ומאתר דנוקבא אתקשר כתב הרב כי חבקוק הוא מנשיקין דדכורא וניתנו לנוקבא ואזלת בקרתא הליך בנימוסהא ונעשה נוקבא וז"ש את חובקת בן. את חובקת אותו מן הדכורא. ויצחק היה מנשיקין דנוקבא שניתנו לדכורא ונעשו דכורא וז"ס והנה בן לשרה אשתך. פי' שהיה משרה מתחילה שהיא מ' ואח"כ ניתן לדכורא ולכך כתיב שוב אשוב אליך שהוא דכורא עכ"ל. וכתב הר"חו שפי' זה עיקר כמ"ש בליקוטים ובזה מובן לשון זה. ובפ' חיי שרה הארכנו על פ' והנה בן לשרה אשתך ובפ' בראשית בענין חבקוק.
דהכא הוא דוכתיה פי' בבית המדרש שלו בשדה שהנביאים עמו: השתא וישם פיו על פיו. פי' עתה שרצה להחיותו המשיך לו נשמה מזעיר.
ולא יכיל לאעקרא ליה וכו' פי' שלא עקר אלישע נשמ' שהית' לו ממ' והמשיך לו של זעיר לבדה. אלא המשיך לו של זעיר תוספת על אותה של מ' שהיתה בו:
עד ז' פעמים נ"ב נראה שנתן בו אלישע ז' מקיפים ז' הבלים מז' תחתונות דזעיר:
בין להאי סטרא בין להאי סטרא פי' בין לפי הפשט בין לפי הסוד תרין חבוקין הוו ביה של מ' ושל זעיר. ולפי הפשט של אמו ושל אלישע: כד"א שגיון לדוד ושיעור הכתוב תפלה לחבקוק שהתפלל על עצמו ותפלתו היתה על כלי זמר כמו שגיון לדוד והתפלל ואמר ה' שמעתי וכו' פעלך וכו'. ה"ג דאיהו קם בליליא ממש כמה דליליא קטל בוכרין והיינו מ' הנק' לילה:
איהו אתי ונשיך ליה בספרים ישנים גרסינן איהו אתי ונשיך לחבריה ולפי גירסא זו אתי שפיר הנמשל:
לתקנא אורחא לאתריה נ"ב פי' לקרוע הים:
גרימו דאתברו אינון לוחי קדמאה פי' ובזה גרמו שכחה לת"ת כמ"ש ז"ל שאלמלא לוחות ראשונים היו קיימין אין אדם שוכח מה ששונה:
צויתם כתיב יובן במ"ש הרב בס' ק"י כי שלמה רצה לתקן נוקבא דנוגה ולכך נשא נשים נכרית ולא הועיל כלום. ומר"עה רצה לתקן דכורא דנוגה ולכך גייר ערב רב ולא הועיל כלום וקליפת נוגה היא פרה אדומה וז"ש רז"ל פרה אדומה משה ושלמה לא יכלו לעמוד עליה עכ"ל. א"נ יובן במ"ש באוצ"ח כי ערב רב הם בצד ימין דפרצוף יעקב והם ניצוצות דיסוד אבא שהוא משה כי משה נשמתו מיסוד אבא ולכן השתדל משה לגיירם עכ"ל: חד מחמשה א' מישראל וד' מערב רב וכן א' מישראל מ"ט מע"ר:
אמאי סליק גרמוי פי' אמאי סליק גרמוי משה כי הוא לא נשבע לו וישראל שנשבעו לו הם שצריכים להטפל בו או בניו של יוסף. ותירץ בגין דהוה רישא לגלותא ולכך הוצרך משה להטפל בו בעצמו:
קב"ה עאל בגנתא דעדן פי' יעקב עאל לגנתא דעדן שהיא לאה:
לאשתעשעא עם צדיקייא פי' שעולים בסוד מ"ן א"נ קב"ה היא מ' שיורדות לבריאה הנקרא ג"ע להשתעשע בתורת הצדיקים כנודע:
היושבת בגנים דא כ"י נ"ב שכינה השרויה בג"ע עליון ותחתון ב' גנים וכתב הרב שהם בריאה ועשייה: זכאה חולקיה מאן דאשתתף בהדה ושיעור הכתוב כך היושבת בגנים שהיא מ' עם הצדיקים המשתתפים עמה ועוסקים בתורה בע"הז. חברים שהם הקב"ה שהוא זעיר והצדיקים שבג"ע מקשיבים לקולך דהיינו לקול השכינה ולקול כל צדיק וצדיק שבע"הז: א"נ יש לפ' מ"ש הזוהר הה"ד היושבת בגנים הם הצדיקים שבעו"הז שהם עוסקים בב' גנים תורה שבכתב ושבע"פ. חברים שהם הקב"ה וצדיקים שבג"ע ומ"ש אח"כ היושבת בגנים דא כ"י. הוא כמו דבר אחר ומפרש היושבת בגנים דא כ"י חברים קב"ה שהוא זעיר והצדיקים שב"גע מקשיבים וכו'. כנסת ישראל אתיא ומשתעשעא ביה בקב"ה ה"ס זווג יעקב ולאה בסוד ויהי בבקר והנה היא לאה וז"ש בסמוך וע"ד אילת השחר איקרי ועיין בפ' שמות דף י' שאמר אילת השחר היא לאה שנק' איילתא דשחרא:
אתחשך ואתקדר נהורא פי' כדי לכלול המ' שהיא דין עם בחינת היום שהוא זעיר:
אתחברת אתתא בבעלה פי' זווג יעקב ולאה.
כד בעי שמשא למיעל אתנהיר פי' בערב בשקיעת החמה מתנוצץ אור לכלול זעיר שהוא אור עם בחינת לילה שהיא מלכות וז"ש ואתא לילה ונטיל ליה ר"ל לילה שהוא מ' היא נוטלת אותו האור שהוא בחינת זעיר:
תרעין סתימין פי' ציון וירושלים דנוקבא:
שארי מלכא למיקם ה"ג ונ"ב פי' ויקץ כישן ה' בסוד הדורמיטא ומטרוניתא לזמרא רחל
ואתי מלכא פי' יעקב:
ואקיש לתרעא דהיכלא נ"ב יסוד דלאה דא ניחא ליה לקב"ה מכולא נ"ב כתב הרב כי נחת רוח הוא לז"ון שאינם מזדווגים אבל יעקב ולאה עסוקים בזווג.
מלכא ומטרוניתא פי' יעקב ולאה:
באבהתא נטלא ושיעור הכתוב וה' שהם ז"ון כי הוי"ה היא מ' ו' זעיר. שניהם היו עמהם והכתוב מפרש הענין היטב ואמר אלו הם. הולך לפניהם יומא דא אברהם וכו' שהם חג"ת ומ' והם זו"ן הנזכר:
יתקע בשופר גדול נ"ב נראה כי השופר הוא יסוד הבינה ויתקע היינו לשון נתקע ביבמתו והיינו שיהי' זווג או"א ויכנס הקב"ה בירושלים של מעלה:
כמה דכתיב וה' נ"ב סתם הוי"ה בזעיר
ולילה הוה נהיר בסטרא דא ובדא נ"ב בחסד וגבורה: ן' יומין שלמין יומי ולילי הם נש"ב שהם ה' חסדים וה' גבורות כמ"ש הרב שה"ח הם נש"ב וה' גבורות נמי הם נש"ב ולכך היו הולכים יומם ולילה ן' יום עד מתן תורה לרמוז שז"ון שהם יומם ולילה קבלו הארת נש"ב שהם ה"ח וה' גבורות והאירו לישראל. וא"ר אבא כתיב ויהי כי זקן יצחק הביא ענין זה משום מאי דמסיק ביצחק אתכליל לילה ולכך כתיב ולילה בעמוד אש שלילה שהיא מ' נכללה ביצחק שהוא עמוד אש.
לקבל דרגין עילאין תריך וחד פי' כמו הספירות דקדושה שהם חו"ב והדעת מכריע ביניהם וח"ג ות"ת ביניהם ונ"ם ויסוד ביניהם. כן בקליפה ושלישים על כולו.
והיינו בחור פי' ס"מ נקרא בחור שודד. וזהו ויקח ממנא דמצרים שש מאות רכב בחור:
ימי עולם דא קב"ה פי' זעיר הנקרא ימי עולם. וקראת לשבת עונג מב"עי. פי' שיכין מב"עי לצורך הלילה שהיא מ' ולקדוש ה' מכובד דא יום שהוא זעיר וז"ש תרין דאינון חד:
שמא קדישא באתוון רשימין נ"ב כלו' שיוצא שם א' מפסוק זה שהוא יל"י עכ"ל ואע"פי שפסוק ה' ילחם לכם ר"ת יי"ל והוא שם א' משם ע"ב כתב הר"חו שם זהו שם י"לי לפי שהוא שם המעלה ניצוצות מתוך הקליפה כמ"ש הרב בפ' ה' לאורך ימים ובפ' ה' למבול ישב ר"ת י"לי ונודע שחיות הקליפות הם הניצוצות שבתוכם וכשמעלים הניצוצות מתוכם מיד מתים ועושה בהם הקב"ה מלחמה וז"ס כוונת הקטרת ג"כ כנודע:
ותתערון מלהא אחרא נ"ב ר"ל מד"הד עכ"ל וזה טעם אחר הפך מטעם הראשון דלעיל שאמר מפני שאבות העולם עבדו אתערותא לעילא ולכך אתם תחרישון והכא קאמר בגין דלא תתערון מלה אחרא:
כד"א והדגה אשר ביאור מתה זה הפך מר"זל שהדג פלטו ובלעתו דגה דהוה קשיר ביה. פי' מ'. אלי דייקא. פי' זעיר וז"ש לק' דהא כולהו באתר חד קיימו דהיינו שהיו מתפללים לזעיר וא"ל בעתיק' תליא שהוא אריך. ה"ג דלאו עדנא הוא אלא בעתיקא תלייא מלתא.
ונטה את ידך בסטרא חדא פי' שכל צד וצד מהמט' היו חקוקים בו שמות נוראים ולכך אויר הקב"ה למשה ונטה את ידך בצד אחד של המטה. כי הצדדים האחרים צריכים לפעם אחרת. תרי הוו יובן במ"ש הרב באוצ"ח כי שני המעות הס בצדדי פרצוף דור המדבר מטה שבצד ימין נקרא מטה משה שהיא מטה ה' ושבצד שמאל נקרא מטה האלהים עכ"ל וז"ש תרי הוו.
דכולא חד פי' בין מטה הימין בין מטה השמאל כולם מיסוד דאבא כמ"ש הרב ז"ל ולכן אמר רש"בי על ר"ה סבא שפיר אמר דכולא חד וכו'.
עבד ניסא גוניסא וכו' פי' שמים התחתונים קפאו עד שנעשו יבשה והעליונים נבקעו ולכך כתיב בתוך הים ביבשה:
נטל לאברהם פי' ה' חסדים נטלתם הבינה ומהם נבנה זעיר וז"ש וקיים ביה עלמא נטל ליצחק נ"ב גבור' דנוקבא עכ"ל. ומ"ש ושתיל ביה עלמא לשון שתילה לפי שהיא מעלה ימ"ן ממפה למעלה דוגמת האילן שגדל ממטה למעלה כשתילי זיתים:
נטל יעקב נ"ב פרצוף יעקב.
ואותבי' קמיה פי' שאימא נתלבשה בזעיר ופני' נגד פני זעיר ויעקב הוא בצד פנים דזעיר כנודע נמצא שהוא עומד בפני אימא לכך אמר ואותבי' קמי':
ישראל אשר בך וכו' פי' הוא פרצוף יעקב שנק' ישראל בהשאלה:
ות"ח יעקב אחיד פי' יעקב אבינו התחתון:
ודא הוא חיותא עילאה פי' זעיר כי יעקב מרכבה לזעיר:
וכד סליק ימא גלגלוי כתב הרב כי שם ב"ן הוא במ' הנקרא ים וסוד גלי הים הם שם ב"ן דאלהים פשוט ומלא ומלא דמלא עכ"ל וז"ש וכד סליק ימא גלגלוי.
כלהו ארביך פי' הנשמות.
ונוני ימא פי' המלאכי'
רשימא עלייהו פי' רושם העונות:
וכל ארבין לא נטלין וכו' כי' אימתי הנשמות לא נטלי מאתרייהו עד דאתי חד דברא בימא שהוא יסוד דזעיר שממתיק דיני המ':
זה דייקא נ"ב יסוד
וכל אינון חיון וכו' פי' הם הספירות דאצילות שנקרא חיון סתם שמחים במ' ומשפיעים בה שפע.
ומ"ש וחיון חקלא וכו' הם ספירות בי"ע שהם תחת המ' הנקרא שדה חקלא וגם הם שמחים במ' שמקבלים שפע ממנה:
ת"ח כגוונא דלעילא אית לתתא פי' כל מה שיש בעולם עליון יש בעוה"ז. כגוונא דלתתא אית בימא כל מה שיש ביבשה יש בים.
כגוונא דלעילא אית לעילא בימא עילא' פי' כל מה שיש בפרצופי האצילות כגון אריך וא"וא וז"ון יש במ':
כגוונא דלעילא אית לתתא כל מה שיש באצילות יש בבי"ע
כגוונא דלתתא אית בימא תתאה פי' כל מה שיש בבי"ע יש במ' דעשיי' שנקרא ים תתאה.
אוקמוה חברייא ברזא עילאה פי' כמה מיני בחינות יש במ'.
וירכתו פי' לרמוז שהוא בירך שהוא ינצח. ומ"ש על צידון נראה היא מלכות שבנצח שמשם הוא זבולון והוא על צידון שהיא מלכות להשפיע בה.
על חד סמיך גלגלא דאתפקד עלייהו נ"ב קצץ רגלי הנחש כי אופני המרכבה הם נ"ה והם תרי פלגי גופא ונקראים אופן אחד. ה"ג כולהו רתיכין אתעדו משלטניהון:
ובג"כ ויסר את אפ"ן נ"ב אפ"ן גי' סמאל וזה פי' ב' כי לפירו' ראשון אפן קצץ רגלי נחש. תו ת"ח ויסר את אופן זה פי' ג' שמפרש אופן היא השכינה כדמסיק בסמוך: הה"ד ובו תדבק לפי שאמר לעיל ג' ענינים הביא ראיה לכל אחד מהפסוק נגד מ"ש אתרעי בהו לאתדבקא בהו הביא פ' ובו תדבקון ואתם הדבקים. וכנגד ולמהוי להו חולק הביא כי יעקב בחר לו יה ר"ל יעקב בחר לעצמו יה וכנגד ולמהוי אינון חולקי' הביא כי חלק ה' עמו. ה"ג על ממריה נטלין ועל ממריה שראן:
דנהרא עמיקא נ"ב יסוד דאימא:
למינגד מניה על השמים נ"ב זעיר עכ"ל ור"ל מ"ש הרב וז"ל דע כי כל השפע בא מיסוד דאבא ליסוד דאימא ומשם לעטרת יסוד דאימא ששני בחינות אלו הם ציון וירושלים וסוד זה רמוז בפסוק אשר תנה הודך על השמים כי יסוד דאבא נק' ראש ויסוד דאימא נק' אשר. ואמנם עטרת יסוד שבה נקרא תנ"ה לפי שנעשית מג' שמות אה"יה שהם גי' תנ"ה ושם בעטרה שלה יש ה' גבורות הנקרא הודך לפי שהגבורות מתפשטים מחסד עד הוד ולכן נק' כולם הודך וז"ש אשר תנה הודך וכו' כי מן אשר נמשך לעטר' שלה הנקרא תנ"ה הודך כנזכר. ומשם אל הזעיר הנקרא שמים כי מן העטר' הנזכר יוצא השפע ומתפשט עד ד' מקיפים של המוחין דזעיר עכ"ל. ובזה מובן לשון זה גם בס' אור ישראל פירש מאמר זה על הקדמה זו. כד"א אהיה אשר אהיה. זה כמ"ש בפרשת בראשית דף ט"ו דאהיה קדמאה הוא אבא. אשר היא בינ' אהיה בתרא' הוא זעיר ועיין מ"ש שם.
א"ל בדופקא דמעברא דקוטיפא דהאי חברותא אבעי פי' במעבר הדרך הזה שאתם רוצים לילך בה צריך חברותא דהיינו שלא ילכו בה אלא חבורת אנשים שלא יסתכנו מהלסטים הנחבאים שם כמ"ש בסמוך:
בההוא אורחא אחרא הוא הדרך הראשון שהיו בו תחלה ובג"כ עוד היום בנוב לעמוד נ"ב ר"ל חטא נוב. וכל ספיר' נקרא יום ליום יביע אומר:
דאשכחנא לך וכו' כוונתם בפ' זה להגדיל שבחו שהוא מקור החכמ' והתבונ'
אנפוי דשכינתא פי' שהצדיקים מחזירים ז"ון פב"ב: א"נ לפי שהשכינ' מתלבשת בתוכם והם פניה הנגלים. וי"מ כי המ"ן הם תכשיטין בפני הכלה ובגדי צבעונים להתנאות לבעלה נמצא שהצדיקים הם פני השכינ' המייפין אותה. אלא לדוד מזמור ובספר בראשית תירץ לדוד מזמור קדם דוד וכו'. מזמור לדוד קדמה שכינתא והכא מתרץ תירוץ אחר.
ואחידת בדינא דעלמא נ"ב תב"ל גי' ב"פ רי"ו עכ"ל ועלמא דלעילא היא מ':
ההוא ממנא דשליט עלייהו זה פי' ד' במלת אפן שהוא שר של מצרים:
אר"י האי מלה קשייא פי' אם נפרש ויאמר מצרים הוא השר ק' דמשמע שרדף אחר ישראל ועכשיו הוא אומר אנוס' וכו'. והרי כבר אעברו ליה משולטנותי' לכך מפרש ויאמר מצרים הם המצריים שתחלה שרדפו אחר ישראל לא ידעו שהשר שלהם אעברו לי' משולטנותי'. ועתה שידעו מיד אמרו אנוסה וכלהו אחרנין לתתא עיין בזוהר בפ' בראשית שאמר או"ה הם תחות גדפין דשכינתא נטלי לה בגופא דאילנא. פי' שישראל אחוזים בת"ת דזעיר ומחברי' אותה בפני הת"ת הנק' גופא דאילנא:
בא ממרחק פי' מאבא ועיין בפ' שמות בדף י"ב ע"א ומה שכתב האר"י ז"ל שם ותבין היטב פי' התוספתא:
תוספתא ויסע וכו': עד לא אשתקע אוירא דכייא נ"ב יסוד דאבא:
ולא נהרין אבנין נקיבן נ"ב גבורות שבאימא.
תלת רוחין וכו' נ"ב זעיר אנפין
הוו שקיען נ"ב שלא נבררו:
ומיין סתימין נ"ב מיין נוקבין.
בע' ותרין אתוון נ"ב חסד עכ"ל.
והנה דברי הרב המגיה צריכים ביאור כי הם סתומים וכדי לפרשם אקדים מ"ש הרב באוצ"ח דרוש עיבור א' של זעיר פרק ו' וזה כללות לשונו. דע כי שורש ז"א להמציא לו מציאות הראשון לעשותו בחינת תלת כלילן בתלת היה ע"י זווג דא"א ואח"כ היה עיבור ב' של המוחין ע"י זווג א"וא:
ואל תתמה איך המוחין הגדולים נעשו ע"י זווג או"א ובחינת ג' כלילן בג' נעשה ע"י זווג א"א בעצמו שהוא למעלה מהם הענין הוא כי עיקר הכל הוא להוציא עיקר ושורש הז"א שהוא השש קצוות ולכן נעשה ע"י א"א כי מכחו נעשה כל מציאות האצילות ובו נתלים כולם ומלבישים אותו כנודע אבל הג' מוחין שבו הם בסוד תוספת טובה ולכן הם ע"י א"וא. ודע כי אע"פי שאמרנו כי זה עיבור הראשון היה ע"י זווג א"א הכוונה היא כי בעיבור הראשון עיקר הזווג הי' בא"א אמנם להיות מדריגות א"וא גדולה על ז"ון אי אפשר לז"ון לקבל הארת א"א אלא על ידם. ולכן אחר שעיקר הזווג נעשה בא"א ומשם נמשך העיקר אח"כ נעשה זווג גם בא"וא וקבלו אותו המציאות שנעשה בזווג א"א ומהם ניתן לז"ון על ידם גם הם וזה סדר העיבור. תחלת אסף א"א את רגליו למעלה ר"ל כי נה"י שלו שעדיין היו מגולי' כנודע עלו למעלה עם ג' אמצעיות חג"ת דא"א עצמו המתלבשים תוך א"וא וקודם זה גם עתיק יומין התחיל לאסוף שני פרקים אמצעים שלו שהיו מלובשים תוך נ"ה דא"א:
נמצא עתה כי בפנים מן הכל ב' פרקי' ראשוני' דנ"ה דעתיק שהם מלובשי' בחסד וגבור' דא"א ועליה' הלבישו שני פרקים אמצעיים דנ"ה שלו על ב' פרקים הראשונים הנזכר. ועליה' הלבישו חסד וגבור' דא"א. ואח"כ הלבישו נ"ה דא"א לח"ג שלו עצמו. ובקו האמצעי בפנים מן הכל יסוד דעתיק שהוא מסתיים בחזה דא"א ועליו הלבישו ב' שלישים העליונים דת"ת דא"א. ועליהם הלביש שליש התחתון של הת"ת שבו והיסוד דא"א הלביש את שליש התחתון דת"ת דא"א הנז'. ועלתה העטר' שהיא מלכות דא"א והלבישה ליסוד דא"א עצמו. ואחר כך עלו חג"ת דזעיר אנפין והלבישו לנ"ה ולעטרת יסוד דא"א. ואחר כך עלו נה"י דזעיר והלבישו לח"גת דזעיר עצמו. ואח"כ נקודת הנוקבא שהיא לא יצאה ממנה רק כתר שבה ונקוד' זו בסוד עטרה עלתה והלביש' ליסוד דזעיר. ואחר כל זה באו א"וא והלבישו לז"ון. ולקמן באותו דרוש פ' עשירי כתב וזה כללות לשונו:
הנה בתחלה נזדווג אבא באימא ואבא הוציא טיפת מ"ד ובכח הטיפה ההיא בירר מהז' מלכים כל מה שיכול לברר אורות ניצוצות וכלים. ובכח הטיפה ההיא נתקשרו מחצית זו"ן אשר באבא בסוד תלת כלילן בג' והנה ביום הראשון של הקליטה נתחברו יחד אותם החצאים בתוך אבא. ונכלל נצח בחסד וחצי ימיני דיסוד בחצי ימיני דת"ת. וחצי ימיני דמלכות בחצי ימיני דיסוד והרי נתקן קו ימיני וחצי ימיני דקו האמצעי. ואח"כ ביום ב' של הקליט' ע"י הטיפה שנתנה אימא דמ"ן בעת הזווג ביררה ע"ד הנז' ועל ידה נתקשרו ונתאחדו החצאים שבתוך אימא זה בזה בבחינת קיום הוד בגבורה וכו'. והרי נתקן קו שמאלי וחצי השמאלי של קו האמצעי אח"כ ביום הג' נתקשרו יחד אותם שבתוך אבא עם אותה שבתוך אימא ונמצא ז"א כולו נתון בתוך אימא לבדה ונשלם בגוף אחד קשור נה"י כלולים בחג"ת עכ"ל. ואחר שהצענו לפניך דברי הרב ז"ל נפרש התוספתא מ"ש עד לא אשתקע אוירא דכיייא ר"ל קודם שנעשה זווג א"וא שהם הגורמים בירור ו"ק דז"א לבחינת אורות וניצוצות וכלים ע"י הטיפות שלהם וז"ש עד לא אשתקע אוירא דכייא שהוא יסוד דאבא כמ"ש. דהיינו בשעת הזווג נכנס יסוד דאבא בתוך יסוד דאימא ואז יסוד דאבא אשתקע בתוך יסוד דאימא. וקודם שנזדווגו שייך לומר עד לא אשתקע וכו'. ולנ"א דגריס עד לא אשתכח אוירא דכייא היינו נמי הך שר"ל קודם שלא המציא עצמו יסוד דאבא כדי להזדווג עם אימא:
ולא נהרין אבנין נקיבין הם גבורות שבאימא כמש"ל. והם טיפה של אימא כמ"ש הרב באותו דרוש הנז' בפרק י"א וז"ל וטיפת אימא היא ה' גבורות הנמשכים מאימא והם סוד ה' אצבעות היד עכ"ל. ובשעת הזווג מתמתקים ה' גבורות שבאימא ע"י ה' חסדים של אבא שהם טיפת מ"ד כמ"ש הרב בדרוש א"א פ' ב' וז"ל דע כי כל החסדי' נמשכים משם מ"ה החדש שבא לתקן האצילות וכל הגבורות משם ב"ן של בירורי המלכים. וז"ס הזווג למתק גבורות הנוקבא שם ב"ן המתבררות עתה מחדש בכל זווג וזווג בסוד מ"ן ע"י החסדים הנמשכים משם מ"ה החדש עכ"ל ולכ"א הזוהר בכאן כי קודם שנעשה זווג א"וא אזי ולא נהרין אבנין נקיבן שהם ה"ג שבאימא שמיתוקם הוא ע"י החסדי' דאבא בשעת הזיווג. ופי' מלת נקיבן יובן במ"ש הרב ז"ל בדרוש עיבור ז"א הנז' בפרק ט' וז"ל אמנם יש אבנין נקיבן כנזכר בפ' בשלח תוספתא דויסע ויבא ויט. כי בהיותם נקובות האור שבהם יוצא ויורד דרך הנקב עד למטה וגם עולה אור חוזר ממטה למעלה דרך הנקב ההוא עכ"ל. נמצא כי מלת נקיבן תורה כי האור של הגבורות הנז' יורד ומתפשט למטה וגם עולה בסוד אור חוזר דרך הנקב לפי שהם בחינת מ"ן שהגבורות הם בחינת מ"ן.
הוו סתימן פי' שכיון שלא נמתקו ע"י החסדים דאבא בסוד הזווג לכך הוו סתימן שלא נתגלה אורם. ואי גרסינן ולא נהיר א"ש ג"כ וקאי על יסוד דאבא ור"ל קודם שהאיר יסוד דאבא הארתו אזי אבנין הוו סתימן וכמ"ש.
תלת רוחין וכו' פי' נה"י דז"א שנכללו בחג"ת דז"א הוו שקיען דהיינו שלא נבררו כמ"של. ואל יקש' לך דכיון דאיירי קודם הזווג דא"וא כמ"ש הזוהר עד לא אשתקע וכו'. א"כ היאך אמר ג' רוחין וכו' שהם ג' כלילן בג' והלא ג' כלילן בג' היו בתוך אימא אחר שנעשה זווג א"וא. אבל במ"של בשם הרב ז"ל שתחלה אסף א"א את רגליו וכו'. תבין שקודם זווג א"וא הלבישו נה"י דז"א לחג"ת דזעיר. וחג"ת דזעיר על נה"י דאריך. אבל עדין לא נבררו כי גמר בירודם הוי ע"י זווג א"וא שע"י טיפת אבא נתבררו מחצית ז"ון הימני וע"י טיפת אימא נתבררו מחצית ז"ון השמאלי. ולכ"א עד שלא נעשה זווג א"וא נה"י שנכללו בח"גת ע"י אסיפת א"א את רגליו הוו שקיעין שלא נבררו כראוי.
ומיין סתימאן תחות נוקבי פי' מ"ן שהם הארת הגבורות היו סתומים תחת אותם הנקבי' שבאבנים לפי שהגבורות בעצמם נקראים אבנים נקובות והאור שלהם שהוא יוצא דרך אותם הנקבים ולא נתגלה ויצא לחוץ וז"ש ומיין סתימאן תחות נוקבי.
בע' ותרין אתוון אתהדרו לאתרייהו פי' ע"י טיפת אבא שהי' בחינת חסד וחסד גי' ע"ב נתקנו ו"ק דז"א וז"ל הרב בדרוש הנזכר והנה טיפה הנמשכת מן החכמה שהוא ע"ב דיו"דין. והנה ע"ב גי' חסד ונודע כי החסד בחי' מים הרי איך נתפשטה ונעשית בסוד החסד הנק' מים:
והענין כי הנה עתה הוא בבחי' ג' גו ג' ואלו הג' הם סוד ויסע ויבא ויט שמהם יוצא שם ע"ב וזה נרמז בתוספתא בפ' בשלח על פ' ויסע וכו' ג' רוחין דכלילן בג' הוו שקיען וכו' בע"ב אתוון אתהדרו לאתרייהו וכו'. והבן עתה ענין שם ע"ב אשר בחסד מה עניינו והענין כי כל שם ע"ב אע"פי שנחלק לג' בחי' כי הרי פ' ויסע הוא בחסד ויבא בגבו' ויט בת"ת עכ"ז שם ע"ב הזה הוא בחסד כי הוא בסוד חסד שבחסד והחסד שבגבורה והחסד שבת"ת. כי עם היות שם זה בחג"ת הנה הוא בחינת חסד שבכל אחד מג' אלו ולכן שם ע"ב הוא כולו חסד. והנה אלו המים היה בהם בחינת ע"ב מיני מים שיצאו מבחינת שם ע"ב דיו"דין כנז"ל וכל ע"ב מיני מים ההם כולם מעורבים יחד בטיפה ההיא. והבינה נעשית בחינת משורש והם ע"ב גשרים שבאימא כי הגשרים הם בחינת צינורות בית קיבול אל המים ההם בסוד מי מדד בשעלו מים וכו'. ויש באבא ג"כ חמשים מיני מים ובבינה ן' שערים ג"כ לקבל ן' מיני מים שבאבא ונעשית משור' אליהם בסוד נש"ב שבה שמקבלים ן' מיני מים שבאבא. וביאור זה נל"עד כי טיפת הזכר היא החסדים הנמשכים מע"ב שבאבא ולהיותם משם הם בסוד ע"ב מיני מים כמנין שם ע"ב וכמנין חס"ד: ובבחינת היותם נחלקים לה' חסדים וכל אחד כלול מעשר נעשים ן' מיני מים. וטיפת הנקבה היא ה' גבורות הנמשכים מאימא והם סוד ה' אצבעות היד ואלו נקראים שעלו שהוא החופן של האדם ע"י ה' אצבעותיו. ואלו ה' גבורות נעשו בית קיבול אל ה' חסדים. ונודע כי החסדים מגדילים את ז"ון ולכן נחלקים לכ"ה כ"ה. כ"ה לדכורא אינון כ"ה אתוון דשמע ישראל וכ"ד לנוקבא שהוא בשכ"מלו. וכד הוה משכנא בשלימו אשתלימת אף היא לכ"ה עכ"ל באותו דרוש הנז' בפרק י"א:
ומ"ש אינון אבנין בתר ע"ב דרגין אתבקעו ואתנקיבו אבני פי' הגבורות של אימא הנק' אבנים אחר שבאו ע"ב מיני מים מאבא אליה אז יגלו הארתם וז"ש אתבקעו ואתנקיבו אבני. ואע"פי שכבר אמר לעיל אבנין נקיבין ומהו שאמר ואתנקיבו אבני דמשמע השתא הוא דאתנקיבו אינ' קושיא שע"י ריבוי האור היוצא ומתגלה מהם נתרחב הנקב כמו שכתב הרב ביסוד דאימא שעל ידי ריבוי האור היוצא ממנו נתרחב וכו':
תחות צרורא דהוו חקיקן נל"עד הוא יסוד דאבא שבו כלולים כל האורות ומשם חקיקת' בסוד כולם בחכמה עשית וז"ש תחות צרורא דהוו חקיקן שמשם חקיקתם. ואי גרסינן דאיהו חקיק היינו הך שאבא הוא חקק כל האורות.
ואתכנפו דרגין ואתעבידו וכו' פי' ע"ב דרגין הנז' שהם ע"ב מיני מים שהם טיפת אבא נתקבצו כולם בתוך אימא בע"ב גשרים שבה כמ"של בשם הרב:
לבתר אתפלגו ואתעבידו תרין דרגין: פי' אחר שניתנו באימא ע"ב מיני מים הנז' אזי נחלקו המים הנז' חצי אל ז"א וחצי אל מלכות כמ"של בשם הרב וז"ש לבתר אתפלגו ואתעבידו תרין דרגין שהם ז"ון:
פלגותא מיא אגלידו פי' חצי המים נגלדו במקומם בתוך ז"א והחצי של צורך המ' צריכין לירד ליסוד דז"א ומשם עולי' בסוד אור חוזר ויוצאים דרך נקב שבחזה למלכות כמ"ש באוצ"ח שכל הארת המ' בין ה' חסדים בין ה' גבורות כולם יורדים ליסוד ז"א. ועולים בסוד אור חוזר למ' וז"ש פלגותא אשתקעו דהיינו שירדו ליסוד דז"א. וז"ש אלין סליקו הם דז"א:
ואלין נחתו הם של מלכות וז"ש מהכא שרא עלמא לאתפלגא פי' הנה ז"ון שניהם נקראים עולם ז"א בסוד עולם חסד יבנה. ומ' בסוד מן העולם ועד העולם. לכך אמר מהכא שרא עלמא לאתפלגא דהיינו שנחלקו זו"ן וננסרו. צרורא אחרא אית לעילא. הוא יסוד דאימא שהוא מהחזה ולמעלה דז"א.
והוא גליפא בע"ב תחומין פי' הם ע"ב גשרים שבאימא שכל א' הוא תחום בפני עצמו וצנור בפני עצמו:
דגושפנקא תקיפא פי' אימא נקראת עזקא כמ"ש הרב בדרוש א"ר פרק ששי ומפני שדינין מתערין מינה אמר דגושפנקא תקיפא.
ובהו שקיען גלגלוי דימא פי' שביסוד דאימא ששם הם ע"ב גשרים. שם ג"כ הגבורות דידה שהם נקראים גלי הים כי ים היא מ' והגלים הם הגבורות כנודע ואע"פי שע"ב גשרים הם בחינת גבורות ג"כ וא"כ מאי קאמר ובהו שקיען גלגלוי דימא שהם גבו' ג"כ. אינה קושיא שהרב' מיני גבורות יש ואותם שנמשכים למלכות נקראים גלי הים:
כד נטלין אתפלגו לד' זויין פי' כשיוצאים הגבורות מיסוד דאימא מתפלגים ומתפשטים בחג"ת נ"ה והם ב' גבורות גבור' בנצח וגבורה בהוד וז"ש פלגו חדא סליק ופלגו חדא נחית כי נצח והוד הם בחינת ריחים זה למעלה מזה כמ"ש הרב פלגו חדא לסטר צפון וכו' הם ב' גבורות המתפשטים א' בגבורה וא' בחסד וזהו לד' זיווין דקאמר תחלה וטעם שלא הזכיר גבורות דת"ת לפי ששם יסוד דאימא והניח גבו' שם בת"ת. ומפני שהם לצורך המלכות כמ"ש גלגלוי דימא לכך התחיל בגבורות דנ"ה שהם כנגד המלכות ששם מקומ' כנודע ולכך נמי הקדים סטר צפון לסטר דרום לפי שהמ' בניינ' מהגבורה:
כד מתחברן כחדא גומרין דלהטין קיימין וכו' פי' כשנתחברו הגבו' כולם ביסוד. כי כתב הרב באוצ"ח שגם הגבו' נתפשטו לחג"ת נ"ה דז"א וכללותם הוא שירד ליסוד וז"ש כד מתחברן וכו'. פי' כשנתחברו כללות הה' גבורות ביסוד יוצאים משם דרך נקב שבחז' דז"א לדעת דנוקבא לפי שבדעת דנוקבא אין שם אלא הגבורות לבד וז"ש קיימין בלהט שננא דחרבא דמתהפכא שהיא המלכות הנקרא להט החרב המתהפכת.
חד קיימא נ"ב יסוד ז"א: נעיץ בגו ימא בתוך המ' הנק' ים:
דרגא שליחא דאפרכא עילאה פי' יסוד הנזכר הוא דרגא שליחא שהוא שליח של הבינ' הנקרא אפרכא עילא' לשון ממשלה לפי שכל הארות הבינה נותנתם ליסוד והוא שליח המחלק השפע למ' ולבי"ע.
סליק בההוא קיימא נ"ב דעת עכ"ל והכוונה שיסוד הנזכר עולה בסוד הדעת וז"ש לעילא לעילא דהיינו שעולה לעילא לת"ת לעילא לדעת לפי שהוא קו האמצעי ולכך אינו עולה אלא דרך קו האמצעי. למרחיק. פי' שגם יונק מחכמה דז"א הנק' מרחוק ומכ"ש מהבינה דז"א נמצא שמקבל מחב"ד דז"א כולם. ואי גרסינן אשתכלל ר"ל שכלול היסוד דז"א הוא מחכמ' דז"א הנקרא מרחוק:
קטורא דארבין דשאטין בימא נ"ב קשר הנשמות עכ"ל. ור"ל הנשמות כולם קשרים ביסוד שהם באים למלכות הנק' ים.
מאן חמי גלגלין דסלקין ונחתין פי' הם הגבורות שבמ':
ורוחא דנשיב בהו הם החסדים הבאים משם מ"ה הנקרא רוח כדי למתקם:
ונוני ימא וכו' פי' הנשמות הנק' ארבין אחר שיצאו מהמ' המלאכים מוליכים הנשמות בכל סטר עלמא דהיינו הנשמות הבאים מבני אדם שהם בדרום העולם ובצפון וכו' והמלאכים נקראים נוני ימא:
ההוא דרגא פי' יסוד הנזכר כד נחית מההוא קיימי. נלע"ד דגרסינן כד נחית מההוא קיימא. ור"ל יסוד כשיורד מהדעת הנק' קיימא:
אלף מימיניה וכו' פי' הנה היסוד דז"א יש בו חו"ג שביסוד דאבא ויסוד דאבא בתוך יסור זעיר וזהו אלף מימיני' שאבא קרא ימין:
ואלף משמאליה שיש ביסוד ג"כ ה"ג דאימא והארת ה' חסדים דאימא הם אלף אחרים. ואימא נקראת שמאלא לגבי אבא:
הוה תב ויתיב באתריה פירוש כשיורד מהדעת אזי מתיישב במקומו:
כמלכא בכורסייא ההוא דרגא פי' כמלך היושב על הכסא. בין (כן) יסוד יושב על המל' הנק' כסא:
דכד שאט' ימא וכו' פי' כשהמ' מחלקת שפע לארגמ"ן הנק' ד' סטרי עלמא בכח היסוד היא מחלקת וז"ש עמיה נפקת ביה תבת דהיינו ע"י היסוד יוצאת ליתן שפע ועל ידו חוזרת למקומה:
הוא תב בקיומא דמלכא פי' יסוד הנזכר ישובו ע"י הדעת הנז' הנקרא קיימא דמלכא כי ז"א הוא מלכא והדעת שלו שהוא נשמתו נקראת קיומא דמלכא. ולכ"א הוא תב בקיומא דמלכא:
מאן מארי דעיינין פי' הם הצדיקים שמסתכלים בעיניהם לאפוקי בני ארם האחרים דשינתא בחוריהון והצדיקים זוקפים עיניהם לעילא לעילא עד הדעת:
מאריהון דגדפין וכו' דאנפין פי' המלאכים שיש בהם בחינות בחינות ונקראים מאריהון דגדפין ואחרים נקראים מארי דאנפין כולם חפיין לון ליסוד ומ' הנזכר מפני החיצונים שלא יסתכלו בהם:
עד דנטיל במטלנוי פי' עד שנוסעת המ' לדחות הקליפות כמ"ש ויסע מלאך האלהים להפרע משונאיהם של ישראל שהם הקליפות. ואז ישראל ניצולים מאויביהם:
נחלין הם ה' חסדים ומבועין הם ה' גבורות לפי שה' גבורות עולים בסוד מ"ן דמיון מבועין שנובעים מתתא לעילא. א"נ נחלין הם הארת הו"ק ומבועין הם החו"ג.
אל מקום שהנחלים הולכים פי' יסוד לעילא לעיל' פי' ביסוד דאבא ואימא שהו' לעילא מהמ' ולעילא מזעיר. אז תתענג על ה' נ"ב היינו א"וא: מארי דאנפין עילאין ז' בחינות מנה הזוהר כאן ונראה לפי שיונקים מז' היכלות דנוקבא לכך הם ז'.
בשתין אנפין נ"ב ששים שרפים שיש בהיכל הזכות עד כאן לשונו ולפי זה ס' אנפין הם ס' מלאכים ולא פנים ממש. ה"ג קמה נפקין וקמה עיילין:
היכלא קדישא הוא ציון של מטה היכלא עילא' קדישא הוא ציון של מעלה שהוא יסוד דנוקבא. קרתא קדישא היא ירושלים של מטה:
קרתא עילאה ירושלים וכו' היא עטרת היסוד דנוקבא הנק' ירושלים:
כחיותא לקביל האי נ"ב ר"ל בבריא'
אמר ס' המה מ' עיין בפ' שמות דף י"ד ע"ב כי שם פירושו וכאן נ"ב אי לאו דמסתפינא אמינא ששבח הוא לנוקב' דאצילות היורדת בבריא' וס' מלכות הם אותם שבשש היכלות דנוקבא עשר בכל א'.
רומחין וסייפין וכו' נ"ב עשרה כלי זיין הם
כל מלין דמלכא בידא דמטרוניתא וכו' כל אינון מאני מגיחי קרבא הה"ד הנה מטתו שלשלמה וכו'. בסע"ה דף ל"ט ע"ב וז"ל כמגדל דוד צוארך כי היסוד דמלכות שהוא ציון שהוא מגדל דוד שם יש שם אדנ"י במילואו וגי' אד"ני עם י"ב אותיות מילואו גי' מג"דל וגי' ע"ז וזהו מגדל עז שם ה' כי במגדל הזה יש כל הכלי זיין של הגבורות כמבואר בזוהר בפ' בשלח וז"ל אפיק מלכא כרוזא כל מלין דמלכא בידא וכו'. עד אשתכח דכולא וכו'. והנה בחינת קשת הוא ביסוד כמ"ש בתיקונים קשת דא יסוד. גם שיסוד הוא עיקר כל הגבורות ולפיכך מרוב הגבורו' שהוא הצימצום נעשה היסוד דמ' שקוע. ונמצא היסוד דמלכות הוא המגדל עז עם כל כלי זיין והטעם הוא מפני שכל אחיזת החיצונים היא ביסוד כמ"ש ערו ערו עד היסוד בה. וכל מגמתם לבא נחש על חוה:
ולכן הכלי זיין אשר שם מגרשי' החיצונים ולכן יוצא מפסוק מגדל ע"ז שם ה' וכו' שמות גדולים להגן מן אחיזת האיצונים. ולכן מדמה הפסוק כמגדל דוד ששם צריכים השומרים לעמוד על תרע"א דמלכא. כמו כן הוא צוארך ששם מקום הדינים ושם כל תכשיטי אשה כמ"ש בזוהר בפ' ויגש ומבואר הפ' בנוי לתלפיות ופי' בתיקונים תל דא צדיק שהכל פונים בו. פיות דא נצח והוד. וסודו כי נה"י דאבא אשר ממנו נתייסדה קומת המלכות כמ"שה ה' בחכמה יסד ארץ כי קומת המ' מתחלת ממקום שמסתיים יסוד אימא. ויסוד אבא מתפשט עד סוף יסוד זעיר ובפרט בימי שלמה שאז נאמר ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומפרש בתיקון יו"ד שהיתה בסוד חכמה ולכן אמר שלמה בלשון זכר שיר שהוא שר י' וכמ"ש בפירושי זוהר שמות כי יו"ד דאד"ני הוא נשמת המלכות והוא זיו זוהר חכמה עליונה שהוא יו"ד שבראש שם הוי"ה והיא יו"ד שבשם אד"ני. פי' הדבר שיסוד אבא שהוא בריח התיכון מראש אצילות עד יו"ד שכ אד"ני. והוא תל שהכל פונים אליו בסוד ד' יו"דין דשם ע"ב דאבא ושם הוי"ה פשוט עם ד' אותיותיו הכל גי' ת"צ. וכל הפנות פונים אליו פה העליון הוא בינ' ופה התחתון דאצילות היא מ' וז"ש בנוי לתלפיות כי מהיסוד דאבא מקבלת י"ג תיקוני דיקנא שהם רחמים גמורים והם הממתיקים לדינים שבצוארה וגם כל התכשיטין מאירים בצוארה. שמקבלת מז' תחתונות דזעיר השבעה שמות דמרגלאן וג' שמות היוצאים מיה"ו שהוא בנה"י דזעיר הוא גי' זי"ת שהוא יסוד הכותש את החסדים המגולים וממנו יוצא שמן למנורה שהיא מלכות וכנ"זל תל דא צדיק. ויסוד הוא כנגד קו אמצעי שלה ויוצא ומאיר בצווארה הז' שמות דמרגלאן עם שם אהי"ה דההי"ן גימטריא אל"ף וזהו אלף המגן מן החיצונים. כי כשאלו השמות מאירים בה יוצאים החיצונים לנוקבא דתהומא רבא ואמר הכתוב הטעם שאלף המגן תלוי עליו כדי להכניע כל שלטי הגבורים שבגרונם שהם שמות אלהים ומהם יוצא הצואר שהוא אלהים דההי"ן כמ"ש בתיקון ו' מתיקונים אחרונים כמגדל דוד צוארך דא ירושלים. וסודו כמבואר בלק"ת בפ' וישב כי במציאות הגרון לא נמצא בעשר ספי' כי ג"ר הם סוד הראש והז"ת הם קומת כל הגוף תרין דרועין וכו'. וביאר שם כי אבר הגרון נעשה ממוחין דקטנות שיורדים שם ומהם נתהוה אבר הגרון וז"ש בתיקונים צוארך דא ירושלים כי במלת ירושלים נרמזו כל המוחין דשמות אלהים ש' אלהים דיודי"ן רי"ש שם אלהים באחוריים ושאר אותיות גי' פ"ו אלהים פשוט וידוע בזוהר ובכתבים שבנוקבא הה' גוברת בכל השמות ולכן ניכר אצלם אלהים דההי"ן גי' צואר:
את הוי נטרא לי גרסינן ונ"ב ר"ל שלא יכנס אדם בלי רשות. הה"ד ויקח שש מאות רבוא רתיכין אלא שהכתוב קיצר ולא כתב רבוא:
בחור נ"ב ס"מ נק' בחור שודד הפך הקב"ה שנקרא בחור כארזים:
נחל קדומים היא מלכות ור"ל נחל קישון גרפם בכח נחל קדומים
ה"ג רי"א דא הוא עננא וכו' ונ"ב מיכא"ל דרגא דחסד ענן יומם:
רא"א כתיב וה' הולך לפניהם וכו' פי' דמשמע שהקב"ה הוא שהולך לפניהם ולא מיכא"ל שהוא מלאך. אלא סיועא דצדיק. הוא דרשימו דיליה גרסינן. ור"ל החסדים דבגו אמת היסוד הם ענן יומם וז"ש סיועא דצדיק שסיוע בא להם מצדיק והארה לבד באה לישראל וז"ש דרשימו דיליה רובם בעלמא:
ועננא אחרא אזיל בליליא פי' הם הגבורות שמהם נבנית המ':
רש"א וכו' פי' מסייע לר' אבא שעמוד ענן הם ה' חסדים ועמוד האש הם ה' גבורות כמ"ש ומה דאמר רבי אבא הכי הוא דעל ידא דהאי דרגא אשתכחו שר"ל ע"י היסוד:
בע' גליפין נ"ב הם ה' חסדים דאבא מסטרא דאימא עילאה. נ"ב ז' גבורות דאימא:
דלביש מלכא עילאה קדישא נ"ב דעת המכריע עכ"ל ור"ל פ' ויסע שיש בו ע' אותיות הם ז' חסדים דאבא: ואע"פ שהם ה' כללותם ביסודו וכללות כללותם במ' דאבא הרי ז'. ופסוק ויבא נגד ז' גבורות דאימא כי הם ה' וכללותם ביסודה וכו'. ופ' ויט נגד דעת המכריע כמ"ש הרב שיש דעת המכריע בין החו"ג: ומ"ש דירית ברא קדישא הוא זעיר שיורש ג' בחינות הנזכרות:
והאי אתר אתגליף חד בחד פי' במ' נתחברו ונעשו שמות וז"ש ואסתלק שמא קדישא וכו': ומאן דאיהו חכימא אע"ג דחמי אנפי דמלכא נהירין אמר מלכא ודאי שלים הוא מכולא דעתיה שלים. (פי' ע"פ מ"ש האר"י ז"ל כי שורש הה"ג הוא בדעת זעיר שאל"כ היה גם זעיר דעת ק"ל כמו המ' ולכן אמר שהוא שלים עם הה"ג) אנא חמי דבהאי נהירו דינא יתיב ואתכסייא אע"ג וכו' בסע"ה דף נ"ט ע"ב וז"ל מראהו כלבנון מבואר בע"ח שאור החיה הבא מחכמה עילאה מאיר ג"כ באחורים דזעיר ולפיכך כשבא אור החכמה לזעיר אז ננסר ממ' לפרצופים נפרדים לפי שאז אין להם פחד מהחיצונים לעמוד אחב"א לפי שאור החיה מאיר מעבר לעבר וחכמת אדם תאיר פניו וז"ש מראהו כלבנון:
בחור כארזים כי אע"פ שהוא הוי"ה בתכלית הגדלות. הדין נסתר בפנימיותו בסוד ה' איש מלחמה שאע"פ שהוא הוי"ה בתכלית הרחמים הוא ג"כ איש מלחמה כמ"ש בזוהר ולכן אמרה אע"פ שהוא מראהו כלבנון בתכלית הרחמים הוא ג"כ בחור כארזים ולכן מלת ארז מורה על דין שהוא בזמן היניקה ימי הבחרות שהוא דין כמ"ש ביחוד שובבי"ם וז"ל הזוהר בפ' בשלח ומאן דאיהו חכימא וכו'. פי' כמו שאמר כאן אע"פ שהוא מראהו כלבנון. הוא בחור כארזים. אלא שהדין נסתר בתוכו. ומכל מקום יש ליראה ממנו תכלית היראה לכל העולמות:
אבל לא אתחזיא אלא בנהירו דאנפין פי' שהת"ת אע"פ שיש בו חו"ג הוא נוטה לצד החסד הפך היסוד שנוטה לצד הגבורות כמ"ש הרב: ה"ג לא דליגנא לאתר אחרא:
אחסין לים בכתרין קדישין נ"ב כי התרין עטרין מתרין כתפין דאריך שעתיק נקרא אריך עכ"ל ואף שאמרנו לעיל שג' ע"ב אותיות הנזכר הם חסדים דאבא וגבורות דאימא ודעת המכריע וכאן אמרנו שהם בתרין כתפין דאריך אפשר כיון שתרין כתפין דאריך הם גנוזים בתוך או"א עיטרא דחסד בגו אבא ועיטרא דגבורה בגו אימא א"כ הא והא איתנהו ששורשם מאריך והם בגו או"א. א"נ ג' ע"ב הנז' באו לזעיר מחו"ג דאו"א ומדעת המכריע ביניהם ובאו ג"כ מתרין כתפין דאריך. ולפ"ז מ"ש לעיל שפ' ויסע הוא חסדים דאבא. ופ' ויבא הם גבורה דאימא אינם אותם עטרין דאריך הגנוזים בתוכם אלא החו"ג שלהם:
כד מטאן לגביה מתעטרי אבהתא פי' כשבאו לזעיר מתעטרים חג"ת שלו הנקרא אבות:
וכד מתעטרא מכוצהו ז"ל הרב בסה"כ מ"ש בפרשת בשלח דף נ"ב וכד מתעטרא מכולהו וכו' כלומר שנצטרפו האותיות ויעשו תיבות בה כדין אתברכא וכו'.
בתקיעותא דרב נ"ב כבר כתבנו דרב תנא הוא וחי ת' שנה והוא רבי אבא עצמו כמ"ש ג"כ ביונת אלם:
תלת ובכן ובכן ובכן ז"ל הרב בסה"כ בזוהר בפרשת בשלח שלא הזכיר רק ג' ובכן שם מדבר נגד האותיות קודם שיבנו בתים ויעשו תיבות. ובתיקונים שהזכיר ד' ובכן שם מדבר אחר שנעשו מהם שמות כי זה במלכות המתעטרת עם כולם עכ"ל:
בהאי שמא קדישא פי' בע"ב שמות הנזכר:
גופא דאילנא אני פי' שם ל"ז הוא אני המתחיל חצי האחרון. ה"ג רישא דכל ענפי אילנא וה"ו וה"ו ור"ל שם וה"ו הוא ראשון לע"ב שמות וה"ו האחרון הוא שם מ"ט המתחיל כ"ד השלישי:
ומ"ש כללא דענפין ונופא ושרשא במ"ח תיבות פי' ענפין הם שאר השמות
גופא הוא אנ"י ושרשא הם וה"ו וה"ו ומ"ש במ"ח תיבותא כיון שוה"ו שהוא מ"ט סמוך לשם מ"ח לכך אמר במ"ח תיבותא:
בתלת עלמין עילאין פי' חג"ת ובתלת עלמין תתאין נה"י. כמ"ש הרב שיש ע"ב שמות בחג"ת וע"ב שמות בנה"י:
קדוש לעילא פירוש בחב"ד. קדוש באמצעית' בחג"ת. קדוש לתתא בנה"י:
קדוש חסד פי' עוד כוונה אחרת ק' ק"ק בחג"ת:
אלי דייקא בעתיקא תלייא כולא עיין מ"ש הרמ"ז ז"ל. ותאנא בספרא דצניעותא אלי דייקא וכו'. אלי דייקא בעתיקא תלייא כולא וכו'. בספר ערוגת הבושם דף י"ג על פסוק לסוסתי כתב וזה לשונו ליתן טעם שלפי דברי הזוהר השכינה נק' ג"כ בחינת סוס והוא המ"ן שלה ולפיכך היתה מראה השכינה להמצריים כדמות סוסיא נוקבא לפי שבחינת מ"ן לבד הוא בחינת דינים ששם אדנ"י הוא דין וכשהוא בריבועו הוא דין גדול ולפיכך בו עשתה שפטים על הים. והנה גם בזעיר יש שם סו"ס שהוא גי' שם ע"ב ושם מ"ה עם י' אותיותיו כי אימא רוכבת על זעיר כמבואר בסוד אל מלך יושב על "כסא "רחמים "ומתנהג "בחסידות ר"ת כרו"ב שכל ספירה נעשית לעילתה הגבוה ממנה דוגמת סוס לרוכב כמבואר בזוהר ובתיקונים. וידוע כי בקי"ס היה זווג אך שאינו גמור. וגם הזיווג הזה היה מהתעוררות עתיקא שהיה מאיר בו כי לולא זה לא היה מזדווג בדינים דקטנות וכמבואר בזוהר מה תצעק בעתיק' תלייא מלתא דבר אל בני ישראל ויסעו ר"ל שיתפשט נצח הוד דעתיקא הנקראים בני ישראל בזעיר אנפין ואז יזדווג עם המ' אף כשהי' מלאה דינים עדין מכח השפעת עתיקא שהוא השם ע"ב ושם מ"ה עם י' אותיותיו שהוא זעיר שמקבל השפעתו ושני שמות אלו גי' קכ"ו עם הכולל והוא הבחינת סו"ס דאימא עילאה המתפשטת בפנימיות זעיר כי השפעת עתיק' בזעיר וזעיר בנוקביה ע"י כן היתה קריעת ים סוף ע"י היסוד דזעיר. וזה פי' הזוהר ומדרשים מה ראה ארונו של יוסף ראה כי יוסף שבכאן הוא השפעת עתיק' ביסוד זעיר. שנחשב אצל השפעת עתיק' כארון שהוא חיצוניותו של יוסף יסוד דעתיק' קדישא. ולפיכך מרחמי דעתיקא קדישא העביר על מדת הדין שקטרגה ואמרה הללו עע"ז וכו' כי באמת פסל מיכה עבר בים וברחמי עת"ק שהוא תכלית הרחמים היה עושה עמהם לפנים משורת הדין וניצולו. ומבחינת דינים דמלכות שהוא הס"וס דנוקבא שהוא מ"ן שלה מכחו נטבעו המצריים בים. וכמבואר סוד זה בזמן המבול וז"ל הזוהר בפ' נח:
ומאן אינון מיין עילאין בינה ומיין תתאין מ' ה' עילאה וה' תתאה וכד אינון מחבלין אסתלק ו' דהוא דכר ואשתאר ה"ה בה"ה מיין במיין. רק בזמן המבול נתחברו השני מ"ן דבינה ודמלכות ולפיכך היה מבול על כל העולם. אבל בקי"ס שהיה צורך להציל ישראל לעבור דרך ים היה מביא רחמי דעתיקא קדישא והיה קורע את כל הדינים ולפיכך היה נס מפורסם כי לעולם המ"ן מכלה את כל העולם וכאן מכח השפעת עתיקא ניצולו ישראל וכו'. ובאמת הקליפה של מצרים היא הכתר של הקליפה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו והיה אוחז באריך דאצילות וכדי להמיתו ולהעבירו היה משפיע מרחמי דעתיקא קדישא ששם לא יש שבירה כי עתיקא הוא מה' ראשונות דכתר דשם ב"ן ששם לא היה שום פגם ולפיכך השפיל לקליפת מצרים וכו' ובאמת על הם השפיע זעיר במלכות כל הע"ב שמות דויסע ויבא ויט שהוא בא ג"כ מעתיקא קדישא וכו' ע"ש:
חד איילתא עיין בס"הכ דרוש קריעת ים סוף כי שם מפורש סוד זה מ"ש בו האר"י ז"ל ונרמז בספר משנת חסידים דף ק"ו ע"ב פרק ב' משנה ג': ובספר חמדת ימים בסדר ליל שביעי של פסח דף ס"ג ע"ב:
תאנא בס' דצניעותא אלי דייקא בעתיקא תלייא כולא ובג"כ קשיא קמיה קודשא בריך הוא כלא כק"יס וכו' מ"ט בגין דק"יס בעתיקא תלייא עכ"ל בס' ח"י בדף ס"ג כתב ולסוד הנכתם הזה נכתב ונחתם בר"ת "מה "תצעק "אלי אמ"ת כמ"ש בזוהר דאמת תלייא בעתיקא ועל כי היה הקטרוג רב בשמים ממעל על כל עדת ישראל ויסגור ה' בעדם והוא יענם מה תצעק אלי כי המקום אשר אליו קראו ישראל בתפלתם בעת ההיא הוא היה אל מקום המשפט בחינה כוללת דינא ורחמי. ע"כ אמר אליו דבר אל בני ישראל ויסעו ויסעו לעיל כי בפעם הזאת יעתירו לזעיר בעתיקא קדישא. כי הוא כסא של חסד עליון ורחמים פשוטים ונתן לכם רחמים ועל כן הוצרך גילוי האור הגדול להאיר עליהם ברחמים לעתות בים צרה. ואולם למשכילים בחכמה יש בסודה תעלומות חכמה והארה זו המחרבת ים מי תהום רבה השמה מעמקי ים דרך לעבור גאולים. פנה למעלה בסתר עליון ועין המשכיל בסוד אילת אהבים תשכילנו כי סגר ה' בעד רחמה צר"ה כמבכירה שלטי הגבו"רים סביב לה. וכאי"ל תערוג על אפיקי מי"ם. וכח אין ללידה מפני אויב. והנה ד"ם הבר"ית כבוד אהי"ה בתוכו מעיל קט"ן תעשה לו אמו: ובצל שד"י יתלונן: דרך נח"ש עלי צור ומכסה עתי"ק הן יפרש עליו אורו ושם חביון עוזו. ונער קט"ן נודע בה לאישה: והוא נחש ינחש בה. את מקורה הערה ויפתח את רחמה ובטרם תחיל ילדה ויגרש מפניה אויב ויאמר השמט: ועל סוד הנעלם הזה נחתם נס קריעת ים סוף סופא דכל דרגין כנודע: ודי לנו במקום שאמרו לקצר ופורץ גדר ישכנו נח"ש ועל כי סוד הארה הגדולה הזאת עובר עלינו תמיד בעצם יום ז' של פסח. יאר לנו עם ברוכי ה' עכ"ל.
ואשתלים ידא דאתכליל ביה בימינא פי' עתה בים סוף נשלמו ה' אצבעות שהם ה"ג שנכללו ביד ימין שהם החסדים לפי שבמצרים היו עשר מכות באצבע א' שהיא גבורה א' כמ"ש כמה לקו באצבע עשר מכות ועל הים לקו ן' מכות נגד ה' גבורות. לא אתקיף לבא דפרעה אלא שמא דא כתב הרב בליקוטים שפרעה יניקתו מן הקטנות שהם שמות אלהים וכשבאין מוחין דגדלות שהם הוי"ה דוחין מוחין דקטנות למטה ואזי מתבטלת יניקת פרעה ומצרים ולכך שם הוי"ה היה מחזיק לבו:
רב עתה פי' כמ"ש רז"ל טול הרב שבהם שהוא אבישי בן צרויה אלמא שהצדיקים נתפשים בעון הדור
איוב מלה אמר ולא אגמר מלה פי' איוב אמר ת"ם ורשע הוא מכלה ולא פי' הטעם שהצדיקים נתפשים בעון הדור:
הה"ד תם ורשע וכו' פי' תם הוא איוב כדמפרש ר"ח:
הגדולה דכלילן בה ה' אצבעין אחרנין פי' יד ימין נכללים בה ה' גבורות דיד שמאל ואז יד שמאל עצמה נקרא גדולה:
סליק לחושבנא רבא פי' כל אצבע הוא עשר והם ג' מדות שבים:
דבחמש אצבען קמאי כתיב ויחזק לב פרעה נלע"ד דחמש קמאי הם נגד ה' חסדים ולכך היה הדבר ברשותו. אבל בה' אחרונות שהם ה' גבורות לא הוה מלה ברשותיה. ואף שאמרנו שעשר מכות שבמצרים היו באצבע א' שהוא גבורה א' מ"מ כל גבורה וגבורה כלולה מהחסדים וגבורות:
ממה דאפריש יעקב מבנוי לקב"ה נ"ב לוי שהוא מעשר:
במשח רבות קדישא פי' בשמן העליון שהוא אבא: רוחא קדישא נשמת מרע"ה:
וזריז ליה וכו' פירוש זריז למרע"ה בהמנויי קדישי אימא הנקרא אמת אהי"ה פעמים אהי"ה גי' אמ"ת והיא נקרא מהימנותא רבא וזעיר נקרא אמת ומ' נקרא אמונה נמצא דזריז ליה בהרבה אמונות:
דאב טבא היא מלכות אע"פ שנשמת מרע"ה שרשה מיסוד אבא מוכרח הוא שתעבור ע"י המ':
ברמ"ח עטרין נ"ב ברמ"ח איברים דאבא:
ומ"ש וקיימי קמיה פי' רמ"ח אלו דאבא שכלולים בנשמת משה קיימי קמי קב"ה:
קע"ג מפתחן נ"ב נלע"ד כי משה גי' ד' אלהים דמוחין דעיבור דאו"א וכלולים שמם בשנים נמצא שהם ב' אלהים גי' עק"ב עם הכולל גי' קע"ג עכ"ל. א"נ יובן עם מ"ש באוצ"ח כי ק"ך צירופי אלהים מתחילים בבינה מת"ת שבה והם ד' ספירות תנה"י וכל ספירה יש בה ל' צירופים הם ד"ל וכל בחינה ובחינה נקרא אלהים אחד נמצא שהם ד' אלהים והם גימ' מש"ה וז"ס בשגם הוא בשר והיו ימיו ק"ך שנה עכ"ל ובזה מובן שד' אלהים הם וכלולים ב' בשנים כי נ"ה הם אחד ות"ת ויסוד הם א' כי גוף וברית חשבינן חד הם גימ' עק"ב והכולל גי' קע"ג:
בה' עטרין הם ה' חסדים דאבא:
סליק ואנהיר באלף עלמין פירוש שחסדים דאבא מאירים לחו"ג דאימא שכל אחד כלול מעשרה ועשרה ממאה הם אלף וז"ש דנהרין ובוצינין נהרין הם ה' חסדים ובוצינין הם ה' גבורות. ומ"ש דגניזין בגנזייא דמלכא פירוש שחו"ג דאימא הם בתוך זעיר:
בכל בוצינין דבגנתא דעדן פירוש בכל ספירות הבינה הנקרא ג"ע:
ואעליה בהיכליה פירוש מלכות:
מ' פתיחה נ"ב אימא:
בשכ"ה עטדין נ"ב היינו שכ"ה דינים:
סטרא דסטרין סטר שכולל בו כל הסטרין שהוא משה שכולל בו כל הסטרין שהם או"א וזו"ן:
ש דאבהתא נ"ב זעיר:
ה' סלקא נ"ב נוקבא:
וקבילת ליה מן מלכא נ"ב וקבלה אותו בשעת הזווג מן זעיר:
בארבין דשטאן וכו' פירוש עם כל הנשמות שבמלכות:
מתנן זיונין נ"ב גבורות:
תכ"ה בוצינין נ"ב שם תכ"ה:
אתנהרא ה' באנפוי נ"ב ראתה עמו שכינה ונתמלא הבית אורה:
אנקיב בחשוכי פי' שהאור דאריך בקע בעיגוליו שנקרא חשוכי בסוד ישת חשך סתרו ונהיר לכל עיבר פירוש לאו"א ולזעיר:
וכד אתחבר וכו' פי' אחר שהגיע אור אריך עד המ' אזי נקרא אז וכפי זה תני והדר מפרש שתחלה אמר כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא בעטרוי גליפין רשימין באז. ומפרש סדר יציאת האור ואמר אנקיב בחשוכי וכו'. א"נ אנקיב בחשוכי הם הקליפות שסובבים עלהקדושה נקב האור בתוכם וירד:
לאחייא בגופא פירוש כמ"ש בפרשת חיי שרה שהצדיקים חיים תחלה קודם שאר ישראל לכך נקט צדיקייא:
אמאי יחית לון קב"ה בארעא כיון שעלו לצרור החיים אין לך שכר יותר מזה וא"כ יהיו כמו מלאכים בלא גוף חומרי ותירץ פוק ואליף מזמנא קדמאה דהיינו תחלת ביאתם לעוה"ז הגם דלא שייך אז לישרא לעקימ' באו בגוף כ"ש השתא: לישרא לעקימ' לתקן אשר עוותו ולזה הק' ד' שמתו בעטיו של נחש אמאי חיים ותירץ בגין דייהון מארי עיטא וכו':
שירתא דמטרוניתא נ"ב שירתא של הנוקבא הנקרא זאת:
את לאעלא פי' לרבות כל השירות האחרות:
אנהיר לה מלכא אנפהא פי' שנתן מוחין דילה שמאירים פניה:
דכל אינון משחין פי' הארות אבא הנקרא שמן:
דא הוא רישא דנצח והוד ז"ל הרב דע כי חצי יסוד נאחז בגוף עצמו אך חצי השני נשאר בין הירכים שהם נ"ה שבו עכ"ל ולכך נקרא היסוד רישא דנצח והוד מאחר שחציו תקוע תוך הת"ת למעלה מנ"ה.
דא הוא רישא דכתרי מלכא וכו' פי' שהיסוד עולה בסוד הדעת עד המוחין להמשיך הטיפה משם וז"ש רישא דכתרי מלכא וכפי האמת הוא סיומא:
אשמרת כתיב חסר פי' המ' נקרא כך והיסוד ראש לה:
ודא הוא לה' פי' זעיר:
לה' דא הוא נהרא וכו' פי' בינה ומביא ראיה מדכתיב בסיפא אשירה לה' ואם לה' דרישא דקרא הוא זעיר א"כ אשירה לו מב"על אלא ודאי לה' דרישא היא בינה ודסיפא הוא זעיר:
נשיר מב"על פי' הנו"ן מורה על הריבוי כמ"ש נשיר את שיר ה'. דתושבחתא דמטרוניתא ז"ל הרב בסדור אשירה היא לשון יחיד היא הנוקבא דזעיר עכ"ל ור"ל שהשירה שמשוררת מ' לזעיר אמרוה ישראל:
דסליק ואתעטר וכו' פי' כתב הרב ז"ל כי גאות הם באריך ששם ת"י נימין גי' גאות וכן או"א נקרא גאות כי ת"י נימין חופפין עליהם ז"ש כי גאה גאה דסליק ואתעטר וכו'. דהיינו שזעיר עולה לאריך ואו"א הנקרא גאות לקבל המוחין משם וז"ש לאפקא ברכאן הם מוח חו"ב וחילין הם החסדים שמשם באים הנשמות כמ"ש הרב בפ' ורוח נסע. נסע הם החסדים וכו' והרוחות הם משם. וגבורין הם ה' גבורות. שולטנותא דלתתא כתב הרב סוס היא פלונית ורוכבו הוא ס"מ וז"ש הזוהר שולטנותא דלתתא ודלעילא. ומ"ש דאחידן בהו פי' המצריים אוחזים בפלונית וס"מ:
והוה דמי לעילאין ותתאין יובן במ"ש הרב שהאדם אינו רומז אל בחינה פרטית כמו אל זעיר לבדו או אל מלכות לבדה. אלא הוא רומז אל ה' פרצופים דוגמת אריך וז"ש דמי לעילאין הם ג"ר אריך ואו"א ותתאין הם זו"ן. א"נ לפי שבו יחידה חיה נשמה מכח"ב נ"ר מזו"ן וז"ש לעילאין ותתאין. א"נ לעילאין אצילות תתאין בי"ע שאדה"ר היה כולל אבי"ע:
טרוצטבולין נ"ב חופות. ה"ג ואחמי לי כל גנזייא:
מאתר דשאר נשמתין וכו' פי' הם או"א כנודע שחיה מאבא ונשמה מאימא וז"ש ר' יהודה אמר מהכא כדמפרש ואזיל:
מההיא אתר פי' מ' שהמקדש רומז אליה:
נפש חיה סתם פי' אבא לפי שחיה ממנו וז"ש דא נפשא דאדם קדמאה דכלא:
מדכר ונוקבא פי' זו"ן והם צלם ודמות:
וא"ת האדמה אשר לוקח משם פירוש דמשמע שהוא ממ' לבדה הנקרא אדמה ותירץ דקב"ה אשתתף עמה והזכיר הכתוב המ' לפי שהיא נגלית והזעיר מתלבש בתוכה.
וע"ד ויהי לי לישועה פי' יה הנזכר שהם או"א הם לי לישועה:
דבג"כ מלכא קדישא וכו' פי' בשביל הארות או"א הנזכר לכך מלכא קדישא שהוא זעיר מושך שפע למ' ולבי"ע:
ודא הוא מקדשא נ"ב יסוד דנוקבא:
אתר דליואי פירוש גבורה דזעיר שהיא אלוה לוי בן יעקב:
דא מלכא קדישא פי' זעיר ופליג את"ק שאמר ויהי לישועה קאי על יה הנזכר:
ה"נ לוקמא לך מאומין ר"י אמר וכו' פליג על רבי חזקיה דלעיל שפירש יולד קאי על הצרה. ור"י מפרש יולד קאי על הקב"ה וה"ק ואח שהוא הקב"ה בעת צרה יולד דהיינו יתעורר להנקם מהאויבים: ה"ג קארי ליה קב"ה רחימא ה"ג האי קרא בעולות ושלמים. והאי בחטאות ואשמות ור"ל בהם הוקר רגלך אבל בעולות אל תעזוב וכו':
וכתיב השתא ריעך וכו' פי' עכשיו אנו מתרצים תירוץ אחר:
הוקר רגליך נ"ב דריש רגליך לשון מרגל שהוא יצה"ר:
כד"א אלהי אברהם פירוש אבא שהוא אלוה של החסד.
דהא אלהי אברהם לעילא הוא פי' ואינו צריך הרמה אפ"ה פי' גם אבא צריך הרמה להעלותו לאריך: ה"ג סליק מלכא קדישא לציון ופי' שיסוד נכלל בת"ת ואינו מזדווג עם המ'. ה"ג סליק ליה לגביה. כמה רזין וכו' ד' בחינות אלו כנגד נר"נח. אבל יחידה נעלמת בסוד קוץ היו"ד ולא נזכר' א"נ הם כנגד פרד"ס:
אתר אית ליה לקב"ה וכו' פירוש מ'.
בסופא דדרגין ואקרי והב פירוש המ' נקרא בשמות אלו בסופא לפי שהיא סוף הספירות ונקרא והב בשביל הגבורות שבה. ומאמר זה פי' אותו האר"י ז"ל ואף על פי שהוא ארוך בשביל רובו התועליות שבו נעתיקנו כי כמה מאמרי הזוהר בהקדמ' זו. וז"ל האריז"ל הנה בק"ש נכנסו מוחין דו"ק דאימא ואז מתגלים הארת הגבורות מיסוד דאימא ומתפשטים בזעיר כנודע אע"פי שלא נכנסו עדין תלת פרקין קדמאין דאימ' עכ"ז ממקומ' מאירים ויורדי' תוך זעיר ובברכת אבות נכנסו תלת פרקין קדמאין דאימא ותלת פרקין תתאין דאב' בבת א' והנה האר' הגבורו' הוא שירדו תחלה אך הגבו' עצמם דאימא שצריכים לירד ברחל לצורכה כנודע עדין לא ירדו מפחד הקליפות שלא יתאחזו בהם כשירדו בגבול רחל לבנותה ואע"פי שנכנסו ג"פ תתאין דאבא עכ"ז לא יספיקו למנוע יניקת הקליפות מהגבורות התקיפין אלו דאימא כי אין כח בתלת פרקין תתאין דאבא הנשארים למעלה בראש זעיר לבטל הקליפות למטה במקום רחל ולכן כיון שאינם יכולים לירד למקומם נשארים למעלה ברישא דזעיר עליו ולא נכנסו בזעיר והנה צריכים אלו הגבורות לירד למטה לתיקון רחל ויש להם פחד לירד לכן מה עושים חוזרים אל ח"ג דאימא ומצטרפי' עם ה' גבורות דיסוד אבא ועולים אלו העשר' בסוד מ"ן עד מקום או"א ועושים זווג שני דאו"א ומוציאי' ה"ג דאבא וה"ג דאימא שהם עשרה. ונודע כי הקדושה עושה רושם תמיד וא"כ ל' גבורות הם כי עשרה הם הראשונות ונשאר רשימו שלהם טרם עלותם אח"כ עלו בסוד מ"ן הרי עשרים. אח"כ ירדו בסוד זווג הרי עשרה אחרות הם ל' גבורות. ואחר הזווג השני הזה שבאו עשרה אחרות נתערבו עם הראשונות ונתבסמו יחד ואין פחד אז מהחיצונים ואז ירדו בזעיר עד רחל ובנו פרצופה וסוד זה הוא מ"ש הזוהר בפ' בשלח דף נ"ו ואת הנחלים וכו' כי זווגא עילאה השני של או"א נקרא ארנון אשר על ידו נתקנה רחל שהיא מואב וז"ס כי ארנון גבול מואב כי כל גבולה ופרצופה ע"י הגבורות דאו"א ובזה תבין כי שם בזוהר כל כוונתם בפ' הזה רמזו על כח הגבורות וכמ"ש את והב בסופה כמ"דא לעלוק' שתי בנות הב הב. בסופה ים סוף והיא רחל אשר שם הגבורות ואחרי אומרו ארנון זווגא עילאה אמר ובדא משתרשין שרשין לאושטא קרבוי וכו'. והענין כי ע"י נחלים אלו שהם ה"ג דאבא וה"ג דאימא והם הנחלים שבשני יסודות הנקרא גם הם נחלים ואלו יוצאים מזווג שני דאו"א הנקרא ארנון וע"י נתקנה מואב וירדו בה השלשים גבורות וז"ס את והב בסופה הם הגבורות היורדות שם. ושם ארנ"ן חסר ו' גי' ש' והם סוד שלשים גבורות הנזכרות כל א' כלולה מעשר הם ש' ואלו הם הנחלים היורדים מארנון עילאה אל מואב שהיא רחל.
וז"ס על כן יאמרו המושלים הם או"א השולטים העליונים בואו חשבון פי' אומרים להג' הראשונות בואו בסוד זווג וביאה עליונה של או"א בסוד מ"ן אלא מחשב' עילאה וז"ס בואו חשבון אב ועי"ז תבנה ותכונן עיר סיחון שהיא רחל כנז"ל כי אש יוצאה מהחשבון הם השלשים גבורות כל א' כלולה מעשר הם אש עם הכולל כי כולם דינים ואש זו יצאה מחשבון מחשבה עילאה כי מזווג השני הנקרא ארנון יצאה האש הזו ואחר שנכנסו ברחל שהי' עיר סיחון אז יצאה להבה מקרית סיחון ואכלה ער מואב הם הקליפות הנקראים ערוה הנאחזות במלכות הנקרא מואב וכולם בעלי במות בעלי רמות ופסילים בגבור' היוצאים מארנון עילאה:
ונחזור לענין כי המ' נתקנה ע"י חשבון אבא עילאה שהוריד הגבורות מטיפ' דיליה ומיתקו הגבורות הראשונים וע"כ נבנית רחל וע"כ נק' מואב כי תיקונ' מאבא וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ ושמור כלל זה בכל מקום שנזכר בחינת הארה מיסוד אבא אל רחל בסוד ותתצב אחותו מרחוק מרחוק ה' נראה לי וז"ס רשפיה רשפי אש שלהבת יה כי הגבורות שהם רשפים וגחלים הם אש ל' גבורות שהם גי' א"ש ומהיכן יצאה אש זה. משלהבת שיצאה מי"ה שהם או"א עכ"ל האר"י ז"ל. ובזה מובן מ"ש הזוהר בכ"מ שהמ' היא מאבא כמ"ש בפ' שמות בדף י"ב ע"א בפ' ותתצב אחותו ולעיל בדף נ"ו ע"ב הנה שם ה' בא ממרחק. ובפ' מצורע רשפיה רשפי אש שלהבת יה כל זה מובן בהקדמה זו. ובסה"כ כתוב כשעולה מ' לאבא כגון בשבת ז"ס ה' בחכמה יסד ארץ. ואיתא בסה"כ בכוונת אמן דע כי מילוי שם ע"ב שבאבא גי' מ"ו וז"ס הטיפה של אבא כי שרש הבן מהאב והנה מכח מילוי זה נעשה הזעיר שם מ"ה דאלפי"ן עם הכולל גי' מ"ו וכשהזעיר מגדיל למ' נותן לה המילוי שלקח מאבא שהוא מ"ו ומילוי שלו של מ"ה שהוא י"ט כמנין חו"ה שהי' נוקביה שממנו יצאת תחלה מן המילוי שבו וכשנותן לה ג"כ מילוי דאבא שהוא מ"ו אז נעשית הנוקבא שם אדנ"י גי' מ"ו י"ט וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ כי ה' שהוא זעיר נשתתף עם החכמה וע"י שניהם יסד ארץ בנה הנוק' הנק' ארץ כי הוא נתן לה י"ט וחכמה מ"ו יסד ה' שהוא זעיר את הארץ שהוא המלכות עכ"ל:
ה' איש מלחמה מלכות ה' שמו זעיר וכן וה' המטיר על סדום מ' המטירה מאת ה' זעיר כדין אתברו דרגין עלאין ודרגין תתאין גרסינן. ופי' חג"ת דקליפה הם דרגין עילאין ונה"י הם דרגין תתאין והם רמוזין בפ' מרכבות פרעה הם נה"י שהם מרכבה לחג"ת. וחילו הם חג"ת שעליהם: אבל חב"ד הם ומבחר שלישיו כמ"ש הזוהר לקמן וז"ש בדף שאחר זה וכמה חיילין וכו' מנהון אחידן וכו' עד הה"ד מרכבות וכו'. שכל הפסוק יפורש על הקליפות שיש בהם עליונים ותחתונים:
ירה בים הוא המלכות ויפורש ג"כ על פרעה וחילו וים של מטה וז"ש בים סתם דהיינו ים העליון שהיא מ' וים של העוה"ז:
פורקנא דקינטא קשוט פירוש גאולה של ישראל שיעברו בים ולא ימות אמת אבל המצריים למה ימותו וז"ש מ"ש אלין מאלין למה יומתו המצריים היה לך לדחותם מעל ישראל ולא ימותו. ה"ג אמר לי' קב"ה קטול כל אינון אוכלוסין לבתר חפי עלייהו הה"ד מרכבות פרעה וכו' לבתר ארמי לון לבר:
באתר עילאה פי' בזעיר:
במלכותא דלעילא פי' בנוקבא:
ד' כרסוון פירוש ארגמ"ן. ה"ג וכולהו אתמסרו בידה דמלכותא. ומבחר שלישיו הא אתמר ושלישים וכו' כתב הרב מבחר שלישיו הם חב"ד דקליפה שחג"ת הם ג' וכן נה"י וחב"ד הם מבחר שלישיו. ד"א חדא דעשר אצבען. י' מ' הכתה בעשר ספירות שלה לס"א.
עשר אמירן דקב"ה פירוש עשר ספירות דזעיר:
האי דימא תקיף נ"ב דקריעת ים סוף היה על ידי עתיקא:
ורומיה ת"ק שנין פירוש עובי הרקיע.
הילוכו באורכיה נ"ב לפי שכולל בו ג' רקיעים כל אחד ת"ק עכ"ל ולפ"ז רקיע ערבות אורכיה ת"ק שנין אבל הרקיעים האחרים הם מאתן שנין ולפי שכולל ג' רקיעים של ת"ק הם אלף ות"ק. לעילא מערבות רקיע פירוש הוא המסך שבין עשייה ליצירה שהחיות הם ביצירה וכן מ"ש לקמן רקיע לעיל מקרני החיות הוא המסך שבין יצירה לבריאה.
כ"ה אלפין חולקין וכו' נ"ב משיעור הנז' במקום אחר שהוא ר"לו אלפים רבוא רבבות פרסאות לחשבון הזה יהיה שיעור זה כ"ה אלפים מן הר"לו עכ"ל:
והובא בפרק ב' מפרקי היכלות כל פרסה ופרסה של הקב"ה אלפים באמה והאמה שלו ד' זרתות. וזרת שלו מסוף העולם ועד סופו שנאמר מי מדד בשעלו מים. וז"ל הרב באוצ"ח שם יו"ד ה"י ו"ו ה"י בגי' רל"ו והוא שיעור קומתו של הקב"ה רל"ו אלפים רבבות פרסאות כמנין גדול אדוננו ורב כח כי שם הנזכר בריבועו הפשוט והמלא גי' ע"ב קס"ד כזה י' י"ה יה"ו יהו"ה יו"ד יו"ד ה"י יו"ד ה"י ו"ו. יו"ד ה"י ו"ו ה"י גי' רל"ו והוא בחי' נשמת המקיפים בזעיר דזעיר דעשייה עכ"ל. הנה מבואר מ"ש הזוהר משיעורא דקב"ה דהיינו רל"ו וכו'. אין הכוונה על א"ס ב"ה כי אין לו שיעור ולא גבול חלילה וחס אלא הכוונה על שם זה שהוא נשמת המקיפים דזעיר דעשייה ושיעורו רל"ו אלפים וכו' והחיות הם חלק משיעור הנזכר כי החיות הם מלאכים. אבל שם זה הוא אלהות שהוא נשמה למקיפים. ומכאן יקיש האדם לשמות אחרים שביצירה ובבריאה. ושבאצילות שאין קץ לשיעורם ולחשבונם:
ד' נחתין בדרגייהו הם ד' מחנות שכינה מלרע:
כמה רתיכין בימינא ושמאלא פי' מלאכים שהם מימין כגון מחנה מיכאל וכן משמאל כגון מחנה גבריאל וז"ש מתחות ימא שטאן שהי' המ'. ומ"ש כולהו נוני ימא הם המלאכים כולם מתקבצים ע"י האור שממנו יונקים כגון צד ימין מחסד וצד שמאל מגבורה.
וז"ש אתכנפו בזיוהון מסטר שמאלא תתאה. עכשיו מדבר על הקליפה:
ואיילתא קיימא פי' לאה עיין בפ' שמות דף יו"ד.
ועאלת במאתן היכלין דמלכא הם או"א שכל אחד הוא מאה שעשר ספירות דאבא הם מאה וכן דאימא ולאה מקבלת מהם בלילה כי עמה הוא הזווג ובבוקר הוא השלמתו בסוד ויהי בבוקר והנה היא לאה:
ותיאובתא דאילתא דא פירוש לאה שכוונתה להזדווג וליתן שפע לעולם וז"ש אתי עמה וכו' שעולה בסוד מ"ן:
כמה דאוקימנא תתן אמת ליעקב פירוש שממשיך המוחין לזעיר: ה"ג דידע ליחדא שמא קדישא בעלמא כדקא יאות ודא פולחנא דשמא קדישא ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אוקים אומא יחידא. ה"ג טמירין בעמקא באתר חשוכא דכתיב ישת חשך סתרו. ור"ל שהקליפות סובבים הקדושה וע"י תפלות ישראל מבקעים אותם:
כל נהיר היינו מוח חכמה וכל ברכאן מוח בינה וכל חדוה מוח דעת. אלא בגין דאקדים שמאלא וכו' כ' הרב בחטא אד"הר נתפשטו הגבורות תחלה וכן בחורבן ולעתיד יתפשטו החסדים תחלה:
ה"נ כדין כתיב נאדרי בכח תרי ול"ג תרעין דבר נש אשתכח דאתפלג פירוש שננסרה חוה מאחוריו כדי להזדווג עמו כך ימינך אשתכח דאתפלג. פי' זעיר שבניינו מהחסדים גם הוא ננסרה המ' מאחוריו כדי להזדווג עמו וז"ש מ"ט בגין לקבלא עמיה שמאלא שהיא המ' שבניינה מהגבורות כולא חד בחד. פי' ז"ון הם אחדות אחד:
הה"ד ימינך ה' פי' אע"פי שמלכות היא שעשתה נקמה כמ"ש הרב מ"מ כל מה שעושה בכח זעיר שהיא אחדות אחד עמו נמצא כאלו הימין שהוא זעיר רען אויב:
בההוא זמנא פירוש בזמן החרבן ה"ג ת"ח לא אשתאר מבני עלמא וכו'.
באינון תרין חולקין נ"ב היינו מילה ופריעה לאפוקי ישמעאלים שמלים ולא פורעים
באלין תרין דרגין פירוש מילה במ' ופריעה ביסוד והם ציון וירושלים.
ואי נטיר לההוא קיים פירוש שעושה מילה ופריעה ושומר בריתו מלטמאה:
ונחלתי ישראל כתב בזוהר מוגה שיש כאן חסרון וה"ג וכי אשור ומצרים קריבין אינון לקב"ה אלא על גלותא דיפקון ממצרים ומאשור אתמר. ואי אתמר על מצרים ועל אשור על אינון חסידין דילהון דאהדרו בתיובתא ואשתארין למפלח לישראל ולמלכא משיחא דכתיב וישתחוו לו כל מלכים וכתיב והיו מלכים אומניך וכו' א"ל מאי דכתיב דרכיה דרכי נועם א"ל כמה טפשין אינון בעלמא וכו':
אורייתא ואורחוי נ"ב תורה שבע"פ יסוד דידה הנק' דרך:
מההוא נועם אתיין נ"ב ע"י יד הבינה עכ"ל ור"ל כמ"ש הרב באוצ"ח שידים דאימא הם כלי מ"ן דרחל וז"ש ונתתם חמישית לפרעה ע"ש באורך.
נפק נהורא מההוא נועם נ"ב מאימא
ואתעטר נ"ב תרין עטרין
קב"ה נ"ב זעיר עכ"ל ונלע"ד ואתעטר ביה קב"ה הם המוחין כולם חב"ד דאימא שבאים לזעיר דכולהו עלמין הם העולמות בעצמם: דכולהו רקיעין כפשטן:
דכולהו כתרין פי' הם פנימיות העולמות והם הפרצופים שבתוך העולמות א"נ דכולהו רקיעין הם המקיפין דכולהו כתרין הם הפנימים:
בההוא עטרה פי' במוחין דאימא:
בכרסיא דיליה פירוש מ' ונ"ב ציון אוה למושב לו:
קמו"אל שמיה נ"ב רוח דא"וא דעשייה נק' כך: בי"ב אתוון גליפין כתב בספר שבר יוסף כי שם בן י"ב הוא אה"יה הוי"ה אדנ"י:
הדרני"אל שמיה נ"ב נשמה דא"וא דעשייה:
במאתן אלף רקיעין נ"ב חכמה ובינה נק' כך בזוהר: ה"ג וכו' אנת הוא דאסגית מלין וכו':
סנדלפון נ"ב אריך דעשייה נקרא כן וכן נקראת נשמה דנוקבא דזעיר דיצירה
בתר פרגודא נ"ב פרגוד שבסוף היכלי היצירה:
ואותביה קמיה נ"ב ביצירה והיה אוחז בכסא הכבוד דהיינו בריאה:
גרמו לקב"ה סליק וכו' נ"ב פנימיות זעיר עולה לאריך עכ"ל וז"ש לעילא לעילא שפירושו לעילא מן אימא ולעילא מן אבא עד אריך:
כדין כתיב וברוב גאונך פי' כשעולה זעיר למקום הגאות שהוא אריך ששם ת"י נימין שהם גי' גאו"ת כמ"ש הרב בפ' ה' מלך גאות לבש:
בשעתא דאתלבש קב"ה גאותא וכו' עד דכתיב יושב בשמים ישחק כתב בספר אור ישראל שמאמר זה יובן במ"ש האר"י ז"ל וז"ל יושב בשמים ישחק למה נכתב ישחק בשי"ן ולא בצד"י כי זה מדבר על הגאולה שאז תהיה התשועה ע"י בינה עילאה באמצעית הגבורה וביכה נק' שי"ן שורקת שהי' נתלבשה ביצחק שהוא הגבורה לעשות נקמה בגוים עכ"ל האר"י ז"ל ולפ"ז מ"ש דאתלבש קב"ה גאותה הם הארות אימא שבתוך זעיר ומתלבשת אימא בגבורה דזעיר וזהו שסיים דכתיב יושב בשמים ישחק כמ"ש הרב:
טורי עלעא נ"ב הם האבות:
אילנא חד פירוש זעיר ומפרש באלים לשון אילן כדמסיק:
בי"ב תחומי הם י"ב צירופי הוי"ה ובספר אור ישראל פי' י"ב גבולי אלכסון שבאריך בת"ת דידיה והם באים לזעיר לפי שזעיר מלביש לאריך מטיבורא דלבא דיליה ולמטה שהוא חצי הגוף ואו"א מלבישים לאריך מטיבורא ולמעלה. ויש י"ב גבולי אלכסון בחצי ת"ת העליון דאריך לאו"א וי"ב אחרים ג"כ בחצי התחתון לזו"ן כמ"ש באוצ"ח:
בד' סטרי עלמא פירוש חגת"ם א"נ הם חו"ב ח"ג הבאים מבינה לזעיר:
ע' אנפין וכו' פירוש ע' שרים כמ"ש לקמן שחיותם הוא מזעיר בסוד ואתה מחיה את כולם:
ה"ג גופא דאילנא בעי לנטרא לון: דאיקרי קודש פי' בינה וז"ש ואיקרי כח ה' שהיא כח זעיר כנודע וכן נועם שבא לזעיר הנק' הוי"ה:
מאי תימא בהאי דכתיב הכא הכל הבל פירוש כיון שאמר ורעות רוח גבי מלת הבל ש"מ הבל דקרא לאו מאינון הבלים דלעילא. והא מלתא דא קושיא אחריתי היא דמדכתיב תחת השמש ש"מ שאינו הבל דקדושה:
הבל אתעביד מניה לעילא פי' מלאך קדוש.
ומ"ש ולית לך הבל דלית ליה קלא פירוש שהמלאך יש לו כח הדיבור שמלמד סנגוריא על האדם שעשה המצוה.
לעילא מן שמשא פי' מן שמש שבעו"הז.
ומה שמיה צדקה פי' כיון שהמצוה שהאדם עושה היא עולה בסוד מ"ן למ' כדי לעורר הזעיר הנק' צדקה לזווג לכך נקרא מלאך שנוצר ממנה צדקה ושיעור הכתוב זרעו לכם. פי' זרע שלכם שמו צדקה:
באתרא דכבוד דלעילא אשתכח פי' שנשמת הצדיק עולה אחר המיתה למ' בסוד מ"ן ושם במ' הארת הזעיר שנקרא כבוד דלעילא וצרור החיים הוא המ' כנודע שצוררת אל חי בתוכה. ולפ"ז כבוד ה' יאספך הי' מ' ואינו זעיר כמו כבוד שהזכיר הזוהר ולכך הוסיף הזוהר דכבוד דלעילא לרמוז על זעיר אבל הכתוב אמר כבוד ה' דהיינו כבוד של ה' שהיא מלכות שבניינה מזעיר א"נ י"ל באתרא דכבוד היא בריאה ששם היא המ' הנקרא כבוד דלעילא שהיא ע"ג בי"ע ונודע שג"ע של מעלה היא בריאה ולשם עולה הנשמה ומ' היא שם והנשמה נצררת ביסוד דידה הנקרא צרור החיים ולפי זה כבוד שהזכיר הזוהר הוא כבוד דקרא:
ה"ג ושמה ממש צדקה אתקרי ור"ל שלעתיד תקרא על שם בעלה. ה"ג ואור פניך כי רציתם בחסדיך דכתיב כי ימינך דא גדולה.
דחילו דשכינתא נ"ב כלומר אימת ה' עכ"ל ופחד דקרא היא גבורה וכן כתב הרב זלה"ה דהיינו שיתעוררו הדינים של מלכות וגבורה עליהם.
על אינון דרא בתראה וכו' פי' לאפוקי אותו הדור שבאותה שעה לא היו פרועים שלא נעשו פריעה אלא במרה וכיון שבאותה שעה שזכו לגילוי שכינה כמר"זל ראתה שפחה על הים וכו' לא היו פרועים אע"פי שפרעם במרה מ"מ כיון שלא זכו באותה שעה שיהיו פרועים לכך לא נכנסו לא"י:
רשותא אחרא נ"ב ס"מ בא להטעותם:
דא"א אין עץ אלא הקב"ה בספר אור ישראל כתב נק' זעיר עץ כי הוי"ה בהכאה כזה יו"ד בה' ה' ביו"ד ו' בה' ה' בו' גימטריא ע"ץ. א"נ ס"ג מ"ה ב"ן גי' ע"ץ לפי שזעיר מכריע בין תרין הה"ין. א"נ עץ עם הכולל גימ' אה"יה דיו"דין לפי שזעיר מקבל מוחין דאימא שהיא אה"יה. אמר מלה על ההוא חוטרא קדישא. ר"י מפרש ושם נסהו על המטה שבו עשה הקב"ה כמה נסים וטעם שהזכיר ענין זה במרה לפי שאמר ויורהו ה' עץ שבו מתק המים ואגב אמר ושם נסהו על המטה שבו נעשה כל האותות:
קב"ה אמר פירוש זעיר הוא האומר. ומ"ש לקול ה' אלהיך היא המלכות. אמירה סתם פי' מ' ולפ"ז לקול ה' אלהיך הוא זעיר.
קול דעאלו ביה פי' מ' והיינו כדעת ת"ק שהוא רבי אבא.
באלין תרין חולקין אחרנין פי' בנצח והוד.
עד מלכא קדישא פי' ת"ת: ה"ג באסתמרותא מן נדה.
ומהאי אחידן ומתקשרן מלין אחרנין פירוש במצוה זו כששומר עצמו מן הנדה אחוזים ומתקשרים סודות אחרים ר"ל כמה מיני תיקונים עושה למ' שע"י מתקשרת עם בעלה:
דכתיב הוד והדר לבשת נ"ב ר"ל כי נ"ה דבינה הם נעשים חש"מל בבחינת מלבושים ע"ג זעיר.
פקדין עליה אפטרופא וכו' פי' שאומר הקב"ה למלאך אחד שיליץ עליו טובה דהיינו שיבקש כל זכות שיש לו ויליץ עליו בהם:
ויהביה בידו דרש"בי ואישתזיב פתרון החלום הזה הוא מ"ש בפ' ויחי שר' יצחק בא אצל רבי יהודה לצוותו וכו' ומשם הלכו אצל רשב"י ע"ה וראה מ"ה רודף אחריו והתפלל עליו וניצל וזהו פי' החלום שע"י אותה צדקה שנתן לאותו עני נתן הקב"ה בלבו של רבי יצחק שילך אצל רשב"י ועל ידו ניצול.
דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא כפי הסוד רוחא ונשמתא הם זעיר ובינה ונודע שהם ניזונים מחכמה נמצא שת"ח הם אוכלים מזון של זעיר ושל בינה וז"ש דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא. וכן נמי לעיל במזון שבא משמים שהוא זעיר אמר דעייל יתיר לנפשא שהמ' היא נפש. וכולא כגוונא דלעילא הוא כמו שאמר תחילה דאשתלימו ישראל כגוונא דלעילא:
אשלים לה את חד ואתעביד צדקה כתב הרב בס' ק"י כוונת הצדקה היא שהמ' נק' צדק וע"י הצדקה ממשיך לה ה' חסדים ונקרא צדקה וז"ש אשלים לה את חד ואתעביד צדקה.
גומל נפשו איש חסד פי' מי הוא שגומל חסד עם המ' הנקרא נפש הוא איש חסד שעושה חסד עם העניים ומרחם עליהם וגומל דקרא הוא לשון גמילות חסדים שגומל עם המלכות ומפרש ולמה צריכה מ' לג"ח דידיה. ואמר דהא בדינא שרייא ר"ל לפי שהיא דינים שבניינה מהגבורות ואשלים ליה חסד שהוא ה' חסדים ואתעביד צדקה. גרים דיתברך כל יומא ה"ג גרים דיתברך כל יומ' ע"י ההוא אילנ' ור"ל שגור' ע"י תפילתו להמשיך שפע למלכות שממנה המזונות יוצאים כמ"ש בפ' תרומה דף ק"ע ע"א שהמ' זנה לכל העולם וכו' ומביא ראיה מפסוק ברוך ה' יום יום ר"ל ה' דקרא היא המ' ומתברכת בכל יום ע"י האדם בגין דישתכחו עמיה ברכאן בכל יומא ויומא לעילא שבשבילו יבואו בכל יום ברכות למ' וז"ש בסמוך ברא דבגיניה משתכחן ברכאן לעילא. מעתיקא קדישא הוא אריך שמצח הרצון דיליה ממנו בא השפע:
ומי אמר דוד הכי פי' וכי דוד צריך לומר זה הפסוק והלא כבר אמר בכל לבי וכו' וא"כ פסוק ממעמקים מיותר:
מעיקרא דכל עקרין פירוש הם א"וא ומפרש סדר ההמשכה ואמר לאמשכא ברכאן מעומקא דבירא. וכתב בספר אור ישראל שהמאמר הזה פירשו האר"י ז"ל בעצמו וז"ל מ"ש בפ' בשלח דף ס"ג ע"ב ביאור הדברים כי האדם יכוין בתפלתו בשרש כל השרשים כי יכוין להמשיך שפע וברכה מעמקי הבאר והוא נתיב הבינה הנקרא עומקא דבירא כדי שע"י כוונה ימשיך ברכות ממבועא דכולא שה"ס דעת העליון נתיב הזכרות כי כאשר נתעורר הנתיב התחתון שבתוך הבינה ע"י הצדיק בסוד מ"ן מתעורר הנתיב העליון שהוא מבועא דכולא לאושדא מ"ד ולא נגדא ברכאן לקבל מ"ן שעלו מנתיב התחתון שבבינה וזה בדרך היסוד עם המ' ומשום דקארי ליה זמנין עומקא דבירא וזמנין מבועא דכולא קבעי מאי הוא ואמר שהוא המקום היוצא ממנו אותו נהר היוצא שהיא בינה כנודע והמקום הזה נקרא עדן ועדן יש בו שני בחינת אחד בחינת הזכרות אשר בעדן וזה נפיק מניה ההוא נהר כי עדן זכר. ובינה נקבה יצאה ממנו ונאצלת ממנו. ולכך אמר ואשתכח מניה. וכנגד שתי בחינות אלו הביא שני פסוקים:
כנגד בחינת הזכרות כתיב ונהר יוצא מעדן כדפרישית וכנגד בחינת הנקבות נהר פלגיו כי משם יתפלגו מים העליוני' כד"א ויהי מבדיל בין מים למים ומיין נוקבין אלו נמשכים מ"ן למ' וזהו ישמחו עיר אלהים. ולכך נקרא עמקא דבירא שממנה נמשכים מ"ן לבאר התחתון ומקום זה נקרא ממעמקים קראתיך שהוא שני עמקים עמקא דבירא ועמקא דכולא. עמקא דבירא נוקבא ועמקא דכולא זכר וז"ש שם ודא איקרי ממעמקים עמקא דכולא ועמקא דבירא. עכ"ל האר"י ז"ל.
כד עתיקא וכו' פירוש אריך:
עמקא עילאה פירוש יסוד אבא:
בירא דנחלין ומבועין וכו' פי' יסוד דאימא שנמשכים ממנו חו"ג שנקרא נחלין ומבועין.
מההוא עמיקא דכולא פי' יסוד דאבא.
יומא עילאה פי' בינה.
שית יומין פירוש ו"ק.
מיומא שביעאה פי' בינה
ויומא שתיתאה פי' יסוד זעיר. מ"ד יום הששי למה ה' יתירה:
לסדרא פתוריה בליליא דשבתא ז"ל הרב ז"ל בסידור יסדר שלחנו כל ליל שבת במפה פרוסה גם פתיתין על השלחן ולא פת שלם משום העורכים לגד שולחן עכ"ל. ובח"י דף פ"ח הכריע שיניח פת שלם ודקדק כן מהזוהר בפ' יתרו וע"ש טעם לשבח:
מההוא מקום וכו' פי' אלפים אמה:
ודא איהו מקום פירוש מ':
דאשתמודעא יקרא עילאה פירוש שע"י המלכית ניכר בחינת זעיר ושיעור הכתוב ברוך כבוד ה' פירוש במה ניכר כבוד זעיר ע"י מקומו שהיא מלכות וכן הוא בפ' ויקהל דף ר"ז ע"א שהלשון הזה כפול שם ופירש אותו שם היטב. ה"ג בגין דאי בפומיה מלולא דחול יפוק מניה דהיינו שידחה מן המ':
נחש הא אתידע כתב הרב כי נחש הקדוש הוא יסוד דקטנות שהוא גי' שד"י ויונק מאחורים דאה"יה שהוא גי' מ"ד שד"י ומ"ד גימטריא נח"ש כד"א הצור תמים:
פעלו פירוש מלכות נקרא צור וזה הפך ר' אבא ור"ש דלקמן דמפרשי הצור תמים על הוי"ה דגבורה שבזעיר וכמ"ש לקמן:
ותמן ידע משה היך דקאים נחש עלי צור פירוש נחש הקדוש יונק מהמ' שנקרא צור כמ"ש לקמן למה נק' המ' צור:
דלית לך כל שמא ושמא וכו' נ"ב כי ב' בצור ב' השימוש ר"ל עם הצור עכ"ל ור"ל שע"י צור שהיא גבורה דזעיר שהיא הוי"ה בהכאה יכה במ' שנקרא סלע וצור ותוציא מים וכדמפרש לקמן והקשה לו עוד מפסוק הן הכה צור וכו' דפסוק זה מוכח בהדיא שהכה לצור ממש:
פטישא חריפא וכו' פירוש החכם החריף מן הקושיא שמקשה ניכרת חכמתו ופירוש בקטרוי בקשר הקושיא. וההוא גבורה מחי ולקי וכו' ז"ל הרב בק"י דע כי בזעיר יש בו שם הוי"ה ונוקביה שם אלהים במילוי הה"ין עם הכולל גי' צו"ר והם דינים. ולהמשיך אור מזעיר אליה צריך להכות בצור שיכה אור יו"ד דהוי"ה דזעיר ויהיה יפ"י ק' יפ"ה נ' הפ"ה כ"ה הפ"ו ל' ופ"ו ל"ו ופ"ה ל' הפ"ה כ"ה. הכל גי' צו"ר ואז יוצא הארה מזעיר לצור דאלהים דהה"ין שבמ' עכ"ל הרב ובזה יובן לשון זה מ"ש בכל אתר צור גבורה. פירוש הוא הוי"ה בהכאה שבזעיר שהיא גבורה. ומ"ש ואי לאו דאתער האי.
צור פי' צור דזעיר. ומ"ש ולקי באתר דאצטריך. פי' בצור דאלהים שבמ' ולפ"ז הן הכה צור הן הכה ע"י צור שהוא הוי"ה בהכאה כמו והכית בצור דלעיל שהבי"ת שימוש. ואיך להקשות דכיון דגם המ' נקרא צור כמ"ש בשם הרב א"כ הו"ל להניח קרא כפשטיה שההכאה היתה בצור דאלהים שהוא המלכות. וי"ל דודאי הפסוק מעלים הסוד ולא יאמר שההכאה היתה בצור דאלהים דאינו כבוד וכו' לכך זכר המכה ולא זכר המוכה מפני הכבוד:
מסטרא דצור עילאה נ"ב אימא
נפק צור אחרא נ"ב זעיר בבחינת גבורה עכ"ל ור"ל כמ"ש בשם הרב שהוי"ה בהכאה שבזעיר היא גבורות והיא בגי' צו"ר:
ה"ג וע"ד בצור עילאה אפיקמייא מאתר דלתתא ור"ל בכח צור שבזעיר שהכה במ' הנק' סלע הוציאה מים.
דאתהפך צור פירוש צור. שהיא גבורה דזעיר שהיא אותה הוי"ה שבהכאה נתהפכה ונעשית חסד:
רש"א פירוש מסייע לת"ק: ילדך כלומר עולימך פי' צור שבקטנותך היה תמים עכשיו לא אתהדר תמים וזה הפך ר' אלעזר דלעיל שפירש צור הוא בינה. שילדתה לזעיר ור"ש מפרש צור שהיא הוי"ה דגבורה שהיתה בקטנותך תמים:
עתה תשי וה"ג דבגינך לא אשתכח תמים וכו':
דכתיב ויחנו שם על המים פירוש הם מים הזדונים כדמפרש:
דאיקרי כלב נ"ב אותיות אמצעיות דשור וחמור שהם ו' דשור מ"ו דחמור גי' כל"ב. וכתב בספר אור ישראל שהם נקרא חשך חמור שור כלב:
עדי אובד דכתיב כי מחה אמחה כחיב תמחה את זכר עמלק הה"ד ואחריתו וכו'. פי' שני פסוקים הללו זה מגיד על זה וזע"ז.
ה"ג מאי לא תאונה בגין דאתיא בתסקופא וכו' נ"ב דריש תאונה לשון תואנה ועלילה. אלא ולא ישליטנו בגין דאיהו הימניה וכו' ושיעור הכתוב איש אשר יתן לו האלהים עושר ונכסים כדי שאינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה וכיון שלא רצה להוציא ממונו בין לצדקה בין לעצמו לכך ולא ישליטנו וכו' אבל בפרשת בהעלותך דף קנ"ו ע"א תירץ תירוץ אחר אינו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה בתאות העוה"ז אבל במצות של עוה"ב אינו רוצה לעשות שום מצוה לכך ולא ישליטנו וכו':
לכפרא עלייהו נ"ב על שאמרו היש ה' בקרבנו אם אין.
ה' נסי כמ"דא ושם נסהו וכולא מלה חד פירוש נסי ונסהו הכל דבר אחד והכוונה על הפריעה שעשו במרה:
אל אלהי ישראל פי' מי נקרא אל והוא אלוה של ישראל שבעו"הז. ומ"ש הכי תנינן פירוש מסקנת התירוץ הוא לקמן שאמר ראו המ' מלובשת במ"טט כמ"ש ר' יוסי ור"א וכאלו לא ראו רק מלאך מט"ט ואגב הביא ענין הקשת וכו'.
מלהטן לכל עיבר נ"ב שראו השכינה מלובשת במ"טט
ואתא פסידא פירוש שר ההורג ומפסיד אותם והרגו לילד:
נהירותא דספיר הוא יסוד כמ"ש הרב לבנת היא מלכות וספיר יסוד
לע"ב עיבר נ"ב הם ע"ב שרים סובבים רגלי הכסא מה עצם השמים וכו' היא המלכות שהיא עצם הזעיר כמש"ה עצם מעצמי. בע"ב ענפיך פי' ע"ב שרים שסובבים הכסא.
אוף הכא חיזו דההוא עצם וכו' פירוש מראה המ' כמראה הזעיר. ור"ל בלבד שיש בה ע"ב שרים שסובבים הכסא כמו זעיר שיש לו ע"ב. עוד הארותיה כולם כמו של זעיר וז"ש אוף הכא חיזו דההוא עצם וכו' וכאלו אמר הכתוב ועצם השמים:
ר' יהודא וכו' נ"ב מחזיק סברת רבי יוסי שהוא מט"ט
והא שיתין אינון פי' ואת אמרת שהם ע"ב ותירץ ששים עם י"ב תחומין הם ע"ב וכדמפרש
ונהירו בתריסר תחומין פי' י"ב צירופי הוי"ה שבזעיר מנהרין ביה בנהירו דמטרוניתא. פירוש מאירים במט"ט ע"י המלכות.
רשימין ביה בההוא נער וכו' פי' לעיל אמר על הי"ב תחומין שמאירים למט"ט וכאן אמר על ששים גבורים שרשימין ג"כ במט"ט: