זכאה חולקיה מאן דאתער לזווגא זווגא דא: פי' דיעקב ולאה שנעשה בחצות הב': כדין זווגא דכולא אשתכח כחדא נ"ב זווג לאה ורחל הוא נעשה בעת העמידה זווג לאה בויעבור וזיוג רחל בנפילת אפים:
אימתי כשאין ברוחו רמיה פי' ובזה נתרצה קושיא דלעיל לפי שהנשמה היא מעידה על האדם כל העונות שעשה. ואם הוא צדיק שהנשמה לא עשתה שום עון ביום עליו הכתוב אומר אשרי אדם לא וכו' שר"ל שלא עשה שום עון שיחשוב לו ה'. ואימתי יהיה זה כשאין ברוחו רמיה דהיינו כשנשמתו עולה בלילה אין בה שום רמיה ושום עון כדי לחשוב לו:
וחבר הקיני וכו' ופי' הכתוב וחבר שהוא מזרע יתרו שנק' קיני וזהו שהביא ראיה כד"א ויאמר שאול אל הקיני ושאול היה מדבר עם זרע. יתרו וקראם קיני אלמא שיתרו נקרא קני ולכך שאל אמאי איקרי קיני. ותירץ והא אוקמוה דהיינו לפי דעבד קינא במדברא. וכפי הסוד יש טעם אחר לפי שקין נתגלגל ביתרו והיה בו טוב ורע וחלק הרע לקחתו אותה אומה הנק' קיני. וחלק הטוב נשאר ביתרו. וז"ל הרב בליקוטים דע כי יתרו הוא שרש קין וחבר הקיני הוא מיתרו ולכך נק' קיני שהוא קין. והנה קין היה מעורב מט"ור ונתברר אוכל מתוך פסולת ביתרו ושם נפרד הטוב מן הרע. והרע הלך אל הקליפות והטוב נשאר ביתרו וזהו וחבר הקיני נפרד מקין עכ"ל. נמצא ששני טעמים יש א' כפי הפשט וא' כפי הסוד:
ואיתמר דעבד קינא במדברא וכו' פי' עכשיו מפרש טעם הפשט שאמרו רז"ל ולכך אמר ואיתמר דעבד וכו'. ומ"ש נפרד מקין אתפרש מההוא עמא וכו'. פי' הוא כפי הסוד שכתבנו שקין נתגלגל ביתרו וקין היה מעורב טו"ר ונתברר אוכל מתוך פסולת והפסולת הלכה לקליפה לאותו עם שנקרא קני והטוב נשאר ביתרו וזהו שכתב נפרד מקין אתפרש מההוא עמא דהוה בקדמיתא והוא כדברי הרב שכתבנו:
רעיא מהימנא דאוקימנא לעילא. הוא בפ' בהר סיני דף ק"ט ע"ב פקודא לירא מן המקדש דהא כהן איהו מקריב וכו' יובן בהקדמ' אמיתית והיא כי עיקר עה"ד טו"ר הוא מהיצירה ולמטה בסוד ו"ה ז' מלכין ובהם עיקר הבירורי' אבל מ"מ גדולה מעלת היצירה מן העשיה כי היצירה חציה טוב וחציה רע והעשיה רובה רע. וידוע שארץ ישראל מושפעת מהיצירה וכל הבירורים הם מהיצירה ובפרט בזמן שב"המ קיים שאז בלי ספק היתה בחי' העשיה כלולה ביצירה נגד תנ"ה דזעיר דיצירה וכמ"ש הרב ז"ל בסוד מז"בח גי' א"ל הוי"ה:
ולכן הקרבנות היו מבחי' ד' חיות הקודש הכלולות בת"ת כמ"ש בסי זוהר הרקיע בפ' ויקר' דף קכ"א ע"א ועיין בפ' פנחס דף ר"מ ע"ב ולכן ר"ת ד' חיות שור נשר אריה אדם גי' קרב"ן והוא היה נעשה על המזבח שה"ס ראש מ' היצירה שכנגד ת"ת זעיר ולכן היה של נחושת שסודו בת"ת והיה ל"ב על ל"ב כי יציאתה מכנגד לב בעלה. ואולם דע לך שמלבד אלו הד' חיות שכלולות בת"ת עוד יש כנגדם בד' מקומות בח"ג נ"ה וכ"כ בהדיא שם בזוהר הרקיע. וגם צריך שתדע שמן הת"ת ולמטה הוא שיש עירוב דטו"ר כי שם גילוי האורות אבל משם ולמעלה כולו טוב ולפ"ז מיכ"אל וגברי"אל הנז' כאן הם דחסד וגבורה דיצירה והם העושים הקרבן ובעבור זה תראה שבפ' פנחס דף ר"מ ע"א אחר שדיבר בד' חיות של הקרבן. נמשך ודבר על הכהנים והלוים. שמזה תדין כי בחי' הכהן והלוי אינה בכללות שבת"ת. והנה כל הבירורין מסוד רפ"ח ניצוצין סוד ע"ב רי"ו גי' חס"ד גבו"רה. והם כהן ולוי ובסוד פרח מטה אהרן לבית לוי. ויתר ע"כ הקרבן בעצמו שבו בחי' ד' חיו"ת גם הוא סוד הרפ"ח ניצוצין. שהנה כל חיה סודה בחי' נפש כמ"ש בזוהר הרקיע הנז"ל וסי' נפש חיה. שה"ס כ"ג אותיות של מילוי המילוי דשם ב"ן בסוד חי"ה בכלל בה"מה כמ"ש הרב ז"ל. והנה הבהמות הטהורות הוא בחי' הטוב. שבקליפת נוגה כנז' במרכבת יחזקאל ובסגילת הקרבן ניתנות ע"ג המזבח שהוא ראש רחל דיצירה ששם ד' החיות. ואולם הקרבן נעשה על ידו שעל ידו מיתוק הניצוצין בסוד מ"ה שהוא החסד הממתק. אך ידעת שלכל מיני תיקון צריכות ב' מיני שפע אחד הוא הנמשך מבחי' החסד דחיציניו' העולמות והיא הנותן כח לשיעלו הניצוצות והעלאה זו היא ע"י הגבורות. ולכן הכהן מקריב הקרבן שהוא ההכנה לשיתעלה ולוי הוא גברי"אל צריך לנגנא להעלות בסוד השיר ואח"כ נשפע השפע הפנימי הוא מ"ש:
ורזא דמלה יומם וכו' כי כ"ג הוא באצילות וסגן בבריאה והדיוט ביצירה וזהו דמפרש בלשון רזא משום דחסד הפנימי גניז בפום אמה שהוא היסוד הנק' רזא. והוא כ"ג המשמש מטתו שלשלמה. דמי"כאל איהו כהן הדיוט למאריה. מיכ"אל גי' כה"ן ה'. ר"ל עבד לחסד ה' יומם. והנה הוא מבחי' החיצוניות שה"ס נפש כאמור ולכן הוא המקריב כנז': ועכ"ד דהדיוט איהו בא ליתן טעם שכיון שהקרבן הוא מכללות כל ד' החיות כנז' איך יש כח למי"כאל לבדו לעשותו שנראה שהיה צריך שיתייחדו כל הד' מג"אר לעשותו. לזה אמר מלך דחיות הקדש איהו ירצה שיש לו כח מעין של מעלה. כי חסד נק' יומם דכליל כולהו יומי וכמו כן מיכ"אל הוא מלך של כל החיות והוא כולל כולם וכח כולם בו. ויתר ע"כ:
וברכת הדיוט וכו' וכתב הרב שהדיוט הוא במ' וגי' שם בו"כו עולה ד"ל ושם זה מאיר בה כשהיא באחור ולכן אנו מכוונים בו בנתינת הצדקה בויברך דוד כדי להביא לה כח שתעלה מ"ן ותוכל להתתקן ולצאת מכלל ד"ל בבואה פנים בפנים. ועוד אני אומר ששורש מיכ"אל שבאצילות שהוא זעיר בעל החסד. הוא שם אהי"ה שעם נקודותיו גי' מיכ"אל דיצירה הוא הדיוט שהוא חילוף אהי"ה דהיינו שם בו"כו. והנה מיכ"אל הדיו"ט גי' קל"ה ואר"זל אע"פי שהיא קל"ה אל תהי קלה בעיניך כי יפה כחו לתיקון החיצוניות ואולם שלכן אר"זל מאמרם זה על ב' הדיוטות שברכו לב' גדולי עולם דוד ודניאל ומדכתב קרא ברכתם בא ללמדנו שעשתה פרי גם שאין כחם יפה בפנימיות אלא בבחי' שפע החיצוניות וכמו כן של מיכ"אל בבחי' זו שנק' הדיוט לגבי מאריה ותועיל ברכתו לשיעלה מ"ן וימשך הפנימיות. ובודאי שגם בו מתרבה שפע החיצונייות כגון בפירות הארץ וכל ענייניה. והאי איהו יומם יצוה וכו'. ר"ל שבזה מדוייק לשון יצוה ולא אמר ישלח וכיוצא אלא שהוא לשון צוות וחברה כלומר שיתחבר חסד עליון אל התחתון הפנימי והחיצון יחד. ודע כי שם בו"כו בריבועו עולה חס"ד שהוא המאיר במי"כאל שר החסד:
שירה עמי דא גבורה עכשיו ידבר על בחינת גברי"אל ודייק שירה:
בכור שורו וכו' ב' דיוקים הם איך אמר שירה דקאי אל ה' שהוא בעל החסד ואיך יתייחס לו השיר שהוא גבורה. וגם למה נכתב בה'. ולזה תירץ בשני הפסוקים דהיינו בכור שורו הנאמר ביוסף שהוא ביסוד. ופני שור שהוא בגבורה וידוע שבטיפת השפע יש חסדים וגבורות דהיינו עיבור ע"ב רי"ו. והנה מן החסד אל היסוד הם ששה מדות ולכן נאמר חסדו בו'. אבל מן הגבורה עד היסוד הם ה' וזהו שירה בה'. ובזה מתיישב הדיוק השני דכיון דמיירי בגבורה הנמשכת אל היסוד ממילא היא גבורה ממותקת ששם ביסוד נחברים יחד. ועוד כי שיר שרשו שור כנודע והענין לרמוז אל שם אבגי"תץ העולה שו"ר ובו אנו מכוונים בפ' עולת תמיד והוא חסד שבגבירה כנז' בס"הכ ושמעת מינה תרתי א' שה"ס הגבורה היותר ממותקת דהיינו החסד שבגבו'. והב' דגם מדה זו בבחי' הגבורות היא כוללת כל חברותיה דוגמת החסד. וכנז' במיכ"אל וגברי"אל שלוחיה. ולכן הוא מתייחד עם מיכ"אל להליץ יחד על ישראל ולכן גברי"אל גי' מו"ר הוא אברהם. וגם מו"ר דקטרת הוא בחסד כמ"ש בס"הכ וצריך לשורר וכו'. ואקדים מה שידוע שבחצות יורד כתר רחל לבריאה להיכל ק"ק וכתר שלה הוא מת"ת זעיר שבו אוצר התורה בשני יסודות א"וא אשר שם ולכן תיקון גדול לשכינה ללמוד אז בתורה המשמחת לב שהוא ממש שרש כתר המלכות ובודאי שמשם תצא אורה גדולה להאיר הכתר ההוא ולהיות לו כח לחזור לעלות קודם אור הבקר כמ"ש הרב. והסתכל שהרב הגיה מן לשלמא עד לאתעסקא. וממנו תלמוד שגם לת"ח נכון לומר אז תחנונים אחר לימודו:
יקיים קומי רוני וכו' בפ' בשלח דף נ"ד דייק בראש אשמורת לא כתיב אלא לראש. ופי' שם שאשמורות הם נ"ה וראש אשמורות הוא עליהם דהיינו בת"ת בשורש היסוד אשר שם. וכוונת הפ' לשכינה שתרון ותתפלל לאותו מקום ששם אורות א"וא. ואמר קומי שהוא התחלת התעוררות שלה בקום אח"כ בכח האור שתקבל משם. וכמו כן יתקיים האדם שיתן קיום וסיוע לשכינה בתפילותיו:
סליחות ותחנונים וכו' סדר הסדר הנכון והוא תחלה הסליחות הם הוידויים וכמנהג המקדימים הוידוי אחר העמידה והוא ע"פ הרב ז"ל שבזה מבטל כח המקטרגים. והתחנונים הם הזכרת מדותיו ית' כגון אל מלך יושב וכו' וכמרז"ל במר"עה דכתיב בו ואתחנן שסידר שבחו של הק"בה תחלה ואח"כ שאל שאלתו והיינו בקשות בגרוניה דאיהו כנור. הנה בגרון יש מציאות ג' מוחין דקטנות שהם ג' פ' אל"הים והם המעלים את הקול הפנימי בסוד השיר שהוא בגבור' ואם תצרף לג' אל"הים ט"ו אותיותיהם שעולים רג"ע ועם ג' כוללים גי' כנו"ר. וג' הבחי' הם רמז לפרצוף של אלו המוחין שהם ט' כענין צ' דצלם. לאפקא ביה קלא הוא האור הפנימי. ותחלה אפרש מציאות ענין זה והוא להעלות את יסוד אימא מן החזה עד למעלה בדעת ואז יוצאים ההבלים לחוץ בבחי' אור מקיף. וזה נעשה ע"י ייחודים בחיך עם הגרון שה"ס יסוד ומ' בבחי' אחת. וחו"ב בבחי' אחרת כמ"ש הרב ואז מאותם ההבלים יש הארה לנוקבא כנז' בסוד השבועה:
וגם יורדת הארה למטה לעולמות התחתונים כמ"ש בז' קולות של קבלת שבת והנה קול זה יוצא בשית כנפי ריאה. הם ששה חדרים שבעטרת יסוד אימא. והקנה הוא היסוד. ושית עזקאן הם ששה אותיות של מילוי ס"ג ודיא"וי שה"ס הבל היוצא. א"נ אפשר שהקנה ה"ס התפשטות הדעת דזעיר דאיהו ו'. ושית עזקאן הוא כללות שש קצוות שבדעת. ולכן אמר בשית עזקאן דקנה ודא ו'. כלו' ששניהם בחי' ו' דהיינו העזקאן במספרם שהם ו' והקנה בצורתו שהיא ו'. שית כנפי ח"ג תנ"ה וורדא יסוד. וקנה סודו ו' יסוד אימא שש קצוות שלה המתפשטים לו' כנפי ריאה עטרת אימא ופ"ו הן ל"ו וכל אי כלול מכולם. ו"פ ל"ו גי' רי"אה. ועוד ויפיק ליה מלבא וכו' גם שם ב' בחינות ו' האחד הוא ת"ת ו' של שם. והב' הם ו' אותיות מילוי ס"ג העולה ל"ז גי' לב"ה. שהוא לב בלשון נקבה כמ"ש מה אמולה לבתך. וממנו הב"ל מלמטה למעלה. ושם הוא סיום יסוד אימא. ומפני כך הלב מבין ששם מאיר האור בכח גדול. ואז יפוק בן מבי"נה מב"ן י"ה. ואקדים מ"ש בדרוש שלוח הקן שכאשר אימא רובצת תוך זעיר אז אותו אור נחשב כשל עצמו ושאז יש בו ו"ק בלתי מוחין ואז נק' אפרוח שיש לו גדפין. וכתוב שם משם הר"חו שהגדפין הם מוחין דמקיפים דיניקה עכ"ל. וידוע שמוחין אלו דיניקה הם שם י"ה דאלה"ים שקודם לזה היה מתעלם שם י"ה ואז כתיב נאלמתי דומיה. ואמנם בהשתלם מדריגת היניקה אז הוא מדבר. וזה בכח ו"ק שבו שלע"דן שהוא מילוי דס"ג שה"ס ו"ק בלתי מוחין שהם ד' אותיות הוי"ה ול"ז עם י"ה גי' ב"ן וז"ש יפיק ב"ן שה"ס ב' בחי' הנז' מבינה שהיא מסתיימת בלב זעיר ושאז היא מתחשבת כמוהו ונעשית ב"ן י"ה דאיהו ו' דאיהו אפרוח פי' ב"ן זה ה"ס ו' שבתוך ה"ה שאין לו ראש והוא ממש הנק' אפרוח כנז' שה"ס ו"ק בלתי מוחין. לאפוקי ו' של שם שיש לו ראש שה"ס פרצוף זעיר בשלימות אבל עכשיו הוא בחי' אפרוח ו"ק לבד שהוא מילוי גי' אלהי"ם והוא מילוי דס"ג שהוא הב"ל הפורח למעלה בכח מוחין דמקיפים שהם משם י"ה דאלה"ים כנז' בק"ש דשחרית וממנו שית גדפין בסוד מקיפין. יו"ד ה"י. י"פ ו"ד ק'. ה"פ. י' נ' הרי כנ"ף וגם אם תרבה מילוי דס"ג שהיא זה ודו"אוי ופ"ו דפ"ד וכו' יעלה אפ"רח ועם ו' אותיות אפר"וח:
ויסלק ליה וכו' יעלנו מהלב דרך התפשטות ו"ק שבדעת שהם שית עזקאן ונק' כן לפי שו"ק אלו בהם חתם ה' עולמו בסוד ו' צירופי יה"ו:
וב' כרסיין וכו' הם ב' המקומות למושב אימא והם הלב בהיותה רובצת והפה בהתעלותה וז"ש כסא כב"וד שעולה ל"ב הוא מרום שמתרומם מכח הראשון א"נ מפני הראשון כלומר שלהעשות מציאות ראש מתרומם הכסא כבוד. ולכן צריך שבכל דיבור שידבר האדם יהיו פיו ולבי שוים. וכ"ש בתפלה דהויא עבודה שבלב ושניהם רמוזים בפסוק א' ומפרשם ר"מ ממטה למעלה. גם שהם בפ' ממעלה למטה ואמנם מלחמה לה' בעמלק בה רמוז ל"ב "לה' "בעמלק. כי הלב הוא בת"ת שבו שם הוי"ה העולה כ"ו והוא המכניע הכבד שג"כ עולה כ"ו ושם בת"ת הוא כסא כבוד:
בר"מ דכסא גי' פ"ה והוא הכסא העלידן ה"ס י"ה ולהיות שעמלק הוא מאחורי הדעת והת"ת לכך נרמזו כאן ב' הכרסוון. כי השפלתו ומחייתו הוא בהבלים היוצאים משני הכסאות. הה"ד תקעו בחדש וכו' ירצה שלכן תוקעים בשופר ביום הדין להבעיר. השטן. והדר מפרש מאי שופר קנה ו'. שהקנה הוא חלול כשפופרת. וארוך כמו ו'. וה"ס התפשטות יסוד אימא מן הדעת עד תוכיות הת"ת ששם הריאה שפנימיות שלה הוא הקול שסודו ו': דסליק לגבי פומא שהוא ס"ג וכ"ב אותיות גי' פ"ה. ואף על גב דחמשה מוצאות הם בפה. אינו מונה של הלשון. דאינו משמש להוציא הקול אלא לדיבור: ושל הגרון היינו הקנה ולכן מבחין בחינות החמשה בשלשה מוצאות המשמשות לקול ואז ו' עולה אל ה' והו"ל וי"ו ה"י גימטריא הב"ל הוא הקול:
ואע"ג דאיקרי קני לבתר פי' שמצינו שהתורה קראה אותו קני לאחר שעשה תשובה ולכן לא יעלה על דעתך שנשאר בו חלק הרע של קין שהוא הקליפה אינו כן אלא נפרד מקין דהיינו מחלק הרע של קין ולא נשאר בו רק הטוב שלו כמ"ש הרב וז"ש הזוה' ואע"ג דאיקרי קני לבתר דהיינו לאחר שעשה תשובה. נפרד מקין ודאי דהיינו חלק הרע ולא נשאר בו רק הטוב של קין ומצדו נק' קיני. ה"ג משמע דכל מאן דאתדבק וכו'. ול"ג מאי. כל מאן דאעבר על פקודי אורייתא כב"יכול פגים לעילא. פגים לתתא פגים לגרמיה פגים לכל עלמין מתל לאינון מפרישי ימא קם שטיא וכו'. בס' ח"י דף קס"ט כתב ז"ל אל תתמה על החפץ לומר איך יצדק לאמר כי יחטא איש ואשם לרמוס חצריו ית' ולפגום במדות העליונות ומה לתבן עם הבר ח"ו. כי לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה אחרי הודיע אלהים אותך שורש ומקור נשמותנו מאין המה. כי הנשמה והרוח ונפש מציאותם מלמעלה ממדות העליונות. וכשנשתלשלו משם ולמטה בכל מדה ומדה ישאר שורשה ודיוקנה שם. וכן משתלשלת ונחתמת בכל העולמות העליונים עד בואה לעולם השפל הזה. ואם לה' יחטא איש פוגם כל אותם השרשים שנשתרשה שמה נשמתו. ובעוברו א' ממצות ה'. אשר לא תעשינה משליט באותו מקום אשר המצוה תלויה בו במדות העליונות כח הקליפה מצד נשמתו. כי על ידי שממשיך בעצמו הקליפ' למטה. ימשיך אותה ג"כ למעלה. ולא שתכנס ח"ו הקליפה אל הקדש פנימה רק שהקליפה תובעת דין לאמר זו משלי ותהיה עשוקה ורצוצה ורצונ' למסר בע"כ הנשמ' הטהורה להכנס בקליפ' ולהיות יונק מרורת פתנים כדי להשפיע לקליפה ע"י צנור נשמתו. ועי"ז נשפע אל מקום אחיזת נשמתו וכל המדרגות הקדושות אשר היא נכללת בהם ממרורים ההם. ומשפיע את המר. ההוא הנמשך ממנו אל מקום הקדוש ואין לך פגם גדול מזה. וזוקק מדריגת הקדושה לינק מצד המרורי' ההמה מי המרים המאררים ולהשפיע אל הקליפה ע"י צנור נשמתו וכו'. וכן פירשו חכמי האמת בטעם הפסוק ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כי הואיל הלוך אחרי צו והכניס עצמו בקליפה. כשהוא עוסק בתורה הוא משפיע אל הקליפה בהכרח והקליפה תובעת דין ואומרת תפלותיו ותורותיו של פלוני לנו הם ונוטלת השפע הבא ממנו ושפחה כי תירש גבירתה. ומעתה אל תתפלא איך יאמרו המקובלים מי שחטא כך וכך פוגם בשם פלוני ובמדה פלונית כמ"ש הרב ז"ל. כאשר תביט שורש נשמתך למעלה תחת כסא הכבוד ומה שבתוך גופך היא מאשר יתפשט משרשה העליון כחוט משוך ממנו כדמיון סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכמ"ש הרב ז"ל בענין ד' חלוקי כפרה. כי האדם כלול מכל העולמות וכו' וכל צדיק כפי גדולתו כן תוקף פגם שלו בחטאו. וצריך תיקון גדול לתקן שורשו עכ"ל:
אתקין לעילא נ"ב תשובה בינה. אתקין לתתא נ"ב תשובה מלכות:
ת"ח אפי' כ"י תשובה איקרי פי' לא מבעיא הבינה שודאי נקרא תשובה כמ"ש הזוהר במקום אחר תשוב ה' על הבנים. אלא אפי' מ' נק' תשובה ולכך הקשה ואיתימא:
בר"מ פקודא דא היא מצוה פי' מצות והתוודו היא מ"ע כוללת לכל אדם שחטא להתודות על חטאו וכמ"ש הרמ"בם במנין המצות סי' ע"ג ומייתי לה מפ' והתודו וכו' לא אשתאר וכו'. פי' ואין לנו קרבנות כי הם בפנימיות העולמית ואין בנו כח לתקנו כי אם במקיף לבד. שאין כח לחיצונים בו. וכמ"ש הרב ז"ל בסוד ספירת העומר שהוא דוקא במקיף בבחי' דבור ע"ש. ודא מלכות בסוד קול ודיבור כי כל דבר הוא במלכות כנודע וכמ"ש בערכי הכינויים: ומאי בינה ב"ן י"ה זו הקדמה למה שר"ל והאי בן ו' איהו ודאי כי כח שרשו מן הבינה שסודה ו' של מילוי יו"ד ו' בינה ד' תבונה ולפי שבבינה סוד התשובה לכך וכל מאן דחזר בתיובתא וכו' כי ו' שרשו מבינה משפיע כח בה' להעלותה אליו. ואע"פי שהיא בגלות מעלה עליו הש"ית כאלו חזר ה' לאת ו' ששם הוי"ה שלם י"ה חו"ב ו' דזעיר ה' דמלכות הרי הוי"ה שלימה לכן ודו"י גי' הוי"ה לרמוז שנשלם בוידוי הדברים:
ודא איהו תשובה תשוב ה' וכו' כי דווקא אות ה' בה' הפגם בעצם והיא היורדת לבין החיצונים והיא הצריכה לשוב להתייחד אל ו' כאמור. דאת ה' ודאי איהו וכו' כלו' דאין לומר דמאן לימא לן דמיירי בודוי לבד דילמא שתשובה כוללת כל ענייני התשובה התענית וסיגופים. לזה אמר דאת ה' ודאי איהו וידוי דברים שהוא העיקר לתשובה והוא הנרמז בפ' קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ירצה הנה החוטא פוגם בשכינה ובנשמתו ומשפיל אותה לקליפה ולכן הרוצה לעשות תשובה צריך שהוא ישוב וישיב ה' ליחודי וז"ש קחו עמכם. פי' קחו הדברים עמכם. ר"ל שגם את עצמכם תקחו את הדברים. ושובו אל ה' שבזה נשלם ה' כמ"ש אשתלים ביה הוי"ה. וא"ת דילמא דברים ר"ל עניינים שונים כמ"ש אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות שר"ל פעלים ומעשים. זה אינו שמיד הוא אומר אמרו אליו. וא"כ דברים כפשוטו אמרים ומלות דהיינו ודוי דברים:
ונשלמה פרים שפתנו זהו עיקר רזא דמלה של פ' זה והוא מ"ש למעלה מדמיון ספירת העומר. שעצם הכוונה הוא על תיקון המקיף שהוא הבל הפה. אבל אנו מסיימין הרחמן יחזיר עבודת בה"מ למקומה כמ"ש בס"הכ. שאמת הוא שעיקר הספיר' היא בסוד אור המקיף. כי הפנימי הוא נמשך ע"י מנחת שעורים ועתה שאין לנו מקדש אנו אומרי' הרחמן יחזיר וכו' ובזה ניתקן קצת אור הפנימי והוא ממש הנרצה בפסוקינו. והעיקר היא קחו עמכם דברים דהיינו סוד המקיף אבל גם בזה נתקן קצת את הפנימיות של העולמות בחי' הקרבנות ובזה ונשלמה פרים שפתינו:
גרים לאתרחקא ה' וכו' כפל דברים אלו ליישב מה שקשה בענין זה שהרי אמר בס"הכ שכשנתמעטה המ' בסוד נקודה. גם הזעיר נאמר עליו כן משחת מאיש מראהו. גם אר"זל מיום שחרב ב"ה דיו לעולם שישתמש בשני אותיות. וא"כ יקשה למה מיחס ומיחד הפגם דוקא לה'. לכן אמר לבד בה' יש הפגם בעצם שמתרחקת מאות ו' ויורדת למטה. אבל אינו כן זעיר רק שמסתלק ועולה כי אין המ' מעלה מ"ן ואין הזעיר משפיע בה. וזהו משחת מאיש כי חסר כח האישות ובהסתלקו למעלה ותשש כחו כי אין ו' שהוא הדעת מתגלה ונשאר בחי' הקטנות דהיינו שאין בו רק ב' מוחין חו"ב שה"ס הקטנות הגדול וזש"רזל דיו לעולם שישתמש בשני אותיות ובזה נמצא שאין אור ו' מאיר. אבל אות ה' הוא אשר נפגם בעצם ולכן אתחרב בי מקדשא הוא ה' כידוע. כל מאן דעביד תשובה וכו'. פי' כי הצדיק בצדקתו מתקן למעלה בשרש נשמתו בפרטות מה שיהיה ניתקן בכל הכללות אם יזכו ישראל בכללם וז"ש גרים לאחזרא ה' לאת ו':
ופורקנא בדא תליא ובזה לא לקתה מדה"ד ובג"כ הכל תלוי בתשובה. פי' בין דיחיד בין דרבים אעשה למען שמי שישתלם בשלימות:
ועוד אעשה פי' גם למען ו' שנפרד מן ה' וכנ"זל: שקשין גזרותיו משל פרעה ובפ' חלק אמר משל המן. ור"מ דייק טפי חדא כי של פרעה היו צרות בפועל. ושל המן היו כעין הגזמות וכמר"זל הם לא עשו אלא לפנים וכו' ועוד כי גלות מצרים היה תיקון לחטא אד"הר שפגם באות ה' וכמש"ה איכה א"י כ"ה אבל גלות בבל היה יותר קל כי לא היה הפגם שרחל תחזור לנקודה כמו שהוא עתה בעו"הר ולכן הוצרכו הצרות הגדולות להביא גאולתם:
אמאי איקרי קני מז"לן הקדמה י"ל ענין זו יתרו נראה שאין לה שייכות עם פ' מכל חטאת האדם אבל נל"עד שהכוונה ללמדנו שדוקא עון אד"הר הוא המושרש בכל הדורות כי הוא לבדו נמשך עד תיקון העולם. משא"כ עון של קין הגם שהיה גדול מאד מ"מ אין לו שליטה מוכרחת על כל הבאים משרשו. כי יכולים הם להשתלם בבחינות כל אחד ואחד כמו שהעידה רוח הקדש על יתרו. ולזה התחיל ואמר אמאי איקרי קני שהרי עירו היתה מדין. והשיב לזה ג' תשובות א' והא אוקמוה הכוונה על מ"ש כל המקובלים והובא בזוהר בכ"מ שהוא רמז לשורש נשמתו שהיתה מקין וכאלו אמר מן קין. תשובה ב':
וכתיב את הקני וכו' שהוא א' מג' עממין מן העשרה שהבטיח ה' לאא"עה לתת לבניו ותרגומו שלמאי וכן תרגם וירא את הקיני דבלעם. ואיתא בל"ת בפ' לך לך שהי' עממין הם כנגד י' הקליפות. והז' התחתונות יכלו ישראל לכבשם אך לא הג"ר והם קיני כנגד בינה קניזי כנגד חכמה קדמוני כנגד כתר ובזה תבין למה ישב דוקא בין אותו העם הנק' קיני לפי שידוע כי קין מצד הבינה:
וית"רו גי' קס"א קס"א קנ"א קמ"ג באופן שבהיותו בגיותו היה ממש בקליפה שכנגדו בקדושה והתשובה ג' דעבד קנא וכו' וזהו להשלים תיקונו כי קין הביא זרע פשתן והיתה כוונתו להחריב שדה תפוחין ולעשותה מדבר בלתי מ"ן להזרע. ולכך הלך יתרו למדבר דוקא לתקן בסיגופיו ותורתו. והרי ג' עניינים על שם קני א' לרמוז לשורש נשמתו. והב' להורות עיר מושבו המכוונת לעומת שרשו. והג' התיקון שעשה לנשמתו. ואולי שאמר כעופא לרמוז שהוא אמר להבל שהארץ היתה שלו ושהוא יפרח באויר ולנגד זה טלטל עצמו כעוף. וגם התורה קראתו צפור וכמ"ש בזוהר בפ' בלק בן צפור. וירמוז כי מה שהפסיד קין דכתיב בו ואל קין ואל מנחתו לא שע"ה כי נסתרו ממנו ש"ע נהורין עתה זכה אליהם. כי סוד צפור לא דרשינן ליה חסר בסוד קן צפור כי הו' סוד הפנים דזעיר כנז' בס' א"י ואתפרש מן מתא אין הכוונה על ארץ קני כי זה אמרו אח"כ אתפרש מההוא עמא. אלא ירצה על מ"ש בזוהר חדש בפ' בראשית דף כ"א על פ' ובני קני חותן משה עלו וכו'. שהוא מה שעשה אחר התגיירו והיותו בארץ ישראל שעזב התענוגים וכו' ע"ש:
ואתדבק ביה בק"בה נפרד מקין. ירמוז בכפל זה כי יצא מתוך הקליפה נפרד לגמרי מקין דאיהו קנא דמסאבותא. וזכה להדבק בקדושה כולו טוב:
זכאה בר נש וכו' היינו מי שזכה בחלקו בתורה בקדושה ואתדבק באורחותיה בלתי לכת אחרי חכמות חיצוניו' חלק רע ממש. ואינו במעלת יתרו שנפרד מכל רע. כי איש כזה תורתו מעורבת מט"ור וזהו גרעון גדול:
משיך עליה רוחא וכו' היינו רוח חכמה ובינה אשר בדעת זעיר ומקורו מדעת עתיק המתפשט עד יסודו של עתיק והוא על ראש זעיר. וזהו ענין עירוי רוח. כי אין יסוד נוקבא דעתיק מגיע אלא עד חזה דאריך. ומשם הוא מעורה ממש על ראש זעיר והוא מלובש ביסוד א"וא כשהם על רישא דזעיר. וכד בר נש וכו' הוא שפונה עורף אל פני הקדושה ונזור אחור אז הוא משיך רוחא מאחור חלף אורח ישר:
והוא סטרא מסאבא כי עור"ף יורד עד פעו"ר ושרשו מסטרא דנוקבא דתהומא רבא היא בינה דקליפה כמ"ש הרב כי נוקבא דתהומא סתם הוא מלכות דקליפה. ובתוספת רבא היא בינה של הקליפה. שהנה היא אם זעיר דקליפה וביסודה מגדלתו. והבן מעצמך. והוא הוא סטרא דקין בקליפה כנודע מכ"מ. כי הבל מחכמה וקין מבינה ויתרו בקדמיתא כומרא. כי ידעת שאל הגבורות תאות קדימת המעלה. וכמ"ש הרב בספר הגלגולים על פ' והכהנים הלוים. כי הנה בזמן הזה ניתנה הכהונה לכהנים מפני שהחסדים הם שמתקנים. אבל לעתיד שיתוקנו סיגי ס"ג תחזור לבכורות. ולכן הקליפות שמכחישות כח התיקון כתנו הכהונה לבחי' קין כי הוא הבכור ומצד הגבורות. ולכן היה יתרו כהן מדין כי דווקא החסד הרבה שלום בעולם אבל בעולם התהו היה הכל מדי"ן ריב ומצה וגם מדין גי' ב' ב"ן כי אותו העולם סודו משם ב"ן ויתרו הבכור היה נוטל פי שנים:
ולההוא סטר הוה פלח היינו סטרא דההוא נוקבא סתימא ממש בחי' המנגדת לבינה דקדושה ולכן שם היתה נשמת צפורה שקועה שהיא בחי' לאה כמ"ש הרב וגם על כן נק' חותן משה כי משה זכה לבינה. ח"תן גי' תנ"ה עם ג' כוללי קס"א קנ"ג קמ"א. וגם משה מלא מ"ם שי"ן ה"א גי' תנ"ה. הרי חותן משה:
ואע"ג דאיקרי קני דמשמע שעדיין היו מעורבים עמו ניצוצי חלק רע לבתר נפרד. כלומר אמת שכשיצא מתוך הקליפה היה בו עירוב טו"ר אבל לבתר בכח צדקתו וחשקו בתורה נפרד לגמרי מקין והיה כולו טוב ושלם עד שזכה להדבק בהק"בה אשר לא יגורהו רע. מאי משמע נראה דחוזר למעלה כלפי מה שהפליג בשבח ההולך בדרכי ה'. ולנגדו הנוטה מדרך היושר ומייתי דיתרו וכו'. ועכשיו שואל מנ"ל כלומר מאי קראה ומאיזה טעם אתה אומר כן. ומשיב דכל מאן דאתדבק שזוכה להפרד מצד הרע עד שמתדבק בטוב לבד וזה בתו"מט כבי"כול הוא לבדו מקיים עולם העליון שהוא עולם הזכר ועולם התחתון עולם הנקבה. וזה בעיון ובמעשה והוא למד מפסוק ועשיתם אותם אתם כתיב ור"ל אתם הם העושים כל מעשה האלהים. ואי ל"ג אתם כתיב אלא ועשיתם אותם כתיב. מובן במר"זל אם תשמרו המצות מעלה אני עליכם כאלו אתם עשיתם אותם. והענין שידוע שכל המצות הן בעצמם עצם המדות העליונות. ומי שמקיימן מתקן ונותן הכנה לאותן המדות לקבל ולהשפיע. ואמר הק"בה שלא לבד יחשוב להם שכר ההכנה והתיקון. אלא עוד יעלה עליהם כאלו הם מאצילי אותם המדות הקדושות. וכאלו הם המהוים אותם:
וע"ד איש וכו' חטאת האדם פי' בזה דייק מה שקורא אל חטא אחד חטאת האדם כאלו הוא חטא כולל שעשאו כל מין האדם יחד. והענין מובן שכולם מרגישים בפגם שפגם אותו היחיד: ת"ח והמה כאדם וכו' עד וההוא חובא תלייא וכו' בא לתרץ דלפי האמת כך היא זו המדה דטוביה חטא וכו'. ומתרץ שפגם זה נמשך מהפגם הכולל שנפגמו כל באי עולם בחטאו של אד"הר שהיה כולל את כולם. ומפני אותו הפגם הנשמות מוטבעות בקליפות. והיא הספינה הטוענת כולם. והיינו התייחסות שיש לכולם עם כל א' וא' ואלמלא היה חטא אדם היו העולמות מתוקנים וכל הרע היה מתברר ונמצא שהוא היה סיבה לכל החטאות שנעשים בעולם. ולכן כולם מתייחסים אליו:
פתח רבי יהודה אבתריה פי' ענין זה נוסף על מ"ש רבי יצחק שהוא הורה מציאות התשובה וכח סגולתה: ובא ר' יהודה ולמד איזוהי מדריגת התשובה המעולה שהיא הנעשית ברחיצה קרובה לחטא כי מדת ארך אפים ממתנת לו שישוב והוא דבר הלמד מפסוק שדבר בו ר' יצחק והתודו את חטאתם אחר כי יעשו מכל חטאת האדם ור"ל מיד בקירוב זמן יתודו ויתקנו עד לא יחרה אף ה' והסמיך הדבר אל פסוק בצר לך ומצאוך ור"ל דע והבן שהרעות והצרות שהעידותי בך כי אבוד תאבדון והפיץ ה' אתכם וכו' לא תבאנה עליך כי אם בצר לך שהצרה תחול עליך ויצרו צינורות הרחמים. ובזה אינו מיותר פסוק זה כי מלמדנו שאע"פי שירבו העונות הראויים. לכל העונשים הנז' עכ"ז לא יבאו לפועל אם יקדימו התשובה עד לא תחול גזרת הצרה בעולם. כי סי' הוא שעוד זהרי החסר מאירים שלא נשתרבבו כחות הדין ושעדין לא נשתקעו בקליפה שעל כן יקל להשיבם למקורם. לא כמו במצרים שניצוצי אד"הר נשקעו בעמקי הקליפה והוצרכו הצרות הגדולות וכח גדול וזרוע נטויה להעלות אותם העשוקים ולהביאם אל התיקון:
כיון דשארי דינא וכו' הענין הוא שידוע שכל חוטא פוגם בנפשו ובמקורה. ולא עוד אלא שמשליט עליה הקטיגור והמשחית שברא בעונו שלכן צריך החוטא להתמרק במיני התשובה והסיגופים המוכרחים לכפרתו. כי בהם מכלה אותו הקטיגור ומתקן פגמי נשמתו. כי כן כוונת העונשים שבתורה היא להתם הפשע וכמ"ש בפ' שופטים ולעומתם היסורים המוקבלים בסודם לנגד ד' מיתות ב"ד. ואמנם אם החוטא מקדים לעשות דין בעצמו ברפואות התשובה הלא היא התשובה המעולה הנז"ל בתחלת דברי רבי יהודה ואז אין צורך למד"הד לשלוח הצרות. ואם לאו מד"הד שופטת ותדין עד שיגמר המיתוק:
בתר דאשתלים וכו' ונמחו שוטרי הדין והקצף ויתר על כן עבד תשובה זכו. מה כתיב בתריה. פי' כיון שזה כמשך מיד אחר כי יפתח הו"ל לקצר ולומר כסף ישיב דודאי הוה קאי אפותח הבור. אלא למד משר"זל שאע"פ שאינו ברשותו קראו בעל הבור ומניה ק"ו:
ומה על דא כך פי' אע"פי שיש לומר שכל א' יפקח על שלו שלא ינזק וכיון שלא עשה כן נאמר איהו דאפסיד אנפשיה:
מ"מ הפותח נקרא בעל התקלה כ"ש הגורם רעה למי שאינו יכול להשמר. וזה כשאחד חוטא מזיק לכל העולם. וא"כ תימה הוא איך יקובל בתשובה גם שהזיק לעולם כמ"ש מכל חטאת האדם שכולל כל מין חטא וגם בילקוט נדרש כן. ואע"פכ נאמר והתודו. פי' שכל העולם יתודו וכמנהג ישראל להתודות בלשון רבים. אבל והשיב היחיד שחטא הוא יעשה תשובה אלא ודאי דא מהנייא להו. דייקא להו ור"ל שזה והשיב הוא המועיל לכל העולם שהרי המשיב מתקן את הכל. ובזה יכון מר"זל גדולה תשובה שמביא רפואה לעולם ירצה דוקא מפני גודל סגולת התשובה יש בה כח לרפאות כל מה שהזיק לעולם דאם לא היה כחה גדול לא היה נמלט החוטא מן העונש. ק"ו מבור אלא דזו סגולתה לתקן כל המעוות ממש וביתר שאת בגין דעביד וכו' מדייק לשון עשה תשובה דהו""לל שב בתשובה. אלא כבי"כול עושה וממציא מציאות עצום לאימא הנק' תשובה יותר ממה שעושה צדיק גמור. וטעמו דהא מה דפגים לעילא וכו' הענין הוא שאד"הר גרם באותו מעשה לחזק כח קליפת נוגה שהיא עה"ד ט"ור שנפלו לתוכה כמה ניצוצי קדושה מבחי' כל הנשמו' שהיו כלולו' בו. אשר לכן ניתנו המצות לצרף את הבריות וכמר"זל בב"ר בפ' מ"ד מה איכפת ליה להק"בה למי ששוחט מן הצואר או מן העורף הרי שלא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את הבריות. והכוונה שהנה עיקר התורה הוא הלימוד והעיון עד שאר"זל שמי שתורתו אומנותו פטור מכל המצות וא"כ למה הוצרכו המצו' ואומר לצרף בהן את הבריות. ודוק שלא אמר לא ניתנה תורה אלא המצות וסוד הדבר שסגולתן במעשה חומרי בסוד מרע במ"לת להפריד הפסולת מן האוכל. ולעשות טוב להחזיר טוב מקליפת נוגה ולהעלותו למקורו. ולהוריד השפע לעולמות. וזו היתה תשובת מר"עה למה"ש יצ"הר יש בניכם. ור"ל שאין לכם שייכות לעשות הצירוף והבירור. שזהו פועל הצדיקים להבדיל הניצוצות מקליפת נוגה ולהעלותם למקורם אל הקודש. ומקצה מזה הרשע מחבר נוגה אל ג' קליפות הרע"ת. ומשפיל הניצוצות שמה. והטוב נכנע אל הרע ב"מ ובזה פוגם למעלה פגם גדול. והוא כי כל הטוב שבתוך הס"א הוא מתקיים בשפע הקדושה וה"ס גלות שכינה וישראל כמ"ש בס' א"י. ואין ספק שאין פגם הקדושה בהשפיעה לטוב שבתוך נוגה שהיא קרובה לקודש. כפגם השפיעה לתוך הקליפות הרעות. האמנם כשהרשע ישוב בתשובה כראוי מוריד כח עצום על נשמתו ומחזיקה להעלות ניצוציו מבור תחתיות ולא ישובו לנוגה אלא עולים לקדש ממש למקורם. וגורמים יחודים מופלאים שנעשים בחשק גדול. ע"ד איש ואשתו שהיו רחוקים זמן רב וחזרו להתייחד ויהי למשל אור המופלא שהושפע ביציאת מצרים לפדות הקדושה והזווגים העליונים שנעשו במתן תורה. אבל ודאי שצריך לזה תשובה מאהבה שעיקרה כוונה עצומה להמסר על קידוש ה' וזה היה ענין אלעזר בן דורדייא שזכה להשיב נדחיו. וגם לכל קדשי יוחנן כ"ג כנז' בדברי הרב ז"ל. ובזה דייק המאמר דהו"לל דהא אתקין מה דפגים לעילא. ואמר דהא מה דפגים לעילא אתקין ר"ל שפגמו הוא סיבת תיקונו הגדול ובמה בתשובה שגורם זווג עצום. הרי שהפגם נהפך למצוה:
ותשובה אתקין כולא וכו' זו היא עדיפות התשובה שעושה תיקון כולל לעילא תשובה תשיב ה' עליונה על ו': לתתא תשוב ה' אחרונה להתחבר אל ו'. אתקין לגרמיה הוא השבת כל נדחי ניצוציו בכלל ופרט למקומם העליון. אתקין לכל עלמא שמלבד שיסיר מעליו פגם עונותיו. עוד מחסיר כח הס"א בהעלות מתוכו גם השפע שמחייהו וזהו שלום שלום לרחוק הם הניצוצות שנפלו לג' הקליפות שהן רחוקות. ולקרוב לאותם שבנוגה הקרוב לקדושה:
תשובה עילאה בכל אתר לא שכיח שר"ל תשובה באמיתות לא שייכא אלא בבינה מטעם שאמרנו אבל במ' לא שייך בה שם תשובה. וגירסת תשובה מעליא נכונה יותר. ותירץ שגם מ' נק.. תשובה משום דהיא תבת על כל אינון אוכלוסין שהם בי"ע וינקא לון:
אלא כמה דכתיב למעול מעל בה' פי' והיינו שייכות פרשה דלעיל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וכו' עם פרשת סוטה דהתם כתיב למעול מעל בה'. והכא כתיב ומעלה בו מעל ודרז"ל ב' מעילות א' בבעלה וא' בהקב"ה. אלא הא אוקמוה פי' ב"פ איש היינו באיש של מטה ובאיש של מעלה שהוא הק"בה. דכהנא אסיר ליה בדינא. פי' הזוהר סבירא ליה דשחיטת קדשים אסורה בכהן אלא זר שוחט מפני שהכהן אסור לעשות דין. אבל רז"ל ס"ל דאפי' זר שוחט וכ"ש כהן אלא לאפוקי מקבלה ואילך שאסורה בזר. קמ"לן קרא דשחיטה מותרת אפי' בזר: בשבע ברכות נגד ז"ק שמהם מתברכת המלכות:
איש איש מאי האי לגבי האי כי ומעלה בו מעל מיותר דהו"לל כי תשטה אשתו ושכב איש אותה ומה שייכו' יש למעילה. ומשיב כמה דכתיב וכו' ירצה שהכוונה להסמיכה לפ' דלעיל למעול מעל בה' שהוא הנשבע על שקר שחוטא בשם ה'. אף זו חוטאה נגדו ולכן ס"ת "כי "תשטה "אשתו "ומעלה הוא שם הוי"ה. וג"כ סופה לישבע על שקר למעול בה': בחד סגי דאי למר"זל שפוגמת גם בה' איש מלחמה. די במ"ש ומעלה בו מעל וכנז':
איש דאיהו איש ירצה שכוונתו להמשיך נשמה קדושה בזווגו. וגם מיסוד הנוקבא הנק' בור שה"ס דין ולבסוף נעשה באר בנוזלים מן הזכר לתוכו. ואז הוא איש בעלמא שכן ראוי שיקראיהו העולם שהוא איש ולא בהמה. ואיש ואשתו שהוא מיוחד בה ואוהבה. שאז אם תשטה היא נענשת. וכמ"ש בפ' ונקה האיש מעון וכו'. חד לכנסת ישראל וכו' פוגמת בשני יחודים של קדושה. א' הוא תמידי והיא כנסת ישראל ששם זה מורה יחוד עצום דז"ון כי שם ב"ן כשמקבל משם מ"ה אז יש א' בו"או שלו ועולה ג"ן כנסת ישראל גי' כח"ב גג"ת נהי"ם. הרי שהיא נעשית גן לכל הי"ס. וחד לבעלה הוא ענין אותו רוחא דשרי בגווה מרוחניות נפשו. בג"כ והביא עליו מוטל להביאה להשקותה. כי כן סוד השמות הנכתבים להמחות הם שנים. א' ישר שה"ס הזכר. וא' הפוך שה"ס הנקבה וכדלקמן. רזא דמלה. דסתם כהן משמש אחוז ביסוד זעיר וממשיך לה השפע ממנו:
ושחט אחרא אע"ג דאמרינן שחיטה בזר דמשמע דסתמא נעשית בכהן אלא שהיא כשרה בזר. מ"מ ס"ל לר"א שהיא מצוה והכי מוכח ממתניתין דפסחים שאט ישראל וקבל הכהן. ואפילו במצורע תנינן בפרקא בתרא דנגעים בא לו אצל האשם וסמך שתי ידיו ושחטו וקבלו שני כהנים את דמו. והטעם לזה שאע"פי שהשחיטה היא הכנה לקרבן. מ"מ רוב הדם הנשפך יוצא לחוץ ויש בו אחיזה לחיצונים משא"כ בדם המתקבל בכלי שנקרב לקדושה ומתקן את הנפש. וגם לפי הפשט כל הוצאת נפש היא פעולת דין. ואת אמרת והביא וכו' שבודאי חושדה למזנה והיכי מביאה להעשות בה דין. ואין זה כדאי לכהן פן יפגום מקור שרשו שהוא החסד. אם יפעול דין ימשיך דין על החסדים. מתברכן בכ"י. שכל א' מהן מושרשת במ' וכשהיא מקבלת שפע יגיע חלק לכל הנשים:
בז' ברכות בס"הכ פי' שהב' ראשונות הם בשני יסוד ת דא"וא שהם בת"ת זעיר וה' האחרות הם בתנה"ים דזעיר שמהם כל בנין רחל כנודע. ואחידן בה וכו'. ירצה שכח וסגולת הז' ברכות גורמת לה אחיזה פרטית בכל כ"י כמו שהברכות הם בכל קומתה. משא"כ קודם נישואין שאז אין אחיזה אלא לפי בחי' נשמתה אם בחסד אם בגבורה וכו': לאתקנא מלי דמטרוניתא נל"עד לדייק שתחלה וסוף אמר מטרוניתא. ובאמצע אמר כנסת ישראל והענין שמטרוניתא סודה בכתר מלכות שכל עצמו לא נעשה כי אם מן החסד המאיר בת"ת כנודע. אי נמי ירמוז לכח"ב שלה שבהם מאירים ג' חסדים וכן כהן מלא כ"ף ה"ה נו"ן גי' רי"ו ג' פעמים חסד. והכהן המוכתר בכתר כהונה עיקר סגולתו להאיר בכ"חב שלה. ולכ"חב שהוא הראש שלה קורא מטרוניתא. ולכל הפרצוף קורא כנסת ישראל. לאסגאה שלמא כמר"זל לשים שלום בין איש לאשתו. ולאסגאה חסד שתרבו החסדים ויתפשטו בכל כנסת ישראל ואל זה היתה כוונתו העיקרית ולכן היתה הפעולה במים שסתמן בחסד:
אסגי שלמא בהו באיש ואשתו ואפשר שהוא מברך אותם: דמתעברא בברא דכר שבריבוי החסדים מתרבים זכרים בעולם. ואתעביד שלמא על ידו. כלו' שלכן היתה הפעולה על ידו ולא ע"י הלוי כי אין לו כח לזה:
ההוא שמא קדישא ואע"פי שהן ב' הוי"ות אינו אומר אינון שמהן משום שהדין עושה הוי"ה ההפוכה כדלקמן. ולכן נאמר בתת ה' את יריכך נופלת ולא אמר תפול יריכך ותצבה בטנך שהית' קללה מאת הכהן ודוק כמ"ש שב' הוי"ות היו א' ישרה וא' הפוכה וזו היא הב' שהיא השולחת הקנלה. ומ"ש יתן ה' אותך לאלה כוונתו על הישרה. ור"ל יעזוב שתהיה לאלה כלו' מדת חסדו לא תאחז במשפט לשלא יעשה דין אלא החסד יסתלק וכדלקמן. ובזה דייקא מה שהיה נראה דהו"ל להקדים תחלה בתת ה' את ירכך וכו' ואח"כ יתן ה' אותך לאלה שכך הוא הסדר שאחרי העשות העונש ישאר הזכר ממנו. אלא הטעם כי אם לא יסתלק החסד לא יוכל הדין לפעול וכמ"שה ואברהם שב למקומו ואח"כ ויבואו ב' המלאכים סדומה. ת"ח כהנא לא עייל וכו' זהו סיום ענין הדרוש שאמר שעיקר כוונת הכהן היתה לטובה. ומוכיח מהקדמת דבריו לפתותה שתודה ולא תשתה ולא תמות ושתעשה לכבוד ה' הגדול שלא ימחה בעבורה. ואם היא עומדת חזקה בדבריה שלא נטמאה ואין לה פחד שתמות כי טהורה היא. אז האדם רואה לעינים ויחשוב ודאי שהיא טהורה כי יקשה להאמין שהאשה שמטבעה רכת הלבב תתאמץ כ"כ. וא"כ בסברא זו הכהן מתחיל לפעול המעשים עד שמיגעה ומנוולה כדי שתודה ואם היא סובלת הכל נראים הדברים שהיא נקיה ואפשר לומר שגם בקצת דבריו היה מכוין לטובה באומרו ובאו המים האלה במעיך לצבות וכו' שיתבאר שתתעבר שאז הבטן נפוחה ולנפיל ירך בשעת הלידה כדתנן שמשנפתח הקבר מצטנני' יריכותיה ואינה יכולה להלך ובזה יתיישב שבתחילה הקדים הירך לבטן מפני שהיא קללה. ואח"כ הקדים הבטן לירך לרמוז לברכה:
ולא היה אומרו בפי' שמא אע"פי שהיתה טהורה תרצה לשתות כדי שתתעבר או ירוח לה:
חד זמנא באורח מישור פי' הוי"ה כסדרה. לבתר כתיב ליה למפרע הו"הי:
דינא בדינא וכו' נ"ב יהו"ה הוה"י והי"ה הי"הו כי תשטה אשתו ומעלה סופי תיבות יה"וה הוא וביד הכהן יהיו ר"ת הו"הי עכ"ל. וז"ש הזוהר דינא בדינא הוא הוה"י. רחמי ברחמי הוא יה"וה. רחמי בדינא הוא וה"יה שהזכרים שהם וי' על הדין שהם הנקבות דינא ברחמי הוא הי"הו לפי שהנקבות שהם ב' ההי"ן הם על הזכרים שהם רחמים:
מיד ויורהו ה' עץ וכו' דא שמא קדישא פי' הוי"ה בהכאה כזה יו"ד בה' ה' ביו"ד ו' בה' ה' בו' גי' ע"ץ כמ"ש הרב ז"ל בפי' ההגדה:
שמא קדישא חד זמנא להוריד השפע להטיב לה אם זכת' ולבתר כתיב ליה למפרע לעורר הדין אם טמאה והוא צירוף הוי"ה ואם תשכיל תמצא הישר הוא בחסד כי יה"ו משפיע בה' אחרוכה והב' בגבורה צירוף הו"י משפיע בה' אחרונה כנז' בצירופי יה"ו הו"י בסוד הלולב וזהו יהו"ה הוי"ה והוא יד הכהן ויד האשה המחוברות להניף כעין יד אחת. ועוד נלע"ד כי הישר יהו"ה ה"ס ת"ת זעיר. וההפוכה להעלות שם המלכות וע"ד האמור בזקיפת יהו"ה שבעמידה ע"ש. ואמנם יהו"ה הישרה שבת"ת י"ה א"וא ששם ב' יסודותיהם ו"ה ת"ת ושרש המלכות אשר שם. וההפוכה הוי"ה היינו ה' עולה לגבי ו' ושם י"ה ב' יסודות. א"נ ה' עולה אל ו' וי"ה ב' מוחין שלה ח"ב וכעין מ"ש בכוונת שמע בשם והיה אם שמוע. אתוון סריטין בטהירין. פי' שאותיות הכתובות למפרע היה מכוין שאותן אותיות הן חקוקות בלבניניות של ד' אותיות הוי"ה הישרה כזה# י ה ו ה ה ו י ה וטהורין ר"ל צחים דהיינו לובן חלל האותיות. וסוד הענין שהיה עושה יחוד מופלא בתוך ת"ת זעיר דהיינו גבורה דאימא בברתא ה' ה' דינא בדינא. ואח"כ רחמי ברחמי שהוא רחמי אבא בברא י"ו שעיקר הכוונ' היה לכוין בלמפרע בשני הו"יות ואח"כ דינא ברחמי ה' ו'. ולבסוף רחמי בדינא י"ה. ונל"עד ששרש זעיר הוא באבא חכמה כ"ח מ"ה ושרש רחל באימא בינה ב"ן י"ה. וזהו ענין ב' חלוקות הראשונות ה"ה ו"י שז"ון מושרשים בהם ומעורבים א"וא:
ועוד ידוע ה' בחכמה יסד ארץ וכו' וזהו ענין האחרונות אלא שהן הפך הכתוב בפסוק מפני שכל הכוונה באור חוזר:
אתוון רחמי אשתכחו וכו' משמע מאומרו אתוון רחמי. ולא סגי ליה לומר רחמי אשתכחו. נראה שאע"פי שהיה מוחק לגמרי כל האותיות. מ"מ אם היתה זכאה היו חוזרות ומתראות במגילה אותיות הוי"ה הנכתבה ביושר.
אמאי כתיב הכא וכו' קשה לו שאם כוונת הכתוב למש"רזל מכמה מצות שנצטוו במרה מה שייכות יש למקום ההוא באותם מצות שאמר שם שם. וחזר ואמר ושם נסהו. ועוד למה נאמר ושם נסהו שנראה ששם לבד נסהו. ואם כפי' המפרשים ששם נסה ה' את ישראל את קשי ערפם הלא גם בים אמרו קשה מזה מה זאת עשית לנו וגם בים עצמו כתיב וימרו על ים בים סוף וכו' רזא דמלה דהכא על מיא הוה. ולכן יכון לומר שם ושם והענין כמו שנמשך ואמר שה' רצה לעשות בהם מים המרים ולבודקם כסוטה להסיר החשד שהיו חושדים לנשותיהם. וגם בדק אותם להורות להם טוהר כל אחד ואחד. והנה ידוע שרק במים היה הפירוד שנעשו העליונים זכרים התחתונים נקבות וזה רמז מי"ם שגם המילוי מ"ם יו"ד מ"ם הוא מספר מי"ם וסודו ט' יו"ד"ין דד' שמות עס"מב וגם הם מילואם כעיקרם: ולכן היו המים בודקים אותה ואותו: וכן בכאן נבדקו נשים ואנשים. ולפי שענין זה הוא בסוד היסוד כנז"ל לכן אמר רזא דמלה שכל רז הוא ביסוד:
ויבואו מרתה וכו' אמרו במכילתא הובא בילקוט בפ' בשלח ר' יהושע אומר מרים היו לפי שעה ונמתקו ר"ל שלא היו מרים מטבעם אלא לפי שעה: ואח"כ כשנמתקו נשארו מתוקים כטבעם. וזהו אצלי מ"ש ולא יכלו לשתות וכו' כלו' הם דווקא לא יכלו לשתות מים: משא"כ לשום אדם שעבר שם. על כן קרא שמה מרה פי' על שינוי הטבע הנעשה שם אבל בתחלה לא היה נק' כן ולכן וילונו ואמרו מה נשתה. ר"ל אם כן יהיה בכל המקומות שיהפכו המים למרים מה נשתה: ועל כן ויצעק משה כי לא ידע טעם הדבר עד שא"ל:
כמה חביבין וכו' הם המקטריגים ומשטינים על ישראל על קדושת זרעם באומרם שודאי נשיהם והם נטמאו במצרים וראוים הם למים המרים כסוטה ולכן אני רוצה לבודקם להסיר מעליהם כל שם רע וחשד. כתוב שמא קדישא הוא הנז"ל. ומצאתי כתוב עוד שהוא בסוד שני הוי"ות ישרה והפוכה ושתיהן נרמזו בפ' סוטה:
כי תשטה אשתו ומעלה ס"ת הוי"ה "היא "וביד "הכהן "יהיו ר"ת הו"הי. ומ"ש לעיל אתוון סריטין בטהירין ר"ל אותיות חקוקות בצחים. הם חללי האותיות שהם לבנים כי בתוך חללי הוי"ה הישרה היה כותב את ההפוכה והיה מכוין מלמטה למעלה כאלו גם הישר' היתה הפוכה דהיינו ה' על ה' היינו דינא בדינא. י' בי' ראמי ברחמי ה' של ו"ה בו' של ה"ו דינא ברחמי. ו' בה' רחמי בדינא ואם תשכיל סדר כוונה זו תמצא שהיא בסוד הי"הו והיינו בבחי' האותיות העולות ולכן תמצא גם הוי"ה זו רמוזה בפרשה "המשכן "יקח "הכהן "ונתן. ואמנם הש"ית הודיע כאן למשה סוד זה בסוד ע"ץ שה"ס זעיר וידוע שבו כל שם הוי"ה בי"ב צירופיו. ואם תכתוב שם יה"וה ותרבה אות באות יעלה גי' ע"ץ כי יפ"ה נ' הפ"י נ' ופ"ה ל' הפ"ו ל' הכל גי' ע"ץ ויהיה הריבוי שמלמטה למעלה בסוד תגבורת הדין ולכן אר"זל שהיה הרדופני הו"הי ובו נמתקו המים כי מד"הד הית' רחמים גמורים. ואז שנתגלה טוהרם נצטיו על הפריעה כנז' בפ' אמור דף צ"ו. וזהו חק ומשפט חק הוא יסוד משפט ת"ת בסוד ב' יסודות שמתגלים במילה עם הפריעה. ועתה תבין ע"פ הסוד ב' הוי"ות הנזכרות הם בסוד ז"ון מ"ד ומ"ן והם מ"ה ב"ן:
מאן העפר הא תנינן פי' מ' שנק' עפר ולכך הקשה לו ר' יוסי אלו כתיב ומן העפר ולא יתיר הוינא אמר הכי וכו'. אלא כתיב יתן כעפר חרבו וכו' והיינו קליפת נוגה שבבריאה ששם הם כל הבירורים של המלכים וז"ש בסמוך ממשמע דכתיב בקרקע המשכן. וכתב הרב משכן היא מ' דאצילות. וקרקע המשכן היא בריאה והעפר היא קליפת נוגה אשר שם ופי' הפסוק יתן כעפר חרבו מדבר על אברהם אע"ה כמרז"ל וקאמר יתן כעפר שהם דינים שבנוגה שהם דינים קשים. כך חרבו של אא"עה היתה דין קשה לעשות נקמה בגוים:
כמה נהרין מתיקין עאלין בגווה פי' כמה מינ. חסדים יש במלכות אבל כיון שבניינה מהגבורות. הגבורות מתגברין לכך מימוי מרירן:
מהו פוריה כד"א פורה ראש פי' שהוא לשון ענף ושיעור הכתוב אשתך אם היתה כגפן דלא מקבלא עלה אלא ההוא בר זוגה. אזי תהיה פוריה דאפיקת ענפין לכל סטרא ובתנאי שתהיה בירכתי ביתך צנועה ולא יצאנית:
ההוא אתר דאקרי ברית פי' מלכות: ואתתא דאפיקת משערא דרישא לבר לאתקנא ביה וכו' נראה דאין העונש הזה הנז' בזוהר אלא אם האשה מוציאה שער ראשה כדי להתקשט בו כדרך הנשים יצאניות. אבל אם נתגלה קצת משערה ע"י שהיה נקב בצעיפה ודאי לא מחמירינן כולי האי ודייקא לאתתקנא ביה:
שלום על ישראל יש"ס קדישא עיין בפרשת ויקרא דף י"ג ע"א ובפ' שמיני דף ל"ו ע"א ואין להאריך כאן. ולא ייתי פסקי פסקי וכו' וקשה דבפ' תרומה אמר דאפילו חד אי קדים לבי כנישתא קב"ה אשתעשע בהדיה דכתיב מדוע באתי ואין איש ואין עשרה לא כתיב אלא אין איש. והכא אמר דבעי דישתכחו עשרה בזמנא חדא ודוחק לומר שזה חולק עם מ"ש שם דר"ש הוא דאמר שם כך ור"א בנו הוא שאמר הכא ולא ייתי פסקי וכו' ובודאי אינו חולק עם אביו. ואפשר דמצוה מן המובחר קאמר הכא אבל ודאי אפי' אי אקדים חד אין הקב"ה כועס:
בגין דההוא עובדא וכו' כתב הרב ממעשה המצוה או העבירה נברא מלאך בצורת אדם והם מעידים עליו וז"ש וקיימי לאסהדא עליה. הכי הוא ודאי דהא כמה בני נשא חמו מלאכא בשוקא וקיימי קמיה וכו' פי' שבאמת שהוא מלא עינים שהרי כמה תנאים ואמוראים הנז' בגמ' ראו אותו מלא עינים ומ"ש ושאר בני נשא לא חמאן ליה. קאי אמ"ש לעיל אדהכי חמי ליה קמיה וכו' ורצה לפרש דוקא החולה רואה אותו אבל שאר בני אדם שאצלו אינם רואים אותו. א"נ י"ל מ"ש דהא כמה בני נשא וכו' ר"ל שמביא ראיה למ"ש אדהכי חמי ליה קמיה וכו' דמשמע שהחולה לבד רואה אותו. ולא האחרים היושבים אצלו. ואמר דהא כמה בני נשא וכו' דהיינו כמה צדיקים רואים המלאך בשוק ושאר בני אדם שבשוק אין רואים אותו הכי נמי הכא. אי אקדים אסוותא עד לא מטא האי שעתא פירוש לא יועיל לו אלא אם עשה תשובה קודם המיתה דחיל ההוא בר נש וכו'. פי' בשעה שרואה מלאך המות דחיל ובעי לאתטמרא:
דרוחא אזלא ושאט בעלמא ולא אשכח אתר פי' שמקלעים אותה בתוך כף הקלע כמ"ש הרוחות שהיו מתעברים בבני אדם להא"רי ז"ל ואמרו לו שהם מטולטלי' מגבעה אל הר. אבל הגלגול שמתגלגל בעו"הז לא חשיב ליה הזוהר שאדרבא זהו תיקונו:
אילנא דחב ביה אדם פי' מ'. יין לעילא. פי' בינה. שכר לשמאלא פי' גבורה. ה"ג ענבים דכניש כולהו לגבה. והיינו מ':
כולא בחד סטרא אתאחד פי' שכולם גבור': ואיתימא דשביק ממהימנותא כלום. פי' שלא תאמר כיון שאסרה תורה יין לנזיר ושכר וענבים שהם בינה וגבורה ומ' יעלה על דעתך שהכוונה היא שאינו רוצה בהם. לכך קאמר לאו הכי אלא הכוונה שאסרה תורה ג' אלו מפני שהוא רמז לא"א שכולו רחמים גמורים ולכך אסור לו ג' מינים אלו שהם מסטרא דשמאלא. בגין דכולהו סטרא דשמאלא ולא תליין שערא. פי' מפני שהשערות הם דין וג' אלו הם סטרא דשמאלא ולכך לא תליין שערא. אי הכי אמאי וכפר עליו. פי' כיון שהוא רומז לאריך דתלי שערא. אמאי צריך כפרה. הרי הוא במקום יותר עליון שהוא אריך. ותירץ בגין דהשתא קאתי לאתחברא בהדייהו דהיינו אחר שהתיר נזירותו ולכך צריך כפרה כדמפרשי
כיון דאתפרש מהאי סטרא איקרי קדוש פי' ת"י נימין הם באריך והם גי' קדו"ש ולכך הנזיר שהוא רומז לאריך נק' קדו"ש ולא טהור כבר כתבנו בפ' משפטים שהאידרות וספרא דצניעותא יהיו בכרך א' לבדם כי הם עמוקים וצריכים הרבה הקדמות:
ואתקשרו בההוא פרסא מז"לן שה"ס הפרסא דאיתיה באמצעותא דגופא בסוד יהי רקיע וכו'. במקום סיומא דיסוד אימא שעד שם החסדים סתומים. ולפי שאלו הג' חברים הם תנ"ה כנז"ל במקום החסדים המגולים נתעלו למעלה להתקשר במקורם:
אר"א אנן שתא בוציני וכו' איתא בס' הגלגולים ח"ב בדף י"א וז"ל הנה בעין יש ז' גלדים וג' גוונים. וכנגד אלו הי' היה ר"ש והחברים שנכנסו לאידר'. והג' שמתו היו כנגד הג' לחות. והז' שנשארו הם הז' גלדים ור"ש היה הפנימי מכולם ולכן א"ר אבא אנן שתא בוציני וכו' עכ"ל. ונל"עד שידוע שב' עיני זעיר הם בסוד ה' חסדים וה' גבורות כי כל עין סודו ק"ל גי' ה' פעמים הוי"ה. ועוד יש בחי' ששית בסוד היסוד כנז' בכוונת הלולב בסוד ו' צרופי יה"ו וגם נודע משם שיש ב' בחי' בחסדים דהיינו ששה השרשים המושרשים בדעת. וששה ענפים המסתעפים בג"גת נה"י והרי הם י"ב הוי"ות בר"ת ש"בי שהיה סוד הדעת כנז"ל בריש האידרא והוא כולל כל הב' בחינות ונל"עד שבזכות הסתכלותו עם תלמידיו בהני רזי קדישי זכו להתעלות לז' בחי' של עין ימין דזעיר המתהוה מנצח אבא. וגם זכו לאור באור ע"ק שיש בו ז' בוציני כנז"ל בדף קכ"ט ע"ב דחוור קדמא' אדליק ג' בוציני הוד והדר וחדו' שהם הוד וגבורה ויסוד וחוורא תניינא אדליק ג' בוציני נצח חסד ת"ת. וחוורא תליתאה בטש בבוצינא אמצעיתא וכו' שה"ס הדעת וכ"כ הר"חו והוא הוא בסוד רש"בי:
דהא לית קיומא וכו' שכן הוא מקיים את כל הששה ועוד דכולא תלי בשביעאה שכן גם בחי' הענפים היא תלויה בו. עכ"ל הר"מז ז"ל:
כמה גדולה היראה פי' רחל שנק' יראה ומי שהוא ירא שמים אחוז בה שבכלל היראה ענוה. כי כתב הרב לאה נק' ענוה. ולכך מי שהוא עניו אחוז בלאה בסוד והאיש משה עניו מאד. ולכך צפורה שהיא א' מארבע בחי' לאה היתה אשת משה וז"ש הזוהר שבכלל היראה ענוה שמרחל הנק' יראה עולה ללאה הנק' ענוה:
ובכלל הענוה חסידות פי' החסדים שבאים מאריך עיר זעיר ומשם משפיעים ללאה ורחל וכדמפ' לקמן. ענוה עדיף. פי' שרומזת ללאה שהיא מהחזה ולמעלה ע"ג רחל הה"ד עקב ענוה יראת ה'. פי' כמ"ש הרב שעקבי לאה בראש רחל: כמה דאתתקן באידרא קדישא עולם חד ועולם תרין פיו אריך וזעיר. ונל"עד טעם שנק' עולם לפי שאריך מתעלם בתוך פרצופי האצילות. וזעיר מתעלם בתוך הנוקבא:
מן העולם ועד העולם מבעי ליה פי' כיון שהם אריך וזעיר א"כ צ"ל מן העולם ועד העולם בה' הידיעה שהם אריך וזעיר. ותירץ תרי עלמי נינהו ואהדרו לחד. ר"ל שאריך מתלבש בזעיר ונעשים א'. ואי כתב העולם אות ה' הפסיק הענין ומשמע דכל א' לבדו. לכך כתיב בלא ה' לומר שהם אחדות אחד ואע"פי שיש פ' אחר דכתיב ביה מן העולם ועד העולם. מ"מ כיון שרמז בפ' זה שאמר עולם בלא ה' שהם אותיות אחדות א' די ואין צריך לרמוז כן בפסוק אחר:
עד מתי תסתום דבריך פי' ר' יצחק לא פירש בהדיא שהם אריך וזעיר ואמ"ל ר"א תפרש דבריך שמן העולם ועד העולם הם אדם דלעילא ואדם דלתתא שהם אריך וזעיר. ומ"ש היינו עולם ועולם. פי' בין פסוק מן העולם ועד העולם ובין פ' מעולם ועד עולם כולם רומזים לאריך וזעיר. וכתיב ימי עולם וכתיב שנות עולם. פי' כי שנות עולם וימי עולם הם בזעיר והיינו דקאמר והא אוקמוה באידרא וכו' שכן כתיב בא"ר דף קל"ח ע"ב שנים קדמוניות אינון ימי קדם. שנות עולם אינון יי עולם וכו' נמצא ששנים קדמוניות וימי קדם הם באריך שנות עולם וימי עולם הם בזעיר. והביא הזוהר ראיה על זעיר שנק' עולם. ועל אריך לא הוצרך להביא ראיה שכיון שהוא נעלם ביותר ראוי שיקרא עולם. א"ר יהודה והא תנינן אדם כללא דדכר ונוקבא. פי' ולעיל אמר דכל מאן דאיהו דחיל חטאה איקרי אדם. ולכך הקשה הא תנינן בהפך דאין נק' אדם אלא מי שהוא כליל דכר ונוקבא. ותירץ ודאי הכי הוא והכל אמת שלעולם אדם לא איקרי אלא מאן דאתחבר דכר ונוקבא וכדין דחיל חטאה נמצ' דתרווייהו איתנהו אמרתי עולם חסד יבנה. פי' שחסד על ידו נבנה העולם ואי אפשר להבנות האדם אם לא יהיה זכר ונקבה שאז יולידו בנים ובנות וזהו בנין העולם וז"ש ולא יכיל לאתבנאה אי לא אשתכח דכר ונוקבא. וכתיב וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וכו'. פי' חסדים שבאים מאריך עד זעיר. ומזעיר ג"כ הם משפיעים אל יריאיו:
וצדקתו לבני בנים משום דזכה לבני בנים: פי' כיון שזכה לבני בנים ודאי בכח השכינה הנק' צדק שהיא שרוייה עמו וזש"ה וצדקתו לבני בנים בשביל צדקתו זכה לבני בנים. ולכך הקשה ר' יהודה וחסדו מבעי ליה שע"י החסד הוא שזכה לבני בנים. מאי וצדקתו שיש בה דין. ותירץ ר"ח היינו רזא דתנינן בזאת וכו' ר"ל שמלכות נק' זאת ונק' צדק והיא בת זוג דזעיר הנק' איש ונקרא חסד. וכיון שהשכינה שרוייה עמו ודאי גם הזכר שהוא חסד שורה עמו. וכאלו אמר הכתוב וצדקתו וחסדו לבני בנים. שבשביל המלכות הנק' צדק ובשביל זעיר הנק' חסד זוכה לבני בנים. ולכך הביא ראיה מהכהנים דכיון דשרת בהו שכונתא שרא בהו חסד. יברכוכה כאלו אמר יברכו כה וכן כה תברכו ר"ל לכה תברכו. האי צדק איקרי כה. כתב הרב בס"הכ בדרוש ברכת כהנים טעם שנק' השכינה כה לפי שבפסוק ישא ה' יש כ"ה אותיות. ותכוין לשם כ"ב העליון שהם מ"ה ואד"ני. כי מ"ה וס"ה יש בהם כ"ב אותיות במילואם כי עתה מתמלאים ע"י נה"י דתבונה שהם ג' מוחין הרי הכל כ"ה ולכך המ' נק' כ"ה בסוד כה תברכו שהם כ"ה אותיות שבפסוק ישא ה' שהם כ"ב אתוון דשני שמות הנז' וג' פסוקים שבברכת כהנים שהם נגד ג' מוחין הרי כ"ה עכ"ל. ה"ג מהו מכה רבה כלו' מכה מן כה. ור"ל שהדינים הם מן כה שהיא המייסרת לאדם:
תלת עלמין וכו' בח"י דף ל' כתב האר"י ז"ל בדרוש הקליפות פרק ד' בענין תרין צפרים שהם תרין מוחין דנוקבא דזעיר דאצילות דקליפה. והציפור הראשון שהוא זלפה שפחת לאה שהיא בחי' בינה. יצא ממנה צפור א' שהוא מוח א' של חכמה של נוקב' דקליפה. וזה הציפור יצא מן העולם הראשון מן התלת עלמין של פ' נשא דף קל"ב ע"ב. ומן העולם הג' שהיא בלהה שפחת רחל יצא ממנה צפור ב' שהוא מוח ב' של הבינה דנוק' דקליפה. ואמנם דע כי זה הציפור א' שיצא מהעולם הא' זלפה שפחת לאה לא נשאר למעלה במקומו כנגד זלפה. אמנם ירד למטה כנגד בלהה ושם נתחברו יחד ב' הציפרין הללו של זלפה ושל בלהה ונעשו ב' מוחים הנק' ח"ב של הנוק' דקליפה אשר שם כנגד שפחת רחל והצפור העליון הוא חכמה שבה. והציפור התחתון הוא בינה שבה. ואלו התרין צפרין הם ב' בנות לוט והם נק' נע"מה כנגד עמון זלפה ואג"רת כנגד מואב בל"הה. והנה הנוק' דזעיר דקליפה דאצילות היא לילי"ת סבתא ונקרא ושתי אשת אחשורוש שהוא זעיר דקליפה דאצילו'. והנה בעת ששלח אחריה להביאה לפניו והיא לא באה מאחר שלא היה בה כח להזדווג עמו והוא לא ידע. אז שאל לחכמים כדת מה לעשות במלכה ושתי. והשיבו מיום שחרב ב"ה שהוא ט' ספירות דמלכות דאצילות וגלינו מארצנו שהוא מעולם האצילות. ונפלו הט' ספירות בנוקבא דזעיר דקליפה דאצילות ולכן אין אנו יודעים לדון דיני נפשות שהיא סקיל' שריפה הרג וחנק לדון אותם לס"מאל כמ"ש בפ' שופטים דף רע"ד. אבל עתה שהוא נתגבר עלינו אין בנו כח לדון אותם דיני נפשות הנז' שם בר"מ. ומכ"ש לנוקבא שלו שיש לה יותר כח מהזכר שלה. בסוד יותרת הכבד כידוע. ולכן השיבו החכמים אם אתה רוצה לדון ללי"לית שהיא ושתי זיל לגבי עמון ומואב שהם תרין צפרים מוחין דנוקבא דזעיר דקליפה דאצילות דיתבי אדוכתייהו כחמר דיתיב על דורדייא שהוא סוד הציפור הא' עמון שהוא חכמה דנוק' שהוא בסוד חכמה סתימאה שהגבורות שבו שם הם יושבים במקומם כחמר טב דיתיב על דורדייא כנז' בא"ר דף קכ"ח ע"ב וז"ל והאי חכמתא סתימאה שקיט ואשתכיך באתרי' כחמר טב על דורדייא והיינו דאמרי סבא דעתוי סתים ומוחיה סתים ושכיך עכ"ל. כך כנגדו בקליפה החכמה דנוק' הנק' עמון הוא דיתיב על דורדייא. אבל מואב יש לו יותר חכמה מעמון וז"ש שאנן מואב וכו'. כי מזמן שיצא עולם הג' שהיא בלהה שפחת רחל הנק' מואב. מאז תכף נעשית בינה דנוק'. ועד עתה היא יושבת במקומה אבל עמון שהוא עולם הא' שיצא כנגד זלפה שפחת לאה. לא נשאר במקומו הראשון שיצא משם. כי אין מקום להיות קליפה כנגד הבינה. אלא ירדה למטה כנגד בלהה ונתחברו ביחד. אבל מואב שוקט הוא אל שמריו ולא הורק מכלי אל כלי שהוא מבינה אל מלכות. ובגולה לא הלך בגלות שירד מעולם האצילות אל הבריאה שהוא נק' גלות כנודע כמו עמון. על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר שלא החליף ריחו מג"ע העליון בינה. אל ג"ע התחתון מלכות כמו עמון. ולכן לא הזכיר עמון בפסוק אלא מואב בלבד עכ"ל:
אמאי לא כתיב תאמרו אלא וכו' פי' לפי פי' א' דייק מדלא כתיב אמרו להם אלא אמור ש"מ דיש פעמים שמגלים שם המפורש. ויש פעמים דאמור סתם ולפי ד"א דייק מדלא כתיב תאמרו להם כמו כה תברכו דרישא דקרא. ש"מ דאם זכו מגלים להם שם המפורש וז"ש זכו להם לא זכו אמור סתם. לכך כתיב אמור ולא תאמרו דאי כתיב תאמרו משמע שבכל זמן תאמרו להם:
אי הכי אתעביד קדש חול פי' שהם שהיו נביאים נעשו חול שלא ראו את המראה ומ"ש והא כתיב לא ראו וכו'. היא קושיא אחרת:
רתיכא קדישא עם אבהתא פי' שהיא רגל ד' כמו האבות שהם ג' רגלי הכסא ומ"ש כתרין עילאין קדישין דכלא דאחסינו אבהתא. פי' הם חג"ת שירשו הארתם אברהם יצחק ויעקב שבעו"הז: הוא סביל ואחריני לא סבלי. פי' בכאן מתרץ קישיא הב' אמאי דחילו כיון שלא ראו. והתירוץ הוא כמ"ש בגמ' אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזא וז"ש הזוהר ואחריני לא סבלי שנשמתם לא יכלה לסבול הארת השכינה אע"פי שהם לא ראו כלום מזלם ונשמתם ראו ולא יכלו לסבול:
ונהרין מעמימקא דבירא פי' עשר ספי' דמ' מאירים מיסוד דזעיר הנק' עמיקא. ולכן אמר כל כתרין קדישון דלעילא שהם י"ס דמ' מתערין וכו' ונהרין מעמיקא דבירא:
דאתמשך להו מההוא עומקא וכו' פי' מיסוד דאימא שהוא נגיד ולא פסיק א"כ י"ל כל כתרין קדישין דלעילא וכו' הם עשר ספי' דזעיר ודמ'. מעמקא דבירא הוא יסוד דאימא כמ"ש בפ' בשלח דף ס"ג ע"ב וכתבנו שם בשם הרב ז"ל שיסוד דבינה. נקרא עמקא דבירא ומ"ש מההוא עומקא דנפק וכו' הוא יסוד דאבא: מאן כנסת ישראל כנסת ישראל סתם. יובן במ"ש. בדרוש ברכת כהנים וז"ל בקיצור בברכת כהנים נכנסים מקיפי אבא שהם למ' דצלם דאבא בסוד פנימיות בתוך זעיר לצורך הזווג. ואז ע"י כניסת המקיפין אלו ניתוסף אור גדול במוחין דזעיר ואז נבקע יסוד דאימא וע"י ריבוי האור נעשה זווג דישראל ולאה בויעבר. ודיעקב ורחל בנפילת אפים עכ"ל בקיצור. ואפשר שמ"ש כנסת ישראל סתם שע"י ברכת כהנים שנכנסים למ' דצלם דאבא גורם לזווג לאה ורחל ולכן אמר כנסת ישראל סתם:
והוא ימשול בך פי' זעיר שהוא נבנה מהחסדים שהוא ימין. ימשול במלכות שנבנית מהגבורות שהוא שמאל:
דהא כהן דלא שלים לא בעי וכו' פי' דאם הוא כהן דאין בו מום מאי חזית שיתן לכהן אחר ליטול ידיו: והרי שניהם קדושים ואם יטול ידו מכהן פגום אדרבא נפגם על ידו וז"ש דהא כהן דלא שלים וכו':
בעי דלא יתחברון אצבען דא בדא מכאן משמע הפך מ"ש הש"ע שצריכים הכהנים לעשות ה' אוירים וכאן אומר שכל האצבעות יהיו מפורדות זה מזה כדמפר' הטע': ה"ג דלא לאערבא דא בדא ולאתכוון באינון מלין:
בעי קב"ה דיתברכון וכו' פי' מברכת העליונים אנו מתברכים ומ"ש ויתברכון עילאי וכו' פי' תחלה ע"י מעשינו הטובים מתברכים העליונים ובא להם שפע. ואח"כ מהשפע ההוא מתברכין תתאי ג"כ:
מאי דעת דעת סתם יובן בהקדים מ"ש הרב בס"הכ בדרוש ברכת כהנים וז"ל ואמנם שם הוי"ה זו שביברכך היא במילוי יוד"ין ובניקוד חו"לם צי"רי קמ"ץ צי"רי עכ"ל. ואיתא באוצ"ח בדרוש המריפים כי כלי הפנימי של דעת הוא הוי"ה דע"ב. והנשמה של דעת היא בניקוד חו"לם צי"רי קמ"ץ צי"רי כזה יהֵוָהֵ עכ"ל. נמצא שהוי"ה שבפ' יברכך היא בניקוד הדעת וז"ש הזוהר כי שפתי כהן ישמרו דעת דעת סתם דהיינו הוי"ה הנז' שהיא בניקוד הדעת. והכהנים שומרים וממתינים לעשות כוונה זו. ומורינו ז"ל. פי' שיובן במ"ש באוצ"ח באותו דרוש עצמו. שניקוד הדעת הוא חו"לם צי"רי קמ"ץ צי"רי והוא שם המפורש הנז' בכל מקום עכ"ל הרב ז"ל. ולכך אמר ישמרו דעת וכו'. שנודע שהכהנים היו שומרים שם המפורש. וכיון שכתב הרב ששם המפורש הוא ניקוד הדעת הנז' נמצא שהיו מכווכים בניקוד הדעת ולכך אמר ישמרו דעת עכ"ל עוד י"ל במ"ש הרב ז"ל בדרוש לאה ורחל שטעם שהידים הם מפורדים מנ"ה דזעיר הוא לסיבת פרצוף לאה כדי שיוכל זעיר להגביה ידיו לעשות חו"ב דלאה בב' צדדי הדעת דזעיר וזה נעשה ע"י נשיאות כפים של ברכת כהנים בעת ברכתם ועי"ז הזעיר מגביה ידיו למעלה כנגד ראשו ואצבעות יד ימינו יהיו מצד ימין של הדעת ואצבעות יד שמאלו מצד שמאל של הדעת. ואז יצאו האורות בסוד אור חוזר ממטה למעלה ונעשים בחי' חו"ב דלאה בב' צדדי הדעת ע"כ קיצור דברי אוצ"ח. ולכן אמר הכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת דעת סתם שכל מגמתם ע"י נשיאות כפים הוא לעשות חו"ב דלאה בב' צדדי הדעת וז"ש ישמרו דעת שמזהירם הכתוב שיגביהו ב' ידיהם בב' צדדי הדעת דוקא ולא לממלה מראשו. ולא כאותם שעושים אחורי ידיהם נגד פניהם אלא יגביה ידיו בב' צדדי הדעת:
תורה סתם פי' ז"ון שהם תורה שבכתב ושבע"פ וכדמפרש שהם גורמים לעשות זווג ז"ון:
שמא קדישא אתגליא ואתכסייא אתגלייא היא זעיר. ואתכסייא הוא אריך וז"ש דאתגלייא וכו' שנודע כי שם מ"ה הוא בזעיר. ומ"ש דאתכסייא כתיב באתוון אחרן. פי' אריך ונל"עד שהוא שם אהי"ה: ה"ג ומה הוא דאתכסייא:
אתכסייא באתוון אחרן פי' זעיר מתלבש במ' הנק" אד"ני:
בגין ההוא טמירא וכו' פי' כדי שיהיה אריך טמיר תוך כולם:
ולמיחת רחמי כולהו דכלהו כלילן בכ"ב אתוון יובן במ"ש הרב בדרוש הנז"ל יברכך יש בה ג' תיבות נגד ג' רישין עילאין הנז' באידר' זוטא. וט"ו אתוון נגד תרין רישין עילאין המאירים בי"ג תיקוני דיקנא היוצאים מרישא תליתאה חכמה דאריך. בפסוק יאר יש בו ה' תיבות נגד ג' מוחין הבאים לזעיר מא"וא נמצא א"וא וג' מוחין הם ה' תיבות ויש בו כ' אותיות להאיר מן ד' תיקונין עילאין דדיקנא דאריך. לט' תיקונים דזעיר שחסרים לו ד' תיקונים ולכן תכוין להאיר מאותם ד' לט' דזעיר ונעשים י"ג ואח"כ תאיר בהם מז' תיקוני דגולגולתא דאריך וא"כ הם עשרים:
ישא יש בו כ"ה אותיות תכוין לשם כ"ב העליון מ"ה ואד"ני שיש במילואם כ"ב אתוון ועתה מתמלאים ע"י נה"י דתבונה שהם ג' מוחין הרי הכל כ"ה ולכן תכוין באומרך שלום להוריד כל השפע הנז' בכח ב' שמות הוי"ה במילוי אלפי"ן ואדנ"י במילוי י"ב אותיות כנודע והה כ"ב אתוון ובזה נכללים י"ג דעתיק וט' דזעיר ונכנסים בתוך המ' ונעשים כ"ה בסוד כ"ה אותיות שבפסוק זה כ"ב אתוון דב' שמות הנז' וג' פסוקים שהם כנגד ג' מוחין הרי כ"ה עכ"ל:
ובזה נבין לשון זה מ"ש ולמיחת רחמי דכלהו כלילן בכ"ב אתוון פי' כמ"ש הרב להוריד כל השפע שהם ג' רישין שהם רחמים גמורים וכל האורות הנז' הם כלולים בשני שמות מ"ה ואד"ני הנז' שיש בהם כ"ב אתוון וז"ש דכולהו כלילן בכ"ב אתוון:
ומ"ש בתרין כתרין דרחמי פי' שהשני שמות הנז' שבהם כ"ב אתוון הם כתרין דרחמי ובסידור כתב מ"ה ואד"ני הנז' שורשם הם בדיקנא ולכן קראם הזוהר תרין כתרין דרחמי עיין פ' בלק דף קפ"ה על פסוק אדנ"י מי יעמוד.
ומ"ש ובהני אתוון דהאי שמא פי' כ"ב אותיות שבשני שמות הנז' שהם מ"ה ואד"ני בהם נכללים כ"ב רחמי ומפ' מה הם הכ"ב רחמי ואמר י"ג דעתיקא וכו' ט' דאתגליין וכו' שהם י"ג דאריך וט' דזעיר. וה"ג ב"ב רחמי י"ג דעתיקא וכו'. ול"ג וי"ג. ומ"ש ומתחברן כולהו בצירופא דשמא חד וכו'. נראה הם השמות שיוצאים מברכת כהנים שהם אנק"תם וכו'. ולכך אמר בצירופא דשמא חד וכו'. בכ"ב אתוון גליפן שאותם השמות יש בהם כ"ב אותיות כנודע:
י"ג מכילן דעתיקא וכו' פי' הם אל רחום וחנון שאמרם מר"עה כדי לכפות את הדינים וז"ש באתר דדינא אשתכח לאכפייא להו לפי שאז חטאו בעגל ורצה משה לכפות הדינים וכמ"ש באידרא רבא:
ט' מכילן וכו' הם ה' ארך אפים וכו' דפרשת שלח לך שהם נגד ט' תיקוני דיקנא דזעיר והם מקבלים הארה מאריך. וז"ש ונהיר מעתיקא וכו':
דמתברכין כולהו עלמין בסטרא דרחמי דאמתשכן מעתיקא וכו' פי' כי כל העולמות מתברכים על ידי הרחמים שאנו מושכים מאריך בברכת כהנים כמ"ש הרב שאנו מושכים תלת רישין שהם רישא דלא אתידע וגולגולתא ומוחא דאריך ומ"ש וכל הני כ"ב אתוון מכילן סתימן. פי' שגם הכ"ב אתוון שהם שם מ"ה ואד"ני הנז"ל אנו מושכים אותם מהדיקנא דאריך כמ"ש בסידור. ומלת דאתמשכן קאי נמי על הכ"ב אתוון ור"ל דמתברכין כולהו עלמין בסטרא דרחמי דאתמשכן מעתיקא וכו' דהיינו האורות הנז' שאנו מושכים מאריך. ולא זו בלבד אלא גם כל הני כ"ב אתוון מכולן סתימן שהם מ"ה ואד"ני הנז"ל:
יברכך וכו' אלין ג' קראי פי' והם כנגד נה"י דתבונה שהם ג' מוחין כמ"ש הרב ז"ל ומ"ש ותלת שמהן וכו'. פי' ג' הוי"ת שבג' פסוקים הנז' שיש בהם י"ב אתוון הם נגד ג' מוחין ג"כ ובכולם היה הכהן מכוין כדי לבסם העולמות וז"ש יברכך וכו' אלין ג' קראי שהם ג' מוחין הנז' וג' שמהן וכו' כלילן לקבליהון היינו נגד ג' הנז' ובכולא אתכוון כהנא כדי להמשיכם. א"נ י"ל מ"ש וכל הני כ"ב אתוון מכילן סתימן וכו' ר"ל כ"ב אתוון של מ"ה ואדנ"י שהם מהדיקנא דאריך הם כוללים כל השפע הבא ע"י ברכת כהנים שיש ג' פסוקי' יברכך יאר ישא וג' הוי"ות. וז"ש וכל הני כ"ב אתוון וכו'. יברכך ה' וישמרך וכו' אלין תלת וכו' כלילן לקבליהון דהיינו להודיענו שג' פסוקים של ברכת כהנים וג' הוי"ת שיש בה ג"כ כל השפע שבא ע"י הוא כלול בכ"ב הנז': מתבסמן כ"ב אתוון דסתימן בהני ג' קראי. דע ששם כ"ב שהוא אנק"תם וכו' היוצא מברכת כהנים איתא בפרדס מהר"מק שהוא יוצא מפסוק יברכך ה' וישמרך שיש בו ט"ו אותיות ומשני תיבות יאר ה' שכולם גי' כ"ב אותיות. ובחילופי אל"פא בי"תות הם אנ"קתם וכו' הנז'. אבל נל"עד מדברי הרב ז"ל שכתבנו לעיל שאמר תכוין לשם כ"ב העליון שהם מ"ה ואד"ני וכו' ובהם ככלל כל השפע הנז'. ובהם נכללים י"ג דעתיקא וט' דזעיר. מ"כח בהדיא ששם כ"ב הם הב' שמות הנז' שהם מ"ה ואד"ני שאותיותיהם כ"ב ומתחלפים בא"ב והם אנק"תם וכו'. וז"ש הזוהר מתבסמן בכ"ב אתוון דסתימן וכו' שהם ב' שמות מ"ה ואד"ני הנז' שבהם נכלל כל השפע שאנו ממשיכים בג" פסוקים הנז' ולכן אמר בכ"ב אתוון דסתימן בהני קראי וז"ש לקביל כ"ב אתוון מכילן דרחמי שהם י"ג דעתיקא וט' דזעיר הנכללים בהם ג"כ אבל לדברי הרמ"ק ז"ל מאי קאמר דסתימן בהני ג' קראי הרי כ"ב אתוון אינם אלא בפסוק יברכך וב' תיבות מפסוק השני. ובמ"ש ניחא. אמור חושבן רמ"ח יובן במ"ש הרב בדרוש הנז"ל וז"ל אמור גי' רמ"ח ע"ה כי למ"ד ומ"ם דצלם דאבא כל א' יש בו רמ"ח איברים מצוייר בהם דוגמות הצ"די שהיא מתפשטת בר"מח איברי הגוף וז"ש רז"ל אמור גי' רמ"ח ע"ה כיוונו לזה שביארנו עכ"ל. ובזה נבין דברי הזוהר שבברכת כהנים נכנסים למ' דצלם דאבא ובכל א' יש בו רמ"ח אברים ורומזים במלת אמור. ומ"ש מ"ט דבחד תליין כולהו הוא אריך שהוא נעלם ולא נזכר בכלל הרמ"ח שממנו הם הרמ"ח הנז' כי אריך ממנו יונקים כל הפרצופים:
זכו אדם יבוא להם שפע גדול כי הם במדריגת אדם ואם לאו נמשל כבהמות נדמו ואמר לו זהו הפשט. אבל רזא דמלה בעינא אדם כגוונא דלעילא. פי' דוגמת הפרצופים כגון אריך וזעיר הנק' אדם. וקרא להו בהמה. פי' דוגמת המ' הכק' ב"ן גי' בה"מה וישראל יש בהם ב' בחינות הנז' י ומ"ש ועוד רזא דמלה זכו וכו'. פי' אם זכו יבוא להם שפע הפרצופים הנק' אדם. ואם לאו. הלואי יבוא להם שפע מן המ':
ה"ג בג"כ כתיב אמור להם סתם לאתברכא עילאין ותתאין יברכך ה' לעילא דכתיב כה תברכו וכו' עד כחדא וישמרך לתתא. יברכך ה' לעילא דכתיב כה תברכו. בתחלה פי' שהכהנים מדברים עם המ' ואומרים לה יברכך ה' שהוא זעיר וכשאתה מתברכת בתחלה אזי אנו אומרים לישראל וישמרך וז"ש וישמרך לתתא. וכן יאר ה' לזעיר ואח"כ ויחונך לישראל וכן ישא וכו':
ולא והכתיב ישא וכו' פי' קס"ד כפשטיה שהק"בה ישא לנו פנים א"כ קשה דמשמע שיש דין בעולם ולכך הוצרך הקב"ה שישא לנו פנים. ואת אמרת דלא אשתכח בהו דינא. ותירץ ישא יסלק ויעבר וכו':
יו"ד יו"ד יו"ד לאתברכא זעיר מעתיקא: ג' יו"דין אלו הם נגד ג' הו"יות דחיוורתי שכולם יו"דין כמ"ש הרב אי נמי נגד ג' הוי"ות דאווירא שהם ס"ג או דמוח' שהם מ"ה ולכך נכתבו ג' יוד"ין לרמוז על ג' הוי"ות הנז' וכולם אנו ממשיכים אותם מאריך לזעיר: ובג"כ יברכך ה' לעילא כאן מפרש שהכהנים מדברים עם זעיר ואומרים לו יברכך ה' שהוא אריך מג' הוי"ות הנז' ואח"כ ימשך שפע לתחתונים וזהו וישמרך הכא לתתא: למען לאינון כהני כסברת ר' ישמעאל ולא כר' עקיבא:
מהו מלחמו כמה דאוקימנא וכו' פי' ג' הוי"ות הנק' לחם שנמשכים מאריך וא"וא לזעיר ומשם למלכות ואריך וא"וא נק' קדש הקדשים ולכך אמר הכתוב טוב עין הוא יבורך שצריך שהברכה תהיה בטוב עין משום כי נתן מלחמו שהם ג' הוי"ות הנזכרות לדל שהיא המלכות כי אד"ני יש בו ד"ל אותיות במילוי המילוי:
או אברהם לק"בה פי' הכתוב לפי זה והאמין בה' ויחשבה לו למ' אע"פי שהיא דין תקנה ועשאה צדקה שהמשיך לה ה' חסדים ולכך נק' צדקה צדק ה'. ולא אתיישבא בלבאי פי' מכח הקושיא דלקמן לכך פירוש זה לא נתיישב לו לרבי זירא ואמ"ל רבי אבא הכי אוקמינא ולאו הכי. שהסכים לו שאותו הפי' אינו נכון אלא שאמת הוא שאברהם חשבה לק"בה: ויחשב לו לא כתיב אלא ויחשבה. פי' מלת ויחשבה היא נקבה ובשלמא אי אמרינן דאברהם תקן מדת המ' ועשאה צדקה ניחא. אבל אם נאמר שהק"בה חשב על אברהם כאלו עשה מצוה ויחשב לו צדקה מבעי ליה:
לאו ההוא אורחא למנדע שמי פי' לא מאצטגנינות תהיה יודע שמי שאצטגנינות אין ממנה מבוא לידע שמותיו ית' ולכך אמ"ל כה יהיה זרעך שהיא כתרא עשיראה למנדע שמי שע"י המ' הנק' כה ישיג האדם שמותיו ית':
זרעך ממש פי' שיצחק תחלה היה אחוז במ' ואח"כ עלה לגבורה כמ"ש סוף פ' לך לך:
א"ר יצחק כה כתרא וכו' פי' בא לסייע ר' אבא:
בכל כמד"א כי כל וכו' פי' היא מ' הנק' בכל שהיא גי' ב"ן ועוד שיש בה ה' גבורות שהם גי' כ"ל וז"ש כי כל בשמים ובארץ שכל שהיא מ' שולטת בשמים ובארץ וז"ש וכתיב כה תברכו:
יברכך ה' מציון פי' שלעת"ל אנו מתברכים מיסוד ולא מהמ' לבד:
ברוך ה' מציון וכו' פי' במה נכרת ברכת ה' שהוא זעיר ע"י ציון שהוא יסוד וציון הנז' שוכן ירושלים שבע"הז והפ' מדבר לעת"ל:
במאי אוקמינא ביום כלת משה פי' וכי היא כלת משה כלת זעיר מבעי ליה שעמו נכנסה לחופה וא"כ משה אמאי אדכר הכא ותירץ שע"י משה נכנסה. ושיעור הכתוב מי עשאה כלה משה:
כלת של משה ודאי עכשו מפרש. פי' אחר שהמ' היא כלת משה ממש:
אזדעזע ההר פי' הר סיני שהיה סמוך אל משה כשדבר הק"בה עמו בסנה. באדם לא כתיב אלא בָאדם. פי' זעיר ושיעור הכתוב לקחת מתנות שהיא המ' שהיתה מחובר' באדם עם זעיר הנק' אדם וכדמפרש מתנת כתיב:
של נעלך דלא אתפרש אלא בזמנין ידיען פי' כתיב במשה של נעליך לשון רבים לפי שפירש מאשתו לגמרי אבל ביהושע כתיב נעלך חסר לומר שלא פירש אלא בזמנין ידיען:
יומין דלעילא פי' י"ב בקר שהם נגד י"ב שבטים שבעו"הז. וי"ב בקר הנז' מתברכין באינון תריסר תחומין המפורשים שהם י"ב צירופי הוי"ה שבזעיר. אי נמי בתריסר תחומין הם י"ב גבולי אלכסון שמקבל זעיר מאריך כנודע. וי"ב בקר מתברכים מהם וז"ש וכל חד אתתקן. פי' כל א' היה מתתקן ע"י י"ב נשיאים שלמטה וזהו נשיא א' ליום וכו' כל אחד היה מתקן יום שכנגדו: