ואי תימא דאיהו לא ידע וכו' פירש אלא אמרינן שהיה סובר מר"עה שיכנס לא"י לאו הכי אלא ידע בודאי שלא יכנס לארץ מאי עץ דא אילנא דחיי פירש זעיר. אלא בג"ע דארעא פירש בגן עדן הארץ שם נקודת היסוד דאימא כמ"ש באוצ"ח. וזעיר משם יניקתו ולכך אמר ותמן לא הוה אלא בג"ע דארעא. אנא איעול לתמן. ואע"פי שאמ' לעיל אלא ידע שלא יכנס לארץ. עכ"ז אמר משה אם יש בה עץ שהיא זעיר שהוא בחינתי. אפשר ע"י תחנונים אנא איעול לתמן. ואחלף שבת לשבת. פירש שהגביר הנוקבא על הדכורא. ועיין מ"ש הר"חו ז"ל בריש פ' קרח:
שאר עצים נ"ב ע' שרים. בהדי שבת פי' מ' ולדעת ר' יוסי הוא עון גדול יותר לפי שהיה מעריך ע' שרים עם המלכות. ת"ח תרין וכו' מאן דאחלף לון גרים וכו' הוא סיום דברי ר' חייא שסובר שצלפחד אחלף שבת לשבת. אלא שר' יוסי הפסיק הענין וחלק עליו וחזר ר"א לדבריו. וע"ד ארון חסר בלא ו' פירש ארון היא מ' שהיא ה' אחרונה של שם ולכך חסר ו': ואהרן נקוד לעילא פי' נרמוז שבמקום זה היא המ' ור"ל שישראל פקד אותם משה ואהרן שהם זו"ן:
אלא ענבים ורימונים ותאנים נ"ב כי מינים אלו בנוקבא. ת"ח שלח לך אנשים בגינך. פשוטו כמש"ל לך לגרמך למנדע וכו' אבל יש בו סוד כמ"ש באוצ"ח שכוונת משה בשליחות המרגלים. לתקן המ' מאבא ג"כ ובזה יכנס לא"י. לפי שמשה הוא מיסוד דאבא ורחל שהיא ארץ ישראל היא מיסוד דאימא ולכך לא נכנס לא"י: וע"י שליחות זה רצה לתקן המ' מאבא ג"כ ע"י עשרה ניצוצות אלו שהם מאבא ולכך אמר הזוהר בגינך וכו':
כולהו סתימין בדרגין דחכמתא פי' כולם מליאים מסודת התורה שגנוזים בהם:
אמרו ליה מאן את גרסי' אנא אמינא דלאתר אחרא וכו'. פי' שאין יודע סוד זה אלא ר"ש:
ה"ג וכי במה אתוון פרישן וכו' ור"נ כיון שלא ידעתם פירוש זה במה אתם חכמים יותר מבני אדם: על מה על דברת בני האדם פירש על איזה דבר היה מחשב שהע"ה ואמר על דברת בני האדם. לברם האלהים בלחודייהו. פירש שהפרישם הקב"ה מבני אדם שיש להם דעת נכונ' כבורר אוכל מתוך פסולת:
ה"ג ולראות בהו אינון בני מהימנותא וכו' ושיעור הכתוב שהראה לצדיקים שהם בהמה ממש ודעת הנפסדת הזו המה להם לבדם ולא לאחרים:
דאינון בעירי וכו' נקט ג' לשונות בעירי טפשאי וכו' נגד נר"ן שאמר בסמוך שהצדיקים זוכים להם ואלו חסירים מהם ולכך אמר ווי לנפשייהו טב להו וכו' לפי שחסרי ג' אורות הנז':
לאתר עילאה לאתר יקר לאתר קדישא נ"ב ג' לשונות אלו נגד נר"ן דבריאה יציר' עשי' עכ"ל ולפי זה לאתר עילאה וכו' הם בי"ע על הסדר מנהירו עילאה נ"ב בינה דמלכא קדישא נ"ב זעיר:
בצרורא דחיי נ"ב מ' צרור החיים עכ"ל. ור"ל שהצדיקים יש להם נר"ן דבי"ע. וגם יש להם ג"כ נר"ן מבינה וזעיר ומ' דאצילות: ולאו לההוא אתר דהוה כל ב"נ דכתיב וכו' פי' שנפש הרשעי' האלו אינה עולה למקום הצדיקים דכתיב בהו בצלם אלהים וכו':
דלא יהי ליה מדורא לעילא כי מקרה אחד לכל ושיעור הכתוב זה רע בכל אשר נעשה ר"ל בכל הבריות שברא הקב"ה בעולמו אין נקרא רע אלא זה ולא ידור במדור הקב"ה. ומפרש מי הוא שנקרא רע ואמר מי שאומר כי מקר' אחד לכל: בגין דא פירש בשביל סברא הנפסדת הזאת שסוברים כי מקרה אחד לכל לבם מלא רע:
אע"ג דיבחר בר נש בהאי עלמא פי' עוה"ב: דהא מסירא דא בידנא פירוש הרשעים אומרים כך ומ"ש ומסירה דא בידייהו הוא דברי הזוהר על הרשעים. והכל ענין אחד שאומרים אל כל החיים יש בטחון כי לכלב חי הוא טוב מהארי המת: ה"ג א"ל תבעי דנתחבר בהדך ומענוה שבהם עשו עצמם טפלים לו. ולא א"ל תבעי דתתחבר בהדן: שאילו ר' חזקיה ור' יסא עליה פי' שאילו לאותם בני אדם עליו שהם מכירים אותו: בגין דאמר קרא ראית וכו' שמגנה למי שהוא חכם בעיניו לכך ר' חגי לא פרסם עצמרשהוא חכם:
אבל בארמא לא נזכי נ"ב כי הם מעלמא דדכורא והארץ בסוד הנקבה עכ"ל: ולפ"ז מ"ש וימני משה בחושבם שיכנס משה לארץ. א"נ וימני משה בצווהו כן ליהושע:
ואתא לגבי קברייא דאבהן כתב הרב בליקוטים כי כלב היתה בו נשמת אליעזר עבד אברהם ולכך הלך לחברון לומר לאאע"ה כשם שמשה התפלל על יהושע תלמידו. גם אתה התפלל עלי שאני תלמידך:
אלא א"ל משה י"ה יושיעך מנייהו נ"ב ל' להושע: שביל יהושע שקרא בתפלה י"ה יושיעך עכ"ל. ושיעור הכתוב קרא משה לתשועה לבן נו"ן וא"ל י"ה יושיעך. ולפ"ז לעולם יהושע היה שמו מתחלה. והאי ויקרא משה היינו לשון תפלה:
נער איקרי נ"ב מט"ט קשיר ליה משה בהדה פירש והיינו י' דיהושע שהוסיף לו משה שהמ' נקרא י' זעירא כנודע והכתוב שקראו יהושע תחילה ע"ש סופו כדמפרש. ר"ח אמר וכי לא הוה ידע משה וכו'. קושיא זו כבר הקשה אותה ר"ח בריש הפרשה שאמר מה אמר לון היש בה עץ וכי מה הוא דקאמר ואי תימא דלא ידע וכו' ותרצה שם אלא עכשיו חזר להקשות אותה לחברים לידע מה יתרצו הם. ור' יוסי תירץ לו עץ הוא עוץ ור"ש תריץ עץ הוא זעיר. אם אין הוא אריך שנקרא אי"ן הפך מ"ש ר"ח לעיל במלת אי"ן. ומ"ש דבמעייכו בעיתו למנדע. פירוש שרצו יש' לידע אם המן הוא מאריך או מזעיר ע"י מה שבמעיו אם נבלע באיברים הוא מאריך ואם לאו הוא מזעיר. ולכך אע"פי שהוא רוחני לא נבלע באיברים. והאמת שהוא מאריך כמ"ש הזוהר בפ' בשלח שהטל היה יורד ממ"ס דאריך לזעיר ומשם למ' עד שבא לעוה"ז. והימים אינון דאישתמודעי פירש ו"ק דזעיר. ימי בכורי ענבים דייקא פי' שהמ' נקרא ענבים והימים האלו היו מתקנים אותה ומבכרים אותה כמ"ש הרב באוצ"ח שאותה שעה נתקנה רחל ע"י דור השני שהם מעלמא דנוקבא שנכנסו לארץ. ולפ"ז כוונת הכתוב לפי שמשה נסתפק אם יש שם אריך לכך אמר שאין שם רק זעיר מאיר במ':
לבשרא לאבהן שהגיע זמנם ליכנס לארץ וע"י רוע מעשיהם נתעכבו עוד מ' שנה. דשמשי דעלמא משתכחי פירש מ' נקרא עולם ומשם הם המלאכים השמשים. אנשי השם אחימן וכו' שהיה שמם נודע בעולם: ר' יהודה פתח וכו' טעם פתיחה זו לפי שאמר בסמוך עלו זה בנגב היא התורה ומפרש פסוקי' אלו על התורה. והביא שאלה זו של ר"י שהיא על התורה שקדמה אלפים שנה וכתוב בה מיתה מאי קא בעי קב"ה לבר נש בהאי עלמא. כיון דידע וכו' שאלו וחי לעולם לא הוה קשה מדי. שנברא לעבוד את ה' תמיד. והשתא שבתורה קדומה כתיב ביה מיתה אמאי נברא:
בר פרישותא דההוא עלמא שודאי לעוה"ב יש הפרש ביניהם. ?אבל אני שואל בבחי' עוה"ז מה הפרש ביניהם. ותירץ לו ר' אבא במסקנא. שאע"פי שכתובה מיתה בתורה יש בה פירושים אם לא יזכה תהיה מיתה יממש ואם יזכה תהיה התעלמות שיתעצם בעולמות העליונים כאליהו ונמצא שאף בעו"הז יש הפרש. ג' עלמין אית ליה להקב"ה. נ"ב הנה הם ד' עולמו' אבי"ע אלא שעולם העשייה הוא נקרא הבל וריק וקליפה נגד אב"י שהם טוב. ועלמא קדמאה הוא נגד אצילות. עלמא ב' נגד בריאה הכסא ששם יש שליטת מ' דאצילות. עלמא ג' יצירה נגד עולם המלאכים. עלמא קדמאה נ"ב אצילות. תניינא נ"ב בריאה. שערי צדק פי' שבבריאה יש שם שליטת המ' הנקרא צדק: עלמא תליתאה נ"ב יצירה:
ודא הוא ג"ע דבארעא פי' שהוא בעשיה כמ"ש הרב ומלכות מקננא בעשיה וג"ע שלמעלה היא בריא' ושם בינה מקננא. ולכך אמר עלמא דאיהו קשיר בההוא עלמא עילאה שג"ע הארץ שרומזת למ' קשורה בג"ע שלמעלה שרומזת לבינה: עלמא תליתאה עלמא עילאה. ג"ע של מעלה היא כנגד הבינה שמקננת בבריאה. ובקשוט דכתיב בצלם אלהים פי' באמת שעל זה אמר הכתוב בצלם אלהים שכמו שיש להקב"ה ג' עלמין כן האדם יש לו ג' עלמין:
לאנהרא מן שמשא פי' מדי חדש היא מ'. בחדשו הוא זעיר. מדי שבת היא מ'. בשבתו הוא זעיר וז"ש וכולא חד מלה. אילנא דחיי נ"ב זעיר: צרורא דחיי נ"ב יסוד עכ"ל ור"ל היש בהעץ הוא ת"ת או יסוד. אם אין. הוא שאין בה רק הארת המ': ואין לפרש צרורא דחיי מ'. דא"כ מאי אם לא שאמר הזוהר בסיפא.
לכל סטר עשרה פי' וחברון שהיא התורה ז' שנים נבנתה שיש בה ז' קצוות וכל קצה יש בו עשרה הם ע' פנים:
והאי חברון מתורה שבכתב נפקת נ"ב מ' יצאה מזעיר:
אמור לחכמה אחותי את פי' חכמה תתאה קורא לה הזעיר אחותי:
והאי נבנתה ז' שנין נ"ב נגד ז' תתאין דדכורא וזה פי' ב' בפסוק וחברון ז' שנים שחברון היא המ' שבניינה מז' קצות דזעיר:
אינון בני מהימנותא וכו' פי' והיינו מש"ה ואשכול ענבים אחד ר"ל אחדות אחד ומש"ה וישאהו במוט בשנים קאי על הרשעים. דמינאי דריש מן הרמונים לשון מינים. ומן התאנים לשון תואנה הוא מבקש. מליין כל טובא כדגן תירוש ויצהר. ומ"ש בגין דיהא ליה עותרא סגי דהיינו כדי להוציא הוצאות אחרים.
והעורבים נ"ב עורבים כמשמעו דהיינו עוף טמא:
צלם דא תוקפא וכו' פי' ק"ך צירופי אל"הים גי' צ"ל משם יניקת החיצונים ולכן סר צלם מעליהם
אחים וריעים פי' שיש בהם חיה ונשמה מאו"א ולכן נקראים אחים לזו"ן: אתו לסלקא ליה על כתפם אתו לנטלא אפי' ליטלו מן הארץ לבד לא יכילו. ואולידו מנייהו. הבנים שלהם נקראים ענקים: לבתר דהוו אזלי וכו'. קס"ד דר' יהודה מ"ש ר' חייא לבתר וכו' ומתרפין וכו' איקרון רפאים היינו על הדור השני נמי קאמר שנקראו ענקי' ונקראו רפאים. לכך הקשה והא כתיב רפאים יחשבו אף הם כענקים דמשמע שהם שני מינים. ול"ג הרפאים יחוללו ואמ"ל ר"א הכי הוא דהיינו שני מינים הם בגין דענקים אתו מהאי סטרא וכו' דהיינו הדור השני שנבראו מבנות האדם ומן המלאכים. ומ"ש כגוונא דא רפאים היינו הדור הג' וז"ש ומנייהו נפקי שהרפאים יצאו מהענקים ולעולם הם ג' מינים. נפילים הם המלאכים שנפלו מן השמים. ענקים הם בניהם שילדו עם בנות האדם. רפאים הם דור ג' שיצאו מהענקים:
ולכך אמר קרא רפאים יחשבו וכו' שלא תעלה על דעתך כיון שהם דור ג' נחלש כחם אלא אף הם כענקים שהם דור ב'. והאמת של ר' חייא דאמר תחלה בתר דהוו אזלי וכו' היינו דור ג' שיצאו מענקים כמה שפיר' ר' חייא דבריו ולבסוף:
או ויאמרו פי' ולא ליכתוב ויספרו לו. ותירץ כל חד אוליף מלה בלחודוי דהיינו כל א' היה מסדר מה היא הדבה שיאמר לפני מרע"ה:
ויגידו בכל אתר וכו' פי' והכא אין שם חכמה לכן לא אמר ויגידו אלא ויאמרו אמירה בעלמא. ויאמרו הרהורא דלבא. פי' מה שהיו מהרהרים בלבם דהיינו הדבה. תפקידתא פי' מה שנצטוו כל א' לומר:
באנו עאלנא לתמן וכו' פי' ולכך לא אמר הלכנו הליכה בעלמא: אלא באנו נכנסנו לתוך פנמיותה ואמרת דלית דכוותיה. ושיעור הכתוב באנו אל הארץ אשר שלחתנו והיית אומר וגם זבת חלב ודבש היא. ואינו כן אלא וזה פריה כמ"ש ר"ח דבריו בסמוך. דאיתרעי מצד הנפש ואתרבי מצד הרוח. ואיתפאר מצד הנשמה. בגין דחד בחד אתקשרן. פי' התורה קשורה בישראל:
ואתקין שייפי גופא סחרני' דלבא בית קדשי הקדשים נקרא לב כמ"ש בסמוך וההוא לבא אתקשר ואתאחד במוחא עילאה פי' ירושלים של מעלה נק' מוחא עילאה כמ"ש בסמוך:
לימא דאוקינוס גרסי' והאולם למזבח קשה אם מזבח זה הוא מזבח החיצון מאי קאמר והאולם למזבח. והרי מזבח חיצון רחוק מהאול' כדתנן כ"ב אמה בין מזבח לאולם. ואם נאמר הוא מזבח פנימי מאי קאמר והמזבח אסחר להיכל. הרי המזבח בתוך ההיכל הוא וצ"ע. והכא הוא לבא דכל ארעא ועלמא. פי' בית קה"ק הוא לב ארץ ישר' ולב העולם: ממוחא דרישא נ"ב ירושלם של מעלה המכוון כנגדה:
ה"ג ואית ימא לעילא מן ימא ול"ג ואי תימא: פי' מ' שהיא בהיכל ק"ק דבריאה. ומ' דאצילות ובינה הנק' ים הגדול כמו שמפרש: מקבליה ע' סטרין פי' מלפנים ממנו יש ע' שרים שממונים על ע' אומות. גליפין מז' דליקין. פי' חציבתם מז' גבורות:
לאינון שמשי דלגו נ"ב ע' שרים מהז' היכלות עכ"ל: והם ע' אחרים קדושים: ואינון סטרין לד' רתיכין נ"ב ד' חיות:
קרתא קדישא נ"ב מ' דאצילות:
דרביעא עלייהו נ"ב בהיכל ק"ק הים עליהם מלמעלה:
וההוא בי דינא עלייהו הוא גבר"יאל לפי שע' סנהדרין הם בהיכל הזכות שהוא גבורה וגברי"אל הוא גבורה ג"כ. לאתר דאיתקרי ק"ק נ"ב היכל הז' דבריאה. ותמן הוא לבא נ"ב מ': ודא אתזן מן מוחא דלעילא פי' מ' ניזונית מן זעיר: ואתאחד דא בדא בריאה באצילות:
לעילא לעילא נ"ב באצילות:
עד דאשתכח דכולא אתזן ממוחא עילאה וכו' פי' כל הספי' דאצילות דהיינו מ' מזעיר וזעיר מאו"א ואו"א ממ"ס דאריך כמ"ש הרב שאבא יונק ממזל הח' ואימא ממזל הי"ג והדיקנא היא ממ"ס: כד אנהיר עתיק. נ"ב ארייך במוחא נ"ב חכמה:
ומוחא אנהיר ללבא נ"ב אבא האיר לזעיר:
בדרך נועם ה' נ"ב ע"י הבינה ודא הוא כח ה'. נ"ב בינה נקרא כח ה' לפי שיונקת מאריך הנקר' ה'. א"נ כ"ח ה' שפע הבא מאריך לכל הספירות. כאשר דברת כמה דאוקמוה. ארך אפים אף לרשעי':
למימר לדא בשעתא דעקתא פי' ט' תיקוני דיקנא שהם ה' ארך אפים וכו' הם כופים את החיצונים כמ"ש הרב ולכך יאמרו בעת צרה: וכן שאר אחרי אסתלקו. אעפ"י שאין בדיקנא דזעיר אלא ט' תיקונין. כיון שבאים לו ד' אחרים מדיקנא דאריך להשלים לו י"ג. מן הראוי שיאמר משה י"ג כולם. אלא דאינון גרמו וכו'. כדבריך ממש וכו'. פי' כמרז"ל שא"ל הקב"ה כדבריך עתידין לומר והודה לו. וז"ש הא איתערו חברייא א"נ כדבריך ממש הם תיקוני דיקנא שאמר ה'. ארך אפים ורב חסד. ואמר לו כמו אותם הדברים שאמרת שאני ארך אפי' ורב חסד כך אני עושה ומאריך להם אפי ומ"ש והא איתערו חברייא ר"ל ופירשו כדבריך עתידין לומר:
ההוא נשרא רברבא נ"ב ר' אילאי שורש נשמתו היה מפני נשר ולכך היה בצורת נשר. דקא מלקט עשבין. ירמוז שהיה מברר בירורין ע"י תורתו:
תרין שמהן דשמע ה"ה נ"ב הם זו"ן. אלהינו אשתתף בהו. נ"ב אימא:
חותמא גושפנקא אמת נ"ב אהי"ה פ' אה"יה גי' אמ"ת וכד מתחברן כחדא וכו'. פירש נה"י דאימא בתוך זעיר ונה"י דזעיר בתוך מ'. וזו כוונה אחרת בשמע יש' שבפ' תרומה אר"ש בד' גוונין איתסדר האי יחוד'. תרין אינון וחד אתהדר. ז"ל מורינו ז"ל:
תרין אינון הם מט"ט וסנ"דל וחד אתהדר פי' בגלות חד אתהדר: וכדמפרש:
כד שליט וכו' פי' כאשר יש כח בזעיר ע"י מעשה התחתוני' באותה שעה נקר' שליט:
טאס על גדפי רוחא הוא פי' של סיפ' דקרא וידא על כנפי רוח:
והענין הוא כי כמו שנשמות הצדיקים עולים בלילה לשוטט בארץ החיים כך נשמתו של זעיר עולה ושאט על גדפי רוחא. ושאט במאתן אלף הם עולמות אריך כמ"ש הרב שהמאות באו"א והאלפים באריך. וטעם היותם מאתים לפי שאלהים באחורים גי ר' ולפי שבלילה מתעוררים הדינים בעלותו וגם שיש גלות בעולם לכך הם ר' שם אלהי"ם באחוריים. ובהיותם באריך הם אלפים. וכמו שנשמות הצדיקים עולים לעולמות עליונים לידע משם עניינים נפלאים כך נשמת זעיר בלילה עולה לאריך לידע סודות נעלמים. ומ"ש ואתט"מר. כי שם נגנז לפי שעה. אינון תרין כרובים מט"ט וסנ"דל נקרא כרובים כמ"ש בפ' תרומה על פ' יושב הכרובי'. אגניז חד. פירש כי בזמן שנגנז יוסף מאחיו ובנימין היה משמש במקום יוסף שגם הוא שרשו מן הדכורא כנודע. אגניז חד שהוא מט"ט ועליו נאמר וירכב על כרוכ ויעוף שהוא מט"ט שרכב עליו זעיר ונגנז. ומ"ש ואשתאר חד לגבי בנימין פי' סנ"דל שהוא נגד בנימין. וכאשר נמצא יוסף חזר מט"ט למקומו. אמנם בגלות המר הזה נגנז מט"ט לגמרי ולא נשאר רק חד שהוא סנ"דל והוא סוד ההוא רוחא דשביק בגווה בעלה והוא משתמש במקום שניהם כי מוריד מ"ד מחמת שרשו מן הדכורא. ומעלה מ"נ לפי שהוא בנוקבא ומ"ש ואגניז במאתן אלף עלמין ואיתטמר ההוא דרכיב עליה. היינו כמ"של שבגלות בלילה עולה נשמת זעיר ונגנזה בר' אלף עלמין שהם באריך. אבל בזמן בה"מ היו המוחין תמיד בזעיר ותמיד הי' זו"ן פנים בפנים כמ"ש הרב ז"ל ולא היתה נשמתו יוצאה ממנו כמו בימי הגלות. ושיעור הכתוב וירכב על כרוב שהוא מט"ט ויעף זעיר וכן וידא על כנפי רוח הוא זעיר ג"כ שטס על גדפי רוחא שהוא מט"ט הנז' ונגנז באריך עכ"ל מורינו ז"ל. ולדעת ענין מט"ט וסנ"דל באמיתות עיין בפ' ויצא בס"ת בענין הדודאים כי שם ביארנו כל הצורך:
ורדא אחרא ונפקו גרסי' דלקמן אמר אפיקו תרין ורדין וארחו בהו ש"מ שתחלה נתן להם אחת. וכתוב עניינה באותם דפים שחסרו מהזוהר ממעשה זה. ואח"כ יהב לון וורדא אחרא ונפקו. וההוא יצה"ר איהו דמית ואתעכל בגוויה נ"ב כן כתב הרב ז"ל בטעם הקבורה:
דא יצה"ר כליל דכר ונוק' נ"ב ס"מ ונוקביה עד ההוא אתר וכו' פי' שמשם ואילך לא ראו כלום כמ"ש בסמו' זקפו עיינין וכו' מתמן ולהלאה לא חמו כלום. מאריהון דאגדה. נ"ב בעלי הקבלה: אוף הכי כראן קברין שהם היו מתי מדבר כי שם נפתח להם פחח לג"ע וראו מראות אלו כמש"ל אלין טוריי' כולהו רישי מתיבתי לעמא דאדבמדברא וכו' בתושבחתא דדרא דמדברא וכו':
ה"ג וקיימין מיד בגופין חדתין דגופין קדמאין גופין נכראין פי' גופות הראשונים שהיו להם קודם מתן תורה. בצלאל רביעאה איהו וכו' יוסף רביעאה וכו'. פי' בצלאל ויוסף הם ביסוד כנודע והאי דקרי להו רביעאה נ"ב כי שיעורא דגופא ד' בריתות ונמצא שהוא רביעית מן השיעור. א"נ כד חשבינן גוף וברית חד נמצא יסוד רביעי לחג"ת. ועוד כשהוא עולה בסוד הדעת נמצא שהוא רביעי לנהורין כח"ב ושני עיקר. עכ"ל. ור"ל מדקאמר סליקו דלעילא וכו' ש"מ שהוא עולה בסוד הדעת ולכך נקר' רביעי שהוא רביעי
מאן דאיסתכל וכו' לקמן מפרש להו אילנא דתמני סרי. נ"ב בשדרה י"ח חוליות. אי לא כפיף חוייא בישא וכו' נ"ב שדרתו נעשית נחש. מאן דעאל תרין כרובים לגו. נ"ב יסוד דכורא ונוקב' עכ"ל והכוונה שמעלה זו"ן בסוד מ"נ לאימא וז"ש בדף קס"ד כשמפרש שם מאן דעאל שיעור תרין פתחין לנו בי כנישתא. והיינו מי שמכניס זו"ן בסוד מ"נ לבינה כי בינ' נקרא בית הכנסת הגדולה. עוד פירש הרח"ו ז"ל פי אחר. תרין כרובים היינו שמכניס מט"ט וסנ"דל למ"נ ולפ"ז בי כנישתא היא מ' שנקר' בית הכנסת:
מאן דמעיין וכו' נ"ב שמעיין בתפילתו קורבנא דרבייא נ"ב דם מילה:
שאילנא לאבי אבא וכו' מכאן נראה שאבי אביו של ר"ש היה עם אותם החבירים שראו מראות אלו דאי לאו הרי הזהירו אותם וא"ל יהון תדיר ברזא בגווייכו וגם החבירים כד מטו הכא הוה כתיב אשמרה דרכי וכו'. וא"כ מי גילה רז זה לאבי אביו של רשב"י. אלא ודאי היה עמהם ולכך אמר לבן בנו. אעפ"י שלא ניתן לו רשות לומר. כלל הדברים אלו התרין מלין בנו עלמין וחריבו עלמין.
נהיר כשמשא נ"ב כי גוף הצדיקים נהיר בעוה"ב ואיהו נטיל בכל מתיבתא פי' אהרן נוסע עם כל הישיבה כולה למתיבתא דמשה. אהרן קאים גו פרגודא דלתתא וכו' פירש שג' מינים היו על פני משה המסוה שהוא הפרגוד והפרכ' על הפרגוד וז' ענני יקר על הפרוכ' אהרן אינו מפסיק בינו לבין משה אלא המסוה שהוא הפרגוד. רישי מתיבתי לבר מפרוכתא. וכל שאר החכמים לבר מז' ענני. בכמה פליאן פי' נגד כתר שנקרא פלא ומקורין נגד חכמה. ומבועין נגד בינה. ונחלין נגד זו"ן. א"נ פליאן נגד חכמה. ומקורין נגד בינה. ומבועין ונחלין נגד חו"ג והם ד' מוחין דזעיר:
מתיבתא דרקיע' נ"ב דמט"ט מתיבתא עילאה נ"ב דקב"ה. ובזוהר בפ' בלק דף קצ"ב ע"א שורש למטה במתיבתא דרקיעא ועשה פרי למעלה במתיבתא עילאה. עוד שם בעא קב"ה לאתקנא ב' מתיבתין דליה וכו' בזוהר פ' שלח לך דף קס"ג ע"א נפקי ממתיבתא דמשה ופרחי לגבי מתיבתא דרקיעא. ואינון דאתחזון פרחי לגבי מתיבתא עילאה וכו'. בח"י דף קפ"ג כתב מבואר מזה כי ישיבה שלמטה היא הנקר' ג"כ מתיבתא דרקיעא וז"ש ביוה"ך בישיבה של מעלה ובישיבה של ממה ולא קאי לב"ד של ג' הנצבים בב"הכ אלא ב' הישיבות הם למעלה כנז': דהא פריעה הוה ביה אבל אברהם לא נצטווה על הפריאה כמ"ש לקמן:
ה"ג במה אתפרע ואתדכי דאתקיף לפסולת דלגו אתר דפריעה שארי איהו שור. נ"ב סוד הגבורות שביסוד קליפת נוגה עכ"ל. ולפ"ז התכת לשון הזוהר כך הוא בגין דההוא אתר דהיינו הגבורות שביסוד קליפת נוגה שמחזיק לקליפות שממנו יונקים. והגבורות הנז' הם לגו אתר דפריעה שארי דהיינו בתוך יסוד קליפת נוגה כי הנוגה נקרא פריעה איהו שור דהיינו הגבורות הס'. דיוקנא דשמאלא פי' שהגבורות אלו שביסוד קליפת נוגה הם דיוקן גבורה שלמעלה. דכרסייא דיליה פי' שהם כסא לגבורה שלמעלה. דהא רתיכא דכרסייא רשימא דברית אית ביה. פי' שהמ' היא כסא לזעיר והיא רומזת לעטרת היסוד דזעיר הנקרא ברית וז"ש דהא רתיכא בכרסא רשימא דברית שהיא מלכו' אית ביה בשור הנז' שהם הגבורות שביסוד קליפת נוגה. ולכך נקר' שור תם. שור שיונקת מתם שהיא המ'. ויעקב אחיד ביה בגוויה. פי' שיעקב אחז אותם הגבורות שבנוגה כדי שלא ינקו מהם הקליפות. וז"ש ובהאי שור עביד וכו' דהיינו כיון שלקח אותם הגבורות לעצמו ומנע יניקת הקליפות זהו העברת הזוהמא. בשרה כתיב פקידה. פי' שיצחק תחילה היה במ' לבד בסוד כה יהיה זרעך כמ"ש בסוף פ' לך לך.
איש תם רבון וכו' כתב הרב שלאה לוקחת ד' אלפין מד' אהיה במילואם שהם גי' מד"ת ובהסיר ד' אל"פין פשוטים ישאר ת"ם ולכך נק' לאה ת"ם. ויעקב בעלה הוא תם. כדין נטיל כל אתוון אלין אתם. פי' אלף הוא זעיר ת"ם היא לאה. ולכך אמר כולל דכר ונוק' כחדא שלימו דכולא. ולגו דרגין דיליה וכו' פי' תם היא לאה וחיילותיה ?תם ים ולכך אברהם שלא זכה כיעקב נקרא תמים שעדיין הוא אחוז בחיילותיה הנקרא ים. אבל יעקב נקרא איש תם לפי שעלה למעלה. כמה דאיהו תמים פי' כמו שהמ' שהיא לאה נקרא תמים שהיא ת"ם י"ם. אף אתה תהיה כן וכדבסמוך:
דסיהרא קדיש' נ"ב נוקבא דאצילות בחוורו נ"ב בחסדים בההוא ספירו וחוורו דשמשא. נ"ב אין בה חסרון. ימא דילה נ"ב בריאה. גו ע' שנין נ"ב ז"ק דבריאה. נונא חדא נ"ב יסוד דבריאה. גוון תכלת נ"ב מ' דבריאה. לאו דהאי גוון וכו' פי' אין תכלת שהיא מ' דבריאה לבוש אל מלכות דאצילות לבד דהא שש וארגמן לבושה פי' הארת הו"ק ות"ס זעיר הנקר' ארגמן. מצולות ים. פי' שכתב הרב כי זו"ן דנוגה דבי"ע נק' מצולות ים צל מות. ועיין בפ' אחרי מות דף ס"ב ובפ' אמור דף ס"ב ודף ק"א ע"ב מ"ש שם באורך גו דרגין עילאין. פי' שהמ' עולה לקבל מוחין מזעיר. גם האדם כשלובש תפלין של ראש הם מוחין דזעיר ועל רזא דא במדבר הזה יתמו. פי' שיעשו תמימים:
לביש אתמר שהפ' מקללם ואתה דורשו לטובה ותרץ הכי הוא ודאי שמן הראוי יהיו תמימים בארץ ישראל: ועכשיו שנעשו תמימים במדבר זוהי הקללה הני תרי מערתי אחרנין דילכו. די לכו גרסי' ור"ל די לכם שלא תכנסו בהם כי לא תמצאו החבירים שם לפי שעלו לישיבת משה. יתבי מרחוק שאין יכולים לסבול הארת משה: ומרע"ה מענוה שבו מכניסן לישיבתו:
ומלת קדמאה כד תנדעון וכו' פי' מורינו זצוק"ל שר"ל מלה קדמאה שמעי חד קלא הנז"ל דהיינו בצלאל רביעאה וכו' כאשר תדעו המדידה דת"ת זעיר שהוא שם המפורש אזי תדעו אומה המעלה. והיינו כמ"ש הרח"ו לעיל שבת"ת זעיר יש בו ד' בריתות והיסוד שהוא יוסף ובצלאל. הוא רביעי מן השיעור. ומ"ש ואע"ג דבצלאל רביעאה וכו' היא תמיהה עומדת. ור"ל שאע"פי שהפירוש העיקרי שמ"ש הקול בצלאל רביעאה וכו' הוא לפי שהיסוד עולה לדעת והוא רביעי לכ"חב. גם הפי' שאמרתי לכם אמת הוא. וז"ש ואע"ג דבצלאל וכו' דכתיב בחכמה ובתבונה ובדעת אלעזר ברי בכאן חסר סוף המעשה הראשון. ותחלת מעשה זה של ר"ש ור"א: אע"ג דרחל הוא עקרה שהיא עקרת הבית ומהראוי שיקבור אותה במערה עמו עכ"ז יעקב חכים הוה כדמפרש. והענין לפי שלאה היא עלמא דאתכסייא וכו' וכמ"ש בס' ויצא ע"ש:
מיתת חוה פי' והונח מקום לאדה"ר כדי שיהיה הוא סמוך לכותל המערה ואחריו היא חוה כדי שתהי' סמוכה לשרה:
מיתת שרה וכו' ורחוקה מאברהם כדי שיקבר יצחק אצל אברהם כמ"ש בסמוך בספרא דשלמא מלכא. פירש. דלכ"ע הסדר הוא אדם וחוה שרה ואברהם ופליגי ביצחק ורבקה וכו' לת"ק יצחק ורבקה לאה ויעקב. ולספרא דשלמה יעקב ולאה רבקה ויצחק. נמצא שיעקב הוא סמוך לאברהם מפני ב' הטעמים דמפרש. דנפיק מינה לגו. פי' מלת לגו קאי אשמחה שתשמח בו תוך ירושלים ורחל תשמח במשיח בן יוסף לבר מירושלים. ה"ג דאינון מגדלן דאבן טבא כולהו. וחסר תחלת מעשה זה ג"כ:
בו ירוץ נ"ב לשון רצון. ונשגב ההוא מגדל נ"ב אדנ"י עם י"ב אותיות גי' מג"דל:
דיוקנא בהיכל פנימאה נ"ב יסוד דאימא שמשם יצא זעיר:
בשית דרגין פי' נגד המ' שיש לה שש מעלות לכסא שהם ו' היכלות דבריאה ואיתא בסידור הרב וז"ל וצריך שתהיה התיבה שית דרגין בסוד ו"ק דמלכות שבהם מתייחדים ו"ק דס"ת שהוא הת"ת. והתיבה עצמה דרגא שביעא' עכ"ל ועיין בפ' ויקהל בדף ר"ו ע"א מ"ש שם:
אר"ש ודאי אמת דברי ר' כרוספדאי שאין נק' צדיק ביותר אלא הששי ומ"ש דאיהו לא סליק אלא לששי. ממנו ראיה שהששי רומז ליסוד וכן איתא בסידור שמ"ש הזוהר דאיהו קאי על ר' כרוספדאי:
ירוץ דברי צדיק דא: פי' כל העולים לקרות בס"ת נקראים צדיק' גו גדפי דכרובי' נ"ב מט"ט וסנ"דל ונלע"ד ההו' צפרא היא מ' ועיין בסוף פ' מקץ: מועדייא הם ג' רגלים וזמנייא ר"ה ויוה"ך:
תלת מאה פתחין נ"ב גי' מצפ"ץ ליומא דשאילתון דילך. פי' ביום שתשאל עליה' יתגלו לך. אינון כרובי' נ"ב מט"ט וסנ"דל:
מה רב טובך נ"ב יסוד דאבא: אתוון דיליה נ"ב מטעם זה צריך להביט בס"ת בעת הגבהתו כנז' בס' פרי עץ חיים: מד' גוונין. פירש חגת"ם שהם מבינה וז"ש דאינון דעלמא עילאה. בההוא פתחא דאמצעיתא וכו' פי' לפי שלא פי' תחלה ענין העטרה לכך חזר לענין הא':
הפז עילאה: פירש מ"ה מ"ב גי' פ"ז ועיין בפ' שמות בענין משיח כל זיני אבני יקר פירש שיש בה הארת המוחין:
ותרין נשרין וכו' הנשרים נוטלים אותה מפתחא דאמצעיתא אבל היונה דלקמן היא שמשימה אותה על ראש המשיח: ויונה מאיך פירש כשסיים משיח הקריאה ויורד. גם היונה יורדה והעטרה בפומה ועדין היא על ראשו.
ויקבלון לה אלין תרין נשרין. פירש להחזיר העטרה למקומה. עלה זית דא מלכא משיחא. פירש דוד נקרא זית. עלה שלו הוא משיח בנו. ההוא עלה זית טרף וחטף וכו' פירש בשביל כבוד עלה זית שהוא משיח לכך יונה טרף וחטף העטרה הנז' להשימה על ראשו:
ומקבלא יקר מהאי יונה נ"לעד דגרסי' ומקבל. וכתיב כדכורא בזמנא דמקבלא יקר דא. פירש שלפי מתיבתא דרקיעא יונה דכר הוה. אבל מפני שמלת יונה הוא לשון נקבה לכך כתיב ולא יספה ולא מצאה לשון נקבה. וכתיב בדכורא טרף ל' זכר בזמנא דמקבלא יקר שהוא העטרה להשימה על ראש משיח.
כסאו כשמש נגדי פירש ומגדל זה הוא כסא למשיח ששה הוא עומד לקרות בס"ת. ואף דכרסייא אחרא יש למשיח במינים שונים ואתוון רברבין עכ"ז זה יותר מהם שמאיר כשמש:
אתון רברבין וכו' נ"ב היינו אותיות שם המפורש שנבראו בו שמים וארץ המצטרפים בס' בראשית בטשי. אתוון זעירין בהו פי' כשבוטשים אותיות קטנות שהם במ' באותיות גדולות שהם בבינה נראים המאמרות האחרות כגון ויאמר אלהים יהי אור וכו':
מאן דנטיר ברית וכו': מי ששומר בריתו יזכה להיות אחורי השכינ' כמ"ש שוי ליה אבתרוי ואיהי לקמא שהמ' היא קודמת: ת"ח ההוא רקיע נ"ב יסוד: נהימו דמיין נבעין: (נ"ב חסדים היורדים): כל אינון אגנין נ"ב הם יסודות דנוקבא דבד' סטרין פ' נגד ד' אותיות אדנ"י ועיין בדף קס"ו ע"א שאמר כן הרח"ו ז"ל בהג"ה. מליין מנביעו פי' מהחסדים היורדים:
עבדו את ה' בשמחה נ"ב מצד החסדים דדכורא וחד ביראה נ"ב מצד הדם אשר באגנות גבו' דנוקבא. מסטר' דמזרח ל"ב דעת אלא זרתא. נ"ב כי כן הדעת גבוה מן הזרועות שיעור זרת לבד:
כד נבעין מיא ונפקין פירש מהאגנות הנז' שהם יסודות הנוק' וז"ש סלקין כל מיני מרגלאן ונ"ב היינו מ"נ בחינת גבו' מרגליות נקובות. חזור נ"ב כפתור גבורה ושושן פרח חסדים. טרפין דלהון של חזור ושושן על שע"ה כרובין. כמנין עש"ה חס"ד חסר ו' כתיב בתר שבכין אחרנין לגו פי' שע"ה כרובים הם באמצע העזרה והשבכים הם סביב כותלי העזרה מבפנים וז"ש בתר וכו' דהיינו אחורי הכרובים הם שבכים שהם החדרים שסביב העזרה מבפני' וז"ש ואינון סמכין סחור סחור דעזרה לגו:
אינון גופנין פרישן פי' מלבד חזור ושושן מחפיין על שע"ה כרובי' עוד יש שם גפנים פרושים על השבכים ועל הכרובים:
בד' מיני זהורין נדד ד' אותיות הוי"ה. ו' אלף אגנין נ"ב ו"ק. ומ"ש לגבי אינון שבכין פירש שהשבכים מריקים מים באגנין ד' גוונין לד' סטרין דעזרה. פירש שאותם אגנים יש בהם ד' גוונים והם לד' רוחות העזרה. חוור בדרום. סומק בצפון ירוק במזרח אוכם במערב.
אלין אינון רברבין פי' שיוד אלף אגנין אלו הם גדולים מלבד הקטנים שיש שם: ונביעו דמיין חיין פירש החסדים היורדים. בסטר דרום בעזרה דא וכו' נ"ב מי החסד מצד הארת חסד דאימא עכ"ל. ולפ"ז בסטר דרום היינו חסד דזעיר. והמעין שבו הוא מצד הארת חסד אימא. ולקמן ביאר הזוהר ששורש העיקרי הוא מאבא:
ה"ג ואתדמי דקא ישטפון וכו' מעיינא דא נ"ב היינו ורידים ההולכים מזרוע לרחם. מגו מרגלא חדא נ"ב דא י' אבא דרום:
בלעין גו אחרא נ"ב הבינה עכיל נמצא שמעיין זה שרשו הוא מאבא שהוא י'. ומשם לאימא לחסד שלה ומשם לחסדו דזעיר. ומשם ליסוד דזעיר וז"ש. ענפא חד נפיק וכו'. ונ"ב יסוד דזעיר. ומ"ש ומתמן יפקון לבר ממקדשא. פי' אחר הגיעם עד המ' הנקרא מקדשא יוצאים לבר הנחל השטים. רקיע חד נ"ב דעת יסוד אימא. ע"ג מעיינא דא ולא יתיר פירש שהטל אינו יורד אלא ע"ג המעיין דווקא ולא במקום אחר: והיינו אחר ירידת המעיין עד יסוד זעיר. משפיע לו יסוד דאימא הנקרא רקיע דמי תכלא. נ"ב הם ד' אותיות הוי"ה עכ"ל ולפ"ז תכלא היא ה' אחרונה סומקא ה' ראשונה. ירוק ו' חיור י'. דהוי"ה וע"ד זכורך נ"ב לשון זכרון:
כי שב מאחרי: כי תחלה היה אחורי השכינה וכשחטא שב מאחוריה לצד פניה. ונלע"ד מזש"ה וימלא אחרי לפי שהאחרים שאטאו אמר להם משה כי על כן שבתם מאחרי ה' כי היו אחריה ושבו משם לצד פניה: אבל כלב ימלא אחרי נשאר אחרי הגם שהיה מדבר א' בפה וא' בלב. וביהושע ודאי ולא איצטריך למיכתביה:
והכא מאי הוא פירש שהיו מדברים על ענין משיח שיפול ביד מלך פרס לכן אמר והכא מה הוא ר"ל היכא רמיזא. על ידא דמשיח אחרא. נ"ב משיח בן יוסף. ולבתר ישליט וכו' פירש אחר שמשיח בן יוסף יאבד מלכות חייבא. אח"כ ישלוט מלך פרס ויהרוג משיח בן יוסף ויבוא משיח בן דוד שיקבל המלכות. ההיא דשאלת מההוא קרקע דמקדש פי' מקדש היא מלכות. וקרקע הוא יסוד דיליה.
דהא גניז איהו גו' ירדנא פי' יסוד דזעיר נקרא ירדן כדבסמוך ירדן דא עאל וכו' נ"ב יסוד דכורא נקרא כן. ויסוד דנוקבא להפך נרדי ואפשר כי הוא לויתן גופיה יגיח ירדן אל פיהו או יהיה ירדן דעת בסוד ס"ר לראות כנזכר בכוונת הקטרת עכ"ל ובסמוך חזר הרח"ו לפירוש קמא שירדן הוא יסוד דזעיר נהר דנפיק מעדן. נ"ב יסוד דאימא. לאו מאינון נהרין וכו' נ"ב בחב"ד. אלא ביה ממש. נ"ב משרשו עכ"ל. והכונה שהיסוד הנז' אינו יונק מהארת כחב"ד שנמשכו ע"י יסוד הבינה למטה אלא ביה ממש דהיינו שעולה בסוד הדעת ויונק משורש יסוד דאימא. כיון דמטי לגבי: נ"ב עץ הדעת ומכאן נראה שהפי' האמיתי הוא שירדן הוא היסוד שעולה על הדעת. ועאל גו ירדנה. נ"ב יסוד תחתון עכ"ל ור"ל יסוד דנוקבא ובהשאלה נקרא גם הוא ירדן. כיון דמטי גו קרקע דמקדשא. נ"ב יסוד דנוקבא. אשתכח תמן תלת יומין. נ"ב ס ד ג' ימי הקליטה. דאינון ציורין גניזין דתחות נ"ב כאן חסר. סטר דרום נ"ב חסד אית ש"ן עמודים כנגד ז' חסדים וכל אחד כליל מחמישים הם ש"ן. א"נ נגד אחוריים דע"ב ואחוריים דס"ג שהם גימטרא ש"ן. ד' אגנין נ"ב בסוד האדנים ד' אותיות אדנ"י המשלימם:
בכל עמודא ועמודא נ"ב כמעור איש ולויתו. וכד אינון בוסמין נטפין. נ"ב מ"נ בסוד וידי נטפו מר שני ידים דבגו יסוד דנוקבא עכ"ל ואעפ"י שהעמודים הם בחי' דכורא עכ"ז נטפין בוסמין שהם המ"נ שהמ"נ שרשם מהדכורא:
שבע מאה גשרין נ"ב כי העמודים הם ש"ן והנשרים שנים לכל א' הם ת"ש. תלת אתוון בלטין נ"ב יה"ו:
תרין אלפין ומאה מנרתון נ"ב הנה העמודים הנ' הם סוד ווי"ן כי כל עמוד בסוד ו' כמ"ש ווי העמודים. והנה ששה פ' ש"ן דהיינו כל עמוד בבחי' ו' הם תרין אלפין ומאה לפקדא כל חד וחד לגו קבריה. נ"ב כי הם פוקדים קבריהם כל הלילה ועושים זווג נפש ברוח. דקב"ה עאל גו גנתאי בכאן נראה שהקב"ה הוא יעקב וגנתא הוא לאה והצדיקים עולים בה בסוד מ"נ ולכן אמר וכדין כל חד וחד פרח לתמן. ונ"ב לעורר מ"ן ש"מ שעל זווג יעקב ולאה מדבר:
כמה ימין נ"ב מ' ונחלין נ"ב ו"ק. ומקורין נ"ב בינה. ומבועין נ"ב חכמה:
ה"ג נהירו עילאה מינך נפקא ול"ג בדא ה"ג מה אימא לגבך:
רחימן דילך מאן יזכי וכו' פירש אפילו הצדיקים שהם אהובים שלך מי הוא שיזכה לסודות התורה כראוי
מלין זעירין אינון בכל מלה ומלה פי' בכל פסוק ופ' של התורה יש בו סודות מועטים אבל אע"פי שהם מועטים כל סוד יש בו הקדמות ודרושים מופלאים לאין קץ. מ"ט פי' למה נא נבנה אלא באשתו: ותירץ לפי שאשתו היא נר שנדלק ממנו וכו'. נהורא דא נפק מנהורא דא. נ"ב סוד רוחא דשבק בגווה שיצא מהדכורא ולכך כשנדעך זה שהוא רוח של בעלה אידליק מגו נהוריה ממש דהיינו מאשתו שיש בה רוחא דיליה. ריש מתיבתא נ"ב מט"ט עכ"ל ואע"פי שבדף קס"ג פי' הרח"ו שם מתיבתא עילאה היא דקב"ה ומתיבתא דרקיעא היא של מט"ט. איפשר שגם מתיבתא דקב"ה ראש החכמים שבה הוא מט"ט:
לשבקא חובא דאורייתא וכו' פי' לוות"ר עון מי שמבזה ת"ח העוסק בתורה אית בתיה בת פרעה. סימן ד' היכלין אלו בסי"ד בתיה סרח יוכבד דבורה. דרבית נהירו דא. ז"ל הרב בליקוטים בצדקה תכונני ר"ת וס"ת בת"יה ה"ס בתיה בת פרעה שע"י הצדקה שעשתה עם משה נתכוננה ונכנסה בקדושה. ופי' בת"יה נקראת כך לפי שגדלה את משה שהוא קפ"ד קס"א שהם ב' שמות י"ה מב"ת י"ה והיא נעשית בת ע"י שני שמות י"ה אלו עכ"ל. ה"ג וחמאת דיוקנא דמשה. ה"ג ודא איהו ענוגין דילה יתיר י ה"ג בלבושא דנהורא כלבושא דדכורין. דלא נהרין הכי לפי שפטורים מן המצות לכך אינו מאיר לבושם כשל האנשים. אית סרח נלע"ד שהיכלות אלו הם זה לפנים מזה כדמוכח מדף קע"א ע"ב שאמר וז"ל נשין בההוא זמנא נפקי כולהו ומתכנשי לגו היכלא דבתיה וכו' ומתמן נפקין ועאלין כולהו והיא עמהון לגו היכלא דסרח וכו' ומתמן נפקין והיא עמהון לגו היכלא דיוכבד וכו' ש"מ שהם זה לפנים מזה. ואל יקשה לך מדבורה שהיא לפנים מיוכבד. לפי שהיתה נביאה ושפטה את ישראל:
והנה לעיל אמר אי רבי שית היכלין וכו' ולא מנה אלא ד' כי שני היכלות חסרו מכלל מה שחסר מפרשה זו זווגא דההוא עלמא נ"ב ז"ש ודבק באשתו בההוא עלמא. והיו לבשר אחד בעוה"ז היכלין דבנות בוטחות נ"ב ונפקא מינה דבחורבן קוננו עם השכינה נשים שאננות ובנות בוטחות.
מאיבא דאיתעביד בהאי עלמא בזווגא דלהון פי' הפירות שעושים הצדיקים מזווג עוה"ב יותר מפירות שנעשו ע"י זווגם בעוה"ז לפי שפירות של ג"ע הם נשמות ופירות של עוה"ז הם גופות. אוף הכי צדיק איבא דיליה וכו'. נ"ב אעפ"י שמזוהר בראשית משמע שנעשים מעת רעה ששולטת הטיקלא ועושקת נשמתהון כבר תירץ הרב ז"ל בס' נוף עץ חיים ענף א' חלק ב' ע"ש. ואת הנפש אשר עשו פי' שהיו מגיירים הגרים ומביאים להם נשמות מזווגם דכורין ולא נוקבין. ואעפ"י שלקמן אמר כד סלקין לעילא כל אינון דכורין ונוקבין נתרץ דהכא במועדי ושבתי איירי ולכך דכורין ולא נוקבין. ולקמן איירי כמ"ש בדף קע"א ע"א שהנשים עולות במועדים ג"כ להיכלא דבתיה וכן בכל ההיכלות האחרים. וכן כתב ג"כ לעיל בדף קס"ג ע"א שהנשים במועדים וכו' סלקי כתימרות עשן לגבי מרים. נמצא שלגבי לאתחזאה קמי מלכא דכורין ולא נקבין. אבל לעלות להיכלין דנשין סלקין גם הם במועדי' א"נ מ"ש לקמן סלקין דכורין ונוקבין איירי בשמטה שאמר שם בדף קע"א ע"א ת"ח בכל שמטה ושמטה איתכנשו גוברין ונשין וסלקין וכו'. ואתאחדון דא בדא לאנהרא. נ"ב בא וראה כמה מעלת היסורין אשרי המקבלם בפנים יפות. יבחן כד"א אבן בחן נ"ב המבין יסורין של אהבה יבין זה כי הצדיק הוא מוך שהתקינ' לנדתה:
ד' דיוקנין נ"ב ד' אותיות הוי"ה וחד מינייהו רב. נ"ב אריך עכ"ל. ור"ל שאריך מתלבש ?באו"א שהוא יו"ד בסוד קוץ היו"ד הנעלם ביו"ד והדיוקן הראשון הוא אבא שהרי כ' הרח"ו שד' דיוקנין הם ד' אותיות הוי"ה שהם או"א וזו"ן איתמר קלא ואמר. פי' שהדיוקן הראשון שהוא רומז לאבא ואריך בתוכו אמר פסוק זה וכן כולם. ואלין אינון דרא דמדברא. ענין זה שייך לעיל גבי החבירים שראו אותם מראות וכו' שמעו שירתא דימא עד ואלין אינון דרא דמדברא. א"ל אי מלה חדתא וכו'. פי' ר"ש אמר לחכם גדול שבהם. כי שנים היו והיה מדבר לגדול שבהם. דלא איתאבידו לעלמין. פירוש אע"פי דשאר קלין אתאבידו. אלין לאאתאבידו.
כד מחי בר נש מחא איתער וכו' נ"ב הבן רז זה כי ע"י הכאת המטה בסלע נדבק קול הנחש באותה הברה ההוא קלא ולא קלא אחרא. פי' קול הנחש הוא שמתעורר בהכאה. ולא הקול של חיה ומת. בההוא קלא ממש לא אתער קלא דהאי נחש וכו' פי' בקול האדם כשצועק אינו מתעורר קול הנחש אלא בתר זיניה דהיינו בהכאה, אוב מארץ יובן במ"ש האר"י ז"ל בלקוטים וז"ל. והנה במות הצדיק נר"ן דאצילות עולים לאצילות. ונשמה דבריאה עולה לג"ע העליון ורוח דיצירה עולה לג"ע הארץ ונפש דעשיה אשתארת בקברא. וכשנתעכל הבשר עולה הנפש גם היא למעלה. ונשארת ההוא הבל דגרמי שוכנת על אינון גרמי דאישתארון בקברא כנז' בפ' שלח וסוד הענין כי הנפש שהיא ממוחין דגדלות דעשייה היא עולה למעלה אחר עיכול הבשר. והבל דגרמי שהוא ממוחין דקטנות דאלה"ים זה נקרא הבלא דגרמי ונשאר תמיד בקבר עד תחיית המתים כי להיותו סוד דינים יש בו תמיד אחיזת הקליפות ואינו יכול להפרד מהגוף לעלות למעלה וז"ס הנז' בפ' שלח לך על הבל דגרמי אמר ודא הוא אוב מארץ וכו'. וע"ש כי הוא הבל דגרמי סוד הקטנות ויש כח לקליפה להתאחז בה. ובעלת אוב אינה יכולה להעלות רק אותה הבחינה של הבלא דגרמי עכ"ל. ובזה מובן לשון זה. דעיינין גוונין דהאי עלמא. פי' כמ"ש בפי ויחי שהעינים של האדם הלובן שבהם רומז לים אוקינוס שמקיף את כל העולם וכו' ע"ש אסתים מניה האי עלמא חיזו וכו'. כפל הענין במלות שונות. ור"ל כיון שנסתם ממנו עוה"ז לכך אסתימו עינוי בשעת מיתה. א"ל יוסף אמאי וכו' פי' ר"ש מקשה לרוחות הנז'. ה"ג ויוסף חי תראה א"ל ישית ידו ול"ג אבל. ה"ג מאן דבעי למשאל מה דאצטריך וכו'. לאתבא לחיזו וכו'. נ"ב תחיית המתים. טלא יבטל ליה פי' שהטל מבטל כל העצמות עד שנעשו עפר. וישוי ליה בההוא טלא. שע"י הטל זהו תיקונו כדי שיעשה אח"כ גוף חדש וז"ש וישוי ליה וכו' כקדמיתא שר"ל קודם התחיה:
ולבתר אתעביד כחמירה דא פי' אחר שנעשה עפר ע"י הטל אח"כ לעשותו כעיסה הזאת וממנה נעשה הגוף החדש כך הכא פי' מביא ראיה מתחיית המתים שאין הגוף החדש נעשה עד דיתעבר מיניה כל זוהמא וכל הגשמות של גוף הראשון הכי נמי אי אפשר להיות לו חלק לעוה"ב עד שסותמי' עיניו לרמוז שנאבד ממנו ענין עוה"ז כדי שיהיה לו חלק לעוה"ב:
ולכך אמר לעיל דבזמנא דתחיה מתייא שממנה מביא ראיה לדבריו דהא מלכות שמים נשיב רוחא וכו' פי' שכתב הרב שמ' שהיא נקרא אדנ"י ד' אותיות הם בד' אוירין דג"ע ומאותם ארבע אותיות שבד' רוחות הגן הוא חלוקא דרבנן כמ"ש הזוהר בפ' שמות בפ' מד' רוחות בואי הרוח וז"ש דהאי מלכות שמים שהיא מ' נשיב רוחא מההוא רוחא דאוירא דהוא עלמא דהיינו לוקחת הארה מד' אותיות אדנ"י שבד' אוירים דג"ע. והוא לבוש הצדיקים וז"ש ואיתלבשת ביה אסתר. ה"ג דיוקנהא דמי למלאך האלהי"ם. ה"ג פרחת מניה נשמתיה לפום שעתא וכן נמצא בזוהר מוגה. ידענא דצדיקייא בההוא עלמא נ"ב בהאי עלמא גרסי' עכ"ל ור"ל שאר"ש עתה ידעתי שיש צדיקי' בעוה"ז שנתלבשו בחלוקא דרבנן. אבל אי גרסי' בההוא עלמא מאי קאמר ר"ש שזה פשוט. מהכא מלין קדמאין פי' שהצדיקים יש להם לבוש בעוה"ב ואע"פ שזה פשוט מפסוק זה למדנו זה. דכל זמנא וכו'. ושיעור הכתוב הסיר הבגדים הצואים שהוא הגוף של עוה"ז שיתעכל הבשר ואח"כ הלבשוהו לבוש על עוה"ב עטרה דאיקרי מלאך ה'. נ"ב מ' עכ"ל וז"ס שארז"ל עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק שתהיה המ' עטרה על ראש הצדיקים. כמ"ש הכא. עומד על רישא לעילא לבתר וכו'. פי' אין העטרה שהיא מ' עומדת על ראשו רק אחרי שיתלבש בחלוקא דרבנן. א"ל אע"ג דחברייא ידעי במלין דההוא עלמא גרסי' והוא דברי הרוחות ג"כ דבר נש בההוא עלמא גרסי' ועבידתא דההוא וכו' שא"א לנשמה להתלבש בלבושא אלא אחר עיכול הגוף הראשון ולא ניחא ליה לשטן שיראה עבידתא דיליה אתבטל:
כל זמנא דבשרא קיימא מובן במש"ל בשם הרב ז"ל שקודם עיכול הבשר הנפש כולה נשארת בקבר ואחר עיכול הבשר עולה הנפש שהיא ממוחין דגדלות דעשייה ונשאר הבל דגרמי שהוא ממוחין דאלהי"ם דקטנות בקבר תמיד עד התחיה והרב עצמו פי' לשון זה על הקדמה זו. וז"ש כל זמנא דבשרא קיימא שאז הנפש כולה בקבר ורוח פקדא לנפשא ונפשא לגופא ויש הנאה לשטן. משא"כ אחר שיתלבש דהיינו אחר עיכול הבשר אזי לא נשאר בקבר רק הבלא דגרמי ולכך הרוח פוקד לנפש דהיינו להבלא דגרמי שיש שם. ולא על בשרא שכבר נתעכל וא"כ אין הנאה לשטן ולכן היה מקטרג שלא יתלבש. ה"ג דאיהו משתככא ואישתארת בשכוכו גו גרמא. רוחא מעם רוחא דקודשא. נ"ב כמ"ש הסבא בדף ס"ט ע"ב בפ' משפטים שהרוח ממ' והנשמה מזעיר. וכתב האריז"ל כי זה איירי קודם חטא אדה"ר שהית' מ' במקום זעיר וזעיר במקום בינה ולכך הרוח ממ' ונשמה מזעיר עכ"ל. לבתר כל חד נטיל חולקיה דיהיב ואיתבטל פי' ומתבטל הגוף. רוחא דיליה קיימא וכו' אמר ברוח קיימא ובנשמא סלקא לפי שהרוח בכל לילה פוקד לנפש שבקבר ומאיר לה. אבל הנשמה עולה ואינה יורדת כלל. א"נ לפי שהרוח היא בג"ע של מטה שהיא עשייה הקרובה לעוה"ז לכ"א בה קיימא. חיזו דשטן לקיימא לאשטנא ושיעור הכתוב כשיעכל בשרו אזי נח ושקט מרואי השטן ושופו עצמותיו דהיינו כשנפרדים העצמות זה מזה אזי רואו לא אתחזון. לקרבא לגביה דאדם. א"נ לא איתחזון קאי אעצמותיו דלא אתחזון העצמות לקרבא לגביה דשטן וז"ש דלית ליה בהון חולקא דהיינו שאין לשטן חלק בנשמות ופי' זה נראה. א"ל ר"ש חגור וכו' הרוח א"ל כן. הא ידענא דביתאי שכיבא פי' כדי שלא יבין אותו הרוח שעל אשתו שואל כמ"ש דלא ידענא מינה כלום ה"ג ור"ל שלא ידעתי ממנה זה שדעתה קלה. לכך אני שואל על דרך הסוד. דעתא אתייא בשית דרגין. פירוש שהחסדים שבדעת מתפשטים בו"ק דזעיר לפי שכללותם ביסוד ומה דאישתאר למ' ק"ל איהו שהם ה' גבורות ה' הויות גימטריא ק"ל ולפי שהמ' אינה לוקחת אלא ה' גבורות לכך נקר' ועתה קלה ק"ל עם ה' כללות של אותיות השורש גי' קל"ה. והרב בסה"כ כתב ג"כ פי' אחר וז"ל הנה דעת מכריע בין חו"ב ובין ח"ג שע' יוצאה מכנגד נה"י ונשארו חב"ד חג"ת והדעת מכריע ביניהם והם ו"ק. ומה שנשאר ממנו מן הדעת לקחתו המ' שהיא מכנגד נה"י וז"ש בפ' שלח לך בדף ק"ע דעת אתי בשית דרגין ומה דאישתאר ק"ל איהו עכ"ל. אבל יקירא אי לאו דאשת כסילות אישתתף בה פי' הרוח קרא לר"ש יקירא וא"ל טעם שאין לה אלא ק"ל שהם הגבורות לחד פירושא או לפי' שני שהיא לוקחת הארה קלה מאד. לפי שאשת כסילות אשתתף בה דהיינו שהקליפה יונקת ממנה ולכך דעתה אינו שלם כדי שלא תינק הקליפה שיעור גדול. אבל אם לא היתה הקליפה יונקת ממנה היתה דעתה שלם. וע"ש במלה דא לא תשאל פי' ואם תאמר אעיקרא דדינא פירכא ולמה אשת כסילות אישתף בה לכך א"ל לא תשאל וכו' עכ"ל מורינו ז"ל. וההוא ע"ב ק"ל איקרי דעת כתב הרב באוצ"ח שדעת דנוקבא בימי החול החיצון הוא ע"ב ק"ל דהיינו הוי"ה באחורים גי' ע"ב והוי"ה דמ"ה באחורים גי' ק"ל. והפנימי שם ב"ן. ובשבת החיצון ב"ן והפנימי ס"ג עכ"ל. ובזה מובן לשון זה מ"ש וההוא ע"ב ק"ל איקרי דעת מההיא כלה יראת ה'. ואיהו קיימא באמצעות'. פי' שמ' היא בקו אמצעי נגד החזה וז"ש כגוונא דדעת עילאה פי' כמו שהדעת באמצע כך היא באמצע. תלת מאה נ"ב ג"ר. ושתין נ"ב ו"ק. וחמש נ"ב מ'. אי נמי ה"פ חסד עם ה' כוללים גי' שס"ה:
אלין סלקין נ"ב במ"נ. ואלין נחתין נ"ב במ"ד: יהבי דוכתא נ"ב כמעור איש ולריתו. מזמור סירו לה'. נ"ב כי הם הנקבות של העולם ואעפ"כ אומרים שיר זכר. וחדש אין פי' כמשמעו אלא אמט"ט קאי. מלאכין קדישין לא שבחו ליה בגין וכו' פירש שהמלאכים אינם אומרים אותו רק מט"ט ולכך הקשה הזוהר מ"ט איהו חדש שר"ל עדין לא נתרצה הקושיא כיון שמט"ט אומרו אמאי קרי ליה חדש. ותירץ חדש אינו כפשוטו אלא אמט"ט קאי הנקרא חדש וז"ש הרח"ו ובהג"ה הקודמת. איהו חדש נ"ב גי' שד"י עם הכולל ושד"י גי' מטטרון. בגין דדביק בשמשא פירש שהשכינה מתלבשת במט"ט והם תמיד דבוקים בזעיר דרגא דיליה גרים פירש כי שרה אמנו היה ברחל והיא מתחדשת תדיר. משיכו דעדן עילאה פירש אבא שאבא יסד ברתא. ה"ג אלא לאו מלה זעירא אמרת לגביה דבגין ההוא זקן לא איתחדש וכו' ושיעור הכתוב ואדנ"י כמו הזקן שהוא ס"א דלא איתחדש וז"ש דבגין ההוא זקן לא איתחדש שר"ל הוא כמו אותו זקן דלא עביד תולדין דאלמלא וכו' מטשטש עלמא. נמצא שאמרה דבר גדול על אברהם. באינון יומין פי' ו"ק.
אוף הכי נהורא וכו': נ"ב של העמודים חמש גוונין דנהורין נ"ב כי כל חסד כלול מה': תלת תפוחיו נ"ב יה"ו. ד' גלגלין נ"ב ד' אותיות אדנ"י תחת הת"ת לקבל משם. מפיקין מנייהו זגין דדהבא. נ"ב הם המ"נ ושם ב"ן נקר' מ"נ ומיד מתכנשי בגוייהו וכו'. נ"ב כי המ"נ אינם יוצאים ח"ו אלא נקלטות ברחם הנוקבא. יתרין אריין. נ"ב תפלת הבקר פני אריה אל הימין. ובטשי אלין באלין נ"ב פירש מזדווגים. שאוירא נ"ב ע"י יסודותיהם. ותבו לאתרייהו פי' ומקומם הוא למעלה מכל עמוד כמ"ש הזוהר לעיל. ולכך אמר ומתמן נפלי שרוצים ליפול לארץ. האריות פושטים ידיהם לקבלם ומיד עולי' מאליה' וחוזרי' לעקומם. פלגו יומא וכו'. נ"ב סוד נשר דקאי באמצע:
מים חיים מירושלים נ"ב יסוד דנוקבא: לגו ולבר פירש סוד ופשט. בריה דר' יהודה דרבית אנת. פי' שר' יהודה אביו של זה היה תלמידו של ר"ש. ולקמן אמר אבוה שבק דהיינו שמת והניחו. וקשה שהרי באידרא זוטא ובפ' ויחי אמר שר' יהודה חיה חיה אחר מיתת רשב"י. וצ"ל שזה ר' יהודה אחר היה ג"כ תלמידו של ר"ש. אבל דוחק לפרש בריה דר' יהודה קאי על וגמיר קמי חד עמוד עמודא דעלמא. מיא דאינון מלרע נ"ב מ"נ. לאתר עילאה יתיר נ"ב בינה:
חפירה דבירה נ"ב באר חפרוה. דאחיד סופא בשירותא פי' מ' בבינה. פולחנא דלוי לדרגא וכו'. נ"ב כי מסטרא דאימא נפקת ומצפון בינה זהב מ' יאתה עכ"ל. ונל"עד שהג"ה זו מקומה הוא על מ"ש דאחיד סופא בשירותא. דאיהו שירותא. נ"ב תחלת הבנין. ובגין דאיהו סופא וכו' פירש בשביל שמלת ביום ההוא רומז על המ' דאיהי סופא לכן איתוסף ביה ה' דלא כתיב ביום הוא אלא ההוא לרמוז שה' שהיא המ' נתחברה עם הוא שהיא הבינה. לאפקא מיין פירש ה' חשסדים ולאנביעא נביעו הם ה' גבורות. איקרון ירושלים נ"ב בחי' חיצוניות:
ואיקרון עזרות נ"ב בחי' פרצוף נגד החזה נקודה דא איקרי ההוא נ"ב יסוד דנוקבא ששם ה' גבורות מבינה. מגו שבכין דעזרה נ"ב הם ביעין דדכורא ששם מתבשל הזרע. מן הים הקדמוני נ"ב ממוחא עילאה עכ"ל: ולקמן משמע שים הקדמוני היא בינה:
דרגין בתראין דילה פי' חיילותיה שהם בי"ע וכמ"ש הזוהר לעיל בים דתמים: וע' כתרין פירש נגד ז"ק דזעיר א"נ נגד המוחין ולבושיהם שהם ע':
על מה דאיסתלק מעלמא: פי' וזה אי אפשר לאומרו: אבל ועל דבעי למידן דיניה וכו' הטעם דהוה מכסיף לרביה:
תחת עיגולא נ"ב תחת עטרת היסוד דזעיר דאצילות:
דאינון שבכין פירש הם תרין ביעין כמש"ל ור"ל המ' היא תחת עטרת היסוד דזעיר והיסוד הני' יונק מתרין ביעין. וז"ש באינון מיין דההוא נביעו וכו' שהיא המ'. איתרשים נביעו חד. פירש שיוצא מהמלכות נביעו חד ומתפשט גו ימא רבא. ונ"ב היכל ק"ק דבריאה. שתי לויתן נ"ב יסוד זעיר דבריאה ימא בתראה נ"ב מ' דבריאה. אית תרין כרובים. נ"ב הם נ"ה דמלכות אשר תחתיהם ישראל בסוד כנפי השכינה עכ"ל:
ובזה יתורץ מה שהקשה מורינו ז"ל היאך אנו אומרים בהשכבה תחת כנפי השכינה והרי אמר בהקדמת בראשית שהגרים הם תחות גדפין דשכינתא ולא ישראל ולפי מ"ש כאן הר"חו מתורץ. שמה שאנו אומרים תחת כנפי השכינה הם נ"ה דמ' אשר תחתיהם הם ישראל וז"ש ותחותיהון זמינין כל ישראל לקיימא. תלת עשר אלפין נ"ב וא"ו. דשמשא נ"ב יסוד דכורא. מניצוצא דמרגלא נלע"ד שיסוד מאיר מאבא הנקרא מרגלא כמ"ש בדף קס"ה ע"ב. לבתר פרחין ינוקין לעילא. לישובה של הקב"ה כמ"ש בפ' בלק בדף קצ"ז ע"ב ומ"ש ואינון פרחין לתתא פי' שכל א' חוזר לישיבתו ומתלבשים בלבושיהם שהפשיטו. ה"ג ולבתר יומא חד ניזיל ולא אית לן רשו למיתי ובההוא יומא אתוסף חדווה דילך. גבר נ"ב גבריא"ל. דגבר אחרא עילאה: פירוש גבורה:
יומא חזי בימא רבא פירוש הוא יום ט"ב כמ"ש בסמוך ולכך בוכה הקדוש ב"ה וכל ימא אזדעזע דתתא גו שמרים וכו'. לשון זה הובא גם כן בפרשת כי תשא בדף קצ"א ע"א ושם פירשנוהו:
בש"ץ רקיעין: כמנין שמים או שכינה כמ"ש בפ' ויקהל אקיש באינון טרפין וכו' פי' הבינה אקיש באינון טרפין דיליה שהם הקצות של זעיר:
נשמתין נפקין פי' נשמות יקרות שבאים לעוה"ז. ונשמתין עאלין פי' מג"ע של מעלה וכמ"ש בפ' תרומה בדף קל"ו ע"א וז"ש בסמוך וכן לצדיקייא דבגנתא כולהו סלקין וכולי:
וקב"ה שאיל לכולהי מאי חדושה וכו' ונשמתא דנחתא בשבתא אתעסקא באינון מלין כל פמליא וכו' בס' ח"י בדף קכ"א כתוב שעיקר עונג נשמה יתירה הוא בחידושי תורה כמ"ש בזוהר וקב"ה שאיל לכולהו וכולי וזהו באמת אומרם כל המענג את השבת וכו'. וביום השבת נאדר בקדש סוד האצילות שבו נאחזים מארי קבלה כמ"ש בתיקונים ומארי קבלה באצילות וכתב הרב ז"ל בחול אומרים "הריעו "לה' "כל "הארץ ר"ת הל"כה ובשבת אומר "השתחוו "לה' "בהדרת "קדש ר"ת קבל"ה כי הקבלה תשתבח בשבת כי קדש היא בסוד אצילות דלית תמן קליפין כלל וילמוד מאמרי הזוהר וקריאתו זו היא הילולו אף כי גירסא בעלמא וכ"ש אם מבין מה שלומד. ולא יחוש לפתוח בשבת הספרים שכתובים בראשי הדפים תיבות כמ"ש הר"ש הלוי בסי' כ"ו. דא קידוש ידים פירש נטילת ידים של אכילה. ועל מלה דא אתעטרו צדיקייא וכו' פירש בשביל חדושי תורה שלומדים בשבת בכך מתעטרים הצדיקים וכו' ועל זה הביא פתיחה של רב המנונא סבא ישלח עזרך מקודש וכו' וכמ"ש לקמן בסוף ע"ב. וכל אינון נשמתין דצדיקייא דבג"ע כולהו מתעטרין בההוא מלה. אבל כולא איהו מבשרת ציון. פירוש שגם אמו של משיח הוא בכלל מבשרת ציון שהיא השכינה: שגם היא תבשר עם המ':
מנחם בן עמיא"ל אעפ"י שאביו הוא נתן בן דוד נקרא בן עמיא"ל לפי שעמו אל. ה"ג ויימא גבי מחוביהון גבי מחטאיהון:
ובדא אוף הכי פי' כמו שהצדיקים שמחים במשיח. כך שמחים בשבת במי שאומר חדושים:
ר' חזקיה פתח: טעם פתיחה זו משום מאי דמסיק שמי שאינו לובש ציצית מלבישים אותו בעוה"ב בגדים צואים ולכן הביא ענין יהושע ואגב הביא ענין הנביאים ומעלת מרע"ה בדרגין עילאין קדישין. פי' שהנבואה הוא מנ"ה דזעיר מאתר עילאה היא מ' דאצילות שהנבואה של שאר הנביאים באה ענ"ה דזעיר ומתעצמת במ' ושל מרע"ה היא מפרקין עילאין של נ"ה דזעיר מהפנים שלהם שלא זכה לה שום נביא ועוברת מעבר בעלמא תוך המלכות: ולכן אמר בסמוך ושאר נביאי חמאן מאתר רחיקא וכו' שכיון שמתעצם האור במלכות. נתרחק משרשו. וילך איש דא קב"ה: ל' זה הובא בפ' שמות בדף י"ב ע"א ושם פרשנוהו ע"ש:
מאי משמע: מאי קמ"לן פסוק זה: ומשיב הרבה חידושים השמיענו כדמפרש:
מאתר עילאה פי' מזו"ן: ולפי שלא פי' הענין היטב לכך הוסיף ורזא דמלה אוקמוה וכו' ומשמע דבכל סטרין וכו' פי' בא להוסיף שכל הפרצופים כולם הם מזכר ונקבה כמ"ש הרב ז"ל. שאו"א הם מדכורא ונוקבא דאריך שהם צד ימינו ושמאלו. וזו"ן מאו"א וכן עזה"ד. נפשא דאדם וכו' פי' נפש שקבלה המ' מאבא הנקרא סתם. ואל תאמר לפני המלאך פירוש מ'. לאתעטפא וכו' כתב בספר אור ישראל לאתעטפה בסוד טלית גדול ולאתלבשה בסוד טלית קטן:
ד' מלכין נפקין וכו' ל' זה הובא בס' דצנועתא פ"ה ופי' הרח"ו שם ד' מלכין הם ד' יה"ו נפקין לקדמות ד' הם ד' א"הי רירן בהו סוד הציצית. ז' רהיטין סהדין וכו'. הם ד' מוחין ונ"הי הם ז' עינים עכ"ל שם. ובכאן כתב ז' רהיטין ז' כריכות עכ"ל והכל אחד. וסוד הענין יובן במ"ש הרב בסה"כ דרוש הציצית שציצית בזמן ב"ה קיים היא מחכמה דאימא שהיא בינה דאבא והם ד' יה"ו ולפי שיה"ו דב"ן אין בו רק ז' אותיות במילואו לכך היו עושים חוט של תכלת. וד' יה"ו הנז' נגד ד' ציציות. וציצית שבזמן הזה היא מבינה דאימא שהיא ד' א"הי במלוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן וכל א' יש בו ח' אותיות ולכך בזמן הזה אין תכלת. ובזה תבין דברי הרח"ו וכוונת הזוהר שאמר ד' מלכין נפקי וכו' ר"ל אע"פי שבזמן הזה הם ד' אה"י עכ"ז מאירים להם ד' יה"ו כמ"ש הרב שם. וז"ש ד' מלכין בהם ד' יה"ו נפקין וכו'. ר"ל מאירים לאה"י. ומ"ש בהו תליין וכו'. פי' שד' ציציות שהם ד' יה"ו וד' אה"י. תלויים בהם כמה סודות כענבין באתכלא כמ"ש כך האי מצוה חדא ותליין בה המה ענפין וזגין וזמורין ומ"ש צרירן בהו ז' רהיטין הם ז' כריכות שמפרש הזוהר שהם ז' חוליות כל חולייא היא ג' גי' כ"א נגד שם אהי"ה סהדין סהדותא פי' הם נגד המוחין שהם ד' שמות ע"ס מ"ב ולבושם הוא ג' אהי"ה כנודע הם ז' שמות וכנגדם הם ז' עינים המעידים על האדם. ומ"ש ולא קיימי בדוכתיהו. היינו שמשוטטים בעולם: