Mikdash Melekh on Zohar 2:22a:1-7

בהקב"ה נ"ב במ':

אי הכי מהו עדי עד פי' אא"ב קרא כפשטיה שיבטח האדם בא"ס ב"ה אתי שפיר עדי עד ר"ל כל ימי חייו. אבל השתא דמפ' בה' היא המ' מהו עדי עד ומתרץ עד הוא הת"ת ואומר הכתוב שיבטח האדם במ' ויוסף בבטחון עד שיגיע לזעיר ויבטח בו ג"כ כי ז"ון הם אחדות אחד. אבל או"א ואריך אין שום נברא יכול להשיגם:

לסטרא דא ולסטרא דא נ"ב לבינה ולמ':

תיאובתא דכולא ביה נ"ב בינה ומ':

תרין אמהן נ"ב בינה ומ' לאעטרא ליה הם סוד המקיפים דזעיר שבאים מאימא ולנגדא עליה ברכאן פי' מוח חכמה ובינה:

מבועין הם החסדים מתיקין הם הגבורות שנמתקו ע"י החסדים:

והוא אתר גניז וסתים פי' י"ה הם או"א והוי"ה אריך שאין שום אדם יכול להשיגם:

עלמא דין ועלמא דאתי פי' הם תרין הה"ין מ' ובינה מלכות נבראת בה"א ראשונה. ובינה ביו"ד שהוא אבא שאע"פי שבינה מקבלת הארתה מאריך כמו אבא עכ"ז צריכה עוד לאור אבא כמ"ש באוצ"ח פ' ה' דשער התיקון. וזהו כי ביה הוי"ה צור עולמים הוי"ה הוא אריך. ור"ל בי"ה ואריך מתלבש בתוכם על ידם צייר עולמים:

אתברון עלמין פי' העו"הז שהיא מ' נבראת בה"א ראשונה ועו"הב שהיא בינה נבראת ביו"ד שהוא אבא: הוי"ה שהוא אריך בי"ה שהם א"וא צייר עלמין שאריך מתלבש בתוכם:

עלמא דא בדינא אתברי נ"ב מ' ע"י בינה בראשית ברא אלהים נ"ב היינו מ' הנקרא ראשית חכמה יראת ה' ואלהים היינו בינה עכ"ל ולפ"ז פי' הכתוב בראשית שהיא מ' ברא אותה אלהים והיינו טעם פתיחה זו בטחו בה' וכו' משום מאי דמסיק שהמ' ברינא אתברי והיא דין ונקרא אלהים כדי לפרש מ"ש וידבר אלהים היא מ' שהיא גזירת דינא:

דרגא אחרא עילאה נ"ב ת"ת: ה"ג אמר ליה ולאו אנא מלכא:

כד איהי בביתי נ"ב היינו כשהיא בבריאה הנקרא אל שד"י ולא עלתה לעולם האצילות ליקרא בשם ה' אחרונה:

ארעא קדישא נ"ב מ':

דישראל נ"ב ת"ת:

עלמא כולא נ"ב שאר העולמות:

למלכא דהוה ליה ברתא לפרש מאמר זה ולהליץ בעד מרע"ה יובן במ"ש הרב ז"ל במאמר שושנה דריש הקדמת הזוהר והוא שכמו שיש יעקב מלבר ומשה מלגאו בסוד הדעת כן יש כנסת ישראל מלגאו והיא סוד הצלע נקוד' י' והיא כלת משה ולהיותה פנימי' ונעלמת לכן לא אמר ר"ח שם שיש בה גוונים רק דינא ורחמי. פי' איהי דינא מעצמה אבל היא בזווגה נקטא רחמי בסוד הנשיקין וז"ס שפתותיו שושנים נ"ה איהו בנצח ואיהי בהוד והנה בחי' זו היא שם אלהים דאית ביה ה' עלין וי"ג מכילן בסוד י"ג אותיו' דאלהים דיו"דין עוד אמר שם בפי' מאמר הנצנים שבעת המיעוט ירדה זו הפנימית למקום החיצונה היא רחל והחיצונה ירדה ליסוד ע"ש ופי' ענין זה בדרוש י"ח נשים כי כלת משה היא מלכות אבא שבתוך יסוד אימא בעת גדלות זעיר נמצא שזווגו של משה הוא בסוד רוחא ברוחא דפנימיות וז"ס פנים אל פנים וז"ס זווג קול ודבור פי' שכמו שזווג תחתון מוציא שפע דרך היסוד כן הפנימי מוציא הקול דרך הפה ולהיות בחי' זו הנעלמת חלקו של משה לכן נאמר בו וישמע את הקול מדבר אליו ואז"ל שלא היה הקול יוצא רק היה מדבר מניה וביה מבינו לבין עצמו. אמנם האבות לא היה להם חלק זה רק כל עצמם היו מבחי' זעיר בעצמו שהוא מתחבר עם רחל היא השושנה החיצונה והיינו אברהם בסוד קו ימין שהוא המשיך החסדים. ויצחק שהוא המשיך המוח השני ויעקב שהיתה מטתו שלמה זכה לדעת תחתון שהוא חו"ג המתפשטים בזעיר וכל נשותיו היו מסוד החיצוניות ונמצא א"כ שהיו מקבלים שפעם מצנור היסוד דאימא והיינו מסוד הנקודה הפנימית שהיתה בתוך יסוד אימא ובזה נפרש מאמר זה. מלכא הוא יסוד אבא:

דברתיה היא זו הנקודה פנימית כבודה בת מלך פנימה דלא אתנסבא עדיין כי אבות העולם נשאו השושנה החיצונה ולכן כשהיה המלך מדבר עמהם שהם סוד ההוא רחימא היה מדבר ע"י בתו הצנועה כי כן הם היו מקבלים השפע ממנו על ידה:

אתא זמנא וכו' זה משה שנשאה כאמור שכן מיסוד אבא מלגאו ר"ל בתוך יסוד אימא וידוע שבחי' דור המדבר היתה מיסוד אבא ממש שנבקע בתוך זעיר ויוצא ומאיר ביעקב שהיא עיקר הארתו וז"ס אנכי עומד בין ה' וביניכם פי' שמשה עומד בתוך זעיר והיינו בין ה' וגם בתוך דור דיעה והיינו וביניכם וכמ"ש העם אשר אנכי בקרבו ובתוכו ממש נמצא א"כ שע"י משה באה ההשפעה לדור המדבר במקום שהיתה באה מקדם לאבות ע"י השושנה הפנימית וז"ש אנא אימא לבעליך שמשה קבל תורה מאבא והשפיעה לקהלת יעקב הוא דור המדבר והנה מר"עה נתמרמר רוחו על צרת עמו בראותו שפרעה הוסיף להרע להם ולכן חשב שמא אותה שושנה פנימית ירדה לקום החיצונה כי שם יש אחיזה לרע ולכן קראה בשם אד"ני למה הרעות. ובאה לו התשובה וידבר אלהים היא הנקודה הפנימיו' ועד דהיא שארת למללא:

נטל מלכא מלה הוא אבא ועליו הכתוב אומר ויאמר אליו אותו הסתום. ומה אמר לו אני ה' כלו' דע כי זו השושנה היא היא בתוספת וז"ש אני ד' ר"ל מדת אני הוא בתוך ד' והוא אני בעצמי. ואתה לא טוב כוונת בחשבך שיוכל צד הרע ליהנות וכ"ש להתאחז בה כי עליה נאמר וכבודי לאחר לא אתן וא"כ איך מלאך לבך לחשוב עליה כזה. חבל על דאבדין כי הנה האבות לא זכו כי אם לשושנה החיצונה וקבלו הפנימית וז"ש וארא אל אברהם אל יצחק ואפילו אל יעקב דהוא שלימו דאבהן לא זכה אלא באל שדי ה"ס אותה נקודה בהיותה גנוזה ביסוד דאימא ונקרא באל שדי: כד איהי בביתי כי יסוד אימא הוא בית לאבא וממנה קבלו האבות בהיות חלקם ברחל החיצונה הנראית ושאינה מקבלת מן הפנימיות רק מן החיצוניות ואע"ג דבחיצונה יש אחיזה לרע מ"מ לא נתרעמו ולא זכו למדרגה שלך ושמי שם י' שהי' אותה נקודה לא נודעתי ולא אמר הודעתי דהוה משמע שהוא דבר חוץ ממנו משא"כ בסוד(י) כ"י זו כי (זו) היא מאבא בעצמו.

ז' עמודים נ"ב הם ז' בחינות הזכר המשפיעים בה וים כנרת נ"ב מלכות עכ"ל ולפ"ז מ"ש שלטא עלייהו ר"ל שלטא בכח הארתם ולכך א"ל ר' יהודה הלשון אינו מתוקן.

ועל נהרות יכוננה נ"ב הם גבורות שיוצאים מפי היסוד

אמאי לא שליט על דא כמשה נ"ב להיות זוכה לבחי' ת"ת:

ביתא דלתתא פי' רחל התחתונה:

ביתא דלעילא פי' רחל העליונה שאינו נק' איש האלהים מאריה דביתא כמר"עה:

בי"ב שבטין וכנגדם הם י"ב בקר שתקן להיותם מרכבה למ':

בע' ענפין פי' וכנגדם הם ב' חסדים וב' שלישים המגולים שהם גי' מ"ל שממשיך למ' לפי שהם מאירים כנגדה מהחזה ולמטה:

משה נטל ביתא דלעילא נ"ב לאה ר"ל שצפורה היא אחת מבחינות לאה כמ"ש הרב ז"ל ולכך משה השיג לאה בסוד וראית את אחורי היא לאה שבאחורי זעיר ויש חילוק בין ביתא דלעילא דלעיל לדהכא:

דאיהו עילאה נ"ב ת"ת ולפ"ז אע"פי שיעקב הוא במדריגת זעיר כמו מר"עה עכ"ז הפרש יש ביניהם בענין הנבואה יעקב היתה נבואתו ממי שהיא אל שדי ומשה מזעיר:

וגם הקימותי את בריתי אתם נ"ב שהם היו גורמים הקמת הברית להיות זוכים בשפע המ':

ארעא נ"ב מ'

אלא צדיק נ"ב יסוד:

איקרי צדיק פי' דכתיב על מכרם בכסף צדיק:

גוונין דמתחזיין פי' גוונים של המ' שהם נגלים:

ודלא מתחזיין הם של זעיר לא זכה בהו בר נש נ"ב פי' שהם מראות הנראות במ' על ידי השפעת הספירות של הזכר בה:

וגוונין דלעילא סתימין נ"ב היינו מראות הת"ת:

מגו אינון דאתגליין נ"ב ע"י המ':

רקיעא דמשה נ"ב היינו ת"ת:

וקיימא על ההוא רקיעא נ"ב מ':

כזוהרא דאינון גוונין סתימין נ"ב וז"ש יזהירו כזוהר שנתראה במ' מן הרקיע שהוא ת"ת

תלתא מנייהו נ"ב חג"ת:

נהורא דנהיר הוא חסד דזעיר נהורא דזיהרא הוא גבורה דזעיר.

ומ"ש ואינון נהורין בנהירו דשמיא פי' שעיקר גלוי יסוד דאימא הוא בת"ת דזעיר ולכך הוא מאיר הרבה ולזה אמר הזוהר שגם חו"ג מאירים כמו הת"ת:

נהורא דארגוונא פי' ת"ת:

נהורא דלא נהיר נ"ב מ'

בעינא אית גוונין דאתגליין נ"ב שהם חוור ירוק סומק ואבהן הוו חמאן גו אלין גוונין דאתגליין אינון סתימין וכו' כ"ב מן המלכות היו רואים בחי' הת"ת עכ"ל ולפ"ז ג' מדרגות יש שאר נביאים לא היו רואים אלא המ' לבדה. והאבות היו רואים של זעיר מתוך המ' ומרע"ה היתה נבואתו מזעיר: והנה יקשה שהרי כתב הרב בספר ק"י בדרוש הנבואה שמשה נבואתו מהפנים דפרקין עילאין דנ"ה דזעיר ומוכרח שתעבור הנבואה ע"י המ' ולכך הזעיר נקרא אספקלריא דנהרא כי שם אספקלריא היא המ' וכן כל הנביאים כולם מנ"ה אלא שיש בהם בחי' שונות כמ"ש הרב שם. וא"כ היכי קאמר הכא שאר בני עלמא בההוא אספקלירא דלא נהרא ואבהן הוו חמאן וכו' וי"ל שלעולם הנבואה היא מנ"ה דזעיר כמ"ש אלא שאר נביאים היה אור הנ"ה מתעצם במ' ולא היו רואים אלא המ' לבדה אע"פי שבודאי אור הנ"ה הוא בתוכה מ"מ הם עצמם לא היו רואים אלא אור המלכות והאבות היו רואי' גם אור נ"ה מתוך המלכות אבל היה מתעצם בתוכם ולמר"עה היה עובר אור הנ"ה מעבר בעלמא בתוך המלכות ואינו מתעצם בתוכה ולכך אמר הזוהר שנבואת מרע"ה הוי מזעיר כיון שאינו מתעצם בתוכה ודוק:

בגין לקשרא קשרא דמהימנותא נ"ב ו' ת"ת עם אתה מ' עכ"ל ולפ"ז מ"ש ואתה שלום ר"ל אתה שהוא המלכות קשורא עם הו"או ועם השלום שהם גוף וברית שתחילה קשרה דוד עם היסוד לבדו כמ"ש כה לחי ועתה קשרה עם שניהם:

והרמ"ז כתב וז"ל אלא יומא טבא דר"ה תמה המד"ל דא"כ איך שמו לדרך פעמיהם השלוחים ודוד ואביגיל ולא תירץ כלום. ואיני מוצא מקום לתמיהתו די"ל דהשלוחים הלכו בראש השנה כמה מילין ע"י בורגנין מע' אמה לע' אמה ואותו היום עשו שליחותם וחזרו אל אדוניהם ממחרת דאל"תה תקשה ליה טפי דדוד חגר חרבו הוא ועבדיו וכו' אלא ודאי דבד' בתשרי הוה כדמוכח מהש"ס דיום השליחות היה בר"ה כמ"ש בפ"ק דר"ה ויהי בעשרת הימים אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליו"הך ומסתמא שהתחילו מיום השליחות שבו הקשה נבל להטיב: ואוריכו ליה עשרה ימים בשביל עשר לגימות וכו' עכ"ל הרמ"ז:

מעפרא דמקדשא דלתתי פי' מלכות שגוף אד"הר הוא מהמ':

וד' סטרין דעלמא פי' הם כלים דחג"תם שאר"מע הם פנימיות חגת"ם וד' סטרין דעלמא הם חיצוניות וכלים דחגת"ם כמ"ש בס' ק"י וז"ש ואינון ד' סטרין אתחברו בד' וכו' דאינון אר"מע וכו' שר"ל שהכלים נתחברו עם פנימיותם. ומ"ש ואתחברו ד' סטרין אלין בד' סטרין דעלמ' לכאורה הוא מיותר אלא ר"ל שאר"מע שהם פנימיות נתחברו עם הכלים ונתחברו זה בזה וזה בזה:

מעלמא דא תתאה ומעלמא דלעילא נ"ב גוף מן המ' ונשמה מן הבינה:

זהב נ"ב הוד וכסף נצח ונחשת יסוד וברזל מ':

ותחות אלין מתכאן אחרנין וכו' פי' בבי"ע ג"כ יש כיוצא באלו:

וקיימין בד' אלין צפון וכו' פי' אר"מע שהם הפנימיות הם בתוך הכלים שהם צפון ודרום ור"ל וקיימין בארבע אלין. פי' צפון וכו' שהם הכלים קיומם והעמדתם הוא ע"י אר"מע:

אינון תריסר פי' אר"מע הם פנימיות חג"תם עם הכלים שלהם הם ח' וזהב וכסף ונחשת וברזל שהם נה"ים הם י"ב וצפון איהו קר ולח אשא חם ויבש פי' ב' מיזגים עשה המאציל העליון. המיזוג א' שעשה האש בסטר צפון להתחבר חם ויבש דאש עם קר ולח דצפון ומ"ש אחלף לון לסטר דרום ר"ל שבצפון היה הכלי קר ולח והאש שבתוכו הוא חם ויבש. אבל בדרום נתחלפו שהכלי שהוא הדרום חם ויבש והמים שבתוכו קרים ולחים ומ"ש נפקין מיא מדרום הוא מיזוג השני שהמי' אע"פי שהם בדרום אינם יוצאים אלא מצפון והאש אע"פי שהיא בצפון אינה יוצאה אלא מן הדרום וכתב הרב בק"י סוד מיזוג השני הוא כי זעיר יש בו ששה כלים וכשבא לו רוח מאבא חסד דרוח נכנס בכלי הגבורה וגבורה דרוח נכנס בכלי החסד ע"ש באריכות וז"ש דנפקי מייא מדרום ועאלין בצפון שהוא אור החסד בכלי הגבורה ומ"ש נפקא אשא וכו'. היינו אור הגבורה בכלי החסד.

אשא מסטרא דא נ"ב גבורה:

מים מסטרא דא נ"ב חסד

עאל רוח בינייהו נ"ב ת"ת:

הה"ד ורוח אלהים נ"ב על מלת אלהים בינה ולפ"ז הכי קאמר ורוח שהוא ת"ת שבא מאלהי' מרחפת על פני המים שהוא החסד:

דהא אש קאים לעילא נ"ב בינה ור"ל מביא ראיה כשם שרוח מכריע בין בינה ומ' כך הוא מכריע בין חו"ג:

ומים קיימי נ"ב חסד:

על אפי ארעא נ"ב מ':

ואחיד לתרין סטרין נ"ב לבינה ומ':

עפר נ"ב מ':

מיא וכו' נ"ב חסד

ורוחא נ"ב ת"ת:

ואשא נ"ב גבורה

רוח חם ולח וסטרא וכו' פי' שרוח הוא פנימיות ת"ת ולכך מכריע בין הפנימיים שהם אש ומים פנימיות ח"ג ולקמן מזכיר הזוהר דרום אתאחיד במזרח וכו' שהוא הכרעת מזרח שהוא כלי הת"ת. עם דרום וצפון חצוניות ח"ג. בגין דמערב אתאחיד עפרא דאיהו קר ויבש וסטרא דאיהו קר אחיד בצפון דאיהו קר ה"ג וכן הוא בזוהר מוגה ומדוייק והזכיר הזוהר המערב שהוא כלי המ' עם כלי חו"ג שהם צפון ודרום ואה"נ שהעפר שהוא פנימיות המ' הוא מכריע בין מים ואש אלא שקצר הזוהר וכבר נאמר גבי רוח ומזרח: השתא אשתכח דרומית מזרחית פי' חם עם חם. מזרחית צפונית. פי' לח עם לח. צפונית מערבית. פי' קר עם קר: מערבית דרומית. פי' יבש עם יבש צפון עביד דהבא צפון שהוא גבורה דזעיר דאצילות עביד דהבא שהיא גבורה דבריאה וזה ע"י המ' וז"ש דאש אתאחיד בעפר ואתעביד דהבא שר"ל גבורה דאצילות האירה במ' הנק' עפר ועשתה גבורה דבריאה:

שנים כרובים זהב פי' ז"ון דבריאה נקראים כרובים כמ"ש הרב אבל אין לפרש דהבא היא מ' שא"כ היכי קאמר שאש אתאחיד בעפר ואתעביד דהבא היינו עפר היינו דהבא אלא ודאי כמ"ש:

מים נ"ב חסד:

אתאחיד בעפר פי' חסד דאצילות האיר ועביד כסף שהוא חסד דבריאה:

נחושת קלל נ"ב שהוא ג"כ בת"ת עכ"ל ונל"עד שהוא בת"ת דבריאה שנעשה מת"ת דאצילות ע"י המ' נפיק ברזל פיי מלכות דבריאה והגם שאמרנו לעיל שזהב וכסף ונחשת וברזל הם נהי"ם וכאן אמרנו שהם תג"תם דבריאה אינה קושיא ע' פנים לתורה והם רומזים לדבר זה ולדבר זה ומ"ש ועביד ואוליד עפרא אחרנין כגוונא דלהון. פי' חג"תם דיצירה ועשיה וזה כפי הסוד אבל פשט הזוהר ידוע. ומדקאמר ת"ח אר"מע וכו' ולא הוי בהו פירודא ועפר דא כד איהו אוליד לבתר לא מתקשרן דא בדא כאינון עילאין מוכח כמ"ש שאר"מע הם חג"תם דאצילות שאין בהם פירוד והאחרים הם שנקראים פרודא:

ד' נהרין פי' ארג"מן:

אינון י"ב פי' כי כל א' עמו ג' הם י"ב:

גם בלא דעת נפש לא טוב נ"ב פי' כי הדעת נשמת הת"ת שהוא רוח וז"ש החכם יענה דעת רוח.

מעפרא דמקדשא דלתתא פי' מ' שגופו ממנה כמ"של:

דמקדשא דלעילא פי' בינה וטעם פתיחה זו אשרי אדם וכו' משום האי דקאמר בסוף ת"ח משה אשתלים וכו' והייינו לפי שנשמתו אין בה שום סיג: והרמ"ז כתב וז"ל:

מהימנין וכו' פי' לא היו מאמינים שהנסים מאת ה' אלא היו מיחסים אותם לאיזה חכמה כשל החרטומים. אבל כשלמדם מר"עה שורש סיבה ראשונה ושממנו יתברך יעשו להם נסים אז נעשו להם הנפלאות שאל"כ מה יועיל ה' בם ובזה נתישב מה שהקשה המד"ל וז"ל קשה לי שנכנס במהימנין ויצא בדאתעבידו עכ"ל הרמ"ז:

ואי תימא דהא יפקון חילהון וכו' פי' כמו דבר אחר שלפירוש זה הפסוק כסדרו:

וכדין הוה עאקו דרוחא פי' המ' שנק' רוח בתראה. לא קבלה הארה מן בינה וזהו מקוצר רוח שהוא המ' וכפי נ"א שהביא בד"א רוח הוא זעיר.

בעוד דמלה דילי פי' ומ"ש עתה ואני ערל וכו' היינו על הסוד שמ' הנק' פה היא בגלות:

שתיף קב"ה נ"ב שהוא שושבינ' דמטרונית' שהוא בחי' דבור עכ"ל ולפ"ז מה שהקשה משה תחלה ואמר לא איש דברים אנכי תירץ לו הקב"ה אהרן אחיך דבר ידבר הוא. ומה שהקשה עתה שהמ' בגלות תירץ לו ג"כ באהרן שהוא שושבינא דיליה: ומ"ש לקמן ופתח באורייתא דהכי אתחזי נ"ב שאז ת"ת ומ' ביחד ומ"ש ואי תימא כי אמר אלהים נ"ב דקאי אשכינה והרמ"ז כתב נ"א דעד לא יהיב ליה יובלא ברכה וכו'. אהרן דהוא שושבינא וכו' מז"לן היינו משום דאהרן גי' שקוצ"ית בן' רבתי ואיהו הוה שושבינא דמטרונית' וכד אשתתף למשה כאלו אתחבר קול לדבור: כי דבר אלהים יובן במ"ש בסמוך ופסק ושתיק ולכן אי הוה אמר כי דבר אלהים פן ינחם וכו'. הוה קשה דהא אשלים דבורא אבל השתא דקאמר אמר א"ש עכ"ל הרמ"ז:

מאי בכללא למנדע דאית שליטא עילאה הכוונה ידיעה כללות קודמת לכל שאין יכולת להבחינה בפרטות אלא בדרך כללות והעלם והיינו כתר דאצילות בכללו ג' רישין דאריך גולגולתא ואוירא ומוחא. ולפי שאינו מתלבש אלא עומד בסוד יחידה החופף ומכתיר לכן אמר עילאה שהוא על כל האצילות. ולפי שרישא הנק' אוירא הוא מסוד הדעת דעתיק ובו עיקר החיים והכח לכן אמר למנדע לרמוז וידעתם דאיהו רבון עלמא הוא עולם האצילות:

וגם בכללות זה נכלל בינה דאריך שגם היא עליונה על האצילות שכן היא כתר לא"וא וכעין זה יש לדרוש כאן שם הוי"ה בכלל דהיינו ג' אותיות י"הו בג' רישין כמבואר בדרוש ג' רישין שיש בהם ג' מילואי ע"ב ס"ג מ"ה דהיינו ג' אותיות י"הו. ובבינה דייחס לה ה' אחרונה ושם ב"ן בינה ב"ן י"ה. הרי כאן שם הוי"ה וד' מילואים העולים רל"ב עם שם הוי"ה כ"ו הרי רנ"ח גי' רב"ון ונודע שד' פרצופי האצילות אחוזים באריך כי א"וא מלבישים חג"ת דאריך וז"ון לנה"י דאריך וגם בהם ד' מילואי הוי"ה וד' אותיותיה. ונודע שסתם עולם הוא ז"ק וא"כ בבחי' זו נק' כל האצילות סתם עולם וזהו רבון עלמא. ולפי שכולו סוד אצילות ממש לכן לא יתכן לומר בו וברא עלמא. אבל וברא עלמין סוד בי"ע שבהם יצדק בריאה. ונודע שמחכמה סתימאה נמשכים ג' שמות. אל שד"י אל הוי"ה אל אדנ"י וז"ש וברא עלמין כולהו שלשתן. שמייא וארעא וכל חילהון ירצה לא לבד ג' עלמין בבחינת רוחניותם שגם כל א' ה"ס ז"ק דהיינו עלמין אלא גם שמים וארץ הגשמיים הנראים לעין. ודא איהו בכללא דהיינו שכל האורות והכחות נכללים בכתר כאמור:

קלא איסתלק ה"ס זווג הפנימיות של גדלות ושל היניקה דהיינו שם י"ה דהוי"ה שהם מוחי הגדלות ושם י"ה דאלהים שהם מוחי היניקה ולא נשאר כי אם של הקטנות וה"ס נאלמתי דומיה כנז' בסוד הקדיש וי"ה במילוי אלפ"ין העולה הוי"ה סודו קול כזה י"פ ו"ד ה"א פ' ה"א הרי קו"ל וה"ס קול ה' וקול אלהים וז"ש קלא איסתלק דהיינו י"ה. ומלה אישתכך שנשאר אל"ם. ואי איתער כמ"שה קול דודי דופק. ואיתא בס' א"י ששני בחי' הם לז"ון א' הנק' גוף וה"ס ג' בחי' דג' כלים מסוד ב"ן והב' נק' רוח ג' בחי' הפנימיות משם מ"ה וכשמזדווגים פ"בפ אז הוא זווג דרוחא ברוחא ששם מ"ה הוא הרוח. וכשהיא אחור באחור נק' יונת אלם כי של פ"בפ הם קול ודיבור ע"ש. והענין שכשהוא פ"בפ אז יש מציאות לזווג דנשיקין פה אל פה דדעת גניז בפומא דמלכא וזווג הפנימי הוא מסוד הדעת בחי' משה ואז אפי' הזווג התחתון נק' פנימי מפני שאור הדעת מתפשט בפנימיות עד היסוד בהם ולכן אמר בגמ' מאי מדברת מזדווגת אבל בהיותם באחור אז הוא זווג מן החיצונייות והנה פ' אני ישנה מדבר על גלות מצרים כנז' בפ' אמור שאז היתה שכינה באחור בלי מוחין וזהו ישנה. וכשהתחיל זמן הגאולה נאמר קול דודי דופק שהאירה בחי' משה הפנימית. אבל כשנתרעם משה כנ"זל נתעוררה מד"הד ואמר דודי חמק עבר דהיינו סבב לאחור ונתעלם הפנימיות. וזהו וידבר אלהים שה"ס הדיבור בן זוגו של הקול שפסק ולא דבר כלום:

איסתלק קלא ופסקא מלה ואז הקול השלים שהוא הרמוז בויאמר דהיינו בפנימי לשון אמרתי אני בלבי

שלימו דאבהן כי בת"ת שהוא יעקב מושרשים חו"ג והוא כוללם אבל חו"ג עצמם נפרדים ולכן לא יש ביניהם ו' החיבור שאין חיבורם מצד עצמם אלא ע"י הת"ת ולזה רמזה ו' של ואל והו' שבואלהי יעקב שהוא בדעת נשמת הת"ת. ואכליל ליה יעקב ביצחק דע שכשהק"בה מייחד שמו על צדיק בקבע כמ"ש באבו' הנועם הוא מפני שנתעלו ונשתרשו במוחין חב"ד כנודע מסוד אלהי אברהם. ואיתא בתוספתא דפרשת נח שלכל צדיק יש ב' רוחין חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי ושיצחק בעקידה נפקת נשמתיה דהות ביה בהאי עלמא ותבת ביה נשמתיה דעלמא דאתי ובג"כ תשכח דלא ייחד קב"ה שמיה אלא על יצחק דאיתחשב כמת וע"ד רמז קרא הן בקדושיו לא יאמין ע"כ. והענין שהרוח שמע"הז הוא מגופא ששם יש קצת אחיזה לחיצונים משא"כ במוחין והנה עתה יעקב הוה קיים ולא יכון לייחד השם עליו לכן הכלילו ה' ביצחק בבחינת שהוא אחוז ביצחק שעל בחי' זו נקרא הת"ת נורא כמ"ש בכוונת העמידה וע"כ אמר יעקב מה נורא המקום הזה:

אתא מלה באתריה פי' אלהי אברהם בחכמה אלהי יצחק בבינה אלהי יעקב באמצע בו' שהוא מקומו להיותו מחבר חו"ב. ואל יקשה לך למה לא הכליל ה' את יעקב באברהם ולא ביצחק שהרי יעקב נוטה כלפי חסד. די"ל כמ"ש הרב שבימי אברהם היה גובר החסד והזווגים היו מבחי' ח"וג דבחכמה. ובימי יצחק מחו"ג דבבינה שהיא היתה אז גוברת ולכן הכליל יעקב בו כי אז היתה שליטתו של יצחק. הה"ד וארא אל וביעקב ואל בתוספת ו' לחברו עם ב' אבותיו. ע"כ:

לאנהגא ביה יקר הטעם שכל דבר תחתון תלוי בעליון וכיון שפרעה זכה להיות מלך מצרי' שסודו באחורי הדעת ודאי שהיה בו חלק קדושה שלכן נעלה על כל החיצונים שמפני כך תיקנו לנו רז"ל שיברך על מלכי או"ה ברוך שנתן מכבודו לב"ו שהוא בחי' החצוניות ומלכותו בכל משלה ולכן נחלק כבוד למלך האומות על אודות ניצוץ הקדושה אשר בו ומזה נמשך פחד ומורא לפרעה שלא להרע למשה ואהרן שניצוץ הקדושה שבו היה כופה אותו ובכבוד שהיו נוהגים בו היו מחזיקים ניצוץ הקדושה. אלין דאתחמי שה"ס ו"ק שבדעת ו"פו גי' אל"ה שמשה כולל אותם והם היו ס"ר שרשים כמ"ש בס' הגלגולים ולהיותם מסוד הדעת נק' ראשי בית אבותם כי בדעת יש ג' בחי' חג"ת כמ"ש בכוונת השופר והם ג' אבות כלולים בבי' אחת. ור"ח נתן טעם למעלתם ואמר דכולהו לא שקרו ר"ל שהחזיקו בד' דברים שאמרו רז"ל שבזכותם נגאלו א' שלא שינו את לשונם: ולא איתערבו זהו הב' שלא היה בהם שום א' פרוץ בעריות. וכנגד השלישית שלא היה בהם לה"ר אמר דקיימו בדוכתייהו ה"ס הדעת שהמוציא לה"ר פוגם בו דדעת גניז בפומא דמלכא. ומ"ש ולא שקרו לאתערבא זה הד' שלא שינו את שמם:

דאינון איתחזון לאפקא שהם מיסוד אבא ששם הגאולה. ולמללא להכניע בהארת הדעת ולדכאה באור היוצא מת"ת בסוד המטה:

מאן חרב פי' דאי חרב ממש לא יכון לגור מפניה אלא מהמכה בה שהיא דומם ולא תוכל להתנועע חרב נוקמת היא מ' בקבלתה הגבורות מלמעלה לעשות דין וה"ס אחורי א"וא כי קס"ו וד"ם שהם רבוע ס"ג ואה"יה וגם רבוע ע"ב עם כ"ו אותיותיו גי' חר"ב.

הה"ד כי חמה וכו' לכן בעגל שכוונתם היתה להתיר להם העריות כמר"זל נאמר אז להשיב חמתו. ובשטים השיב את חמתי. ועוד נראה שהלא ד' קליפות הן עון משחית אף וחמה כנגד ארבע אותיות וכנגד ד' מיתות ב"ד ורש"בי סבר במשנה כי מיתת סייף היא הרביעית וחמ"ה כנגדה גי' ב"ן עם א' שבוא"ו. וגם שם ב"ן ה"ס חרב פיפיות כמ"ש בק"ש שעל המטה. ודע כי חמה היא לילית חרב של סמ"אל באופן שכאשר מ' דקדושה מליאה רוגז פוקדת ע"י חמה וז"שה גורו לכם מפני חרב שהרי חמה מתעוררת להעניש על העונות הראוים לדין חרב ועונש זה מקביל מפני שהפוגם בברית מחסיר שפע ממ' ולוקחתו שכנגדה והיינו שפע חיצוני ופגום. וכשישראל זוכים אז כל המדות חושקים להשפיע והיסוד מקבל מכולם שלכן נק' כל ומשפיע לכלתו. אבל כשיש פגם בברית. פריש תיאובתא ח"ו מפריש ומבדיל התאוה של המשפיעים.

ולא נטיל הוא יסוד שנוטל הכל ולא יהיב לאתריה היא כלתו. דהא לא איתער וכו' מפני שחסרה התעוררות שלו שאין לה מ"ן להעלות אליו ואינה מתקשטת נגדו ולכן השפע הוא מועט ומהגבורות הקשות:

וכל מאן דנטיר וכו' היינו המקדש מחשבותיו שבזה הברית נשמר מרע הקרי וכ"ש שאר עריות

גרים לאתערא להאי ואיתער להאי ברית לאתריה כן גריס הרב ז"ל ור"ל שהאיש הקדוש גורם שהמוחין העליונים ובפרט מוח הדעת יתעורר להשפיע להאי ברית הוא יסוד שפע קדוש למקומו האמיתי שהוא הצינור הימני שביסוד:

ואתברכן עילאין ותתאין כמשמעו שהמוחין העליונים מקבלים שפע מלמעלה וגם העולמות תחתונים מבורכים בשפע הקדוש משא"כ כשפוגם הברית שאז פריש תיאובתא כנ"ל ואין השפע בא אלא ממיצוי מדת היסוד ומחצוניותו דרך צינור השמאלי

מאן איתער וכו' השתא מיירי בע"א והוא מי זה הזוכה לעורר זווג הפנימי בנקודת ציון ואמר כד אישתכחו זכאין בעלמא. פי' לא מבעיא אם דור כולו זכאי אלא אפי' כשיש קצת זכאין מצויים בעולם ולזה שואל מנלן חדוש זה ומביא ראיה מהאבות שכל העולם עע"ז היו ואפ"ה כתיב וגם הקימותי את בריתי אתם שזכו להקמת הברית באיתנו על ידי צדקתם והיינו אתם ר"ל עמהם ועל ידם. לתת להם את ארץ כנען ארץ הקדושה העליונה ארך הכנעני גי' מל"כות. וניתנה להם לבת זוגם להיות שהם גורמים להשפיע בה והרי הם במקום בעלה ואר"זל הבעל יורש את אשתו.

מאי מגוריהם וכו' בגין וכו' כי כל עצמה גבורות וכשחסר מי שימתיק אותם אזי כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ונעשות חזקות. אבל צריך לפרש מהו אשר גרו בה וכו' גרו ממנה מ"ל ולכן אמר מיומא דאיתקריבו מלשון דיר' שמתחיל' חייהם מיד נתקרבו אל יוצרם:

דחילו בה דחילו וכו' פי' חששו שלא לפגום גבורותיהם חלילה אלא קיימו אותם בה לתיקונה. ועוד השפיעו עליה החכמה העליונה מוחא סתימאה על ידי חכמה שהוא אבא ששם סוד יראת הרוממות והוא דחילו עילאה וז"ש מגוריהם לשון רבים כנגד ב' יראות ע"כ:

ת"ח ואלעזר וכו' נמשך למ"ש שמשה ואהרן זכו לשליחות זה יותר משאר צדיקים שבאותו הדור ולפ"ז ק' למה לא השוה אותם ה' לשלח שניהם בתחלה יחדיו אלא שלח משה עיקרי ועוד אומרו בפ' זו הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן דבתחילה הקדים את אהרן ולתרץ הקדים ת"ח וכו' כדמסיק שאהרן היה ראוי להדחות מפני טעם אחר ובזה יתיישב למה לא נמנה תחלה בחברת משה אבל מפני זכות פנחס חזר ונרצה לפני ד' ובהזכירו פינחס וצדקתו ותיקונו אז הקדים אהרן למשה.

וכי אלה ראשי וכו' מדייק למה אמר ראשי מה שלא אמר בשום א' מהנז' ועוד שאמר אלה משפחות מררי אלה משפחו' הקרחי ועתה כשאומר אלה ראשי אין לומר שיוסב לכל הנז' אלא בע"כ מוסב אפנחס ואיך יכון שם ראש לפנחס שהוא בן בנו של אהרן ואיך אמר בו ראשי לשון רבים. ותירץ אלא בגין וכו' קיים לראשי אבהן ליואי וכו' הוא מ"ש לקמן שבזכות פנחס שתיקן ענין של נדב ואביהו והחייה את ישראל נתקיים אהרן בגדלותו של שממנה זכה להיות כהן הוא ובניו דאם לא היה כך היה הוא ובניו ראשי אבות הלוים. וז"ש לראשי אבהן ליואי פי' אהרן ובניו כשהיו לוים. ולכן סתים ביה מלה בפנחס ותראו ברמז ראשי אבות הלוים:

תו ותלד לו וכו' זה פי' אחר קרא את נדב ואביהוא ראשי אבות הלוים להיותם מנ"ה דאימא ששם שורש הלוים כנודע:

אובדא דרישי פי' אלה פסל את הראשונים הם נדב ואביהו עצמם שאבדו גדולתם ופנחס זכה אליה בתוקף זכיותיו:

טסטוקא דתרווייהו פי' תבנית וציור של שניהם והוא מ"ש אח"כ שזכה לצורה שלהם היא נפש אדה"ר:

וחזר ואמר אובדא וכו' הוא פי' ב' למלת אלה שמורה על דבר מה וכן היה בכאן שאותם הנשמות של נדב ואביהו שהיו כעין אבודות משרשן חזרו ונגלו בו:

אמאי אדכר הכא שהרי עדין לא נולד וכמ"ש בפרשת פנחס:

פתח רבי אלעזר וכו' ענין פתיחה זו הוא שסוד קימה אחר חצות הוא לייחד מדת לילה ביום דהיינו ייחוד דין ורחמים. וגם לזה ירמוז הפ' וידעת היום דע מציאות היום ערב ובוקר יום אחד. זכאה הוא שגדול כח התורה להכניע יצה"ר ליצ"הט וכדר"זל מושכהו לב"ה. אז בנקל יכיר ויתבונן בהתכללות אי נמי זה פי' למ"ש וידעת היום שמי שעוסק בסודות התורה יודע בחכמתו התכללות וייחוד ה' אלהים שעיקר' של התורה מ"ע ומל"ת והוא בסוד הדעת הכולל חו"ג שה"ס שני העדות ויודע מקורם ויחודם דלא יצטרך לנסיון כלילות יצ"הר ויצ"הט ולפ"ז יאמר הפ' שני דברים א' וידעת היום דעת ממש. והיום שעברו מ' שנה שבהם סתם אדם עומד על סוף דעת רבו שהרי כל י"ג שנה הוא עומד במדריגות הנוקב' שאין לו כי אם נפש לבד ובהכנתו למצות שהוא אחר י"ג זוכה לרוח ונכנס בת"ת זעיר בסוף שליש השני וממנו עד הדעת כ"ז שנה ואז יש מ' שנה והיינו סוף דעת רבו שהוא תחלת יסוד בינה במקומו שכל החסדי' מגולים והיינו נמי בן מ' לבינה. והדבר השני הוא מה שהתחיל ת"ח והשבות כו': א"נ אפשר לפ' שאמר משה יש לך ב' בחינת לדעת יחוד ה'. אלהים הא' בסודות הדעת והשני למטה ממנו בשל הלב זו ידיעה שכלית וזו מוחשת ונגלית וכן מקשה בכ' דהו"לל אל לבך שכיון שהגיעו לדעת והורגלו בנסי ה' במדבר ודאי שאין מציאות ליצ"הר אלא אמר משה וכו' הענין שישראל באותו הדור היו רוצים לנסות העניינים העליונים בחוש המיחוש וכמ"ש היש ה' בקרבנו אם אין שהיו חפצים לבחון בעצמם אם הם מושגחים מזעיר או מאריך וכנז' באדרא פ' שלח וכגון זו שאמר משה לישראל אי את בעי למיקם על דא. פי' אפי' כל יחיד ויחיד לעמוד על הענין בנסיון:

והשבות אל לבבך פי' ששני מיני ידיעות הן א' בלימוד והשכלה שמלמד הרב לתלמידו החכמות והשני שחוזר להראותם לו במוחש והוא כעין שמוש חכמים וז"ש וידעת היום בסדר לימוד שכבר למדתיך. ואתה תשוב ותשיב הדבר למין השני שהוא מה שתבחין מלבבך דסתם בן אדם יש לו ב' יצרים שנראים הפכיים מן הקצה אל הקצה ובכל זווג יש כח באדם לייחדם עד שאמרו טוב מאד על ב' יצרים וסוד הדבר במה שנודע שבמקום הלב שם הוא תחלת עץ הדעת ט"ור ומשם שרש יצ"הר ויצ"הט מן החו"ג והנה בעת רצון שיש זכות בישראל אז נכללות הגבורות בחסדים להתמתק ומשניהם יחד יורד שפע כאחד ואז יצ"הר נעשה מלאך שומר האדם כמ"ש בס' א"י וז"ש דאיתכליל ואיהו חד למנדע מלה כפל זה מלמדנו עוד ענין אחר והוא שיש אופן לאדם התחתון לדעת מה פועל אל למעלה כי אם רואה בעצמו התכללות ב' היצרים ביחוד. ידע שגם במקורו למעלה יש יחוד ואמר מאי פגימותא ירצה איך יתיחס פגם למעלה חלילה. ומשני דשמאלא לא אתכליל בימינא דהיינו שיש אחיזה שם בראש רחל שהיא כנגד הלב בעקבי לאה אשר שם ויוצא במ' כח דינין לס"א. והראיה דיצ"הר לא איתכליל וכו' שהם גורמים שלא תוכלל קליפת נוגה בקדוש' וחלק הרע גובר.

אבל ופגימו לא עבדי וכו' כאומרו שחת לו נראה שכ"ביכול יש שם איזו השחתה:

והוא דלא אתמשך עלייהו וכו' וא"כ אינה השחתה עצמית רק מניעות הורדת השפע שהוא ית' עוצרו שלא ירד למטה ומשום הכי שחת לו מה שהוא ית' פועל ברצונו שהרי השפע נמשך בעליונים כל מה שצריכים לעצמם. אבל לא נטלי לאמשכא לתתא שהדינים והקליפות סותמים כל אותם הצינורות הממטירי' למנוה וז"ש דודאי מומם וכו' ר"ל שנפגמו שורשיהם למעלה שגרמו תוקף הדין עד שאלהים עולה מו"ם לגבי דידהו מורה חוזק הגבורות ואחיזת הקליפות שמה וע"כ כתיב שחת לו לא כלו' כעין השחתה שנראה שהיא לו ואינו כן א"נ לו מקרה ולא בעצם וזהו עבדי ולא עבדי:

תו לו בו"או וכו' היינו זעיר שה"ס החסדים וההשחתה היא לא באלף והכוונה שחת לו שלילות מונעת המתקת הגבורות להשפיע זהו הנק' השחתה.

מאן גרים וכו' דור עקש ופתלתול שמפרישין יצ"הר מיצ"הט ואינם חפצים במיתוקם אלא נדבקים ביצ"הר לבדו וזהו רק רע כל היום:

ואי אתער מה כתיב פי' קאי על הזעיר שהוא הקול. א"נ קאי על המלה שהיא המ'. ואומר הפסוק שאמרו ישראל כשראו המ' מדברת וידבר אלהים וכו': קמתי אני לפתוח לדודי ומיד דודי חמק עבר שפסקה מלה:

שדין כתיב נ"ב מ':

פריש תיאובתא נ"ב תאות המ'

מאן דנטיר נ"ב יסוד:

לאתריה נ"ב מ'

את בריתי אתם נ"ב פי' בסבתם:

אני ה' פי' מ' עם זעיר:

רישי בית אבהן אינון יובן כמ"ש הרב בס' הגלגולים שדור המדבר שהיו ס"ר הם ס"ר שרשים וכל שורש כולל כמה נשמות:

ר' אחא וכו' פי' בא לחלוק על ת"ק שאלה ראשי קאי על משה ואהרן אי נמי יש לומר שר' אחא בא לתרץ למה לא נתייחסו רק ראובן שמעון לוי ולא יותר ותירץ וכו'. וכן הוא במדרש. והוא קיים לראשי אבהן ליואי. קשה אם הם נדב ואביהוא היינו פי' שני. אלא יובן במ"ש רז"ל שמרע"ה נענש ולא ידע איש את קבורתו בשביל שנתרשל בעון זמרי. וא"כ משה ואלעזר ואיתמר וראשי הלוים כולם היו נענשים בשביל שלא מיחו ופינחס קיים אותם:

פרישו את קיימא מאתריה נ"ב יסוד דאבא מנוקביה:

רוחא במיא נ"ב ת"ת בחסד

מייא ברוחא נ"ב חסד בת"ת עכ"ל ור"ל כיון שהקדים אהרן למשה בפ' הוא אהרן ומשה ואהרן הוא חסד ומשה ת"ת א"כ חסד כלול בת"ת.

יצה"ר ויצ"הט נ"ב הם משורש ה' חסדים וה' גבורות

ואיהו חד נ"ב ת"ת ומ':

ועצר את השמים וכו' נ"ב ועצר המאציל את השמים שהוא ת"ת שלא ישפיע למ':

ולא עבדי דהא שמיא וכו' פי' מ"ש הכתוב לו לא ר"ל שהשחתה לישראל שלא נמשך להם השפע וזהו לו בו"או. ולא באל"ף היינו לגבי זעיר אין לו השחתה ח"ו דהא שמים נטלי לון לגרמייהו ברכאן מה דאצטריך:

תו לו בו' דלא אתכליל ימינא בשמאלא נ"ב נמצא גם למעלה כ"ביכול מגיע קצת פגם עכ"ל ולפ"ז זהו מה שחידש בפי' שני שלפי' ראשון למעלה ליכא פגם כלל אבל לפי' זה קצת פגם יש למעלה ג"כ וזהו לו בו"או ולא באל"ף היינו פגם גמור. והפגם הגמור הוא לתתאי וז"ש דהא לא נטלי לאתמשכא לתתא דהיינו לתתא לא נמשך אבל לעצמם נטלו האורות גמורות ולכך לא באל"ף לומר שלמעלה אינו פגם גמור:

והרמ"ז כתב "פנחס "אלה "ראשי "אבות "הלוים ר"ת גי' פנח"ס נד"ב אביה"ו ומ"ש דאינון פרישו אות קיימא מאתריה נראה שהוא על יסוד אבא שכן היתה כוונתם לתקן המ' רק באורות אימא עכ"ל הרמ"ז:

מסטרא דשמאלא נ"ב מצד הגבורה לאה:

ואתדבק בימינא נ"ב בנצח:

בכל לבבך דא ימינא ושמאלא נ"ב לכלול הגבורה בחסד:

דא נפש דוד נ"ב לכלול המ' עמהם:

באתר דלית ביה שעורא נ"ב לכלול חגת"ם בחב"ד:

מאדך דא יעקב נ"ב מאד גי' מ"ה ת"ת ולפי שתחלה אמר שהמ' כלולה בח"ג לכך אמר מאדך לומר שכלולה ג"כ עם הת"ת הנקרא מאד:

הוא אהרן נ"ב חסד מצד נצח:

ומשה נ"ב גבורה מצד הוד

הוא משה נ"ב חסד נצח:

ואהרן נ"ב גבורה והוד עכ"ל ודבריו קשו אהדדי דתחלה בפסוק הוא אהרן ומשה אמר שאהרן בחסד ונצח ומשה בגבורה והוד. וכאן הוא משה ואהרן אמר להפך. אבל יובן במ"ש באוצ"ת הקשה הרב שבעל ההושענות סדר משה בנצח ואהרן בהוד ובמ"א אמרינן אהרן שהוא כהן בחסד ומשה שהוא לוי בגבורה ותירץ שמשה הוא מהחסדים של יסוד דאבא מצד ימין ויצאו דרך צד שמאל נמצא שהוא בנצח ולכן בעל ההושענות אמר משה בנצח אבל כיון שיצא מצד שמאל דרך הוד דזעיר ולכך הוא לוי בגבורה והוד ואהרן הוא מהחסדים דיסוד דאבא שבצד שמאל ויצא דרך ימין ולכך הוא כהן אבל שרשו הוא מהוד עכ"ל הרב. ובזה נבין דברי הרח"ו שפסוק הוא אהרן ומשה מדבר על יציאתם מגופא דזעיר. ופ' הוא משה ואהרן מדבר על שרש נשמתם. ונלע"ד שבזה יובן ע"ש רז"ל הלא אהרן אחיך הלוי ראוי היה משה להיות כהן ואהרן לוי וע"י שאמר שלח נא ביד תשלח היה להפך. וקש' אם משה נשמתו מהחסד ואהרן מהדין ולכך היה ראוי להיות משה כהן וכו' א"כ היאך חזר הדין וכו'. והתירוץ שתחלה רצה הקב"ה לעשות כפי שורש נשמתם ואחר החטא עשה כפי יציאתם:

והרמ"ז כתב וז"ל בכל לבבך ידוע שמן החזה דזעיר ולמטה נקרא עץ הדעת טו"ר ומשם שורש ב' היצרים הנתונים בשני חללי לבא. והשתא א"ש מ"ש אח"כ דא נפש דוד שהוא כתר דמ' וכדאמרי' בהושענות נחתם בכתר מלכותך ושם שם נתונ' בין תווני לבא:

ובכל מאדך לאכללא וכו' לאפוקי חטא אד"הר שהפריש עה"ד מעץ החיים עכ"ל הרמ"ז:

מה אהבתי תורתך נ"ב בלילה שעסק בתורה ת"ת. מאי כל היום היא שיחתי. פירו' וכי אפשר לדוד שלא יאכל ולא ישתה:

בג"כ כל היום היא שיחתי נ"ב ביום עוסק בדיני' והמ' היא שיחתי:

בלילה אשתדל בשירין נ"ב לכלול מ' בת"ת:

חיתו שדי נ"ב י"ב בקר

תנינייא רברבין נ"ב מט"ט וסנדל נק' תנינים:

א"ל אלעזר בסטרא ימינא עילאה וכו' המאמר הזה עמוק והרח"ו ז"ל לא הגיה בו כלום ומורינו פירשו ע"פי הקדמות הרב וז"ל בסטר ימינא עילאה פירוש בצד הקדושה לאפוקי צד הקליפה דמפרש לקמן:

נפקין י"ג הם י"ג תיקוני דיקנא מבועין עילאין עמיקין כפל הענין יובן במ"ש הרב שמזל השמיני שהוא נוצר חסד הוא דכורא וממנו יונק אבא ומזל הי"ג שהוא ונקה הוא נוקבא וממנו יונקת אימא וז"ש מבועין עילאין נגד נוצר חסד שיונק ממנו אבא. נהרין עמיקין נגד ונקה שיונקת ממנו אימא וז"ש אלין סלקין הם הארות ונקה מ"ן. ואלין נחתין הם הארות נוצר חסד מ"ד:

עייל כל חד בחבריה ה"ס הזווג הנודע:

חד אפיק רישיה הוא אריך שאחר שהשלים הדיקנא חזר לפרש סדר התלבשות אריך: והנה ראשו של אריך מגולות וגופו מתלבש באו"א וז"ש חד אפיק רישיה שגופו לבד מתלבש בא"וא וראשו נגלית וז"ש ואעיל ליה. פי' לגופי':

בתרין גופין פי' או"א:

חד גופא דנהרא פי' זעיר שנקרא גוף ויונק מבינה הנקרא נהרא:

נטיל מימין לעילא הם ה' חסדים שמקבל זעיר הנקרא מים:

אפריש לתתא פי' אחר שמקבלם מחלקם לתחתונים:

אלף יאורין הם ה' חסדים וה' גבורות שהם ת"ק ות"ק:

נפקין לד' סטרין פירוש שמתפשטים בקצוותיה ימין ושמאל פנים ואחור. וכאן בקדושה אלף שלמים ולקמן בקליפה אלף חסר חד:

מאינון נהרין מתפרשין י"ג פי' מי"ג דקדושה יונקים י"ג דקליפה:

עאלין ונקטין מייא פי' יונקים מה' חסדים אשר שם. תצ"ט ופלגא הנה יניקת הקליפות אינה אלא מנ"ה לבד שהם לבר מגופא ונה"י בהם שם צבאות כנודע וז"ש תצ"ט ופלגא וכו':

אשתאר פלגא הוא הפלגא שנשאר מלבד התצ"ט ונתחברו יחד ונעשה מהם יאור שהוא כלי דאריך דקליפה שכל היאורים הם הכלים ומפרש סדר אריך דקליפה. רישא סומקא הוא כתר. קשקשוי הם חב"ד גדפוי חג"ת. ולא הזכיר נה"י משום שקצץ רגלי הנחש:

כד סליק זנביה הוא יסוד הטמא בטש לשאר נונין הם הקליפות

פומיה מלהטא אשא הם הדינים שיוצאים מפיו

מזדעזען שאר תנייניא פי' תנינים שבתוך היאורים הם האורות שבתוך הכלים.

ערקין ועאלין בימא פי' מצולות ים שתחת המ'.

רביץ לסטרא פי' פעם בתצ"ט אלו ופעם רובץ בתצ"ט אלו.

פסותא דאשא פי' פסת יד של אש ומתפשט בקליפות ומכח זה עושים דין וז"ש כולהו זעפין וקיימין וכו':

וגלגלין נטלין הם ד' רגלי המרכבה אשר לו:

זקיף זנביה הוא יסוד הטמא אזדקפו סבתין היא לילית וכחותיה כמ"ש בדרך אמת:

נוקבא דתהומא רבא היא בינה דבריאה דקליפה כמ"ש האר"י ז"ל:

כדין אהדרי ליה לנהרוי פי' אחר שנשבר ואינם יראים שמא יחריב העולם אזי מחזירים אותו לנהרוי:

חד לע' שנה נגד זו"ן שהם ו"ק ומ' הרי ע'. אתרין דרקיעין הם נה"י דזעיר שמשם יונק.

ועליה כולא אודן פי' בשביל שנשבר הכל משבחי' להקב"ה. תניניא הם מט"ט וסנדל תוספתא בפרשת וארא דף כ"ז ע"ב איתא בס' ע"ה וז"ל דף ט"ז על פסוק אשכול הכופר אשכול דא אימא עילאה עד מלכות להנו החרב המתהפכת למידן בה לרשיעייא וכו'. סודו מבואר שיש אשכולות מרודות מהדינים דיסוד דקטנות שהוא שם שד"י ושם אהי"ה בריבועו הם גי' אשכו"ל עם הכולל:

מדין הזה נמשך המיתה והעונשים וז"ש רבקה למה אשכל גם שניכם ביום אחד ויהיה דין גדול וסתם אשכול יש בו ב' ענבים שהוא ד' פעמים אלהים. וכשהמלכות מקבלת ח"ו מדינים אלו אז היא להט החרב המתהפכת מרחמי לדינא. משא"כ אימא עילאה שהיא ג"כ אשכול. שהכל תלויין בה כאשכול וכשהיא מאירה במלכות בעת רצון וכמו שהיה בימי שלמה. אז מלכות ג"כ בבחינת אשכול הכופר כי אימא אוזיפת לברתא מאנהא סוד הקישוטין דכפרה כי כופר הוא כ"ו פ"ר כי כשהיא לוקחת הפ"ר שהם גבורות דגדלות והם בסוד הוי"ה זהו כ"ו מכופר. אז הדינים דשכינתא תתאה מתהפכים לרחמים גמורים כי הפ"ר דינים דינים מתוקים כמ"ש בלק"ת בפ' וישב ולכן המלכות אומרת כי למעלה אמרתי כי מהצרור המור נמשך הדודי לי שהוא מיסוד אבא כנ"זל גם מאשכול הכופר שהיא אימא עילאה גם ממנה נמשך הדודי לי שהם סוד השני זיווגים נמתקים בבחי' לבושי דכפרה. ומכ"ש בימי שלמה שאז זיווג היסוד שהוא צורת ד"י נעשה ממנו צורת ד"ו כי נעשה ג"כ ו' עילאה סוד גוף וברית חשבינן חד וממשיך הטיפה ממוח חכמה עילאה וידוע שהיה תיקון גדול לכל העולמות בימי שלמה ולכן היה היסוד מאיר הארה גדולה במלכות עד שהמתיק ג"כ השני מוחין דקליפה שהם בסוד גדי עזים כי תמיד נותנים עיניהם לינק ממלכות עד שצריך אור מקיף לסמות את עיניהם וכו'. עתה אפילו בעין גדי הוא שלום והפנימיות מאיר ג"כ מבחוץ לתוכו כברו. ואז תבאנה ב' נשים זונות אל המלך מלכא עילאה ושאר הקליפות לא היה להם מבוא לינק מהקדושה כי עיקר יניקתם הוא ע"י קליפת נוגה ואז גם היא נמתקה כמו בשבת וכו' ע"ש:

בגנתא עילאה היא דור המדבר ששני המטות הם בשני צדדי דור המדבר והם מיסוד דאבא וז"ש בשמא קדישא שהוא אבא:

לשאבא ליה נ"ב שבלע אותם ונכללו בו ואם היה במטה משה גם למעלה היו נכללים במטה:

ההוא שירותא לאלקאה פי' תנין הוא אריך דקליפ' והוא ראש לקליפות ומשם יונק פרעה ולכך רצה הקב"ה להלקותו תחלה על ידי מטה אהרן שיבלענו.

ה"ג דהא לעילא מניהו מטה אהרן דייקא נ"ב שבלעם בשעה שהיה מטה

תנינא עילאה נ"ב היינו הנחש יסוד דקטנות

מכלהו דרגין אינון פי' שחכמת מצרים היא הקליפה התחתונה אשר תחת הקליפות. אבל כופין הקליפות התחתונות בכח הקליפות העליונות כדי לעשות רצונם וז"ש חכמתא דלהון בדרגין תתאין ואכפיין לון:

ומשתלשלין בתנינייא ר"ל אע"פי שהם למטה עכ"ז הם עולים ומשתלשלים עד אריך דקליפה שהוא התנין שמשם יונק שר שלהם

אחר הריחיים נ"ב הם ד' מחנות שכינה: וס"א אשר אחרי הריחיים

חד דאיהו אעא יבישא וכו' פי' והשני הוא שאחר שנעשה מטה בלע את מטותם:

כחמירא בעיסה מיין תתאין. פי' מ"ן. ה"ג מתפרשן לכמה סנורין ומיין עילאין מתכנשי ור"ל הם המ"ד:

בבי כנישו מיא נ"ב יסוד דדכורא:

יקוו המים פי' יקוו החסדים מתחת הת"ת אל מקום אחד שהוא היסוד:

ולמקוה המים הוא היסוד כמ"ש בפ' בראשית:

ההוא רקיעא נ"ב יסוד דכורא

שמשא וסיהרא ככבייא ומזלי פי' שהארות הזעיר בתוכו וגם הארות המלכות הם בו ומשם מקבלתם וחסדים וגבורות שהם כוכבייא ומזלי מתקבצים בתוך היסוד. ופליג לון לכל עיבר נ"ב כנזכר בפ' בראשית דדוד מלכא פליג לון:

מן ההוא רקיעא נ"ב צינור הימני:

לאלקאה לון הוה דמא פי' מפני הדינין שנתנה המ' ביאור מצרים ומשם היה הדם:

דרגא דיליה נ"ב מ'

אלהי המלך נ"ב מלכות

ולעאלא ליה פי' למלכות ומ"ש לנהורא עילאה פירוש לחברה עם זעיר:

ובעצים ובאבנים נ"ב ואלהיהם הם עץ ואבן וממילא היו נובעים דם:

שלימתא בימינא ובשמאלא נ"ב ואע"ג דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני כבר יישב הרב דהכל אמת והא והא איתא עכ"ל וישוב הרב הוא בליקוטים שאמר אע"ג דכתיב שמאלו וכו' עכ"ז צריך התעוררות הימין בתחלה:

האי מלה שבקנא בגינך פי' סוד זה הייתי רוצה לאומרו ובשבילך שאתה קטן לא אמרתי אותו:

תתאה דכל דרגין פי' כתב הרב כי מכת הדם היתה בכתר דמ' דס"א וצפרדע במוחין דמ' וכנים בקרקפתא של מ' הרשעה מקום השער שבראשה ובעטרת יסוד דסמאל בעלה והמכות האחרות כולם לסמאל וז"ש תתאה דכל דרגין אתמחי בקדמיתא שהיא לילית ואח"כ סמאל וידא דיליה. פי' מ' דאצילות הנקרא יד ה'.

מחא בכל אצבעא ואצבעא פי' עשר ספירותיה בכל מכה היתה ספירה אחת מספירותיה מכה לס"א וכד מטא דרגא עילאה הם ג"ר דקליפה כמ"ש הרב במכת בכורות בכ"ר ר"ת בינה כתר ראשית חכמה דקליפה:

תרין עלמין נינהו כבר כתבנו ביאורם בפר' ויצא ע"ש באריכות בפרשת אורחין באתגליא ז"ל הרב ולכן נקברה רחל בפרשת הדרך שהוא מקום הפרש שבין יעקב לזעיר שהוא מהחזה ולמטה עכ"ל. ובזה תבין לשון זה.

ירושלים לעילא פי' בינה:

האי קרא כולא אתקיים בפרעה קדמאה פי' אע"פי שרמז לשלשה פרעה וכו' עכ"ז פשט הכתוב מדבר בפרעה הא'.

כד אינון נחלין עאלין לגו ימא פי' הם ו"ק דזעיר המשפיעים למ' ושאיב כל מיא פי' בתחלה קודם שבא הדרום כמ"של וההוא גלידו שאיב כל מייא:

אל מקום שהנחלים הולכים פי' הוא היסוד דזעיר כמ"ש בפ' בשלח דף ן' אל מקום דא יסוד.

נהר דנגיד נ"ב יסוד דזעיר

ונפיק מעדן נ"ב מהמוח וע"ד מיין שבין ללכת פי' כשהלכו החסדים הראשונים למ' מיד באים אחרים ליסוד:

בין תרי סטרי פי' בין דרום וצפון שהם חסד וגבורה כנודע שמ' בין תרין דרועין:

ובגינייהו קיימא פי' שעל ידם הוא הזווג בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:

וארבין אזלין פי' הם הנשמות. כד מלכא אתי לערסיה פי' יעקב בא להזדווג עם לאה בחצות:

אינון מיין מרחשן אלין פי' נהר של מצרים מגדל צפרדעים וכן למעלה נילוס העליון מגדל מלאכים בעלי כשפים ומהם היתה חכמת מצרים וכן אמר לעיל בפ' שמות דף י"ח רוב מימיו כדוגמתן במרום וז"ש לקמן והכא נהרי דמצראי מגדלין מארי דחרשין נונין בסיטין בעשרה דרגין דחרשין וכו' קלין בלא תועלתא פי' שלא היו אותם המלאכים אומרים חכמה כמו בתחלה אלא קולות לבטלה:

דהני דאשתכחן בארעא וכו' פי' ערוב שהיה במצרים למטה.

בידא חדא היא המלכות דאצילות כמ"ש לעיל:

דלא הוו מצראי יכלי וכו' פי' כיון שערבב הקב"ה מלאכים של מעלה אזי המצריים לא יכלו לעשות דבר בחרשייהו שכשמשביעים למלאכים בשמות הטומאה אומרים שאינו עתה ממונה על אותו ענין ע"ד חלל ממלכה ושריה ז' רקיעין לעילא הם ז' היכלות דזעיר. ז' תחומי ארעא לעילא הם ז' היכלות דנוקבא.

ואינון ז' תחומי ארעא כל חד וכו' פי' כל ספירה וספירה שבמ' אתחלקת לע' בחינות ואותם הבחינות הם ממונים על ע' שרים של ע' אומות לפי שכל שר ושר יש לו חיות מהמ' בסוד ואתה מחיה את כולם:

דאהרן הוה מחי נ"ב פי' כי משה גמלה עמו חסד שכסתה על המצרי וזה כפי הפשט אבל כפי הסוד בגין וכו':

דא כל עפר הארץ וכו' פי' אע"פ ששם כתיב לזפת וכו' במצרים היו כנים ת"ח מלכותא קדישא לא קביל מלכו שלימתא עד וכו'. בח"י דף ל"ב קבלנו מרבינו האר"י ז"ל שלא לקדש הלבנה עד ז' למולד לעומת כחב"ד חג"ת דזעיר אשר מהם ולמטה מתחיל בנין המלכות סוד הלבנה כמ"ש בזוהר וארא ז"ל ת"ח מלכותא קדישא וכו' מזה ישכילו טעמו של דבר שלא לקדש את הלבנה עד אחר ז' ימים ואף אם חל מוצאי שבת אחר ד' וה' מהמולד לא יקדשוה כל שלא עברו עליה ז' ימים וכן ראיתי הבאים בסוד ה' לא חששו לטעם שלא להחמיץ המצוה ולא לטעם שרוב הצבור מתקבצים אז ולא לטעם שהם מבושמים ומינה לא תזוע. ואין לקדשה אלא בלילה ממש שניכרת זריחתה ע"ג קרקע ונהנין מאורה כמ"ש בר"מ בפ' כי תשא:

ויבנהו שבע שנים עיין מ"ש בפר' שמות דף ט' ע"ב:

מאן ששת ימים דא אברהם פי' לפי שהחסד יומא דכליל כולהו יומי ושיעור הכתוב כי ששת ימים וכו' ר"ל על ידי חסד עשתה בינה שמים וארץ שהם זו"ן כמ"ש הזוהר במ"א שאימא נתלבשה בחסד והוציאה ה' קצוות והמ' עליה נאמר והוכן בחסד כסא:

ולדוכתיה אזל פי' כלב גי' ב"ן והוא במ' ולכך הלך לחברון:

דרכיה דרכי נועם לשון זה הובא בפ' מקץ דף קצ"ז ושם ביארנוהו:

והכא כולהו ה' אצבען פי' הם ה' גבורות שכל אצבע הוא גבורה:

דבר אתוון דהוו בניחותא פירוש שאותיות דבר עשו להם מותנא בניחותא אבל כשנהפכו ונעשו ברד אזי היו מתים מיתה משונה על ידי הברד:

ואעשך לגוי גדול לשון זה הובא בפרשת לך לך:

פתח ר' אבא טעם פתיחה זו משום דבפ' זו עשה הקב"ה מפלה במצרים ולעתיד תהיה בכל האומות כמ"ש כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה:

דא אתגזר כדקא יאות פי' יצחק עשה מילה ופריעה כתיקונו היינו לח' ימים מתדבקין כי לח' יומין שעושים מילה ופריעה לח' ימים:

רחיקין מני פי' שאינם עושים פריעה ועוד שאינם מלים עד אחר כמה שנים ויפלון בידייהו. פי' הרומיים יפלו ביד אומות האחרים:

עד דיתכנשון כל בני אדום עלה פי' ואז יצילו עצמם מיד אומות האחרים:

בגין דשמא קדישא פי' מ' התכוננותה ע"י החסד:

ואורייתא בימינא פי' זעיר ג"כ שנק' תורה בניינו מהחסדים: