כגוונא דקדושה עילאה פי' כמו שהזעיר נק' בן בכור כך ישראל קראם הקב"ה בני בכורי: וכל בכור דלעילא ותתא נ"ב בכור אדם דכורא בכור בהמה נוק' עכ"ל והם דכורא ונוק' דס"א. ועל דא לא בעי קב"ה מלאך וכו'. פי' כיון שהק"בה הרג בכור דכורא ונוק' דקליפה. אי אפשר למלאך לעשות אלא הקב"ה שהוא מושל בכל:
ידע לאבחנא פי' שאי איפשר להבחין בין טיפת הבכור לשאינו בכור אלא הק"בה. וזהו שחדש בטעם ב' שלפי' הא' הטעם הוא שאין מלאך שולט בעילא ותתא. ולטעם זה לפי שאינו מבחין וכו'. ומ"ש ולאו אינון ברשותא דשליחא אחרא. פי' חוזר לטעם ראשון: שירתא אחרא נ"ב הלל דאכילת פסחים:
רוח צפון נ"ב הם הגבורות שביסוד נוק' נ"א שביסוד דאימא. ולכך נק' רוח צפון כי הם בסוד ההוא רוחא דשבק בגווה. ולכך נק' רוח ונק' צפון. כי צד צפון הם הגבור' כמ"ש מצפון תפתח הרעה. והתעוררות גבו' אלו הם לזווג יעקב ולאה שאחר חצות. ואז כתיב מצפון זהב יאתה לזווג:
בגין דאיהו רשימא קדישא: נ"ב הר"מק כתב בג' טיפות הם ג' יודין והם שם ב' דע"ב ו' ו' ו' י' י' י' ולי נראה שהציור הוא כזה # ה שהם בסוד ה אחרונה דהו"יה בסוד נערה עכ"ל:
וה' הוא ובית דינו: פי' מ' וחילותיה ולכך כיון שהחילות היו שם לכך כתיב ולא יתן המשחית:
כגוונא דא ע"ג מדבחא פי' זריקת דם שע"ג המזבח:
ובמה בשופר פי' בשופר שבעו"הז כדי לעורר שופר העליון שהוא אור מקיף דז' תחתונות דבינה כמ"ש בס"הכ וז"ש לאחזא' שופר ולאתערא שופר אחרא ומ"ש ואנן מפיקין בההוא קלא וכו'. פי' שאנו מוציאים בשופר שבעו"הז תקיעה ושברים שהם. רחמי ודינא כדי לרמוז שגם השופר העליון שהוא אור מקיף דז"ת דבינ' מוציא הקולות שהם ז"ון הניתנים בו: וז"ש כמה דהאי שופר עילאה אפיק קלא דאיהו כללא חדא שהם ז"ון שנכללים יחד ועיין בדרוש השופר. נהרין מהאי גיסא ומהאי גיסא. נ"ב ר"ל ב' הקוים ימין ושמאל כולם נהפכים לרחמים:
כדין באור פני מלך חיים נ"ב יובן במ"ש האר"י ז"ל כשיתאדמו פני התוקע יכוין שמאיר פני אריך לזעיר ואז פני זעיר מאירים וזהו באור פני מלך חיים:
כדין בוצינין עילאין נהרין פי' ספי' ז"ון מקבלים הארת מא"וא שהם שמן וקטרת ששמן הוא אבא וקטרת היא אימא וז"ש הה"ד שמן וקטרת שהם א"וא ישמח לב שהוא זעיר הנקרא לב לפי שיש בו ל"ב נתיבות חכמה וכן המ' נק' לב לפי שיוצאת מכנגד הלב דזעיר. דהא אורייתא דאיהי כללא. פי' שהתורה כולה מליאה סודות ואע"פי שהראה בשום פסוק שנראה שהוא סיפור בעלמא. עכ"ז לא אתי על ההוא סיפור שאתה רואה בעיניך אלא עוד יש בו סוד: לאחזאה ודאי לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הסוד שהוא הכלל כשאר כללות התורה שכולה סודות. וזש"ל אלא לאחזאה על ההוא כללא עילאה דאורייתא דהיינו הסוד. א"נ י"ל אע"ג דנפק מינה וכו' לא ללמד ע"ע וכו'. פי' שפסוק זה יש בו סיפור ויצא מכללות התורה שהיא דינים והלכות. ודאי לא ללמד על עצמו שהוא הפשט אלא ודאי יש בו סוד: וכיון שזה יצא מכלל דיני התורה יש בו סוד. גם על התורה כולה אע"פי שהיא דינים והלכות יש בה סוד:
דכתיב הנחמדים מזהב ומפז רב ואלין אינון וכו': פי' שאלו שהם פקודי ה' ישרים עדות ה' נאמנה הם מילין דאורייתא. וא"כ למה נכתבו מלין דעשו ומלין דהגר וכו'. אלא ודאי שגם בהם יש סוד: וקב"ה יתיב על כרסייא דדינא נ"ב מהתיקוני' משמע כי בינה נק' תיבה וכפי זה יובן הענין כי קב"ה יתיב על כרסייא היא בינה וכרסייא דדינא הוא הזעיר שנסתלקו ממנו המוחין בסוד הדורמיטא כמ"ש בס"הכ דר"ה. אי נמי כסא דין היא המ' וקב"ה דיתיב על כרסייא דדינא היא הבינה שמסתלקים נה"י שלה מן הזעיר וניתנים אל הנוקבא בסוד ויבן ה' אלהים את הצלע עכ"ל. ה"ג כולהו ספרים דפתיחו תמן אתגניזו:
והאי כרסייא לא אתתקן פי' כסא זה שהוא זעיר או מ' לא אתתקן כדי לישב עליו הבינה אלא בתשרי שהוא חדש הז':
אלין סמכי כרסייא פי' חיילות שתחת הכסא.
דיבבא ויללה פי' יצירה ועשייה: ויעביד מלה בחכמתא. נ"ב אר"זל תקיעת שופר חכמה היא ולא מלאכה עכ"ל. ור"ל שכפל הזוהר שאמר ויכוין בה בתרועה היינו על כוונות הצריכים לשופר. ומ"ש ויעביד מלה בחכמתא. לאשמועינן שתקיעת שופר חכמה היא ולא מלאכה ואשכחו חד מערתא עאלו בגווה. והמערה היתה גדולה מאד ולכך אר"א ליעול חד גו מערתא דהיינו תוך פנימיות המערה: ונכנס ר' יוסי ומצא שם מערה אחרת תוכה:
שמע חד קלא נ"ב או בת קול או קול העוסקים בתורה עכ"ל וכן נראה שהוא קול החברים שהיו שם במערה כדמוכח לקמן וגם הר"חו לקמן פי' כפי ב' משמע דהדר ביה מפי' א'. הכא נטלא כ"י נהורא נ"ב כי לשון בהעלותך נדרש על עלמא עלאה בינה כדלקמן שמקבלת ממנה המ' הגבורה ע"י אהרן בסוד ה' בחכמה יסד ארץ ואפשר שהיו עושים פעולה זו ע"י עסקם בסודות התורה. ואימא עילאה מתעטרא. נ"ב כתב הר"מל כי פי' מתעטר בכל מקום בזוהר ר"ל מזדווג:
תרין טופסירין דקיקין נ"ב ר"ל ב' שלהביות דקות עכ"ל: וי"מ שהם ב"פ פר שבאימא מנצ"פך כפול ופשוט פרחין שושבינין. נ"ב הכוונה על אותם שהיו עוסקים בתורה לש"ש והיו מקשרים אימא תתאה באימא עילאה. בסוד שושבינין לעורר מ"ן עכ"ל ולפ"ז מ"ש וכולהו קטרין לגבי עילאה. פי' שהיו מקשרים ומושכים הארת עתיק ואריך ואבא לבינה ומתמן לתתאה שהיא מ' שהיו מקשרים אותה עם אימא. אי נמי כולהו קטרין וכו' מקשרים ע"י תורתם מ' באימא וז"ש וכולהו קטרין לגבי עילאה ומ"ש ומתמן לתתא. פי' אח"כ מושכים שפע לתתא שהם בי"ע. ובני אדם בצל וכו' נ"ב הם השנים:
קמו אלין וכו' פי' אלו הב' חברים שהיו שם עמדו לכבוד ר"א וחביריו ואח"כ ויתבו כולהו. ה"ג ויתבו כולהו וחדו כולהו. א"ר יהודה כולא חד מלה. נ"ב מ"ש בהטיבו ובהעלות הכל רומז בענין א'. בהטיבו רומז על יסוד הבינה הנקרא טוב ובהעלות רומז על יסוד הנוקבא שהוא נובע מתתא לעילא.
דודיך מיין נ"ב יין המשומר בענביו יסוד הבינה:
הטבה ממש נ"ב מצד יסוד אבא שמן הטוב טוב לב נ"ב נתיבות ואתרויין משקיו דנחלין נ"ב יסוד דאבא. ומ"ש המגיה בזה. והנה דבריו סותרין זה את זה שמ"ש רבי יהודה לעיל כולא חד מלה. פי' בהטיבו יסוד הבינה ובהעלות יסוד דנוקבא. ור' יהודה לקמן שאמר הטבה ממש פירש בו היינו יסוד דאבא וא"כ דברי ר' יהודה סתרי אהדדי. ועוד רבי ייסי שאמר בהטיבו יסוד הבינה מה בא להוסיף על רבי יהודה ומה חדש ר' יוסי. ואפשר לתרץ על הרב המגיה שרבי יהודה מפרש ב' פירושים בתחלה אמר כולא חד מלה דהיינו בהטיבו יסוד הבינה. ובהעלות יסוד דנוקבא. והיינו שיסוד הבינה מאיר ליסוד דמלכות ונעשו אחד וז"ש כולא חד מלה. ובא רבי יוסי לסייעו ואמר בהטיבו כמד"א כי טובים דודיך מיין דהיינו יסוד הבינה. ואח"כ חזר רבי יהודה ופי' פי' אחר שבהטיבו הטבה ממש דהיינו יסוד דאבא אבל נל"עד שמ"ש רבי יהודה ברישא כולא חד מלה ר"ל בין בהטיבו בין בהעלות כולם ביסוד דאבא ובא רבי יוסי לחלוק עליו ואמר בהטיבו היינו יסוד הבינה ובהעלות מודה לרבי יהודה. ומפני שרבי יהודה לא פירש דבריו חחלה לכן חזר לפרש דבריו ואמר הטבה ממש דהיינו יסוד דאבא ובהעלות ג"כ יסוד דאבא:
וטעם ששינה ואמר ובהעלות לומר שיש עלייה גדולה שהעולמות כולם מתרוים משקיו דנחלא שהוא אבא ואזי עליון וברכאן משתכחי ורבי אחא ס"ל שבין בהטיבו ובין בהעלות מורה על יסוד או"א ביחד וז"ש רבי אחא אמר בשעתא דעמיקא דכולא נהיר. ונ"ב יסוד דאבא. נהירין בנחלא. נ"ב יסוד דאימא הנק' נחלא כדין כתיב בהעלות. בגין דהא מעומקא דכולא וכו'. פירוש יסוד דאבא. וכולא חד מלה. נ"ב שפע יסוד הבינה ויסוד החכמה כולא חד מלה. בית זבול ודאי. פירוש מ' הנקרא בית היסוד הנקרא זבול. וז"ש ורקיע חד וכו' שהוא היסוד ה"ג דהא דא אשכח לקבלאה ברכאן. והוא היסוד הנזכר שנותן שפע למ'. שמח זבולון בצאתך. נ"ב יששכר בנצח זבולון בהוד והם תמכי אוריתא נ"א יששכר בהוד זבולון ביסוד עכ"ל:
ופירוש קמא נראה כדמוכח ממ"ש הזוהר בסמוך שזבולון אג"ח קרב"א דהיינו לפי שמלכות בהוד והיא העושה מלחמה כמ"ש בזוהר בפרשת בשלח ויששכר לעי באורייתא היינו לפי דאיהו בנצח נמצא שיששכר הוא בחינת זעיר וזבולון הוא בחי' מ'. וע"ד אשתתפו כחדא וכו' דהיינו חיבור זו"ן שהם יששכר וזבולון. וגם המגיה לקמן תפס כפי' קמא. ואם יקשה לך שלעיל אמר ורקיע חד דאיקרי זבול והיינו היסוד. ואח"כ הביא ת"ח כתיב ולזבולון וכו' דמשמע שזבולון ביסוד. שמכח קושיא זו פי' הרב המגיה נוסחא אחרינא וכו'. זו אינה קושיא שאגב שהביא מלת זבול הביא פסוק ולזבולון דלשון נופל על לשון. אבל לעולם הא כדאיתיה והא כדאיתא אי נמי יש לתרץ טעם שהביא ולזבולון אמר וכו' משום מ"ש רבי אבא בסוף הענין:
ודרגא דא שתיתאה וכו' ואחסין לה לכ"י וכו' וע"ד כל קרבין דמלכא בידהא והיינו שהכל ביד המלכות ובא לסייע למש"ל בית זבול ודאי כד אתפקדו בידהא כל גנזי מלכא. ים כנרת לעילא נ"ב כי פרצוף המלכות ים כנרת בבחינות המ' ותכלת היא המ' עכ"ל. ור"ל שפרצוף הנוקבא בכללות הוא ים כנרת. ותכנת היא מ' דנוקבא. וז"ש וכולא באתר חד דהיינו ים כנרת ותכלת כולם בנוקבא. זבחי צדק ודאי נ"ב מ'. כי שפע ימים. פי' המ' הנקרא ים. ולפי שיש בה כמה מיני מים קראה ימים כמ"ש בפ' ויחי ע"ש. וע"ד אשתתפו כחדא. נ"ב יששכר בהוי"ה וזבולון אדנ"י שיתופם יחד הוי"ה אדנ"י עכ"ל. ומכאן מוכח שפי' קמא דלעיל הוא העיקר. ודרגא דא שתיתאה נ"ב יסוד. יהיב אגר אורייתא ואחסין לה לכנסת ישראל. פי' שיששכר שבנצח הוא בחינת זעיר. וזבולון שבהוד הוא בחי' המ' והזעיר אינו נותן למ' אלא ע"י היסוד שבו. אחסין חיוורא לתכלתא. נ"ב חיוורא חסדים שביסוד. לתכלתא גבו' שביסוד שלה תכלת:
באר דא כ"י נ"ב יסוד שלה חפרוה שרים דא אב"וא וכו' זה המאמר פי' אותו הרב באוצ"ח וזה כללות לשונו: הנה הנוק' רחל בהיותה אחורי זעיר מהחזה ולמטה. הפה שלה הוא נגד יסוד דזעיר. ואח"כ חזרה פנים בפנים עמו בכל שיעור קומת זעיר. ואותה הבחי' שהיה לה מקום הפה שלה חזר עתה להיות פה היסוד שלה. ונמצא יסוד שלה מכוון עם יסוד שלו. וכל זה היה ע"י א"וא שעל ידם חזרה פנים בפנים וזהו באר חפרוה שרים שהם א"וא שחפרו הפה שלה ונעשה יסוד שלה. ואח"כ כרוה נדיבי העם הוא בחינת נתינתם המ"ן בתוך הבאר ההוא. וענין זה יקרא כרייה וזה היה ע"י חסד וגבורה דאימא שהם ה' אצבעות יד ימין ויד שמאל שלה שירדו לנוקבא ונעשו בחינות מ"ן ביסוד דידה בסוד ונתתם חמישית לפרעה עד כאן לשונו ובזה מובן לשון זה. ופירוש אבהן דקאמר הם ח"ג דאימא שנקראו גם הם אבות:
כדין איקרי באר דיצחק נ"ב שהם הנבוע שנובעים בסוד המים גבור' גשמים. כדין איקרי ים נ"ב ר"ל שה' חסדים כ"א כלול מי' הם גי' י"ם שהם מיין חיוורין. דנחלין אזלין לגבה פירש ה' חסדים דאבא. הצדיק אבד. פי' אבד השפע:
נהר עילאה נ"ב יסוד דזעיר. ויקירא נ"ב כי הטיפה נק' יקר כנודע ולפי שהטיפה היא ביסוד לכך נק' יקירא:
נהרין ונחלין נהרין הם ה' גבור' דאימא. ונחלין הם ה' חסדים דידה. וז"ש דנגדין מנגידו דההוא נהר קדישא: ונ"ב יסוד הבינה: א"נ י"ל נהרי"ן הם ה' גבורי דאימא. ונחלין הם ה' חסדים דאבא וגילוים הוא ע"י אימא. לפי שיסוד דאבא הוא בגו יסוד דאימא:
ולכן אמר דנגדין מנגידו וכו' והיינו שאבא נתגלה ע"י אימא:
ירחין עלמין פי' בי"ע שיורשים שפע מהמ': וכן מ"ש עלמין כולהו מתברכאן. בסיועא דאבהן נטלא: פי' שלשה ע"ב דוי"סע וי"בא וי"ט מקבלתם המלכות ונעשים בה ע"ב שמות. נמצא שבכח חג"ת שנק' אבהן. היא עושה דין במצריים:
וכד אינון משתכחין לגבה כולא משתכחין פי' כשמקבלת מח"גת שהם ג' ע"ב הנז'. גם נהי"ם נכללים עמהם ומאירים לה וכמש"ל:
ז' קישורין אינון וכו' ג' אבהן וד' אחרנין והיינו חג"ת ונהי"ם: דכתיב יומם יצוה ה' חסדו נ"ב חסד דייקא. אינון דאתו מסטרא דאברהם לא וכו'. פי' לא נתקרבו אותם דאברהם שהוא החסד עם אותם של יצחק כדי למתקם מפני שהיו הפכיים זה מזה ויעקב הוא המחבר אותם שהוא הת"ת וקודם שבא יעקב לא קריבו דא בדא:
בגין דהאי באר אתדבקא נ"ב שהוא שהשכינה נתמלאת אז מהגבורה בסוד נחש דנשיך בערייתה ליל ז' של פסח כנודע אצלנו ונמצא שאותו באר נדבק ביצחק:
שאר צדיקייא וכו' פי' הם משה ואהרן יוסף ודוד שהם בנהי"ם: וכלולים באברהם יצחק ויעקב שהם חג"ת:
לסטרין אחרנין: נ"ב פי' שמכל אות ואות יוצאים כמה שמות שיש צדיקים מרכבה להם:
וגלגלין תקיפין נ"ב בסוד גלי ים הנעשים משם ב"ן כשנכנס במלכות שהיא שם ב"ן סתם כנז' בכוונת השופר.
אברהם אתי לקבליה פי' לקבליה דיצחק: ויט משה וכו' ושיעור הכתוב וינו משה שהוא ת"ת בחי' יעקב.
את ידו על הים פי' גלי הים שהם ב"ן דאלהים. ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה. פי' הוליך אותם הגלים בכח רוח קדים שהוא הארת ת"ת הנק' מזרח. והם תקיפים לכפות הדינים.
וישם את הים לחרבה: פי' שינאו אותם הדינים מהמ' כמ"ש הזוהר אריק ימא וכו' ויבקעו המים היינו שנתגלו ונפרדו החסדים שמצד אברהם שהוא החסד ושמצד יעקב שהוא ת"ת. אבל הדינים כבר הורקו מהמ' וז"ש ואתפלגו מיא וכו' וכל זה כדי להגביר החסדים ולגלותם:
בשמא קדישא בזווגא דאבהן נ"ב שהוא קשר כל הג' פסוקים חג"ת:
לדינא ולרחמי וכו' פי' שיש שם משמות ע"ב שהוא מסוגל לעורר הדין על האויב שיש לאדם. ויש שם שמעורר הרחמים. וכן יש שם שמסייע האדם וז"ש לסייעא וכו'. ומ"ש לדחילו לאורייתא: פי' שיש שם שהוא מסוגל ליראת ה' ויש שם להבין התורה. ונל"עד שעשרה אלו הם כנגד י"ס הכלולים בע"ב שמות:
שבעה קישורין אינון פי' שם ע"ב יש בו ז' קשרים שהם כנגד חג"ת נהי"ם וז"ש דמתקשרי בהו ג' אבהן. נו"ב חג"ת. וד' אחרנין נ"ב נהי"ם: רישא נ"ב וה"ו ואמצעיתא נ"ב אנ"י: בקישורא נ"ב כמ"ש אצ"י וה"ו: ואלין אינון דחפרו נ"ב ז' קשרים בכללותם: בירא דמיא נ"ב מ' נק' באר כשמקבלת מיצחק ונק' ים כשמקבלת ממדת הפכמה עכ"ל. ולפי זה חג"ת נהי"ם הנז' הם שחפרו בירא דמיא ר"ל מ' דזעיר. והו"ק דזעיר הם שחפרו בירא דמייא שהיא מ' נוקבא דזעיר. תניינא זה אל זה. נ"ב פי' שם השני כה"ת והולך עד שם י י י והם שני קשרים גבורה ות"ת ולהיות כי ה' של כה"ת היא ה' של זה אל זה אמר תניינ' זה אל זה:
ומ"ש ואינון פי' כל השמות הם קישורא חדא כי יעקב כולל יצחק בגוויה ולכן אמר ואינון קישורא חדא בתלת יוד"ין שהוא השם שאחרי י"ד שמות המתחילים מכ"הת שכתב הא"רי ז"ל עליו שהוא הגבורה עכ"ל. תליתאה שלימוד כל מהימנותא. פי' שם י י י שהוא נגד ת"ת:
רביעאה תרין קיימין נ"ב הוא שם המתחיל מן מל"ה עד שא"ה עכ"ל והוא נגד נ"ה שנחשבים לאחד לפי שהם תרי פלגי גופא:
חמישאה טב וביש נ"ב מן ר"יי ואילך עכ"ל: וקשר זה הוא כנגד יסוד ולכך אמר נהרא דנגיד אילנא דחיי ומותא. שהיסוד נקר' נהר ונק' אילנא דחיי. ומפני שהוא נוטה לצד הגבורות ועוד שעטרת היסוד היא בחינת המ' לכך נק' ומותא:
עמיקתא דכולא נ"ב ז' שמות עד אנ"י עכ"ל ור"ל שז' שמות יש עד אנ"י בלא שם רי"י. אבל אם תחשוב שם רי"י עמהם הם שמנה שמות עד אנ"י: שתיתאה דינא ברחמי נ"ב שם אנ"י עכ"ל והוא נגד המלכות הנק' אנ"י:
שביעאה בקדמיתא אתמר בההוא רישא דאמר פי' לפי שלא מנה הזוהר אלא ששה קשרים והם נגד ששה ספי' שהקשר הא' שהוא משם וה"ו עד כה"ת הוא נגד החסד. והקשר הב' שהוא מן כה"ת עד י י י הוא הגבורה ושם י י י בעצמו הוא הת"ת והוא הקשר השלישי. והקשר הדי הוא משם מל"ה עד שם שא"ה והוא נגד נ"ה דהקשר החמישי הוא שם ר י י עד שם אנ"י והוא נגד היסוד. והקשר הששי הוא שם אנ"י שהוא נגד המ' והם זי קשרים וא"כ הקשר הז' להיכן הוא רומז. ולכך אמר שביעאי בקדמיתא אתמר בההו' רישא דאמרן דהיינו וה"ו שהוא ראש הכ"ד השלישי של ע"ב והוא נגד החסד שהוא הקשר הראשון ג"כ:
נמצא שקשר א' וקשר ז' רומזים לחסד וכולם אחד שהוא שם וה"ו ונלע"ד לפי שע"ב הוא בחי' החסד כי חסד גי' ע"ב לכך קשר א' וקשר ז' רומזים לחסד כדי שיהיה ראשו וסופו חסד. ומ"ש בגין דאיהו אמצעיתא דכולא. פי' רצה לתקן למה שם אנ"י הוא במ'. ולכך אמר בגין דאיהו אמצעותא דכולא דהיינו המ' הוא בקו האמצעי תדיר כמ"ש. הרב בכ"מ ולכך נק' אמצעיתא. ולפי שהיא אמצעיתא דכולא לכך נקראת אנ"י:
לפי ששם אנ"י ג"כ הוא אמצעי דע"ב שמות שהוא שם ל"ז שהוא אמצעי של השמות וז"ש ובגין דאיהו אמצעיתא דכולא איקרי אנ"י. וכן בזוהר בפ' בשלח קרא לשם אנ"י גופא דאילנא להיותו באמצע ועדין צריך לתת טעם למה בקשר הראשון שהוא משם וה"ו עד כה"ת יש ז' שמות ובקשר השני שהוא נגד גבורה שהוא כה"ת עד י י י שהוא נגד הת"ת יש ט"ו שמות ולא פירש הרב אלו הט"ו אם ז' לגבורה וח' לת"ת או להפך. וקרוב אצלי שז' לגבו' וה' לת"ת וסיוע לזה יש בפרשת בראשית שחלק הכ"ב אתווון ז' לחסד וז' לגבור' וח' לת"ת לפי שהת"ת מכריע לכן יש בו ח'. והקשר הד' הוא משם מל"ה עד שם שא"ה ואין בו רק ששה שמות ולמה היה כך והקשר הז' שהוא מן רי"י עד אנ"י יש בו ח' שמות. ולמה ח'. וקשר הששי הוא מן א"גי עד וה"ו ויש בו י"ב שמות ולמה. והגם שאפשר ליתן טעם בעייון. כיון שאין בידינו הקדמה ברורה על זה מדברי הרב ז"ל. הנה הסברא בזה סכנה עצומה. עד יראינו ה' מתורתו נפלאות:
שבעה דרגין אלין: פי' ז' קשרים הנז' מדרגא חדא וכו' פי' כל השמות שיש בקשר זה עד הקשר האחר כולם הם רתיכא חדא וכן עד"ז. ואלין ז' עננים וכו'. פי' ז' מקיפים שהקיפו על ישראל במדבר:
כד נטלא שכינתא באבהתא וטלא פי' חג"ת. כולהו דרגין אחרכין וכו'. פי' נהי"ם: אלא יהודה נטל מלכות כולא. פי' מדת המלכות בכללה לקחה יהודה. אבל זבולון לא לקח רק חלק אחד מהארותיה. א"נ מ"ש יהודה נטל מלכות כולא. פי' בחיילותיה ובהיכלות אלא כיון דנשיאים וכו'. פירוש לפי שי"ב נשיאים הקריבו קרבנם. ואהרן שהוא נשיא שבט לוי לא הקריב כלום לכך בא הכתוב וספר ענין המנורה פעם שנית לומר שאהרן יותר מכולם ולכך סמך ענין המנורה לענין הנשיאים. תריסר אינון וכו'. פי' י"ב שבטים הם שנחלקו לד' רוחות ג' לכל צד והם ד' דגלים וז"ש לארבע סטרין ארבע דגלים. וכולהו תריסר נ"ב סוד י"ב פרקין שיש בתרין דרועין ותרין שוקין. וכולא כגוונא דלעילא. פי. י"ב שבטים נגד י"ב בקר שתחת המלכות:
מנרתא אתמני בז' בוצינין לאדלקא וכו' ז"ל הרב בליקוטים דע כי המנורה היא סוד רחל העומדת אחורי זעיר. וז' הנרות הם ז"ק שלה שהם גופא מחסד עד המ' ובזה מובן לשון זה. מנרתא על את קיימא. פי' מ' הנקרא מנורה קיומה על היסוד. ומדבחא פנימאה נ"ב בינה: ומנרתא נ"ב מלכות:
שמן וקטרת פירוש מ' שהיא המנורה שיש בה שמן וקטרת שהיא הבינה ישמח לב. פי' לב שהוא בי"ע ועו"הז:
חד פנימאה: פירוש בינה:
קיימא לחדוותא נ"ב בינה נקרא שמחה בסוד אם הבנים שמחה. וחד לקרבא קרבנין. נ"ב מל':
ומהאי נפיק להאי נ"ב מבינה למלכות אד"ני יְהֶ"וה. נ"ב אד"ני מלכות הוי"ה בינה לא אתקרב קטורתא. נ"ב תיקוני נוגה עכ"ל ור"ל שהקטורת היא בינה ועל ידה נבררו בירורי נוגה. אלא בשעתא דשמן. נ"ב תיקוני מנורה מ' עכ"ל. ואע"פ שלעיל פירוש שמן וקטורת הם או"א. וכאן פירוש שמן וקטורת הם מ' ובינה. ע' פנים לתורה: דדינא מהאי דלבר אשתכח נ"ב מהמ' שם אדנ"י. מההוא פנימאה דכולא ביה קיימא. נ"ב שהוא בינה חירות העעליון: בפי דלא ירבי שערא נ"ב כי השערות אור חוזר והם דין כנודע: מ"ט פרים אלא אינהו כפרים. פירוש ב"פ פ"ד ה"ס מנצ"פך פשוט ומנצפ"ך כפול וע"י נתקנת המלכות. ופרים שהקריבו הלויים הם רומזים לשני פ"ר הנזכר. דאקרי פרה אדומה נ"ב נוקבא דזעיר שבניינה מה' גבורות פ"ר מנצ"פך. וגופא עקרא הוא דכולא נ"ב כי המכריע תמיד כולל ב' צדדים. בר כ"ה שנין יפלח. פירוש יתחיל ללמוד הלכות עבודה. אבל אינו עובד עד בן שלשים כמ"ש רז"ל ומשיתחיל ללמוד הלכות עבודה כאילו הוא עובד ולכך אמר בר כ"ה שנין יפלח ונלע"ד שרמז כ"ה שנין אלו שיעבוד. שהרי מבן נ' שנה ישוב וכו'. הם נגד ה' גבורות שכל א' כלולה מחמש הם כ"ה כמ"ש הרב. והלוים הם בגבורה כידוע:
ה"ג בר חמשין שנין סליק לדוכתיה ואתעטר ור"ל שחמשים שנה הם נגד ה' גבורות כ"א כלול מעשר הם נ' כי ב' בפי' יש לה' גבו' בחי' כ"ה ובחינת נ' ולכן כיון שהשלים ה' גבור' סליק לדוכתיה. ומשם ואילך ישוב מצבא העבודה. משום דנחית מן תוקפא דאפא דביה כדמפרש. דזמרא לא אתקשר בהדיה כ"כ. עיין מ"ש בסוף פרק ויחי שמכאן סייוע לדברי הרמב"ן ז"ל שמבן נ' שנה פסול לשיר הפך דברי רש"י ז"ל. והא אתמר. פי' כבר צותה תורה על פסח בפר' בא ולמה חזר וצוה עליו. לאו איהו אלא במצרים. ואע"ג דכתיב וחגותם אתו חג לה' לדורותיכם היינו על קרבן החגיגה. אבל פסח חשבו ישראל דלא אזהר להו אלא במצרים. ופ' ושמרתם את היום הזה לדורותיכם וכו' קאי על המצות דכתיב ברישא דקרא ושמרתם את המצות כי וכו':
ואע"ג דהא אזהר להו במצרים: קשה הרי כבר תירץ דישראל חשבו דהא פסח לאו איהו אלא במצרים: וי"ל משום דקאמר התם ושמרתם את הדבר הזה לחוק לך ולבניך עד עולם: והתם על הפסח קאי כדמוכחי קראי:
וכתיב נמי והיה כי תבואו וכו' ושמרתם את העבודה וכו והיינו פסח כדמוכח מקרא. הרי שמצות פסח נוהגת לעולם. וזהו מה שהקשה ואע"ג וכו'. ותירץ השתא פקיד לון וכו' פירוש כיון שכל המצות נצטוו בסיני ששם היו יסוד ומ' לכך גם מצוה זו נכפלה בסיני:
וז"ש וע"ד בשנה השנית וכו' כי שנה השנית הוא יסוד כנודע שהוא שני למלכות כמ"ש ריש פר' במדבר: וחודש הראשון היא מלכות שהיא ראשונה לספירות:
חד שנה וחד חדש נ"ב שנה נקרא זעיר תמיד. כי שס"ה ימות החמה הם מן זעיר הנקרא שנה: וכ"ט ימים מהלך הלבנה הנקרא חדש כנודע עכ"ל. ואע"פי שאמרנו ששנה שנית הוא יסוד שהוא שני למלכות. ואל יקשה לך ממ"ש בסוף פ' קדושים ובשנה הרביעית היא מ'. דהתם הוסיף מלת רביעית וכמ"ש שם באורך:
גופי תורה הלכות ודינים נקרא גוף. בנשמתא סודות התורה בנשמתא דנשמתא דאורייתא. סודות העמוקים הרבה:
דא איהו עתיקא קדישא פירוש ג"ר הנקרא עתיקא והם נשמה בתוך זעיר:
מאי ויעשו הו"לל וישחטו בני ישראל את הפסח:
ה"ג דאתרחק מלמקרב לכון משמע דכתיב או. פירוש ולדבריך לא נתרחק אלא מפני הטומאה. וא"כ מאי או. ותירץ כאן עד לא וכו'. ור"ל כי יהיה טמא היינו שנטמא קצת ועדיין לא נתרחק ומ"ש או בדרך רחוקה. היינו אחר שנטמא הרבה שאז מסאבין ליה וקרא קאמר זו ואצ"ל זו דהיינו כי יהיה טמא. וכ"ש אם יהיה בדרך רחוקה. הא בירחא תניינא עביד. פירוש ואם הוא עדין טמא למה עושה פסח שני. ותירץ אי לא מתקן גרמי לא וכו'. ור"ל שפסח שני הוא כשיעשה תשובה והיינו ע"ד הסוד:
ואי תימא דבדרגא עילאה וכו' פירוש שהחדש השני שהוא אייר הוא כנגד יסוד ולכך נקרא חדש זיו. וא"כ נמצא חוטא נשכר שמי שלא חטא עושה פסח א' שהוא כנגד מלכות. וזה שחטא עושה פסח בחדש השני שהוא רומז ליסוד והתירוץ מובן:
אבל כולא נטל אפי' בירחא תניינא: פי' שלא כדברי ת"ק שאמר שמי שעושה פסח בחדש השני אינו נוטל רק יסוד והתירוץ הוא שמי שעושה פסח בזמנו נטיל מתתא לעילא. ונ"ב שהוא קודם כניסת שום מוח כלל. אבל עכשו אחר פסח נכנסו כל בחי' המוחין קטנות וגדלות וכאשר עשה פסח שני להכניס הקטנות הוא יורד ממדרגת הגדלות ומתחיל מהקטנות אשר כבר נכנסו עכ"ל. ופשט הזוהר ידוע שמי שהוא עושה פסח בזמנו שהוא במ' עולה ממטה למעלה ומעלין בקודש וכו' אבל זה שעושה אותו בחדש השני שהוא יסוד נחית מעילא לתתא וירידה היא לו:
מאי ונוסף אלא ההוא אתר וכו' פירוש דאי קאי על האדם המפזר הו"לל יש מפזר ויוסיף עוד. אבל כיון דכתיב ונוסף משמע שעל המלכות מדבר כי נ"ון רומז למלכות. הוא גרים ליה פי' אותו האדם גורם שמושך מהמוחין העליונים הנקראים חיים למלכות:
ההוא קרן תרום נ"ב כאן משמע קרא את המ' קרן בסוד וירם קרן משיחו ור"ל לאפוקי מ"ש בדף קנ"ו ע"א קרן יסוד. ובמה בכבוד דלעילא. נ"ב חכמה משם הטיפה יורדת עכ"ל. ולפ"ז מ"ש דהאי בר נש גרים לחברא לון כחדא. פי' שע"י הצדקה שעשה מושך המוחין לזעיר. ועיקר המוחין הם מאבא שנק' חיים בסוד החכמ' תחיה בעליה. ועי"ז מתחברים ז"ון יחד א"נ י"ל מ"ש כבוד דלעילא הוא זעיר שגם הוא נק' כבוד כמ"ש בפ' תרומה וז"ש דהאי גרים לחברא לון וכו':
דמשכנא אתקם נ"ב שנבנה פרצוף המלכות:
ומשח רבות וכו' נ"ב שפע אימא:
בהנהו בוצינין נ"ב כן נק' הנקבות בס' הזוהר עכ"ל. ור"ל שכתב הרב שהזכרים יונקים מאבא והנקבות מאימא. ולכך שפע אימא בהנהו בוצינין: גרים ליה בההוא עלמא דאתי. פירוש גורם לעצמו טוב' בעו"הב שהוא עולם הנצחי. ושמא תאמר בעולם הזה אין לו שום הנאה. לכ"א דאשתזיב בהאי עלמא וכו' שגם בעו"הז יש לו הנאה:
חיים בעלמא דאתי נ"ב כמו שהוא המשיך שפע הבינ' שהיא עו"הב כן יהיה לו:
דהאי לעילא לעילא פי' שלא נאמר שחיות אלו הם חג"תם דאצילות שגם הם נק' חיות. לכן אמר לאו לתתא דהיינו ביצירה. שהחיות ביציר' ואופנים בעשיי' ולכך ובהנשא החיות ינשאו האופנים.
אלא כגוונא פי' שחיות אלו שביצירה הם כגוונא דאצילות:
האי מקמי אנפין פי' מיכ"אל. והאי לבתר אנפין רפ"אל. כי מיכ"אל במזרח הנק' פנים. ורפ"אל למערב הנק' אחור. זיקא מד' זיקין. פי' כל אחד הוא רוח והם ד' רוחות שהם שנ"אן הנק' רוחות וכל אחד הוא רוח א' מד' הנז'. ומ"ש בד' מדורין. פי' שהם בד' מדורותא' בדרום וא' בצפון וא' במזרח וא' במערב. ובד' סטרין פי' כל אחד ואחד יש לו ד' צדדים בסוד וד' פנים לאחד:
דאתברון וכו' פי' שנבראו מכח זוהר והדור פנים של מעלה. אי נמי זיקא מד' זיקין פי' הארה שבאה מד' רוחות שהם חג"תם דאצילות: ומשם נעשו ד' שביצירה וז"ש זיקא מד' זיקין ואותה הארה היכן היתה. ואמר בד' מדורין שהם ד' שביצירה. ומ"ש ובד' סטרין. פי' שכל אחד הוא בצד א' אחד בדרום ואחד בצפון וכו'. ומ"ש דאתברון וכו'. פי' שנבראו מהארת פנים העליונים כשנזדווגו ז"ון:
בג"כ כעין כמראה וכו' ה"ג ור"ל הנביא לא היה רואה אותם ממש אלא כעין כמראה החיות שהוא אור המתנוצץ מהם מהזוהר שבהם:
אדם דכליל כולהו פי' אדם רומז למ' שכוללת חג"ת. ושור נשר אריה הם בחי' חג"ת ולכך אדם שבמרכבה ג"כ כוללם. מזרח שירותא דשמשא. כאן עשה מיכ"אל ואריה במזרח נגד יהודה. ואורי"אל ונשר בדרום נגד ראובן אבל בכל הזוהר מיכ"אל בדרום ואורי"אל במזרח. ומ"ש שירותא דשמשא. פי' לפי שהמ"זרח שהוא ת"ת הוא התחיל לגלות הארת זעיר הנק' שמש. לפי שיסוד אימא מתגלה מהחזה ולמטה בתוך זעיר:
חד לאורייתא נ"ב פי' כך נק' שר התורה יופי"אל: וחד למהך בשוקא נ"ב צדקי"אל ממונה להצליח בעושר כמו זבולון:
וכולא חד לסטר שמאלא פי' לצד שמאל של אריה. לפי שכל א' יש לו מרכבה שלו ימין ושמאל פנים ואחור: שמשא אזיל ונהיר פי' זעיר מאיר להם: ש"ע אל"ף נ"ב כמנין ב"פ א"ל מלא שהוא חסד פני אריה: ונחית באלף ות"ק דרגין. נ"ב סוד חלף ת"ה גבורן עכ"ל. וקשה שא"לף ת"ה הם כחשבון את"ה. והכא אל"ף ות"ק קאמר. ונל"עד שצ"ל סוד אל"ף ת"ק גבורן והם ט"ו גבורות לפי שהגבו' שרשם בדעת ומתפשטים בגוף וכלולים ביסוד הם ט"ו גבו':
ארבע גדפין לכל חד פי' כמש"ה וד' כנפים לאחד: מאשא חוורא וכו' נ"ב כי החסדים סוד אש לבנה: ופני אריה אל הימין:
כל אפין דחזור ושושן פי' הם כפתור ופרח: וכתב הר"חו ז"ל בפ' שלח לך דף קס"ה שחזור הם גבו' ושושן הם חסדים עכ"ל. ואם כן אע"פי שהם מאריה עכ"ז יש בהם חזור ושושן שהם גבו' וחסדים לפי שהשמאל נכלל בימין:
ה"ג בחוורתא דההיא אשא שקיען ור"ל מהלבנונייות של האש הנז' כמש"ל מאשא חוורא וכו' וע"י נשקעיס כל א' במקומו:
ד' אנפין וכו' כמש"ה וד' פנים לא':
לד' סטרין פי' שד' פנים אלו הם לד' רוחות א' לדרום וא' לצפון וכו': כולהו נהירין בחוורא דשמשא. פי' כולם מאירים מהחסדים דזעיר. חד לסטר מזרח וכו'. פי' ד' פנים הנז' עכשיו מפרש כל אחד ואחד לאיזה צד הוא:
ה"ג וחד לסטר מערב דא כניש נהוריה ור"ל לפי שהמ' נקראת אספקלרייא שאינה מאירה. ולכך גם זה שהוא במערב שרומז למ' כניש נהוריה:
חושבן דאזלין עמיה פי' המספרים שהולכים עם מיכ"אל שהוא נגד דגל יהודה: וכשם שבדגל יהודה יש ג' שבטים. גם למעלה יש תלת רישין. וז"ש וכולהו מימינא ומשמאלא בג' רישין:
ע' וארבע אלף נ"ב כל אלו המספרים הם הנז' בפ' במדבר במספר הדגלים מכוונים כנגד של מעלה וזה היה כנגד יהודה שכך היה מנין שבטו:
בר כל אינון ממנן דלתתא פי' שהע"ד אלף ות"ר הם נגד הנמנים מבן עשרים ותחתיהם אחרים הרבה נגד פחות מבן עשרים והטף:
רישא תניינא פי' נגד שבט יששכר:
רישא תליתאה נגד זבולון: כגוונא דנטיל ימינא וכו' פי' אריה יש לו מרכב' בפני עצמו ימין ושמאל פנים ואחור. ולכן אמר הכי נמי נטיל שמאלא וכו':
רוחא דרוח' פנימא' נפיק פי' רוח מהבינה הנק' רוחאי' פנימאה יוצא ומאיר לנשר שבדרום. לפי דהאי ימינא ביובלא שרייא כמ"ש הזוהר בכ"מ:
כגוונא כדוגמא וכו' פי' שחיות אלו דוגמת חג"ת דאצילות כמש"ל בזוהר:
חד מסטרא קמיה פי' ממונה מלשון שוטר וכן לס"א חד סמכא פירושו כך: תלת מאה וחמשין אלף. הדא כנגד אחוריים דע"ב ואחוריים דס"ג עולה בהם ש"נ וכמ"ש הרב ז"ל בכוונת האכילה. ולפי שאורי"אל כלול משמאל לכך הם ב' שמות ע"ב ס"ג:
וכולהו בחד חושבן פי' שהחשבונות של מעלה כמו החשבונות של מטה של השבטים:
רישא חדא ארבעין וכו' פי' נגד ראובן רישא תניינא נגד שמעון רישא תליתאה נגד גד:
מאלין תרין סטרין פי' מנשר ואריה הנז' שהם דרום ומזרח: כד אלין תרי מכריזי נ"ב שתי חצוצרות כסף עכ"ל והיינו שתי חצוצרות של מעלה. לקמיה דההוא משכנא. פי' מלכות:
פשיט קלא פי' תקיעה לבד שהיא פשיטה. מתבר קלא ולא פשיט פי' שהשני שהוא נשר שהוא כנגד ראובן היו תוקעין תר"ת ולא פשוטה לבד וז"ש מתבר קלא ולא פשיט. ונ"ב קשה דהא רז"ל אמרו שגם ביהודה היו תוקעין תר"ת וכן בהרמב"ם ז"ל וצ"ע. שבעה נהרי דאשא הם כנגד ז' גבורות:
חשוכא דשמשא תמן אשתכח פי' גבו' דזעיר שם הם: וההוא נהר דדליק בסטרא דא נורא אוכמא חשוך. פי' נהר שדולק שם הוא אשא חוכמא בשביל שהוא גבורה. לא תימא דהא ודאי הכי הוא. פירוש שבודאי יש שם ד' אישים. חשא חיורא נגד חסד. אשא אוכמא נגד מ'. אשא סומקא נגד גבורה אשא דתרי גווני נגד ת"ת. וכל א' כלול מארבעתם כדמפרש: ה"ג מייא חדא איהו והא חתפניג לארבע:
תלת רישין וכו': פי' והם נגד דן אשר נפתלי בסטרא רביעאה דגלא רביעאה פירוש שדגל ד' הוא מערב שהוא צד הרביעי:
בסטרא דאדם אתכליל דינא עילאה פי' שאדם שבמרכבה רומז למ' והוא כלול מגבורה שהוא דינא עילאה. עליה אתסי. פי' ע"י רפ"אל שהוא שם במערב:
בתר דא שרייא קול דממה דקה פי' אחר חיות אלו שורה המלכות שנק' קול דממה דקה והיא רוכבת עליהם: דנא מלה בחשאי. פי' זאת מלכות היא מלה בחשאי: ולס"א דגריס הכא מלה בחשאי ג"כ פירושו כך: לא אשתמודע מלה דהברה כלל: נ"ב וסימן קול באשה ערוה:
בסטרא דא שרייא מאן דשרייא פי' שהמלכות במערב. ומ"ש סליק מאן דסליק. פי' שהמלכות עולה עלייה אחר עלייה כנודע:
שמשא אתכניש וכו' פי' שהזעיר מאיר למ':
אבל הכא לאו האי ולאו האי פי' במערב אין תוקעין לא פשוטה ולא תרועה כדרך שתוקעין במזרח ודרום לפי דהכא מלה בחשאי: נו"ן דאיהו מנוזר לאחורא. כתב רמ"ל בספר אור תורה צורתה כך וַ והגם שמדיוק לשון הזוהר משמע שצורתה כך נ אפשר שגם הרגל התחתון נק' אנפוי דשכינתא כי אפי' האחוריים של עליון נקראי' פנים אצל שתחתיו וא"כ גם הרגל התחתון נקרא פנים אצל הדגלים:
אמאי בתרי דוכתי הכא פי' ב' נוני"ן הם הפוכים א' קודם ויהי בנסוע וא' אחר פ' ובנחה. ואי תימא נו"ן כפופה הא ידיעה. פי' שמא תאמר נו"ן כפופה היא ידיעה שהיא מל' ולכך יש ב' נוני"ן לרמוז נו"ן שהיא מ' היא עמהם בשעת נסיעה ואחר חנייה א"כ הו"ל לעשותה כסדרה ישרה. אמאי היא מנוזרת:
וז"ש באתר דא וכו' אמאי אתהדר וכו' הוה נטיל מקמייהו אורח תלתא יומין פי' שכן דרכו לנסוע לפניהם דרך ג' ימי' בכל מסע לתור להם מנוחה ואע"פי שהכתוב לא אמר זה אלא במסע האחרון שהוא קרוב לארץ ישראל כתב הרב יפה ז"ל כפי' הירושלמי שבכל המסעות היה כך: אהדר אנפוי ואסתחר מלגבי ארונא. פי' צורת הנו"ן שבתורה פניה נגד וזאת הברכה ואחורי' לצד בראשית. וישראלהיו הולכים דרך משל מצד בראשית לצד הברכה. וראש הני"ן היתה לצד הארון שנסע לפניהם לצד הברכה וז"ש בסמוך וכתפי גופא לגבי ארונא. אבל עיקר הנ"ון שדרכה להיות לצד הברכה החזיר' פניה לצד בראשית ששם היו ישראל וז"ש אהדר אנפוי ואסתחר מלגבי ארונא:
כדין אהדר נו"ן אנפוי מישראל פירוש שאחר חנייתם החזירה פניה כולה לצד הארון. ולכך הקשה לו ר"ש ואמר אלעזר ודאי הכי הוא ר"ל שפיר קאמרת בנו"ן הראשונה. אבל בשנית אם כדבריך הו"לל נו"ן שנייה כדרך שהיא כתובה בתורה כיון שהחזיר' כל פניה לצד הארון שהוא לצד הברכה לכך אר"ש אלא ודאי לא אהדר אנפוי מנייהו ר"ל נו"ן ראשונה כמו שאמרת אבל נו"ן שנית אינה הפוכה. אלא כדרך שכתובה בתורה. ובאה הנ"ון שהיא השכינ' אחר חנייתם לסוף מפנה ישראל לצד בראשית ופניה לצד ישראל והארון שהם לצד הברכה. ואחוריה לצד בראשית:
מספרא דרב ייבא סבא וכו' פי' בס"ת דרב ייבא סבא שני הנו"נים הם מנוזרים לאחורא ואמר לו ר"ש גם אני מה שאמרתי הכי הוא בס"ת של רב המנונא סבא שהראשון מנוזר והשני כדרכה. לקיימא זרעא וחילין בארעא. פי' שע"י המן היו מולידים בנים שהם גבורים כמו גד. ושיעור הכתוב והמן וכו' ר"ל ע"י המן היו כזרע גד. ומ"ש מה זרעא דגד וכו' הוא פי' אחר. ומ"ש כזרעא דגידא. הוא פי' ג' כפי הפשט. וע"ד אתהדר לגבי אילנא דמותא ואמר את וכו'. פי' שמר"עה היה מדבר עם השכינה הנק' את. ושיעור הכתוב ואם ככה את שהיא המלכות עושה לי זה הדבר דהיינו שבכל שעה מתרעמים עלי ישראל הרגני נא הרוג. א"ר יהודה כל שאר נביאי וכו'. נ"ב ר"י פליג וס"ל שמלבד שהוא גדול מהם. אלא כולם צריכי' אליו. וזולתו אינם משיגים כלום. אע"ג דבעינן לאסתכלא בלבושא השתא האי קרא הכי קאמר. פי' אע"פי שצריך האדם להסתכל לפרש פשט הדברים הנק' לבוש. פסוק זה עיקרו הוא פי' זה שהוא מתלבש ונעלם בתוך הלבוש: