרו לו מה שאמרת אתה הוא יפה משל מט"ט וכ"ז ברוח הקדש שבך:
וענבין דילה פי' גבורות שבה. אושיטת ג' שריגין. נ"ב נה"י עכ"ל ור"ל לפי שבנין הנוקבא ומוחותיה הם מנ"ה. דזעיר כי נצח דזעיר הם חח"ן דנוקבא. והוד בג"ה דילה ויסיד דת"י דילה. ואותם מוחין שבתוכה מוציאה הארתם לתחתונים. וז"ש אושיטת ג' שריגין:
דיוקנא דאבהן נ"ב חותם הארת חג"ת והיינו דיוקנא דאבהן ולא אבהן ממש. כדין עלתה נצה. פי' העלתה מ"ן. אינון ענבין רכיכין. פי' שמתמתקים הגבורות שבה:
בר במייא גו חמרא פי' חסדים דאבא בגבורות אימא:
חנוך מט"ט אמר ג' שריגים וכו' נ"ב. פי' אר"ג: והא ד' אינון. נ"ב ארג"מן. דא הוא ההוא רביעאה. נ"ב מיכא"ל עמה תמיד ואינו נבדל ממנה:
וירכב על כרוב הכא מפרש כרוב הוא מיכא"ל: בזמנא דפורחת: ושיעור הכתוב ובגפן שהיא מ' יש לה ג' שריגים תחתיה שהם אר"ג וכדי שלא נקשה למה לא נזכר מיכא"ל. לכך תירץ הכתוב והיא כפורחת דאיירי בזמנא דפורחת לעילא ואז עלתה נצה דהיינו עלתה עם מיכא"ל שהוא נק' נצה ולא נשארו אלא שלשה:
נהמא וחמרא עיקרא דפתורא פי' לפי שאמר להם ב' חידושים פ' א' והיה באכלכם מלחם וכו' שהוא נהמא: ופסוק ב' ובגפן שהוא חמרא וז"ש נהמא וחמרא עיקרא דפתורא:
וסבייא אתמשכו וכו' פי' עולימין של מואב נטלו עצה מזקני מדין במה נאבד שונאיהם של ישראל. והזקנים נמשכו אחריהם ונתנו להם עצה להשחיתם:
ה"ג וביה תזדווגי ה"ג מאן דעביד בישא בכולא כעמלק על ברית דקריבו לגבי ברית עילאה דקני קב"ה קנאת עלמין וכו' וכן היא בזוהר מוגה. ור"ל שהיו חותכים מילות ישראל וזורקים אותם כלפי מעלה לגבי יסוד העליון הנק' ברית. ה"ג ישראל חבל נחלתו הוה. ומ"ש בההוא חבל נחלת ה'. פי' וימדדם בשביל ישראל שנקראו חבל נחלתו ומ"ש ההוא חבל אחיד בהו. פי' מ' ומפרש פי' אחר וימדדם ע"י החבל שהיא מ': ה"ג ובג"כ אחיד בחבל ופשיט חבל על ההוא דחבל נחלת ה'. ור"ל אחיד במלכות הנק' חבל ופשטה על מואב שחבלו ישראל:
וע"ד גבורי כח וכו' פי' הם ישראל שהקדימו נעשה לנשמע. ורישא דקרא במלאכים וסיפא בישראל כדמוכח לקמן: ה"ג אמר ההוא ינוקא כיון דחרבא דילך לא אצלח אי אנת לא מנענעא ליה כדקא חזי. שבוק חרבא למאן דאגח קרבא: בגין דקדושה מג' עלמין נ"ב מבריאה ששם שרפים ומיצירה ששם חיות: ומעשייה ששם אופנים וישראל א"ר אלעזר מלין דאנן בהו בברכה אינון. פי' בא לתרץ מה שהקשה עליו הינוקא שלא זכר ענין הקדושה: וא"ל ענין שאנו עסוקים בו הוא ברכה ולכך לא זכרנו ענין הקדושה:
מאתר דכל ברכאן נפקין נ"ב יסוד הבינה. עד דיתעבדון ברכה נ"ב היסוד נק' ברוך:
בההוא ברכה פי' יסוד. יפשון מיין סגיאין. נ"ב כי משם נשמת כל חי: וההיא משיכו מאי היא ה'. פי' שנמשך מיסוד למ' הנק' ה': משיכו נהרא דנהיר. נ"ב יסוד דזעיר: אספקלרייא דנהרא: נ"ב זעיר גופיה: דאתמשך וכו'. נ"ב וא"ו ומשך ו': אתמר ברכו את ה'. נ"ב שמקבלים שלא באמצעות הנוקבא:
ה"ג אמרי ברכו את ה' אני בצדק ודאי. פי' אמר דוד המלך ע"ה אני הוא שמקבל מצדח לאפוקי המלאכים שמקבלים מזעיר:
תנינן דא ז' וכו' פי' שאין בה תוך כשאר אותיו' א"ב וכו'. ומ"ש כיריעות שלמה. מדמה אותה לז' דלית לה חוורו. מגו דחיקו דרחימו וכו' אזעירת גרמה וכו' נ"ב בסוד נקודה תחת היסוד עכ"ל. ונל"עד שכוונת הזוהר בזה כמ"ש הרב בזה בכוונת העמידה שאחר שמגדילים המלכות אח"בא בכל קומת זעיר אח"כ מחזירים אותה בפני זעיר. וכל מה שהיה לה פרצוף באחור הלואי בפנים תהיה נקודה תחת היסוד. ואח"כ בונים אותה ע"י המוחין דאימא שבתוך זעיר ע"כ כללות דברי הרב ז"ל. וז"ש מגו דחיקו דרחימו. דהיינו מפני שאוהבת בעלה להזדווג עמו ולכך חזרה בפני זעיר והיא אינה יכולה לסבול הארה שם לכך אזעירת גרמה בסוד נקודה וז"ש בסמוך וכדין מגו קלין וכו' דהיינו ע"י התפלה בסוד בא"י מגן אברהם. נפיק דודה רחימה מגו היכליה דהיינו שהזעיר מקבל מבינה ובונה אותה. ואל יקשה לך שהרי גם בהיותה בפנים אנו מתקנים אותה מנה"י דאימא במלך עוזר וכו' ולמה לא אמר כאן רק נפיק דודה דהיינו התקון ע"י זעיר די"ל כיון שאחר מלך וכו' חוזרת נקודה ג"כ ואין התיקון האמיתי רק ע"י המוחין הבאים מזעי' אליה לכך לא נקט הכא אלא התכלי' האמיתי. ה"ג מה עבדין גברין תקיפין חיילין דילה שאגין כאריין תקיפין כמד"א הכפירים שואגים לטרף ומגו דחילא שמע וכו':
ה"ג ואתי לגבה ואשכח לה בלא דיוקנא וכו' ה' כמלקדמין. נ"ב ה' אחרונה שבשם: וע"ד כתיב גבורי כח וכו'. פירוש שע"י תפלות של הצדיקים שהם בכוונתם מתקנים המ' הנקרא דבר: ה"ג ומאן דמנע ליה. וזכינא לון נצחתי אותם. יקבוהו לאם. פירוש יפרשו חטאוי למלכות וכדמפרש:
לאימא קדישא פירוש מלכות. מה שמו. פי' אבא ומה שם בנו. פירוש זעיר. ה' צבאות שמו פירוש אבא נקרא כך בהשאלה כמו בינה הנקרא כך בסבא דמשפטים. ה' אמר אלי. פירוש זעיר אומר שאבא הנקרא ה' אמר אלי בני אתה:
בני בכורי ישראל והאי ישראל כל מפתחין דמהימנותא ביה תליין ואיהו וכו' כבי"כול שולטנא יהיב ליה על כולא דכולא יפלחון ליה וכו' עוד שם:
כל ברכאן דלעילא ותתא להאי בר סלקין ומתעטרין וכו' בסע"ה דף נ"ט ע"ב כתב מעיו עשת שן פירוש רש"י לשון קיבוץ עם קרוי עשת. ואיתא בא"ר תאנא אתפשט האי ת"ת ואתתקן מעוי דדכורא וכו' ואיקרו בעלי מעין דכתיב ע"כ המו מעי לו וכו' נמצא ששם קיבוץ כל הרחמים ומ"ש עשת ש"ן מפני ששם מתפשטין אחורי ע"ב גי' קפ"ד ואחוריים דס"ג גימטרא קס"ו כי שם במקום המעיים שהוא לסוף שליש דת"ת נעשה כתר דיעקב ורחל העומדים שם בסוד אל עליון. עליון גימטריא שם ס"ג בריבוע ושיעור הכתוב מיעיו ששם העשת שהוא קיבוץ הרחמים נעשה מן ש"ן קפ"ד קס"ו כי האחוריים העליונים נעשים פנים למטה ומהם כל הרחמים. מעולפת ספירים יובן במ"ש בזוהר דברים בני בכורי ישראל וכו' ויובן ע"פ מ"ש ביחודים כי עיקר גלוי הויו"תיו ית' נתגלה בת"ת וממנו ולמעלה הוא סתום:
ודבר זה מבואר ג"כ בל"קת ויצא ששם הוי"ה נתגלה דווקא בת"ת ולכן בת"ת כל השלשה כלים שלו הכל הוא שם הוי"ה כמבואר בשער השמות כי שם הוא עיקר הגילוי. וא"וא מגלים שם פעולתם ומכ"ש אורות שלמעלה מהם. ולכן נתבאר בפירוש אגדות שת"ת שבת"ת הוא עצם החתן כי השם הוי"ה אשר מורה על א"ס ב"ה שהוא הי"ה הו"ה ויה"יה נתגלה שם ולפיכך שמו תפארת מפני ששם נתגלו פארות וענפים של כל הספירות. ולכן אמרו בזוהר מאן דנטל שמשא נטיל כולא:
ולכן מאמר השכינה על סוד המעיים שמתחילים משליש ת"ת ולמטה שהוא מעולפת ספירים פירוש רש"י לשון קישוט כמו ותתעלף ותשב בפתח עינים. והוא ששם החתן שהוא ת"ת שבת"ת מקושט באורות של כל הספירות שמלת ספירה פירוש הרח"ו שהוא לשון מספרים מזהירים וז"ש מעולפת ספירים מקושט בכל הספירות. ולכן נתגלה שם שם הו"ה שכולל כל הספירות. ולכן משם מתחילים החסדים להתגלות שהם שם הוי"ה כולו חסד שמאירים שם מאד מאד. ומהחסדים המגולים מאיר זעיר עד הכתר:
כמ"ש בדרושי הצלם ומקום המעיים שם הוא קישוט כל הספירות וזהו מעולפת ספירים ודוק בדבר זה:
לאם ממש פירוש בינה למאן דאיצטריך. פירוש למ' שיהיה הוא. התיקון דכוס של ברכה. ד"ה זקיף טעמא לעילא. פירוש מלכות:
דהא טעמא אפסיק בה' פירוש שאלו לא היה שם פסיק ודאי קאי על וה' דרישא דקרא. יומא דכל יומין כלילן ביה. פירוש חסד ראשון שכולל כל החסדים ושיעור הכתו' יומם הוא שהולך לפניהם:
יומא וליליא יהא קמייכו בכל שעתא: פירוש שתהיו יותר מישראל שהזעיר היה מאיר להם ביום ומ' בלילה אבל אתם זו"ן בשניהם מאירים לכם בכל שעה:
גבור ביצירה נ"ב שכבר הגיע לימים ראויים לכך:
שרש למטה וכו' פירוש שהצדיקים הגדולים הם בישיבה של מט"ט והתינוקות הם בישיבה של הקב"ה ה"ג אמאי שדר ליה מיד עד לא ייתי לגביה מלין בפירושא. אתא ושאיל מלה כמלקדמין. פירוש רבי יוסי הנזכר לעיל. ה' מסיני בא כמד"א הנה אנכי וכו'. נ"ב שנתלבש זעיר בנוקבא והדיבור היה ע"י כמ"ש וידבר אלהים ולא וידבר יה"וה:
אורייתא נפקת וכו' התורה הוא יסוד דאבא המלובש ברישא דזעיר בסוד הדעת עכ"ל והתכת לשון הזוהר כך הוא התורה שלנו יצאה מיסוד דאבא הנקרא רזא שיסוד נקרא רזא בזוהר ומ"ש דרישא קדישא וכו' ר"ל יסוד הנז' היכן הוא מלובש ואמר בראש זעיר.
ה"ג א"ל אנת בוכרא ול"ג ואמר אלא נטל בההוא נהירו וכו'. פירוש בהריגת ב"ד שהיא בפרסום שלקחנו מס"מ כתיב וזרח אבל בפריה ורביה שהיא בצנעא כתיב הופיע. ואין להקשות שהרי מצות פרו ורבו כתובה בתורה וכן הריגת ב"ד והתורה קדמה אלפים שנה. ואיך לקחנו אותם מס"מ ורהב. די"ל שהקב"ה מגיד מראשית אחרית וכשצפה הקב"ה זה כתבם בתורה. וכיוצא בזה תירץ הזוהר בפ' בראשית.
לכל רבבות קדש וכו' נ"ב ע' שרים. ת"ח עדים דבני ישראל וכו'. פירוש שאלו המתנות שקבלו מע' שרים מהם היו עדים דישראל:
מה אשתאר מנהון ההוא שבי פירוש שמרע"ה כשעלה למרום לקח מתנות שנתנו לו ע' שרים. ועוד שבה מהם שבי דהיינו הארה מועטת מהמתנות. ואחר שחטאו ישראל ונסתלק העדי שהם המתנות נשאר להם השבי הנז' עד שבא עמלק ולקחו דכתיב וישב ממנו שבי:
תבין לאבוהון דבשמייא: פירוש אפילו בחול נמי אם ישראל עושים תשובה חוזר להם העדי הנז' אבל בשבת אפילו בלא תשובה חוזרים להם כמ"ש הרב בכוונת ישמח משה במתנת חלקו. ה"ג ואתכסיין ביה:
על הנהרים מבעי ליה נ"ב פירוש שהרי בלעם מארם נהרים היה והם ב' נהרות: דעל חד נהרא קיימא תדיר נ"ב ה"ס מ' דקליפה הנקרא פתורה ועומדת על הנהר שהוא היסוד סוד יותרת הכבד הנז' בפרשת פנחס: עאל בג"ע פירשנוהו בכ"מ:
א"ל וכי בריקנייא וכו' פי' שר' אבא משמ' מדבריו שסוד זה סתום ולא היו יודעים אותו אלא דורי של רשב"י ולכך הקשה לו ר"א וכי הראשונים לא היו יודעים זה הסוד רזא עילאה שירותא וכו'. נ"ב חכמת אבא עכ"ל ור"ל אבא שהוא חכמה דאצילות ולפ"ז כוונת הזוהר רזא עילאה שהוא אבא ונק' ג"כ שירותא. ונק' ג"כ נקודה:
רזא קול וכו' נ"ב בינה: ה"ג ולית מאן דאתיב עלה. אתה דא שירותא. נ"ב חסד דזעיר: דקיימא על דבר. נ"ב מ': דאתקשר ביה בדוד נ"ב פי' שדוד מרכבה לה. ולכ"א כמדבר בעדו דברתי דבר שלי:
דתלת דוכתי אינון פי' אבא וחסד ומ' כמ"ש באדרא זוטא:
ארוממך כולא כחדא פי' כל הספי' כולם:
אודה שמך וכו' פי' מ' הנק' שם:
כיסוייא ולבושא וכו' פי' שפרצוף התחתון מלביש לעליון ועי"ז מתמעטת הארתו ונוכל להשיגו: ובסע"ה ד' ל"ו כ' וז"ל וכמ"ש בזוה' בפ' בלק דף קצ"ג ע"ב כי עשית פלא כי עשית אל"ף ומהו אל"ף הא תנינן אל"ף בי"ת אל"ף בינ"ה וכו' וסיים שם ואיהו רזא דיחודא: ונז"ל כסוייא ולבוש' לאתלבשא נהורא סתימא עתיקא טמירא בכסויי' דנהורא אחרא עכ"ל מכאן תבין שגם הפלא עליון מתגלה לפעמים בבינה להשפיע בזעיר לב' נתיבות חכמה בשלימו' ומהם יוצאי' לב' שיניים וז"ש שכולם מתאימות שגם הנתיב לב' מתגלה בך ואז הוא רחמים גמורי' וז"ש ושכולה שהוא בחינת דין אין בהם:
אל"ף בי"נה פי' שבינה נק' בי"ת ונק' אל"ף ולפ"ז כי עשית פלא היא בינה הנק' אל"ף:
אבל דיוקנא דאל"ף וכו' פי' חב"ד דאבא:
דאדם קדמאה נ"ב חכמה:
חד מכאן וכו' נ"ב חב"ד עכ"ל. ור"ל חב"ד דאבא שא"לף היא יו"י ב' יו"דין הם חו"ב ו' באמצע הוא הדעת:
כלא הוא חד דרגא וכו': נ"ב יסוד דאבא ה"ג קרא להאי בקדמיתא פלא יועץ והכא אמר פלא עצות מרחוק. ור"ל למה שינה דהתם כתיב יועץ והכא עצות. ותירץ דהתם מנה ז' דרגין שהם א"וא שהם פלא יועץ וכו' והכא עצות הם נ"ה וכו' וכדמפרש:
אלא אצטריך לממני שית סטרין: פי' שבפ' פלא יועץ מנה ו' ספי' פלא חכמה יועץ בינה אל חסד גבור גבורה. אבי עד ת"ת. שר שלום יסוד. תרי בדי ערבות. פי' הם נ"ה והם נק' עצות. ופי' מרחוק מאבא הנק' רחוק משם מקבלים הארה א"נ בינה נק' רחוק בהשאלה. ונ"ה משם. בסוד ומבינה נביאים. ה"ג אמונה אומן תרין דאינון חד גן ונהר דא נפיק מעדן ודא אשתקי מינה הא הכא כל רזא סתימא דמהימנותא. ור"ל גן זה היא מ' ונהר הוא יסוד שיוצא מהמוח הנק' עדן והיינו אמונה אומן דקרא כי אמונה היא מ' ואומן הוא יסוד:
ודא אכרע לשאר פי' זה שמשביח את עצמו מכריע את כולם שהוא שוטה כמו המרבה דברים ועוד הוא בעל עבירות וז"ש שוטה בכל עבירות וכו': ה"ג וכדין פתיחו דפומך באורייתא ישבחון מלך:
האל לא כתיב פי' שהאל היא מלכות האל הידוע בההיא שעתא. פי' בשעה שהלך פנחס להלחם עם מדין:
טולא דתנינייא נ"ב נראה שזה כמין השבעה לנחש הקדמוני שיניח צליה לעבור:
ותתכלל במלין דדרגין קדישין נ"ב מכאן שטוב לנפטר למיתמתוך דברי תורה והיושבים לפניו. יזכירו ד"ת וכ"ש אם קורים השם של מ"ב שהוא מסוגל להעלאת הנפשות. ויקראו קריאת שמע לפניו: קב"ה עבד מה דעבד בההיא חייבא. נ"ב שנתגלגל בנבל ובברזילי וכמהם וזהו ותהי אחריתי כמוהו: וחד עני נ"ב משיח:
כי יתעטף מ"ל פי' שהוא לשון עילוף מאי כי יעטוף אלא איהו עביד עיטופא וכו' שהוא לשון איחור כמו והיה העטופים ללבן. ה"ג אמרין אתייחד בתיאובתא וכו': ה"ג ואת עביד: ועכ"ד כולא הוה ביה בדוד. פירוש אעפ"י דשבק מלה דעני ואמר חסיד אני עכ"ז כולא הוה ביה. ומ"ש ועכ"ד אצטריך ליה לבר נש פירוש אעפ"י שדוד שבק מלה דעני והוה אמינא דבר נש אחרא לא יעביד גרמיה עני. ואעפ"י שאמר כולא הוה ביה בדוד הוצרך ג"כ לומר זה גם בבר נש אחרא. ה"ג עד דיפרש חטאוי מיומא דהוה בעלמא אי הכי אן אינון דאתכסון וכו':
ארימית ידי בצלוי לקמי מלכא קדישא וכו' והשתא אנא הכי עבידנא ואמינא וכו' פירוש שרבי אלעזר ארים ידוי בתפלה והתפלל לפני הקב"ה ואמר שכל מי שיעשה ד' תיקונים אלו צלותיה לא תהדר בריקנייא. כד אמר אמת ויציב וסמך גאולה לתפלה נ"ב בשעה שאומר עוזר דלים אז יעשה עצמו עני עם השכינה תלת עבדין אינון בג' דוכתין נ"ב נ"ל כי ג' עבדים הם שכינה מט"ט סנד"ל:
ת"ח תרי עבדי וכו' פירוש הם מט"ט וסנד"ל ומ"ש דכליל כל הני פירוש שבין עבד דזמירות לעבד שאחר העמידה שם ביניהם מוסר עצמו על קדושת ה' ועני וחסיד וז"ש לעיל מאן כליל כל הני ההוא דקא אצטריך לכללא לון ומאן איהו עבד דהיינו שבין עבד לעבד הם האחרים דאמרינן:
ומ"ש דהא תליתאה היא מ': תליתאה כך קיימא וכו' פירוש ששני' הראשונים הם מט"ט וסנד"ל והשלישית היא מ' וכדמפרש דקלא אשתמע וכו'. פירוש מלבד ששומע הוא שהקב"ה קורא לו עבד עוד מכריז הקב"ה בכל הרקיעים שזה עבד המלך וז"ש ותו וכו'. כגוונא דא רוח סערה באה כלל דכר ונוקבא. פירוש רוח הוא דכורא סערה נוקבא והם מחוברים כאחד אח"כ נפרדו ולכך כתיב באה ולא באים וסוד הענין כ"ש בליקוטים וז"ל ענין שארי בחבורא וסיים בפירודא וסוד אשר הלך חשכים הוא כי כבר ידעת כי הקליפה אצל הקדושה כקוף בפני אדם והנה סוד האצילות היתה הנוקבא מחוברת בזכר אחב"א ואח"כ ננסרה וחזרה להתחבר עמו פנים בפנים:
והנה גם הקליפה עשתה כן אך כאשר ננסרה ונפרדה אז בא יום השבת ונשארה בפירודא ולא יכלו עוד להתחבר פנים בפנים וז"ס שארי בחיבורא וסיים בפירודא עכ"ל ובזה מובן לשון זה מדוריהון לעילא בג"ע של מעלה מדוריהון לתתא בג"ע שלמטה:
דאינון רוחין משטטן וכו' פירוש שמשוטטים ונכנסים לפנים למקום המיוחד להם ואח"כ יוצאים כמ"ש ר"ש בסמוך שבדבר זה לא פליגי ר"ש ור"א:
לאתר טמיר וגניז נ"ב ג"ע עליון רא"א גם צפור וכו' ועל גבי שורין דג"ע מצפצפן וכו' בח"י דף ה' כתב תפלה לאומרה מר"ח ניסן אחר קריאת הנשיא על נשמתין דמצפצפין כציפרין וכו' ע"ש. ובדף ז' כתב מ"ש בזוהר דהא ביומי ניסן ריש תורא בדיקולא תנינן פירושו דבההוא זמנא תקיפו דס"א הוי בעלמא כי כשם שבניסן למטה בארץ צומחות כל עשבי השדה טובות למאכל ועליהן לתרופה וגם צומחות קוץ ודרדר וכל עשב רע. כן למעלה צמיחת קרן הקדושה. וגם לעומתה הס"א מהרה תצמיח ולפיכך קרן השור מועד בתגבורת בזמן ההוא ביותר על צבא המרום במרום כתבנית שור אוכל עשב:
שפיר קאמרת פי' ברישא דקרא שעל הרוחות מדבר שהם בין חומות של ג"ע ובימי ניסן ותשרי עולים ע"ג החומות וכו'. אבל סיפא דקרא ודרור קן לה אינו כמ"ש שעל הנשמה מדבר שעולה לג"ע העליון אלא גם סיפא דקרא ברוחות מדבר שהם בג"ע של מטה וז"ש אבל כל דא בג"ע דלתתא:
ה"ג ואלין רוחין מצאה בית ודרור קן לה ודאי כל חדא וחדא וכו' ושיעור הכתוב לר"ש גם צפור שהם הרוחות שבג"ע דלתתא מצאה בית ודרור דהיינו שיש להם מדורין לגו ויש להם חצירות וזכאן נמיעל ולמיפק. ופירוש קן לה שזוכים לראות קן צפור בג' רגלים נמצא דברישא דקרא גם צפור וכו' לא פליגי ר"ש ור"א שעל הרוחות מדבר שזוכים למיעל ולמיפק ועומדים על גבי החומות להתפלל על ישראל ולא פליגי אלא בסיפא דקרא ודרור קן לה כולא חד. פירוש שצפור ודרור הכל אחד שצפור הוא יתרו ודרור הם בניו והכל א' חבר הקני. פי' מביא ראיה שדרור קן לה על בני יתרו מדבר ג"ש כתיב הכא קן לה וכתיב התם וחבר הקיני ושיעור הכתוב גם צפור ודרור שהם יתרו ובניו מצאה בית וקן דהיינו שזכו ללשכת הגזית:
ה"ג כמד"א דן מאסף לכל המחנות ונ"ב ד"ן אדנ"י ומגו דלזמנין נוקבא פירוש שמ' כשמשפעת לתחתונים נקרא זכר וכשמקבלת נקרא נקבה:
ואתמר עצרת כמד"א כי עצור וכו' כמו פי' אחר במלת עצרת ה"ג וכדין איהו עצרת עצור עצר ודאי כביכול יהיב תמצית ולא יתיר ועכ"ד דאימא יהיבת לבנין וכו' וכן הוא בזוהר מוגה ומדוייק:
ה"ג ומיד אעדיאת ויתיבת עלה וכו' נ"ב מוסרת מבעלה:
ואתער שמאלא מיד וכו' נ"ב מתעוררת הגבורה ומושכת הארה לס"מ שהוא עשו וז"ש ומשיך חוטא לתתא:
כד איהי סלקת למלקט עינוגין וכסופין ומומא אשתכח בישראל לתתא כדין מטי לגבה כטפה דחרדל ויושבת עליו יומין במנין בסע"ה דף נ"ה וז"ל פתחתי אני מדת היסוד הנקרא אני והוא נקוד' ציון שבה כמ"ש בזוהר בראשי' דף ו' וההוא נקודה נקרא אני והוא גי' שם ב"ן עם ט' אותיותיו שהוא בחי' המ"ן שהעלתה ממעשה הצדיקים ומנשמו' קדושו' שעולים דרך זה היסוד שהוא שער השמים ולכן אומרת פתחתי אני שהוא מדת יסודי להראו' מעשה קשוטי הצדיקים מה שהם מאירים ביסודי. ועשיתי זאת כדי שצדיק עליון שהוא היסוד דדכורא ילבש קנאה בצדיקים התחתונים ויאיר לי ג"כ מאורו' עליונים כמבואר בכתבי האר"י וז"ש פתחתי אני לדודי שהוא יסוד סוד טוב שכן קרוב מאח רחוק שהוא הת"ת. אך ודודי חמק עבר ויובן במ"ש בזוהר בלק כד איהי סלקת למלקט וכו' הרי משמע משם שאף שהיא עולה למילקט עינוגין וכיסופין ויש חוטא אחד למטה המאבד טובה הרבה שהוא המום באיברי' שישראל הם איברים של השכינה וכשיש חוטא אחד הוא המום באיבריה ואז היסוד העליון מסתלק למעלה בסוד הנזכר בתיקונים. וינס ויצא החוצה ויעזוב בגדו בידה ח"ו. ומלת חוצה הוא שעולה למעלה מעולם הבנין לג"ר. וז"ש כאן ודודי שהוא היסוד חמק עבר ונסתתר למעלה בעולם הנסתר הוא בינה ואמרה עוד נפשי יצאה בדברו שהוא סוד בצאת נפשה כי מתה. כי בנימין לקח אף מה ששייך לחלק המגיע לחיותה שהרוחא שבה הוא חלק חיותה כמ"ש בשער מ"ן ובלק"ת בפ' וירא והשכינה אומרת כבר חדל ממני אורח כנשים אפי' בבחינ' מה שמגיע לבחי' נפשי שהוא העושה אותי כלי. ר"ת "כהנים "לוים "ישראלים שהרוחא נמשך מחג"ת דזעיר בחי' רוח ולהיכן הלכה ויצאה בחי' נפשי לזה אמרה בדברו שהוא בחי' פה דזעיר ששם שורש רוח' דשבק בגווה מבחי' הנשיקין שקודם רוחא דשבק בגווה התחתון בתחיל' משפיע בי רוחא העליון ועתה יצא ממני הרוחא דנשיקין לשרשו שהוא הדיבור שבפה זעיר. ולכן גם הרוחא התחתון שהוא נפשי יצאה בסבת הרוח דנשיקין ועתה בקשתיהו בקשתי אותיו' יה"ו שהיו"ד עולה לכאן ולכאן ובקשת. ליה"ו להשלים עמי הוי"ה כי אני ה' אחרונה ויהיה השם בשלימו' ולא מצאת יה"ו. קראתיו כדי שיענני ויצאו מפיו הבלים ומקיפים אך לא ענני ונשארתי יונת אלם מה דהוה מסתכל וכו'. פירש זעיר שהיה מסתכל בנוקבא בכח החסדים עכשיו ותכהן עיניו וכו' כד"א ויקרא לעשו פירש גבורה של מעלה שהוא יצחק. קורא לס"מ שהוא עשו באינון מצולו' ים דיליה פירש הם זו"ן דבי"ע שנקרא מצולו' ים וכמ"ש בפ' אחרי מות בדף ס"ב:
ה"ג כה תרעה לן ביומין קדמאין אלין עתיקי משדים ופירש ורעי את גדיותיך ורעי את עצמך שתקבל הארה בשביל גדיותיך על דייקא. פי' שהתינוקו' הם בישיבה של הקב"ה והם למעל' מהרבנים שהם בישיבת מט"ט כמש"ל בדף קצ"ב ע"א:
דקא אתיין לבתר בעלמא פי' ולכך נקראים עקבי הצאן שהם החכמים שבאים אחר התנאים והאמוראים ומוצאים התורה כתקנה וע"ד כתיב לך. פי' שתחלה פי' לך לאתקפא גרמך כדי להגין על ישר' ועתה אנו מפרשים לך להנאתך בשביל שהשכינה ג"כ היא בגלות. תווהנא על ההוא דכתיב וכו'. פי' היאך אפשר שהאב יהרוג את בנו כמ"ש מרע"ה להקב"ה וז"ש ותנינן וכו':
ומשה מרחיק וכו' פי' שהיה יודע שעל ישראל מדבר אלא אל זקני עירו דא קב"ה פי' ו"ק דזעיר שעירו היא מלכות וזקני עירו הם ו"ק דזעיר. דא כנסת ישראל:
פי' שמקומו היא מ' ושער הוא יסוד דידה אלין יומין קדמאין וכו': פירוש ו"ק דזעיר ששרשם הם מעיני א"ק כמ"ש באוצ"ח שי' נקודות יצאו מעני א"ק. דא מוסף שבת. פירוש יסוד דנוקבא נק' מוסף כמו יסוד דזעיר כמ"ש הרב בכוונת ב' כבשים דמוסף שבת שהם יסוד דידיה ודידה כי כב"ש הוא שכ"ב כנלע"ד. אבל בס' אור ישראל פירש יומין קדמאין הם או"א שנקראים זקנים כמ"ש בזוהר נחתו תרין סבין:
ולכך קראם זקני עירו שעירו הוא זעיר שהוא מלביש עליהם והם בתוכו דמיון האדם שהוא בתוך העיר ומ"ש יומין עתיקין וסבין דכולא. פי' הוא אריך שנק' סבא דסבין ולפ"ז שhעור הכתוב והוציאו אותו אביו ואמו שהם זו"ן לפני או"א ואריך שנקrא זקני עירו. ולפ"ז מ"ש הזוהר אלא אל זקני עירו דא קב"ה הם או"א ואריך. ואל שער מקומו הוא יסוד דנוק' כמ"ש עכ"ל:
ה"ג כיון דחמא קב"ה דאינון קריבין מיד סליק דינא משער מקומו מה כתיב ואמרו אל זקני עירו לחוד ולא כהגהת הספרים והכוונה לפירושינו הם ו"ק דזעיר. ולפי' הרב אור ישראל הם או"א ואריך:
כיון דשמע משה כדין כתיב פרשתא דא קשה שהרי כבר אמר לעיל ומשה מרחוק הוה חמי וכו' ואפ"ה לא נתיישבה דעתו. וי"ל דפ' ורגמוהו וכו' היה סובר מרע"ה דקאי על ישראל ולכך רע בעיניו ויופי"אל חידש לו דקאי על בית המקדש בסוד כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון וכ"כ בס' זרע ברך:
צאי לך בעקבי הצאן פי' ר"א חוזר לפירושו שעקבי הצאן הם החכמים האחרונים. ועל משכנות הרועים אלין מלמדי תינוקות וכו' ופי' על דקרא היינו בשביל. ור"ל רעי בשביל גדיותיך ובשביל משכנות הרועים:
ד"א וכו' נ"ב שזה נדרש על משה שלא נכנס לארץ וחסר לשון כאן עכ"ל ועיין בפ' ויקרא דף י"ו ע"א שאמר הגידה לי וכו'. הני קראי אוקמוה חברייא במשה בשעתא דסליק מהאי עלמא וכו' ע"ש ופי' על משכנות הרועים אמר הקב"ה למרע"ה ורעו את גדיותיך שהם ישראל במשכנות הרו עים שהם האחרונים:
דהכי אמר ר"ה סבא ג' בבי דינין וכו' פי' מביא ראיה למ"ש הקב"ה עביד זדונות כשגגות מג' בבי הנז' שהקיש בב"ק שהיה נזיקין שהוא מזיד עם מציעא ובתרא שיש בהם ענין מציאה ואבידה שהיא כמו השוגג:
כה אמר ה' מאי שנא בכל דוכתא וכו': נ"ב אינו יודע לקשר זה כלל למעלה ואולי הוא שייך כאן מאי לכה דלקמן ולכך הביא כה אמר ה' עכ"ל והיינו טעם פתיחה זו של ר' חזקיה דשייך (דף קצ"ח ע"ב) על פסוק ועתה לכה נא דדריש לכה נגח קרבא:
מנן יפוק גרסי' ידא חדא נ"ב י"ד גי' דו"ד: דחד ארייא נ"ב יהודה: ה"ג אי איכול עמך דנתחבר תרוייהו ונגרע מההוא ארייא וכו' ובזה תורצה הקושיא דלעיל דהול"ל לא אוכל אכה בו. שהכוונה אילי אוכל אני בסעייתא דילך נכה בו אני ואתה. ארה לי עשבין לקט לי עשבים מלשון אורה בתאנים אריתי מורי. ה"ג וע"ד צדק לאו איהו באמונה: לעילא בשירותא איקרי מתניים: פי' מקום הסיתום נק' מתניים ולכך הוא דין אבל מקום הגילוי נקרא חלצים דהיינו מהחזה ולמטה ששם נתגלו החסדים והרחמים מתרבים: צדק אזור מתניו והכי אצטריך נ"ב כמ"ש שמקום הסיתום הוא דין אבל לרחמנו ולטב אמונה וכו' שהוא מקום הגילוי:
ה"ג דקא אתאחדת ביה הארץ ודא ומ"ש ודא הוא כי עצום הוא ממני ודאי ר"ל מפני המ' שנקרא ארך שאחוזים בה לכך עצום:
דבריך לההוא דרגא פי' לר"א מ"ש בלעם ואנכי אקרה כה נעקר לה מנייהו ונעשה לה תיקון כדי שתתחבר עמנו ואז אנו מוצאים מקום לקלל את ישראל ח"ו הפך מש"ל בדף קצ"ח ע"א על ה' ועל משיחו:
דרגא חד דיהבת ליה פי' מלכות: בגין דלית לה פרישו ממך פי' אינה נפרדת מזעיר:
ה' דיליה וכו' פי' ה' של אתה והיינו מלכות דמלכות שנאחזת בישראל. את עשה לי דה' עיקר' דשמא דא אתעקר פי' אם יאבדו ישראל ח"ו לא ישאר מן אתה אלא את. לפי שאות ה' שנאחזת בישראל אתעקר ח"ו. לשמך הגדול: מלכות קארי לה הכא שמך הגדול שנקרא אתה ואם תאבד יש' ח"ו נעשית את ויש פגם לשמך הגדול. א"נ שמך הגדול הוי"ה ואות ה' אחרונה היא פרצוף המ' ובה נשלם שם יהו"ה: ואתה אל תירא כולא חד ושיעור הכתוב מפני שאתה מחובר' עמהם לכך אל תירא עבדי יעקב. בכל הגוים אעשה כלה ר"ה וכו' כפל הענין כדי ליתן טעם וה"ק בכל הגוים אעשה כלה ונתן רב המנונא טעם לזה דחיקו ועאקו:
מה שנשמט כאן תמצא בצד השני משער ויקרא
שמא קדישא לך פי' מ"י אל"ה הם אותיות אלהי"ם לההוא עבדך בלא חובא ובלא חטאה. נ"ב כי בהיכלות דקליפה נזכר כי נוקבא דס"מ ממונה על מיתת הקטנים והוא על הגדולים והרב ז"ל כתב כי כינוי עבד במ'. ועבד זה מלכות הרשעה לילית: ועבד הנז' הוא עיר הנז' בפ' אוסרי לגפן עירה. ומיד עושקיהם כח כי היא עושקת הילדים עכ"ל:
ז' דרגין עילאין פי' ז' קצוות דזעיר.
ותרוייהו עאלין וכו' פי' אחר שנתחברה המ' עם זעיר עולים שציהם בסוד מ"ן ליסוד דאימא. אלא יכפר עליכם. פירש הבינה שהיא נעלמת:
קב"ה יהב לון וכו' פי' בינה נתנה להם ג' אילנות אלו שהם כנגד חג"ת להתעטר בהם:
אשורנו וכו' שייך לפ' שלח לך מאמר המתחיל דא עם דא הם החכמים שנכנסו לג"ע:
ציורא ודיוקנא דאביו וכו' פירש שהזעיר דומה לאבא: מסטרא דיליה אתמתח ואושיט פסיעה לבר. פירש מכח הארת זעיר יצאה מלכות בסוד פסיעה לבר: א"נ מסטרא דיליה מהארת אבא הנז' בסוד אבא יסד ברתא. אשורינו אושיט פסיעה לבר ז"ל הרב בליקוטים. דע כי בעיבור הלבישו נה"י דזעיר על חג"ת דזעיר. והמ' עלתה למעלה על היסוד והלבישה אותו נמצא כי היסוד מלביש לת"ת והמ' מלבשת היסוד ובזה תבין מ"ש בפ' בלק אשורינו דאושיט פסיעה לבר. כי כאשר הלביש יסוד לת"ת הנה הוא שוה לשאר ספירות בעובי כי גם נצח מלביש לחסר והוד לגבורה ויסוד לת"ת. אך בשגם המלכות מלבשת ליסוד נמצא יש שם ג' ענפים שהם ת"ת ויסוד ומ'. ושם בעובי קצת יותר במקום המ' הוא כדמות פסיעה היוצאת לחוץ עכ"ל. ובזה מובן מ"ש אשורינו אושיט פסיעה לבר. דריש אשורנו מלשון תמוך אשורי במעגלותיך וכו':
כגוונא דא ו' פירש שיש קוץ בסוף הו' שרומז למ' וכמ"ש הר"ב על סוד ו' שבתוך ה של הויה שהעוקץ שבסופה נוטה לחוץ בסוד פסיעה לבר:
ודא הוא ומגבעות אשורנו פירש הפסוק כשהיה זעיר בתוך אימא שנק' גבעת שם היתה המ' בסוד פסיעה דיליה וזהו אשורנו:
האי גבעת נ"ב בינה: מן ברה נ"ב זעיר. וחד דהא גבעה דלתתא וכו'. פי' לפ"ז גבעת היא המ' והו' שבתוכה הוא משיח בן דוד שהוא במ' וז"ש דהא גבעה דלתתא שהיא מ' הנק' ג"כ גבעה ברה דאתכליל בה הוא משיח בן דוד ששם הוא תמיד חוץ מיום ביאתו שעולה לבינה כדמפרש:
אצטריך לזמנא דאתי וכו' פירש כשיגיע ביאת המשיח אז עולה לבינה לקבל חיים משם:
ה"ג זמין אנא לומר לההוא אתר דאיקרי חוק ולבשרא ליה והיינו מש"ה אספרה אל חוק שאומר המשיח עתיד אני לבשר אל חוק שהיא המ'. בההוא יומא ממש יפיק ליה וכו' פירש אותו היום שירצה משיח לבוא לגאול לישראל הבינה מוציאתו מתחת כנפיה והיינו סיפיה דקרא ה' אמר אלי וכו' ה' שהיא הבינה אמרה לי בני אתה אני היום ילדתיך שאותו היום הזה שיבוא יוצא מהבינה:
וההוא ?תוק וכו' פירוש אף עפ"י שמשיח בן דוד עולה לבינה. מ' אינה נשארת לבדה אלא נכלל בה משיח בן יוסף ולא באתר אחרא. פירש אינו כמשיח בן דוד שמקבל חיים מהבינה כי משיח בן יוסף אין לו חיים כי אם מהמ' לבדה: מלה דלית בה קשיא וספק פירש שלפי ישיבה של מט"ט יש שני ?פירושים דהיינו בינה פי' נק' גבעה והו' שבתוכה הוא זעיר. או גבעת היינו מ' ו' שבתוכה הוא משיח בן דוד ששם הוא כלול ואינו עולה לבינה אלא ביום ביאתו. נמצא שיש ספק אם פירש זה או זה אבל במתיבא עילאה אין שם אלא פי' אחד דהיינו גבעת חסר שהיא הבינה. מראש צורים איהו. פי' אבא נק' ראש צורים. כי צור רומז בג' מקומות לבינה ות"ת ומ' כמ"ש הזוהר בפ' תזריע דף מ"ד ע"א. וראש צורים הוא אבא שהוא ראש לכולם. ושיעור הכ' כי מראש צורים שהוא אבא אראנו לזעיר וז"ש דהא רזא דיליה דזעיר מראש צורים איהו. ומ"ש ואתייחד קאי על זעיר שנתייחד בג' אלו שהם אבא ובינה ודעת המזווגם:
ואתייחד ברישא כו' נ"ב ג' קוצי היו"ד הם סוד חב"ד שנכללו בחכמה עכ"ל ור"ל רישא הוא אבא וגזעא בינה ושבילא דעת וכולם נכללים באבא ולכך יש ביו"ד ג' קוצים לרמוז על זה:
דא רישא עילאה אוירא דסלקא נ"ב חכמה שבו אוירא דכייא עכ"ל ור"ל שאבא יונק מחסד דעתיק שבגו גלגולתא דאריך הנק' אוירא דכייא. אלהינו דא גזעא. נ"ב בינה:
דא שבילא נ"ב דעת המכריע ור"ל שדעת המזווג א"וא משם יורדת הארה ליסוד דאבא הנק' שביל שהוא דעת זעיר וז"ש דא שבילא דלתתא: זכאה חולקך ר"ש גרסי' וענין זה שייך עם ענין הרוחות שהיו באים לרש"בי בפ' שלח לך:
ה"ג מתיחו דאחד שיעורא דשית סטרין ונ"ב ו"ק דמוחין שנכנסים בו: בהאי את נ"ב מ' ד' דאחד עכ"ל ור"ל שבק"ש נכנסו ו"ק דמוחין דג' במלת אחד בזעיר ומשם למלכות הנקרא ד' דאחד כמ"ש הרב ז"ל:
מי ההוא נקודה עילאה וכו' פי' אבא שהוא נקודה עילאה הכולל רישא וגזעא ושבילא שהם חב"ד הנכללים באבא בטמירו איהו. ולא נקרא בשם מ"י. אבל משעתא דשארי וכו' אזי איקרי מי: היכלא נ"ב בינה:
איקרי מי פי' כמ"ש שאחר שנתלבש אבא באימא נק' מ"י כי יו"ד הוא אבא ומ' היא אימא. ולפ"ז מ' היא בינה ובתוכה אבא:
שארי לאתבנאה דיוקנא וכו' נ"ב חכמה הוציאה זעיר עכ"ל והיינו באמצעות הבינה לפי שכולם בחכמה עשית כנודע:
אפיק נוקבא דיליה נ"ב זעיר הוציא המ' עכ"ל והנראה מפשט הזוהר שעל אבא קאי וה"ק אבא אפיק נוקבא דיליה דזעיר בדיוקנא דאמיה דזעיר ויבא הפ' על נכון מי מנה עפר יעקב. בדיוקנא דאמיה כתב הרב ז"ל שהזכרים הם מאבא והנקבות מאימא:
מי דא רישא י' פי' כמ"ש שיו"ד של מי הוא אבא ומ' של מי היא אימא וז"ש ואתפשט לאתבנאה בפשוטו דחד היכלא שהיא בינה:
לתרין סטרין באני פי' שאבא תקן אימא ותיקן זעיר:
אוף הכא אפיק לנוקבא דיליה פי' שגם כן אבא הוציא המ' בסוד כולם בחכמה עשית:
כחדא פי' שהיתה דבוקה באחוריו:
ה"ג ומספר את רובע ישראל רזא דא בגינך אתמסר זכאה חולקך רבי וכן הוא בזוהר מוגה:
דגופא ד' בריתות פי' שבת"ת יש בו שיעור ד' יסודות כולא אפיק מי. נ"ב הכל יצא מהבינה:
פתח ר"א ואמר נלע"ד שזה שייך עם מ"ש בדף קצ"ג ע"א ר"א ור' אבא הוו אזלי למחמי לר' יוסי בר"ש בן לקונייא חמוי דר"א. עד אמונה אומן תרין ואח"כ מתחיל ענין זה פתח ר"א וכו'. ולכך אמר לקמן שהיו הולכים אצל ר"י בר"ש בן לקונייא והובא ענין זה כאן משום סוף המעשה שאמר רבי אבא כל הני מילי הוו ודאי בבלעם וכו'.
בוקר דאברהם פי' חסד דזעיר:
ומסטר דרום נפק חד רוחא פי' והוא גדול מרפ"אל:
קל צפרין דמקינן נ"ב הם הצדיקים שבתוך ג"ע הנק' צפרין:
וההוא אילת השחר פי' לאה שזווג יעקב ולאה הוא בחצות עד הבקר בסוד ויהי בבקר והנה היא לאה:
אושיט ליה לההוא בר נש פי' מושיט הרפואה לאדם. נמצא שאין הרפואה ביד המלאך. אלא ביד הקב"ה. ורפ"אל אין בידו רפואה רק איהו נפיק. להורות שאדם זה אין חלק לס"א בו:
אלא לגבי בקר דאברהם ושיעור הכתוב. ה' שהוא א"ס ב"ה כשמתעורר בוקר שהוא חסד אזי תשמע קולי ולכך לא אמר בבוקר דאז הוה אמינא כפשטיה דהיינו בבקר שהוא עת רצון תשמע קולי:
וחד בוקר דיוסף פי' טיפת החסדים שבגו יסוד:
נהורא קדמאה דברא קב"ה פי' כגון א"ק שנתלבש בעתיק וכן עד"ז עתיק באריך וכו'. עד דמטי להאי בוקר דיוסף. נ"ב ה' חסדים דיסוד. זיויה סליק: פי' של יסוד: מסייפי עלמא נ"ב מבינה. עד סייפי עלמא דלעילא. נ"ב מלכות ואתקין חופאה וכו' נ"ב יסוד דייחל המכסה את יסוד דדכורא עם החסדים שב. י ה"ג ולהכי את מתקן:
שמים לדום וכו': פי' דכתיב ולב מלכים אין חקר והכוונה שאין לאדם להרהר אחר מעשה הקב"ה והיינו ולב מלכים אין חקר כי אין סוף לחכמתו יתברך. ואמר זה ר"א לרמוז שאף על פי שדברי הינוקא אמתיים. עכ"ז ולב מלכים אין חקר דקאי אהקב"ה:
ותליסר בני נשא וכו' יש מפרשים שלכן נקרא בן חלפתא שנתחלף ואלו אבא חלפתא קיים סותר פירושם: ש"ע דמעין נגד ש"ע נהורין דאריך ולגירס' ש"ה דמעין ש' הוא אלה"ים דיוד"ין עם ה' אותיותיו. והכוונה שע"י הדמעות מתק שם אלהים. כמ"ש הרב ז"ל בכוונת הדמעה והבכייה שיכוין דמעה גי' ק"כ למתק ק"כ צירופי אלהי"ם ובכי' גי' ל"ז שהוא מלוי ס"ג שבכוחו ממתיק הדינים ובזוהר מוגה גריס שס"ה דמעין וכוונתו כמ"ש הזוהר בפ' שלח לך דף ק"ע ע"א ש' הם ג' ראשונות ?ס הם ו"ק ה' היא מ' לרמוז שע"י הדמעות עורר כל הי"ס לבקש על אביו רחמים. א"נ כמ"ש הרח"ו ז"ל שם ה' פעמים חסד עם הכוללים גימטרי' שס"ה. והכוונה שע"י הדמעות המשיך ה' חסדים ומיתק הדינים:
כיון דמשיכו דסטרא בישא וכו' נ"ב סוד החומר והלבוש שמצד הקליפה יגוע והנשמה תחיה. ועביד ליה תמן טבילה נ"ב ז"ס אז בשחת תטבלני:
ה"ג על כל מה דאעבר בהאי עלמא פי' על הצרות שעברו עליו בעוה"ז כמ"ש בסמוך דהוה עריק בארעא נכראה וכו' ולכ"א אעפ"י שיסור יסרני יה עכ"ז ולמות לא נתנני. ומ"ש ואמר על אבטחותא וכו' ר"ל פ' זה אמרו דוד ג"כ על עוה"ב דהיינו יסור יסרני יה ביסורין בעוה"ז ולכך ולמות לא נתנני דהיינו ביד ס"א כדי להנקם ממני אחר מיתה:
אלא הכי אוליפנא וכו' פי' מ"ש בסמוך ומ"ש ואנא חמינא וכו' ר"ל מה שלמדתי מרבותי הוא זה הפירוש שאמר בסמוך אבל אנא חמינא פירוש אחר נעלם מאוד. ואבי צוה אותי שלא לגלותו:
ה"ג כד אתגזר גזירה ולא על חובא דעגלא דעברו אינון מטעי עלמא וכו' והיינו אותם שהטעו העולם על ידי העגל. ועליה כתיב וימת עם רב נ"ב לשון עם הארץ והיה רב משפחה:
נטליה ר"א בתוקפי' נ"ב תרגום בחיקו א"ר אבא מלה דא לא אתיישבא. פי' צריך להבין כיון שיסגרך הוא לשון צרעת מהו פי' בידי. ותירץ שע"י עין הרע שהמשיך עליו דהע"ה מעיניו יסגרו ה'. קרוב לייחוסא דדוד נ"ב אתיא כמ"ד רות וערפה אחיות היו ודוד בא מן רות א"כ הוא קרוב לגלית בן ערפה:
אתמשכן מעיני דוד פי' שכתב הרב שהנ"ה הם מתלבשי' בעינים ולכך המשיך הדינים מעיניו על גלית וכן מ"ש בגמ' נתן עיניו בו וכו' הוא מטעם זה:
ה"ג דחלין מקמיה על הגניבה דכתיב וכו' פי' ומפ' זה נמי ילפינן שבועת שוא דכתיב ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וכלתו וכו' אבל קשה למה לא הביא ראיה על דמחשב מחשבין בישין. וכן ג"כ בבלעם לא הביא ראיה על שבועת שוא משום פסוק. ובשלמא גניבה י"ל שהיה גונב דעת הבריות והמקום כמשז"ל וכן מחשב מחשבין בישין נמי סברא היא אלא שבועת שוא היכא רמיזא. בההוא פתורה נ"ב שולחן בלה"ק הוא יסוד דנוקבא דקדושה. ופתורה יסוד דנוק' דקליפה דכל בני עמו מתדבקן ביה. פי' שכל בני עמו היו דבוקי' בבלעם והולכי' אחר עצתו:
אל תלחם כו' ופי' הכתוב שמצוה לישראל שלא יהיו הברכות של בלעם אהובים בעיניהם וכן הקרבנות של בלק נמי. וזהו ואל תתאו למטעמותיו. ומביא ראיה מהקב"ה דלא אתרעי וכו'. דאיהו וחמשה עלאי דמדין וכו'. פירוש רבי יוסי ס"ל שבלק אינו צור ולכ"א דאיהו וחמשה עילאי דמדין:
וכדין אתנא אודעא ליה פי' שס"מ היה מתלבש באתון והיה מודיע לו על ידה וז"ש בסמוך וכדין הוה אתי מאן דאתי ואודע ליה על ידא דההיא אתון:
למשרי עליה ההוא רוחא פי' על האתון:
אלא אינון ברשותא וכו' פי' שהם תחת רשות המקום ולכך תב תניינות אולי יתן הקב"ה רשות לס"מ להניחו להלוך כי בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו כדמפרש:
מסטרא דימינא חמרין פי' שהחמור הוא דכורא דקליפה ולכך הם עשרה חמורים נגד י"ס שלו והנוקבא היא האתון והם ג"כ עשר אתונות נגד י"ס שלה והדכורא נק' ימין והנוקבא נק' שמאל כנודע:
בני אתונו ההוא דנפיק מסטרא דהאי אתון פי' מלבד עיר שיצא מאתון עוד יצאו ממנה קליפות אחרות: והני עשרה מימינא. פירוש עשרה שהזכיר לעיל שכלולי' בחמור ועשר' כלולים באתון:
ואתכלילן בהני תרי כולא פי' כל הקליפות כלולין באלו. ואינון משתכחי בקסם. נ"ב נוקבא דנוגה:
ואית עשרה אחרנין וכו' דמשתכחי בנחש נ"ב דכורא דנוגה עכ"ל ונלע"ד פי' הענין כי נודע שהדכורא כלול בנוקבא והנוקבא בדכורא ולכך בעשרה דאתון כלולים בה עשרה של חמור שהוא דכורא נמצא שהם עשרים. ויונקים מנוקב' דנוגה שהיא קסם וכן בחמור יש בו עשרה וכלולים בו עשרה של אתון הם ג"כ עשרים ויולקים מדכורא דנוגה שהוא נחש: נפק שור נ"ב דכורא:
ובשמא דרחמי בגין לסתור חכמתא דיליה פי' ר"ש ס"ל כר' אלעזר שהמלא לא נשתנה אלא עדיין הוא רחמים ובזה סתר חכמתא דיליה. הפך ר' אבא ואף על פי שר' אבא הביא ראיה לעיל ממ"ש ר"ש חייביא מהפכי וכו'. ר"ש לא אמר חייביא מהפכי וכו'. על פסוק זה אלא הקדמה בעלמא אמר ורב אבא מביא ראיה משם לפסוק זה גם כן שהמלאך נשתנה ונעשה דין אבל ר"ש ור' אלעזר ס"ל שאמת הוא שחייביא מהפכי אבל כאן לא נשתנה: הא כתיב נופל וגלוי עינים. פי' רבי יצחק מקשה על תירוץ של ר' יוסי הרי כתיב שהיה נופל ועיניו גלויות להסתכל בשכינה ואיך אמרת שאינו ראוי להסתכל וכו'. אצבעא דיליה. נ"ב השכינה נק' אש אוכלת בסוד כי ה' אלהיך אש אוכלת:
מה אנוש כי תזכרנו מה טובו וכו' ופי' הכתוב מה מעשים נמצאו באנוש עד שאתה זוכרו להבראות ברבנהורא עילא נ"ב זווג או"א עכ"ל והיינו כמ"ש הרב בליקוטים שהמלאכים הם מזווג הנשיקין דא"וא ולכך אין להם גוף:
דהוה נחית מעתיקא וכו' נ"ב שפע היוצא ממוחא דזעיר ע"י הבאת קוצא דשערי דאריך היוצא ממוחא סתימאה דאריך הנק' כולא דבדולחא דזעיר:
כ"ש מלאכים פי' ומה המן ששורשו מאריך נשתנה באויר עו"הז כ"ש המלאך שהוא מחיצונייות העולמות. מ"ט בגין דחשוכא אקדים לנהורא. פי' כמש"ה ויהי ערב ויהי בוקר הרי שהחשך קדם לאור ולכך אותם ההרים שיש בהם חשך נק' הררי קדם ר"ל הרים שיש בהם חושך שקדם לעולם. אלא אמרי אל. פי' אמרות של אל שהיא השכינה ששמע אותם עזא ועזאל והיו אומרים אותם לבלעם. וזה פירוש ב' בפסוק הפך מ"ש ר"ש עצמו בדף קצ"ד ע"א שאמר אל היא הס"א:
ה"ג והוא אתי לאתערבא בהדייהו ופי' בתמיה ור"ל שהקב"ה צוה אותנו לא ימצא ב'. והוא אתי לאתערבא בהד יהו אלא ודאי נופל וגלוי עינים הם עזא ועזאל. ובזה תירץ למה בלעם לא ראה המלאך לפי שהוא רשע. כסברת ר' יוסי דלעיל:
ומ"ש נופל וכו' קאי על עזא ועזאל שהם מלאכים טמאים:
בההוא אורחא דהוה אשתקע בגווא פי' באותה הטומאה שהיתה משוקעת בתוך האתון. והמלאך בא לסתור אותה הטומאה וז"ש בסמוך לאפקא לה מההוא אורחא דאטען בה. ואי איהו נפיק לקבליה דבלעם פי' ואזי לא יקשה לנו מאי בעי חרבא דהיינו כמ"ש ז"ל שטעם שהמלאך שלף החרב לבלעם כדי לומר לו אתה תפסת אומנות ישראל שאין כחם אלא בפיהם לכך גם אני אתפוס אומנותך ולכך לא קשה אלא אמאי חמאת אתניה כיון שלא בא בשבילה. ותירץ אלא לכילא אזדמן. ולפ"ז טעם שהביא החרב משום בלעם והאתון שראתה אותו. כדי לסתור ההוא אורחא דאטען בה ובלעם לפי שאינו ראוי לא ראהו תחלה כמ"ש הזוהר לעיל שלא היה רואה אלא עזא ועזאל. ואין להקשות למה לא תירץ הזוהר לעולם לא נפק אלא לקבליה דבלעם כדרך השני וטעם שלא ראהו מפני שאינו ראוי. דא"כ עדין קשה אמאי חמת אתניה דמה שייכות יש לה כיון שלא בא אלא לבלעם. לכך מתרץ לכולא אזדמן וכו'. ה"ג ולאו ברשותא אחרא דלעילא:
אמאי כתיב ואך את הדבר אשר אדבר פי' דמשמע שמלאך ה' היה מדבר עמו. ותירץ בשביל כבוד ישראל דיבר עמו עתה מלאך רחמים. ומ"ש דאי תימא דק"בה וכו' פי' בא למעט שלא נאמר שהקב"ה אמר לו ואך את הדבר. אלא המלאך דביה עסיק קרא הוא שא"ל כן וח"ו שידבר עמו הק"בה ולכך הקשה הא כתיב ויאמר אלהים דמשמע שהוא הקב"ה. ותירץ דאלהים דהכא הוא ס"מ:
תאנא מסטרא דאימא וכו' כד מזדווג מלכא במטרוניתא סלקא עטרה דא ויריב ברישא דמטרוניתא וכו' כדין קלא אשתמע וכו' צאנה וראנה בח"י דף ע"ז הנה אם קדש במקום א' וסעד במקום אלא יצא ואסמכוה אקרא וקראת לשבת עונג במקום קריאה דהיינו קידוש שם יהיה עונג דהיינו סעודה. וסודו מ"ש בזוהר בלק מסטרא דאימא וכו' הנה מתבאר מזה המאמר כי לעת הייחוד כד מזדווג מלכא במטרוניתא כדין סלקא עיטרא דא ויתבא ברישא דמטרוניתא והיינו קדושה הנמשכת לה מלמעלה ותדע ממוצא דבר זה כי אין קידוש אלא במקום סעודה דאע"ג כי בהיכל העליון מקדשין הכלה וקורין לה כבוד כנז' בזוהר בפ' פנחס דף ר"ן אין עיקר קידוש אלא במקום סעודה כד מזדווג מלכא עם מטרוניתא בסוד הלחם אשר הוא אוכל אז בא להם מלמעלה הקדושה עליונה כאמור. ובמעשה התחתון של האדם הגשמי כשיקדש במקום סעודה הוא מעורר למעלה הדוגמא שלה:
תאנא מסטרא דאימא כד איהי מתעטרא וכו' נעתיק מ"ש הרב ז"ל במאמר הזה. אנגיד נחלי דמשח רבות קודשא נ"ב שפע קוצא דשערי דאריך.
על רישא דמלכא נ"ב זעיר:
משתא נובא עילאה נ"ב שפע שבתוך מוחו נמשך ונעשה י"ג תיקונין.
ועל מטרוניתא לבוש יקר נ"ב פי' סוד המקיף מצד הבינה שמקיף לז"ון בסוד סוכת שלם.
נפיק חד שביל דקיק נ"ב הוא נקב השני שביסוד שדוחה המותרות לחיצונים כמ"ש בסוד יפנה ויטול ידיו: בס"עה דף ס"ד ע"ב זה מאמר ארוך ועמוק ואעתיק התמצית מביאור הרב מהור"ר מאיר פאפריש וז"ל הזוהר:
וההוא רמונא אתפלג בפליגא ארבע וקיימא פתיחא לאחזאה זגהא ופי' שם שרמונא הוא יסוד דבינה. ונחלק בה לד' חלקים שהם ד' מוחין. עוד שם בזוהר תלת מאה ועשרים וחמש זגין לסטרא דא וכן לכל סטרא וסטרא. עד דמתלהטן ד' סטרי עלמא סטרא דכל פלכא ופלכא. פי' שכ"ז ניצוצין ביסוד בינה מאירים ומתרבים.
עד דמתלהטי ר"ל שיורדים למלכות ששם אשד הנחלים דבינה ובסוד ולחשך קרא לילה ואינון איקרון פלח הרמון כמה דכתיב כפלח הרמון רקתך. ואף שהמאמר קשה להבין מ"מ נלמוד ממנו שפלח הרמון הוא יסוד בינה ועד"ז פירוש פסוק כפלח הרמון פלח לשון בקיעה שהוא במקום שנבקע הרמון וכו' ע"ש:
כמד"א מקרקר קיר פי' השכינה הנק' קיר היתה מקרקרת ובוכה בשעת החרבן:
ובעקותא אשדת ליה לההוא קיר גרסינן ופי' מתוך הצרה שהיתה בה האתון מזה לו שאינה עושה כלום מדעתה אלא מדעת השכינה הנקרע קיר. והיא המעכבת אותה.
משל וכו' פי' כמש"זל שא' היה בידו סכין ולא היה יודע הנתחים. ואחד היה יודע הנתחים והיה מראה לו והוא חותך. כך היו בלעם ובלק:
מזבחת חסר כתיב פי' שהקליפה היא חסרה תמיד: ה"ג לקביל מדבתן דקדמאי:
דאתער עליה מסטרא דמסאבוהא פי' חזר לפי' א' שויקר הוא לשון טומאה:
דכד תפתח פומך היא תמלל מלין פי' שבלעם היה פותח פיו ומשמיע קול הברה אבל חיתוך הדיבור לא היה אלא מהשכינה הנקרא כה והשומע קול הברת בלעם סובר שבלעם הוא המדבר וז"ש בדף רי"א ע"א הוא הוה זקיף קלא לגבי ההוא ממלל וישא משלו ויאמר האי כה. ע"ש לקמן וההיא דכד ארים קלא במילולי דכה. ר"ל שאותה הברה היתה במילוליה דכה שהיא המלכות לקוט פי' ללקוט לי מהם קצת שתהרגם מלשון אורה בתאנים:
ה"ג אי תיכול למשדי לון מההוא דרגא דלהון ור"ל אם תוכל להשליכם מהשכינה שלא יתאחזו בה וזהו לכה ארה לי יעקב דהיינו יעקב שהם בני ישראל ארה לי. מלשון צדה אורה. אי נמי יעקב היא השכינה הנקרא יעקב ור"ל ארה לי ישראל שתשליכם מהשכינה הנק' יעקב וא"ש סיפא דקרא ולכה זועמה ישראל דהיינו זעיר הנק' ישראל:
מרישא דכל צורים נפקי פי' בינה שממנה יצאו כל הגבו':
אלין שאר משריין פי' בי"ע ששם אחוזים ישראל שיש להם נר"ן מבי"ע כנודע וז"ש אלין שאר משריין דאתחדן בהו.
תרין דרגין אינון יעקב וישראל פי' זו"ן כי יעקב היא מלכות וישראל הוא זעיר:
מי מנה עפר לתתא פי' מ' הנק' עפר. ור"ל מי שהיא הבינה מנה חיילות המ' הנק' עפר ונק' יעקב:
מאן הוא עפר רש"א אמר וכו' נ"ב נוקבא דזעיר הנק' עפר: מאן חרבו הא ידיעא. פי' היא המ' ואע"ג דעפר נמי היא מ' וא"כ מאי יתן כעפר חרבו. י"ל שהרבה בחי' יש במ' ומדמה בחי' זו לבחי' זו:
רובע ישראל היא ה' פי' כמו שעפר היא מ' גם רובע ישראל היא מ' שהיא ה' אחרונה של שם וז"ש וחד מלה הוא. ושיעור הכתוב ומספר שהוא הדעת כמ"ש הרב בליקוטים וכתבנו לשונו בסבא דמשפטי'. מינה גם הוא חיילות של רובע ישראל שהיא המ'. ולכך על מלת מספר נ"ב ליקוטים לרמוז על זה.
כמד"א רובץ וכו' פי' כמו שתרגום רובץ הוא רביע גם רובע ישראל דהכא היא המ' שהיא רבוצה תחת זעיר הנק' ישראל והיא מטתו:
רובע כמו רביעית מישראל פי' הוא דבר אחר שמפרש רובע היא המ' לפי שהיא רגל רביעי שחג"ת דזעיר הם ג' רגלי הכסא והמ' היא רגל רביעי.
וז"ש לתתא רובע אתקרי שר"ל ע' שהיא לתתא מזעיר רובע אתקרי דהיינו לפום כתרין משמע דוד רגלא רביעאה דכרסייא:
רובע ישראל כמה דאוקימנא פי' שכפי דבר אחר מי מנה עפר יעקב היינו הצדיקים שנחשבים עפר בעיניהם. אבל מספר את רובע ישראל היא המלכות כפירוש הראשון:
און לקבליה דיעקב נ"ב און נק' פרצוף דכורא דקליפה. עמל נקרא פרצוף נוק' דקליפה עכ"ל וכתב על זה מורינו ז"ל ולפ"ז כי לא נחש הוא דכורא דקליפה. ולא קסם נוקבא דקליפה. כי ישראל הוא דכורא. ור"ל שהנוקבא דקליפה אינה יכולה לינק מדכורא דקדושה. גם יש לפ' און הוא נוקבא דקליפה אינה יכולה לינק ממ' דקדושה ועמל שהוא דכורא דקליפה אינו יכול לינק מדכורא דקדושה שהוא ישראל. גם יש לפ' לא הביט און הוא דכורא דקליפה. ביעקב שהיא מ' דקדושה. ולא ראה עמל שהיא נוקבא דקליפה. בישראל שהוא דכורא דקדושה. וכדי שלא תאמר שהדכורא אינו יכול לינק מהנוקבא והנוקבא מהדכורא. אבל נוקבא מנוקבא ודכורא מדכורא ח"ו יש להם יניקה להכי כתיב קרא אחרינא כי לא נחש שהיא נוקבא ביעקב שהיא מלכות דקדושה. ולא קסם שהוא דכורא בישראל שהוא זעיר דקדושה וזה דייק לשון הזוהר שאמר ואיתימא בהני לא יכילנא וכו'. עכ"ל מורינו ז"ל ולפירושו מ"ש הזוהר און לקבליה דיעקב דאיהו קטיר בנחש ר"ל און שהוא דכורא דקליפה קשור בנחש שהיא מ' דקליפה. וכן מ"ש עמל לקבליה דישראל דאיהו קטיר בקסם ר"ל עמל שהיא נוקבא דקליפה קשיר בקסם שהוא דכורא דקליפה אבל לפי מ"ש הרח"ו ז"ל בדף ר"ז ע"א קסם נוקבא דנוגה נחש דכירא דנוגה. יש לפרש בהפך און נוקבא עמל דכורא. ור"ל שלא תינק נוקבא מנוקבא ודכורא מדכורא. ושמא תאמר דווקא כך אבל דכורא דקליפה איפשר שינק מנוק' דקדושה או נוק' דקליפה תינק מזעיר דקדושה לכך כתיב כי לא נחש שהוא דכורא ביעקב שהוא מ' דקדושה ולא קסם שהיא נוקבא מזעיר ע"כ א"ש מ"ש ואיתימא וכו'. דר"ל מלכות ממלכות ודכורא מזעיר לא יכילנא אבל להפך יכילנא לכך כתיב כי לא נחש ולפ"ז צדקו יחדיו דברי הרח"ו ז"ל דלעיל עם פירושו דהכא.
דחד ארייא סוד אריה וכלב עיין מ"ש בהקדמת בפרשת בראשית. דף ו':
אל"ף וקכ"ה אל"ף הוא אלה"ים דההי"ן באחורים ק"ך הם ק"ך צירופי אלהי"ם ה' הם חמש אותיות אלהי"ם שבכח אלו השמות הורג את המזיקין שאין הדין מתמתק אלא בשורשו:
ר' חייא אמר לקבליה וכו' פי' כנגד ב' פעמים שרצה בלעם להזיק את ישראל ע"י האתון לכך הם ג' רגלים:
כה תדבר דשלטא וכו' נ"ב ולא אמר כה דבר אלא ת' של תדבר מורה על הנקבה נסתרת ה"ג בג"כ כל ברכאן וברכאן:
ברוחא אחרא פי' בהארת המלכות שנקראת אלה"ים ולכך כתיב רוח אלה"ים וז"ש בסמוך רוחא חד מסטרא דשמאלא וכו'.
לאבאשא להו השתא פירוש עתה רצה לאבדם על ידי עין הרע:
ישתכחו מאינון מסכני דבהו נ"ב כדר"זל מדליו שהם בני עניים שמהם תצא תורה עכ"ל והכוונה שאמר בלעם מי יתן שלא יהיו הת"ח אלא מהעניים כדי שלא ימצאו הכנה לעסוק בתורה. וז"ש לבר נש דהוה ליה וכו' לבתר אמר מאן יתן ידין אלין וכו' דהיינו סוף כל השב' הזה לכוונ' רעה שיהיו בביתו להשתמ' בהם כך בלע' כל מה ששב' מה טובו אוהליך וכו' לסוף אמר יזל מים מדליו שכוונתו רעה שלא יהיו ת"ח אלא מבני עניים:
וזרעו במים רבים דלא יסגי וכו' פי' כמו הזרע במים רבים אינו מצמיח כך הם לא יסגי ולא ירבי רוחא דקדושא כי כוונתו ג"כ לרעה: