אלא ודאי יחזקאל נביאה מהימנא וכו' פי' ובזה מתורצת גם קושיא קמייתא היה היה תרי זמני דר"ל שהיה מה שלא היה שאע"פי שאין ראוי לנביא לגלות מצפוני המלך. יחזקאל ברשות הקב"ה גילה לצורך שעה כל מה דחמא.
עם יעקב בהדי שכינתא נ"ב שהשכינה נק' יעקב כי אשה כבעלה:
על כנסת ישראל אתמר פי' על המ' שכונסת הארת ישראל בעלה וכן כתב הרח"ו ז"ל בפ' אמור:
מן ההוא עדונא עילאה נ"ב חכמה:
מן שמשא נ"ב זעיר:
נהורא ונציצו נ"ב חו"ג ע"כ ור"ל שביציאת מצרים קבלה המ' הארה מאבא הנק' לבנון לפי שבשאר הימים הגדלתה מהחו"ג שבזעיר ועתה נגדלה גדלות גדול ע"י אבא. וז"ש מן ההוא עדונא עילאה קא אתת וכו' דאשתלימת מן שמשא שר"ל כמו שנגדלת מזעיר בשאר הזמנים עתה נגדלה מאבא גדלות גדול. והטעם לפי שרצו ישראל לקבל התורה שהיא מיסוד אבא. לכן עתה קבל' המ' הארתה מאב' וז"ש אתי מלבנון תבואי בגין לקבלא בניך אורייתא: והרמ"ז כתב וז"ל אי יחזקאל נביאה מהימנא וכו' ידוע שבזמן שליטת הקליפות צריך להעלים סודות התורה אם לא כבזמן הרש"בי שגדלה מעלתו מאד וכעין זמננו זה שמצוה לגלותם לראוים כמ"ש הרח"ו ז"ל:
אלא ודאי וכו' ירצה דעדיף חיליה דיחזקאל לבל יירא מגלות הרזים בק"ל מכמה טעמים א' כמ"ש במכילתא והובא בילקוט היה שנדבר עמו בארץ. היה שנדבר בק"ל וכיון שכבר זכה לנבואה בארץ יש' היה כוחו יפה להשפיל הקליפות. שע"י שהיה בארץ ויצא ח"ל הלא בחי' נר"ן שהיתה בארץ אינה מסתלקת ממנו אלא מתלבשת בנר"ן דסנדל השולט בח"ל ועיין בס' חסד לאברהם וה"ס היתה למ"ס מט"ט סנדל ולכן בכח נר"ן דיצירה שהיה ליחזקאל לא פחד וז"ש נביאה מהימנא הוה פי' שכבר זכה לנבואה נאמנה וזהו היה היה ב"פ:
טעם ב' וכל מה דחמא במהימנותא איהו ויובן במ"ש בס' זוהר הרקיע פ' יתרו שהשגת יחזקאל היתה בנ"ה דיצירה ששם נתגלתה לו שכינה דבריאה. ונלע"ד שז"ש ותשאני רוח כי הוא עלה עד היצירה שהם בחי' הרוח אמנם גדלה השגתו משם להשיג דרך שם עד מ' דבריאה והיא נק' כבוד ה' וידוע ששבח ברוך כבוד ה' אומרים אותו האופנים וחיות הקודש שהם מעשיה ויצירה. ולפי שהשגתו דיחזקאל היתה עד מ' דבריאה לכן נשארו החיות ואופנים אחריו ואז שמע אותם אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו ואז נבואתו היתה במקום מהימנותא לאפוקי עשיה שרובה רע וכיון שהיתה נבואתו ממקום הקודש גדול כחו להבריח החיצונים וז"ש היה היה שנודע דאימא מקננא בבריאה וזעיר ביצירה ומ' בעשייה. גם נודע שכמו שד' אותיות הוי"ה מאירות בד' עולמות כן הוא ממש בד' אותיות אהי"ה וא"כ בי"ע הם אותיות הי"ה ולפי שיש בהם ב' בחינות דהיינו אימא וזעיר ומ' דאצילות שהם סוד בי"ע דאצילות. וגם יש בחי' בי"ע עצמן שבהם מתלבשים בי"ע דאצילות לזה אמר היה היה. טעם ג' אמר וברשותא דקב"ה גלי כל מה דגלי ונקדים מה שידוע מסוד עקב ענוה שד' אלפי"ן מלואים מד' אהי"ה שייכי ללאה בסוד מדת ימי ונשארו לרחל ד"פ היה שמילואם עולה עק"ב והנה הם מאירים בכתר רחל שכנגד החזה ונודע מדרוש הנוקבא שבגלות בבל לא ירדה רחל עד למטה כמו שהוא עתה בעו"ה אלא שנתמעטה עד החזה ולכן היה עדין כח בקדושה להכניע החיצונים והיו נביאים בכח אור זעיר המאיר בכח"ב דנוקבא שסוד כתר שלה מסוד היה ולכן הורשה יחזקאל לגלות:
וכולא איצטריך פי' ג' טעמים שנאמרו כולם הוצרכו בין מבחי' יחזקאל שהיה נביא כבר ובין מבחינת נבואתו שהיה בסוד בי"ע. ובין מסוד האצילות שהיה עדיין כח בקדושה כנ"ל:
ואמר ר"ש וכו' נותן טעם למה הרשה ה' את נביאו לגלות אותה המראה ולמה באה לו מתחילה והוא לנחם לבם של ישראל שלא יתיאשו מן הרחמים: כד נחתו לבבל קב"ה וכל פמליא שלו אז ברוב האור שהאיר שם: איתפתחו שמיא ה"ס היצירה שהאירה בעשיה:
ושראת רוח קודשא היא מ' דבריאה וחמא כל מה דחמא פי' הגם שהיה בח"ל ראה כל מה שראה פעמים אחרות וזה היקש היה היה: וא"ל לישראל הא מאריכון הכא הוא אור זעיר ואין ספק אצלי שזכות היום גרם שהיה יום שבועות דכתיב במ"ת מן השמים דברתי עמכם וידוע שהר סיני הוא במקום חיות יסוד אימא. וארא וארא ג"פ א' על חיות שהם ביצירה. ב' על האופנים שהם בעשייה. ג' כעין חשמל וכו' הוא מראה דמות כבוד ה' על שהשיג משם למ' בריאה.
כיון דחמו שאמר להם סדרי המרכבה והתלבשות הקדושה חדו וכד שמעו וכו' פי' שידוע כשיש התגברות הקליפות אסור לגלות סודות פן ירבה אור בהן וידוע מ"ש הרב שיחזקאל משרש קין שהוא גבורה לכן כששמעו ישראל הדברים בגלוי ומפי יחזקאל ידעו שלא היתה תגבורת הדינין קשה לפיכך שמחו בסיעתא דמאריהון. בני ישראל וכו' הם אותם המלאכים הנז' בפ' בהעלותך שהם מרכבות יצירה. כדמשמע התם שקבעו אותו ענין על פ' ובלכת החיות. ולכן נק' בני ישראל שהוא זעיר המקנן ביצירה והם י"ב ראשים כנגד י"ב דגלים ע"כ תמצית דברי הרמ"ז. וגם כאן דברי הר"חו ז"ל שכתב על נפקין י"ב שבטין נ"ב י"ב גבולי אלכסון. מתוקים מדבש בהתכת כל המאמר כמין חומר. בשעתא דנפקו וכו' הרמ"ז כתב וז"ל מובן ענין זה בדרוש פסח והעומר ותמצית הסוד הוא שבליל פסח באו לזעיר מוחין עליונים מא"וא עילאין והכל בא ברגע א' והוא הנס הגדול של יציאת מצרי' שהאיר אור האצילות בכל העולמות עד שאמר בפ' בא שהיה הלילה מזהיר כתקופת תמוז. והנה לבנון סודו ביסודות או"א ל"ב נו"ן שנכנסים בדעת זעיר ושם מאירים כל הד' מוחין חו"ב הו"יה אה"יה. וחו"ג הו"יה אד"ני וארבעתם גי' מצ"ה עם ג' אותיותיה וגי' לבנו"ן ובגודל אורם נכנע הערף הוא פרעה וידוע שעיקר אור של יוצאי מצרים היה מיסוד אבא והוא הוא עדונא עילאה עדן העליון כי יסוד אימא נק' ג"ע ולכן תמצא שבפ' תפלין כתיב כי הקשה פרעה לשלחנו ס"ת יהה"ו שהם תפלין דאבא והיו אז ז"ון בשלימותם וע"כ קראה כלה ר"ל כלילת כל אור שלימתא. וידוע שבחי' או"א עילאין הם בסוד יו"ד י' אבא ו"ד אימא. ויש"ס ותבונה הם סוד ה' שיש י' בצדה של ה' כמ"ש בשער התפלין הרי יו"ד ה"י ועם יו"ד גי' כל"ה לכן על הים שבחו עזי וזמרת י"ה. וכל זה היה אז בחסד עליון אך אח"כ במ"ט ימי הספירה שאז ספרו ישראל כנז' במדרש והביאו הר"ן בשלהי פסחים אז חזרו להמשיך כל אותם האורות כמ"ש בסוד ספי' העומר ולעומת כן חזר ואמר אתי מלבנון בגין לקבלא וכו' ר"ל שבכח תיקוני של ישראל תיקנו זו"ן לקבל אורות או"א שמשם התורה שנק' חכמתכם ובינתכם:
ואזי תקבלי תקרובתא מובן במה שציין הרב ז"ל בכאן ובפר' בלק דקצ"ב ושם כתוב שס"מ אמר לשי"ת שיקח מאור כל חיל השמים ומשלו ויתן לישראל כדי שיקבלו התורה. וכן אמר רהב גם הוא: וזה פי' מוציא אסירים בכושרות הן ניצוצי אור שהיו אסירים בתוך החיצונים אך סוררים וכו' הם כל חילי החיצונים שסרבו בהם ובראש ס"ם רה"ב וזהו המנחה שקבלה השכינה בעבור בניה והיו מאז מוכנים יש' להיות בני חורין ממ"ה ומשיעבוד מלכיות ומן אותם האורות זכו לס"ר מלאכים שקשרו להם ב' כתרים כנגד נעשה ונשמע והקדימו נעשה שכנגד עשו כי ה' הקדים לדבר תחלה לס"מ ואח"כ עם רה"ב ור"ת שמותם ס"ר וכן כתיב וזרח משעיר וכו':
אתי מלבנון מן האי עידונא עילאה קא אתית כלה שלימת' כהאי סיהרא דאשתלימת מן שמשא בכל נהורא ונציצו וכו' בסע"ה דף מ"ב ע"א ז"ל סודו כי ת"ת ישראל משבח אותה לתכלית האהבה ואומר לה הלא שורשינו מיוחד בתכליתה יחוד בחכמה עילאה בסוד ו"ה דמילוי יו"ד דשם הוי"ה וכמו שפני זעיר הוא סהדותא דאו"א עילאין נרמוז בסוד לבנון שהוא סוד ל"ב נתיבות חכמה ונ' שערי בינה כמו כן אתה כוללת ל"ב נ"ח והן' ש"ב של לבנון ונרמז במלת כלה שהיא גי' ן' שערי בינה כ"ל מכלה. וה' מכלה במילוי גי' ט"ו ועם הג' מילואים שיש לאות ה' שסימנם יה"א עולה ל"א ועם הכללות גי' ל"ב נתי' חכמה וזה שהלבנון נרמז במלת כלה. ומ"ש לה אתי מלבנון כי כל כ"ב אתוון הנשרשים בך כולם באים מן י' דהוי"ה שהוא סוף מעשה במחשבה תחלה וזהו את"י. גם כלה כ"ף למ"ד ה"ה גי' קפ"ד אחוריים דשם ע"ב דחכמה: וס"ת את"י מלבנון כלה גי' אד"ני להורות שנעוץ סופו בתחילתו ולפי דברי הזוהר שאמר דכד דכור' אתא לאתחברא עמה איקרי כלה כידוע בכוונת תפילת י"ח כי משם ע"ב דיוד"ין מאבא עילאה משפיע ברחל נ"ה אורות כמנין כל"ה וטו"ב אורות נשארים ביסוד וז"ש אתי מלבנון שהוא שם ע"ב שהוא בחכמה הנק' לבנון וממנו נעשית כלה אתי מלבנון תבואי כביכול אומר לה המעלה גדולה שיש לנו שאנחנו מקבלים מפה דאריך הבל ואורות מקיפים להאיר אותנו כמ"ש בפ' י"ב משער אריך. והנה מבואר בשער הולדת או"א כי לעולם הטיפה יוצאת משם ע"ב והוא יו"ד ה"י וי"ו שהוא חב"ד. ומתלבשת בשם יו"ד ה"א ו"או. עוד בשם ב"ן יו"ד ה"ה ו"ו: והי"הו דב"ן גי' מ"ב והוא סוד מ"ב זווגים דחיך וגרון. והנה יה"ו דע"ב גי' ז"ן וי"הו דמ"ה גי' ט"ל. ושניהם גי' צ"ו ועם יה"ו דב"ן שגי' מ"ב כולם גי' ח"קל מנין לבנ"ון וכאשר יורד למלכות נעשית חקל תפוחין. וז"ש אתי מלבנון עליון שהוא פה דאריך. ולכן אמר תבואי. שהוא הבאה חדשה הבא מכ"תר עליון. והיא משלמת לחקל העליון שהוא יה"ו כנז"ל כי היא משלמת לכל ההוי"ות. וז"ש מן ההוא עדונא עילאה קא אתת כלה שלימתא כי היא שלימו דכולא:
עושי דברו לשמוע וכו' שהמלאכים מקדימים עשייה לשמיעה וכן אמרו ישראל: שניר וחרמון דא טורא דסיני וכאלו אמר תשורי מראש שניר וחרמון ונק' סיני שניר וחרמון כדר"זל שניר שונא ניר העוסק בתורה פורק ממנו עול מלכות ועול ד"א וחרמון מה חרמון זה כל טובו גנוז בתוכו כך הר סיני. ממעונות אריות תשורי גם ממעונות אריות וומהררי נמרים שלא רצו לקבל התורה ונטכ הקב"ה חלק מאורם ונתנו לישראל ומהם נתעטרה השכינה:
וכי אית בכון מותא וכו' ובמס' שבת אמר שמשה אחז בכסא הכבוד והחזיר להם תשובה ר' יוסי אוקים וכו' ופי' הפ' לר"י כמ"ש הזוהר בדף ה' שמפרש הכתוב בשעת ירידת השכינה בגלות מצרים:
קול אומר לדבור נ"ב קול זעיר לדבור מ':
דעיקרא דתרווייהו מלבנון קא אתיין נ"ב מטיפת אבא ור"ל זו"ן שרשם הראשון מטיפת אבא בסוד ו"ד דיו"ד:
דא איהו גרון נ"ב בינה
מרזא דלבנון סתים וגניז נ"ב מסוד החיך יסוד אבא: ור"ל ששרש זו"ן בטיפת אבא ואח"כ נתנם באימא שהיא גרון וז"ש הזוהר דמתמן נפקא רוחא לאשלמא כולא דהיינו תכלית שלימותם הוא באימא אבל השרש הוא מאבא וז"ש מרזא דלבנון סתים וגניז ואע"פ שעיקר חיך הוא ביסוד דמ"ס כמ"ש באוצ"ח ובכ"מ ג"כ יסוד אבא נק' חיך בהשאלה:
דא איהו לישנא נ"ב סוד מזלא ר"ל שתחלה הזכיר הכתוב זווג או"א שמהם יצאו זו"ן ולכך אמר אתי מלבנון קול אומר לדיבור וכו' ועיקרא דתרווייהו מלבנון שהוא אבא ואחרי הנתנם באימא אמר תשורי וכו' דא איהו גרון. ומפני שכלל בידינו שכל מקום שיש זווג תחתון צריך שיקדים אליו זווג עליון דנשיקין שהוא בפה דכל פרצוף לכך אמר הכתוב מראש שניר וחרמון שהוא הלשון שנק' דעת ונקרא מזלא שמזווג חו"ב שבפה כמ"ש הרב ז"ל שחיך וגרון הם בחי' חו"ב ומזדווגים ע"י הלשון שהוא הדעת:
אלין אינון שניים ז"ל הרב בסה"כ בדרוש ה' ענויים דיוה"כ דע כי הכתוב אמר ממעונות אריות ופי' הזוהר בפ' שמות דף ג' שהם רומזים על השניים. ופי' הענין כי השניים עם שורשם שהם החניכיים הם ב"פ ארי"ה רי"ו רי"ו וזהו ממעונות אריות כיצד האחוריים של אלהי"ם. בחניכיים העליונים הוא ר' עם הי"ו שניים העליונים הרי רי"ו א' עליון וכנגדו הם למטה הרי ב"פ רי"ו עכ"ל נמצא כשקדם זווג דנשיקין דאו"א לצורך זו"ן צריך להעביר אורות אלו שהם זו"ן דרך החניכיים שהם שרשן השניים כדי להמתיקם ואח"כ יתמתקו ג"כ ע"י השפתים וז"ש הזוהר מהררי נמרים אלין אינון שפוון ונ"ב מהררי נמרים גי' שפת"י עם ד' אותיות והכולל ונמר גי' פ"ר עם י' אותיות דמנצ"פך כפול והם סוד בחי' פ"ר דינים הנרמזים בשפתים:
דאשתלים בהו דיבור נ"ב נמר בא"ת ב"ש טי"ג גי' כ"ב אתוון והיינו דאשתלים בהו דיבור ועוד יש לפרש מאמר זה כמ"ש באו"צח פ"ז דעיבור ויניקה וז"ל ונבאר עתה איך אחר התלבשות הזה נזדווג אריך לתקן ז"ון ותחלה נזדווג אריך זווג עליון דנשיקין ודע כי החכמה דאריך יש בה י"ס והיסוד שבה הוא החיך והמלכות שבה הוא הגרון ובכ"מ שיש י"ס יש בהם ד' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ומזדווג החכמה בסוד החיך עם הגרון שהיא בינה בע הפרצוף ויצאה הטיפה משם ע"ב ועברה מעבר בעלמא דרך שם ס"ג וירדה למ"ה וב"ן של זו החכמה ומשם שרש זו"ן זעיר משם מ"ה ומ' משם ב"ן. והנה אין לך טיפה יורדת מלמעלה שאין תרין טפין עולים כנגדה ולכן כמו שבמ"ס יש שם ג' יה"ו ונכללו ב' יה"ו העליונים ביה"ו האחרון. כך בגרון שהיא בינה דאריך יש שם ו' אהי"ה ונכללו ב' אהי"ה האחרונים בשני אהי"ה העליונים ואח"כ ירדו טיפות אלו ליסוד דאריך ומשם למ' דאריך ומשם לאבא ומש' לאימ' ושם באימא נשארו בסוד עיבור ונתקנו לגמרי ואח"כ נולד זעיר ונתגלה שם הו"יה עכ"ל הרב ז"ל וז"ש כאן דעיקרא דתרווייהו מלבנון קא אתיין כמ"ש הרב ששור' זו"ן ממ"ה וב"ן ומ"ס הנק' לבנון בעצם ששם הוא לובן האמיתי. ומ"ש תשורי וכו' דא איהו גרון היא בינה דאריך שגם היא מעלה מ"ן ו' אהי"ה הנז': ומ"ש דמתמן נפקא רוחא מרזא דלבנון וכו' ר"ל שעיקר שלימות זו"ן הוא בגרון שהיא בינה דאריך. אבל שרשם ממ"ס שהוא רזא דלבנון. ומ"ש דא איהו לישנא כיון דזווג זה הוא זווג דנשיקין שבפה דאריך צריך שיזדווגו חיך וגרון שבפה דאריך ע"י הלשון שהוא בחי' הדעת אשר שם כמ"ש הרב זווג דנשיקין שבכל פ' ופ'. ואע"פי שלא הזכיר הרב דזווג זה דנשיקין שבפה דאריך הוא ע"י הלשון מובן ממוצא דבר ויגיד עליו ריעו. ומ"ש אלין אינון שניים ר"ל כמו שנשיקין שבפה אימא לצורך זו"ן ההארות עוברים דרך השניים והשפתי' להתמתק כן באריך ג"כ וילמד סתום מן המפורש:
אל תלחם וכו' הרמ"ז כתב וז"ל כתב הרב בדרוש הניקודין שחוש העין מוציא ניצוציו לחוץ גם נודע כי חוש הראות קרוב לחוש הדעת יותר משאר החושים ולכן מקבלת כח גדול מהנשמה שהיא בדעת. ולכן אם הנשמה קדושה יזיל רוב טוב דרך מעיין העין ואם טמאה היא יצאו מהעין ניצוצים רעים המזיקים ובלעם יוכיח שהיה מסיגי הדעת ועינו רעה להשחית בה מאד והיה משתבח שהיה סתום העין ויודע דעת עליון ויובן במה שתרצו בא"ר כתיב עיני ה' וכתיב עין ה' אל יריאיו ואמרו כאן בזעיר כאן בעתיקא שהוא עין אחת אבל בזעיר ב' עינים חו"ג המושפעים מן הדעת ומשם נמשך עץ הדעת טו"ר והמ' נק' עולימתא שפירתא דלית לה עיינין תרין אלא א' שהם הגבורות וידוע שעין זה נעשה מעקב ענוה ועיין בל"ת פסוק עקב אשר שמע אברהם בקולי. ובלעם היה מושפע מהגבורות ולכן לא היה לו כי אם עין א'. אבל הוא היה מתגאה שהיה דוגמת דעת עליון. ונק' רע עין שנפשו פגומה שחסר ממנה אור הדעת שעליו נאמר גם בלא דעת נפש לא טוב אבל האיש השלם נק' טוב עין גי' אהו"ה שהוא שם הדעת ומושפע מעין ה' אל יריאיו כאד"הר קודם שחטא אך אח"כ נפגם ונאמר ותפקחנה עיני שניה' ובתשובתו ק"ל שנה החזיר אור עי"ן ה' עליו ותיקן פגמו יעקב אע"ה באותם ק"ל שנה שקראם מעט ורעים ישראל היה להם צירוף ע"ני מצרים ק"ל שנה עד שנולד מרע"ה שטוב הוא. והיה להם העינוי הגדול על שאכלו לחם רע עי"ן כי סוד העינים דזעיר הם סוד חו"ג שהם ה' חסדים העולים ה' הויו"ת ק"ל ועם ה' כולליהם שביסוד קל"ה וכן הגבורות וב"פ קל"ה הוא ר"ע שבהיותם מיוחדים בזעיר לא ינום. אמנם למטה בקליפות שאין שם אלא גבורות הוא רע עי"ן והנה מן הדעת בא שפע המזון לח"ם מן השמים ובקליפות נהפך מל"ח סדומית מסמא את העינים והוא לחם רע עין כי הלחם עצמו של רעה העינים והנה מצרים שהם באחורי הדעת היה כחם גדול להרע לכן שלטו על ישראל כי לא נזהרו מלחם רע עין:
דדחיין שכינתא ידוע שעיקר פגם בני אדם הוא בשכינה לפי שאורה מתפשט בעה"ז כמ"ש הרב רחל מקננא בעשייה ואז מסתלק גם אור הזעיר המקנן ביצירה כי בהתמעט אור מ' נאמר בזעיר משחת מאיש מראהו כמ"ש בס"הכ. וז"ש דדחיין שכינתא וכו' שמתעל' ומסתלק זיווה וגורמים וכו' הוא הסתלקות אור זעיר מן העולם מפני שנהרס בית מושבו שהרי נאמר ונתתי משכני וכו' והתהלכתי בתוככם וכמ"ש בזוהר בפ' בחוקותי וכשיש הפסק בין ו"ה לי"ה ח"ו אז לא תקובל התפלה שהכוונה לאו"א כנודע וז"ש ובני נשא צווחין כי בני אדם הם מסוד מ"ה וב"ן והקול ה"ס ע"ב ס"ג:
תקיף בעלמא וכו' הטעם כי הקליפות תקיפים כשמתעצם אחיזתם בנוקבא וכ"ש כשהוא בפנימיות כמו שהוא בעון זה שידוע שיש ברחם האשה מקור ה' גבורות דוגמת יסוד הנקבה העליונה וכשהן מכוסות בתוכי אין לחיצונים אחיזה. אבל בצאתם לחוץ שזה מורה חולשת הכח ופגם המקור אז היא נדה נ"ד ה' כי נדות הה' גבורות ויוצאות לחוץ וכל מי שיטמא בהם גורם שנד ה' של שם מן העלם ונותן אחיזה עצומה לחיצונים ומגביר ומבלבל טו"ר בדעת וגוברים הדינים התקיפים על החסדים ולכן גורם רעה לו ולזרעו ובכל שייפין יסתאב שכן הנדה יוצאה מן הרחם המסתעף מכל רמ"ח איברים גם מטמא בריתו ראש הגוייה וברית העליון אורכיה רמ"ח עלמין כמ"ש בא"ר ואברהם דאיהו אב"ר מ"ה ובסוד רמ"ח נולד בדם נדות כמ"ש בספר הגלגולים שרצתה הקליפה לטמאו ע"ש. קשיא מכל מסאבו כי הנדה מזקת הרבה בזמן נדותה ושאם תזרע שום דבר לא יצלח ומוכנת לכישופים כמ"ש בזוהר בפ' ויחי אי תעביד חרשין אצלחו בידהא יתיר מזמנא אחרא. אסתאב איהו שכן הוא מטמא אדם במגע ובמשא. בכל אתר אפי' בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ששם שכינה קבועה אתדחייא כי נדה נד ה':
דליג עלוי כמ"ש ותהי נדתה עליו אפי' יבעלוה ביום אחרון אינו עולה לרגל כמ"ש בגמ' והביאו רש"י בחומש:
וכל יומוי יהיה במסאבו דבנדה כתיב ואחר תטמא אבל בבועלה כתיב וטמא שבעת ימים ולא כתיב ואחר יטהר עכ"ל קיצור דברי הרמ"ז ז"ל:
משכין עליו רוח מסאבא נ"ב צרעת:
בר קנאה דברית נ"ב קנאה גי' יוסף ולו נוגע הדבר: דשמא קדישא הוא זעיר והיסוד הוא קיימא דיליה ומ"ש ורזא דמהימנותא הוא מ' שנק' אמונה ור"ל שהיסוד הוא קיימא בין לזעיר בין למ' שהוא מקבל שפע הזעיר ומשפיעו למ' כי הוא עולה בסוד הדעת ומושך הטיפה לכל קצוות הגוף דזעיר לכן קרי ליה קיימא דשמא קדישא שהוא זעיר:
והוקע אותם נ"ב דריש כמשמעו והוקע לראשי העם ה"ג ועליה אתמר כי שמש ומגן ה' אלהים:
אלהים אחרים על פני נ"ב והם דברי הקב"ה שלא יהיה לנו אלהים אחרים זולת פניו שהם הספירות.
לא תשתחוה להם וכולא קנאה חדא נ"ב כי תיכף שפחה תירש גבירתה ובעת הביאה משתחוה ללילית אל אחר וממליך אותה במקום השכינה ח"ו:
בשמא דקב"ה נ"ב שכינה נק' שם ביה במלכא בזעיר מכל הני תלתא סי' ג' אלו הם בעו"ן בצעו וכו'.
בת אל נכר עוברא נדה ר"ת בעו"ן:
ה"ג א"ל אי ניחא וכו' הא שמענא מבוצינא קדישא נ"ב אחורי הדף ר"ל מ"ש ר"ש בדף זה ע"ב אר"ש כד נחתת שכינתא וכו' וכלהו נחתו עם יעקב למצרים ובא לשלול שלא נאמר מ"ש ר"ש לעיל דף ב' דהתם מפרש את יעקב היא השכינה וכאן ר"י מפרש יעקב כפשטיה ולכך הגיה שהוא מ"ש ר"ש אחורי הדף:
אישוביתו באו נ"ב ת"ת ומ' ור"ל המלאכים שמן הזעיר והמלאכים שמן המ'.
פתח ר"א וכו' נ"ב מביא ראיה שהמלכות נקראת בית ה':
אי בגין שלמה איתמר לאו הכי נ"ב דמה מצוה השמיענו שבח שלמה בבנות לו בית:
דא בה"מ נ"ב מ':
דא ק"ק נ"ב בינה:
דהוא מלך עילאה נ"ב בינה:
נקודה עילאה נ"ב חכמה.
כתיב בהו איש וביתו באו נ"ב שמ' נק' בית ה'. ונלע"ד דר"א שהביא ראיה מפסוק זה כוונתו על האי דקאמר ואת בית המלך היא הבינה:
ואע"ג דאיהו מלך עילאה איהו נוקבא וכו' ואע"ג דאיהו נוקבא איהו דכורא וכו' כלומר הרי הבינה נקרא נוקבא לגבי אבא לפי שמקבלת ממנו וכל המקבל נק' נוקבא וכשמשפעת לזעיר נקרא דכורא לפי שמשפעת לאחרים וזהו ראיה להא דתנינן כל המקבל מאחרא איהו ביתא מההוא דיהיב ולכל הפירושים יש חילוק בין בית ה' ובין בית המלך. בית ה' היא המ' שהיא בית לזעיר הנק' הוי"ה. ובית המלך הוא הבינה שנק' בית ומלך וכאלו אמר בית שהוא מלך שהוא גן נעול פי' שיסוד דידה נעול בשני צירים ושני דלתות שיש שם והם ם סתומה של למרבה המשרה שסתומה יסוד דידה כמ"ש הרב. ה"ג מה הגן הזה צריך לשמור ולעדור ולהשקות ולזמור כך כנסת ישראל צריכה לשמור ולעדור ולהשקות ולזמור ור"ל לשמור השכינה מן החיצונים. ולעדור לשון חפירה כלומר שיתקן יסוד דידה שהיא עשוי כחפירה ולהשקות שימשיך לה שפע המוחין דזעיר שהם מים חיים העליונים. ולזמור היינו שיעשה ייחודים כדי להכרית הקוצים מן הכרם ע"ד מ"ש הזוהר מחצדי חקלא וההפרש שבין לחפור ולעדור יובן במ"ש הרב בפ' באר חפרוה שרים כרוה וכו' שיש סוד חפירה ויש סוד כרייה ביסוד דנוקבא. ז"ל סע"ה גן נעול מה הגן לריך לשמור ולעדור ולהשקות כך כ"י צריכה וכו' הנה מתחלה אמר לשמור שהוא סוד החותם כנ"ל ואח"כ לעדור הוא כריית הבאר שה"ס עשיית הכלי מהידים דחג"ת כנ"ל ואח"כ להשקות כי צריך להוריד מימי החסד שהם חמים בסוד רוח דרום דאקיש תוקפיה בהאי קרח. ואז הקרח אשר ביסודה נעשה מים מרוב חמימות דרום. ובזה יבואר הפ' אומר לה זעיר גן נעול את בשני חותמות חותם היסוד וחותם המלכות ובהחותם יש כ"ב אתוון דאורייתא אשר כוללים ג"ן סדרים דאורייתא ולכן נקראת גן כי המלכות היא בסוד עשייה. דאצילות בחי' מקרא. וחותם שבה כולל כל התורה כולה בסוד מכל מלמדי השכלתי ולכן נעול גי' קנ"ו גי' יוסף שהוא יסוד שבה בסוד צדיק עייל וצדיק נפיק. ואומר לה הטעם על שהיא גן נעול מפני שאת אחותי כלומר שאוגדת פתחה לבעלה כי היא סוד בתולה ואיש לא ידעה. גל נעול מעיין חתום מדבר על אחר הזיווג שכבר קיבלה מ"ד שהוא טיפת חסדים וגבורות זכרים וכו' ע"ש. חיה חדא דשמה ישראל הוא זעיר הנק' ישראל שירד עם השכינה לכבודה בגלות וז"ש בדיוקנא דההוא סבא שהוא יעקב אבינו התחתון שהזעיר הוא בדיוקנא דיעקב התחתון. והרמ"ז כ' וז"ל דא בית המקדש ידוע שכללות ארץ ישראל הוא מושפע מעולם היצירה דזעיר מקנן תמן וירושלי' היא מושפעת ממלכות דמלכות דבריאה המתלבשת ביצירה מכוון לדעת מהר"ן שפירא ז"ל בס' טוב הארץ. ואמנם בהמ"ק כולו בסוד הבריאה בכללו אבל ב"ה נחלק לשני חלוקות א' שאינו משמש אלא אחד בשנה כיו"הכ והוא קודש הקדשים והב' לשאר ימות השנה וזאת החלוקה נקראת בפרטות מקדש שהוא פעול מן הקדש דהיינו אימא מקננא תמן והחלק הראשון הנק' קדש הקדשים ובפסוק נק' בית המלך והעזרות וכו' נק' בית המקדש. וידוע שבכל עולם יש ה' מיני פרצופים וכנגדם ה' בחינת היכלות דאריך וא"וא וז"ון. עוד נודע דמאי דאמרי' דאימא מקננא בבריאה היינו בתנ"הי שלה שהם בכח"בד דבריאה ומשם מתפשט אורם בכל הבריאה. ודע שיש חילוק בין ת"ת דאימא לנה"י שלה כי ת"ת שלה הוא כתר דזעיר מצד אימא כמ"ש בעוטר ישראל בתפארה אבל נה"י דידה נכנסים בתוך זעיר ונעשים עצם מעצמיו בסוד מ"י שממית עצמו עליה. וכתר דבריאה שבו ת"ת דאימא שהוא מדידה שם היכלי אריך הנק' בשם אכת"ריאל גי' בס"תר שעליו נאמר יושב בסתר עליון ולכן נק' בית המלך שאימא נק' מלך העולם ועוד ששם עתיק דבריאה שבו מתעלמת מ' דאצילות והוא ק"ק פי' אריך קדש הקדשים א"וא כי כן נק' לפני ולפנים אבל משם ולמטה נק' בית המקדש והם שאר חלקי הבית כגון עזרות וכו' דהינו היכלי או"א יז"ון ונק' בית ה' לפי שבהם ד' אותיות הוי"ה כנודע ועוד שבהם מתפשטים נה"י דאימא כנודע שהם נכנסים תוך זעיר ונחשבים כמוהו כאמור משא"כ בכתר דבריאה שסודו מת"ת דאימא הנעשה כתר דזעיר ואינו נחשב מעצמותו כנודע. והנה עזרות הן בסוד הנוקבא הנק' חצר ולשכות נגד זעיר כמ"ש ובדעת חדרים ימלאו. ואולם ודביר א"וא:
כד נחתת שכינתא היא מ' היצירה שהיא דבוקה בראש העשייה כנודע מסוד שם מ"ב דקרבנות והיא שדברה עם יעקב במראות הלילה שהיא בחינת מלכות זו והיא השולטת על ארץ ישראל. באופן שמלכות דיצירה ירדה לשל העשייה והיא הבטיח' ליעקב אעלך גם עלה דהיינו בעלותה למקומה ליצירה ובהעלותה ליעקב לארץ ישראל: חיה חדא דשמא ישראל דע שבעולמות בי"ע יש נר"ן והנפשין נקרא חיות ולפי שחיה זו מעולם היצירה דתמן מקנן זעיר לכן שמה ישראל והיתה צורת יעקב בזקנותו שאז נקרא ישראל וזהו ההוא סבא ובחיה זו נתלבשה השכינה לירד לעשיה שהיא בחינת נפש:
ומ"ב שמשין הם היוצאים משם מ"ב שסודו במ' דיצירה וכל חד וחד וכו' ר"ל שכל א' וא' מתחיל באות א' משם מ"ב ע"ד שכתב הרמ"ק בפרדס שער פרטי השמות שהביא ב' מיני שמות של מלאכים המתחילים באותיו' שם מ"ב וכולהו נחתו עם יעקב. שה"ס זעיר המקנן ביצירה והוא גי' ז' הוי"ות בסוד נשמת שם מ"ב כידוע והכוונה על המ"ב שמשין של חיה הנקרא ישראל ואלה גי' מ"ב וידוע שמלכות היצירה היא שם שקו"צית הנכלל עם ששה שמות האחרים:
והכי אמר אבא פירוש לא שכל מלאך תחתון נקרא נקבה לגבי העליון. אלא הענין כמו שהוא בפרצופין ובהיכלות שכל מדות פרצוף הזכר נקראים זכרים ושל הנקבה נקבות וכן הוא בהיכלות שיש ז' היכלי מ' וכולם נקראים נערות נקבות. ושל זעיר נקרא זכרים וכך הוא המדה במלאכים שכל אותם שהם בהיכלי הזכר נקרא זכרים מפני היותם בדרגא עילאה דהיינו היכלי זעיר אבל אותם שהם בהיכלי המ' בדרגא תתאה נקראים נקבות ודוק אומרו תתאה מנהון ללמדנו שהמלאכים של היכל ק"ק שהוא כולל כח"ב של הפרצוף הם זכרים לשל ק"ק דהיכלות הנוקבא כי של כתר הזכר הם המשפיעים בשל כתר הנקבה וכן כולם והיינו דקאמר בדרגא תתאה מנהון. ר"ל לפי סדר מדריגתם ובזה מדוייק הפ' איש וביתו דהו"לל עם בתיהם באו דר"ל כ"א וא' בפרטות מעלתו בא עם ביתו הפרטית אליו וטעם סדר זה מפני שגם במלאכים יש זווג בלילות לתיקון העולמות כמו שזווגי ישראל הם לתיקון הפנימיות ולכן הוצרכו לרדת זכרים ונקבות לברור הבירורים השייכים אליהם עד כאן לשון הרמ"ז:
ומ"ב שמשין נ"ב ואלה גימ' מ"ב:
ומ"ב שמשין קדישין הם אדיריר"ון ביהרר"ון גיהרר"ון יוגב"ה י"ה תלמ"יה והשאר עכ"ל ושמות אלו כן הובאו בפרדס שער פרטי השמות ע"ש
את קדישא עמיה משמא קדישא נ"ב פי' משם מ"ב אבגית"ץ וכו': וכולהו נחתו עם יעקב ושיעור הכתוב ואלה שמות בני ישראל שהם המלאכים מ"ב שמשין הנזכר בני זעיר הנקרא ישראל הבאים את יעקב אבינו הפך מ"ש בדף ב' ע"ב את יעקב היא המ' הנקרא יעקב:
שאל ר' יהודה וכו' פי' קושיא שהקשה ר' יוסי לעיל לא שמע תירוצה ר' יהודה לכך חזר והקשה אותה לר' אלעזר והתירוץ כדלעיל:
מלאכי עילאי נ"ב מלאכי ת"ת ה"ג א"ל שכינתא נחתת למצרים א"ל ולא והכתיב אנכי וכו' ונראה שר' אלעזר הוא שאמר שכינתא נחת' למצרים וא"ל ר' יצחק פשיטא מאי קמ"לן בהדיא קרא כתיב והשיב לו ר' אלעזר שהחידוש הוא שת"ר אלפים מרכבות וכו' ולכך בסוף הגיה הר"חו א"ר יצחק ק"ו וכו' ול"ג רבי יהודה שר' יצחק הוא שהיה עם ר"א ואחר ששמע מה שחידש ר"א הודה לדבריו. אבל אין לפרש שרבי יצחק הוא שדבר תחלה והקשה לו ר"א קרא בהדיא כתיב והשיב לו רבי יצחק שכוונתי על החידושים ת"ר אלף רתיכין וכו' דא"כ מאי אמר ר"י ק"ו והרי הוא המדבר ועוד שדרך הגדול לומר חידושים לקטן ולא קטן לגדול ור"א גדול מר"י:
דאיתקרון בני ישראל ממש נ"ב ר"ל שהם המלאכים הנאצלים מישראל ת"ת ר"א פתח פתיחה זו לתרץ איך יעקב נקרא ישראל על שם זעיר אדם הגשמי יקרא ע"ש הפרצוף הרוחני ולכ"א אשר שם שמות וכו' ישראל ולאה ורחל ויעקב:
קוזמיטון נ"ב שלטונין:
דגליפין בקונדיטא נ"ב מפתח ור"ל שהם החקוקים מזעיר שנקרא מפתח כמו שאמר בספרא דצניעותא אתא מפתחא דכליל בשית וכו' הם מקיפים וסובבים למלכות שהוא מקומו דזעיר וכסא שלו כדמפרש הזוהר ואזיל:
קוזמטין בשביעאה נ"ב מ' השביעית:
גליפין בשתיתאה נ"ב בת"ת:
ה"ג הה"ד ששים גבורים סביב לה הנה מטתו וכו' ול"ג דבר אחר שהכל פי' אחד:
מלכא דשלמא דיליה נ"ב ת"ת שהיסוד שלו דגוף וברית חשבינן חד. תלת פלוגתן הכא ג' קושיות בענין זה:
דאשתדל באורייתא נ"ב ת"ת:
עובדין טבין נ"ב במלכות ששם המעשה עלמא שלימא נ"ב ת"ת וטעם שנקרא זעיר עלמא שלימא לפי שהמלכות כלולה עמו כי מילוי מ"ה גי' י"ט כמנין חו"ה שהיא מ'. א"נ לפי שדעת זעיר שלימא מחו"ג משא"כ המ' שאין לה אלא גבורות לבד: והתנן וכו' דקס"ד מ"ש ולא עביד עובדין טבין היינו שלא עשה תרי"ג מצות שלימים הגם שעשה מקצת מהם לא ירית האי ולא האי לכך הקשה והתנן ומתרץ ר"י לא תנן אלא מאן דלית ליה עובדין טבין כלל:
קרא קב"ה פי' זעיר:
לפמליא דיליה פי' מ' וחיילותיה:
כולכון חותו למצרים פי' אתם הקדימו תחלה לרדת למצרים ואח"כ אני ארד ואתחבר עמכם ולכך אמרה שכינתא אית צבאות בלא מלכא דהיינו איך אפשר לירד אנו תחלה והזעיר שהוא המלך אחרינו:
מאתרא דעדן פי' אבא לפי שזו"ן שרשם מאבא ולכך אמר זעיר למלכות שאנחנו מניחים הארות אבא ויורדים עם ישראל בגלות:
בי מקדשא דלעילא נ"ב בינה:
והלא ללבנון עולה נ"ב פי' שהרי משמע שמדבר ת"ת למ' בעת פיוסה לזווג ואז היא למטה וא"כ ללבנון מבעי ליה שאז עולים לאבא הנקרא לבנון:
אלא אמר ר' אבא בשעתא וכו' נ"ב ופי' מלבנון שאני יורד מלבנון צריך שתהיה אתי ללוותך:
רבי יצחק אמר אתי מלבנון כלה דא הוא שכינתא ופי' מלבנון הוא אבא כסברת רבי יהודה דלעיל ולא פליג עמיה אלא בתשורי מראש אמנה שרבי יהודה מפ' מרישא דבני מהימנותא ור"י מפרש שהמ' תשורי מהבינה שהוא מקדשא דלעילא מן המקדש שלמטה ע"י הקרבן. וכן במראש שניר וחרמון שר"י מפרשו על הר סיני ור' יצחק מפרשו על כל בית המדרש שיוצאה ממנו תורה לעולם. ואע"פ שאמר הזוהר ואמר רבי יהודה וכו'. רבי יצחק מביא ראיה מדברי ר' יהודה שאמר מעולם לא זזה שכינתא וכו' כדי לפרש תשורי מראש אמנה ולעולם ר' יהודה בפ' תשורי פליג עליה אע"פ שאמר מעולם לא זזה שכינתא וכו'.
בי מקדשא דלעילא פי' בינה:
בי מקדשא דלתתא פי' בהמ"ק שבנה שלמה. שהמלכות מקבלת תשורה מהבינה ומהקרבנות וממעשה התחתונים שעושים בב"ה שלמטה. רבי יודן אמר פליג על רבי יהודה ור"י בפי' ממעונות אריות דלדידהו הם אומות העולם שהם אריות ונמרים. ולרבי יודן הם הת"ח העוסקים במעונות המדרשות וכו' ולדידיה קאי על תשורי שר"ל תשורי מראש אמנה ותשורי ממעונות אריות דהיינו מתורת ת"ח ולדידיה נמי מפרש מראש שניר הוא הר סיני וחרמון הוא הר סיני שתשורי ממנו. ומ"ט ע' פי' קושיא אחריתי הוא.
א"ל לקביל ע' אומין פי' ובזה מתורצת קושיא בתרייתא ומ"ש ותו א"ל הוא כדי לתרץ קושיא קמייתא:
קלדיטין דנהרין נ"ב מפתחות ור"ל י"ב גבולי אלכסון דזעיר שנקרא מפתחא כמש"ל:
ענפין יתבין במטוליהון נ"ב הם י"ב שרים שבהיכל הרצון. ור"ל שי"ב שרים הם יונקים מי"ב גבולי אלכסון והי"ב שרים ממונים על ע' שרים דע' אומות:
גליפין קטורין נ"ב י"ב גבולי אלכסון והם הקלדיטים הנז' לעיל:
למתקלן לד' רוחי עלמא נ"ב ג' פונים ימה וג' פונים צפונה וכו' עכ"ל וא"כ צ"ל מ"ש דאסתחרן קאי על הי"ב שרים לא על י"ב גבולי אלכסון:
למספר בני ישראל נ"ב י"ב והיינו טעמא די"ב שרים ממונים על ע' דע' אומות: דאינון קיימין בגין ישראל מדכתיב כארבע ולא בד' לומר כשם שא"א לעולם להתקיים בלא ד' רוחות וכמ"ש במס' תענית דף ג':
זורעי על כל מים נ"ב טעם פתיחה זו משום דק"ל ויקם מלך חדש על מצרים ולא על ישראל ותירץ שאין ישראל תחת ממשלת שור וחמור של הקליפות:
דזרעין לצדקה נ"ב שגורמים שיתגדל ויצמח צדקה שהוא ת"ת ע"י העלאת מ"ן לבינה: מעל שמים על כל מים איהו הוי. נ"ב מעל שמים בינה על כל מים חסד עכ"ל ור"ל בינה שהיא מעל שמים זעיר הנק' שמים. ומים הוא חסד ועל כל מים הוא בינה שרוכבת על חסד:
ממזלא קדישא תלייא מלתא נ"ב בינה עכ"ל וטעם שנק' בינה מזלא לפי שיונקת ממזל הי"ג ואבא יונק ממזל ח':
על כל מיא איהו נ"ב חסד:
לא הוה ליה שולטנותא על וכו' מלשון זה נראה דס"ל דאינו חדש ממש אלא בתחלה היה מלך על מצרים לבדה ועכשיו מלך על כל האומות בשביל ישראל כמו השר שלו:
עילאי עילאי טסי דקיקין לימינא פי' המלאכים שהם עליונים וטסים בדקות ובהעלם והם לימינא דהיינו בצד הקדושה והעוף היה אומר למה"ש תלת זקפין וכו' א"נ יש לפ' עילאי הם הצדיקים שהם טסים בהעלם בלינה בסוד השינה להעלות מ"ן למ' ופי' זה נכון דאי למה"ש מה צורך להודיעם:
נפיק דמא מנחירוי פי' לרמוז על גזירות שהיה לישראל ושופכים דמם. ונפיק אשא אוכמא לרמוז שנחשכה מלכות מצרים כמ"ש שולטנא דמצרים אעדיאו א"נ יש לפרש על נהר דנור ששם מעבירים הממונה שעברה ממשלתו ה"ג וזמין חד מלכא דרומאי לאעברא בכל ארעא דמצרים ולמנאה רברבי תריסין וסתיר בנין ובני בנין רמא לון וכו':
רח"א חדש ממש הוה דהוה מחדש גזרין מדקאמר חדש ממש משמע דס"ל דהא והא הוו חדש ממש וגם מחדש גזירין. אבל מדקאמר ועביד גרמיה וכו' נראה דס"ל נתחדשו גזירותיו:
מה דהוה שפיל קם ס"ל כמ"ד חדש ממש וכן דעת ר"ש שאמר כגוונא דאחשורוש:
בגלותא דאדום בעי קב"ה לאתיקרא פירוש אע"פ שהיו דור שכולו חייב אפילו הכי בשביל כבוד השכינה יורד הקב"ה בכבודו ובעצמו להקימה:
ווי מאן דאזדמן בההוא וכו' וזכאה מאן דיזדמן וכו' קשה דבדף זה סדר ר"ש ענין משיח בענין זה דהיינו עמודא דאשא קאים ארבעין יומין ובההוא יומא אתגלי משיחא מקן צפור בארעא דגליל וכו' ולקמן בדף ח' סדר ר"ש סדר אחר ותירץ מורינו שהעיקר כמ"ש בדף ח' כי שם פתח בקרא כי יקרא קן צפור והסדיר ענין המשיח אחד לאחד ומ"ש בדף ז' שייך בדף ח' ע"ב כמ"ש שם מההוא יומא עד תריסר ירחין אתייעטון וכו' כמה דאתמר בדף ז' וכמה עקתין וכו' ובסוף דף ח' אמר וישרי בארעא דגליל וכו' יתגלי מההוא נהירא דקן צפור כמ"ש בדף ז' יתער מקן צפור ויתער בארעא דגליל נמצא שהסדר העיקרי כמ"ש בדף ח' אלא כאן הזכיר הענין דרך כלל ולקמן בדף ח' דרך פרט:
יקום מסטר מזרח חד כוכבא רומז על ישראל ומשיח וז' כוכבין אחרנין רומזים לאו"ה כי כל אחד כלול מי' הם ע' אומות הנלחמים עם כוכב של ישראל: לבתר י"ב ירחי יסלקון ליה וכו' הם י"ב ירחי הנזכר למעלה:
האי קרא אוקימנא ליה ואיהו וכו' הוא הפי' שפי' בו הרב זלה"ה בס' הליקוטים דרוש קן צפור ע"ש:
ואזדעזע וכו' הרקיע מזדעזע לאלף ות"ק רבוא וכו' ונ"ב כמנין ט"ו חסדים עכ"ל ר"ל שהחסדים שורשם בדעת הם חמשה אחר כך כשמתפשטים בגוף הם ה' חסדים אחרים. ואח"כ כשנכללים ביסוד הם ה' חסדים אחרים כמ"ש הרב בכמה דוכתי.
לגו כרסייא עילאה מ' דאצילות: לההוא ציפרא הוא סנדל או מט"ט לפי שכתב הרח"ו ז"ל בפ' תרומה דק"ל ע"ב על מ"ש הזוהר שם תלת ציפרין ופי' הרח"ו אכתריא"ל מט"ט סנדל. מדבר הזוהר בג"ע שלמטה שהיא בחי' עשיה כמ"ש הרב א"כ הוא סנדל שבעשיה או מט"ט ששולט על עשיה:
יו"ד בה"א וא"ו בה"א פי' שאבא משפיע לאימא ונותנין מוחין לזעיר וזעיר נותן למלכות שהיא ה' אחרונה א"נ יובן כמ"ש בסה"כ בכוונות אל עליון גומל וכו' שכשמתרבים האורות בזעיר מכים זה בזה דהיינו יו"ד בה"א גי' ק"ך וא"ו בה"א גי' ע"ח הכל קצ"ח גימ' א"ל עליו"ן ע"ה עכ"ל והנה גם בביאת העשיח יתרבו האורות בזעיר וז"ש יו"ד בה"א וכו':
חד כוכבא נ"ב זהו דרך כוכב ונראה זהו משיח בן יוסף אבל משיח בן דוד הוא שבט מישראל כדמפרש לקמן.
חד שלהובא נ"ב סמא"ל:
ההוא כוכבא לסטר דרום מצד החסדים מתגבר הכוכב על השלהובא:
ש"צ רקיעין כמנין שמי"ם או שכינה כן פי' הרח"ו בפרשת ויקהל:
מחקקא בשמהן קדישין נ"ב זש"ה תשית לראשו עטרת פז מ"ה ומ"ב דמ"ה:
לא תקח האם על הבנים דהא ביה לא קיימא מלה ופי' הכתוב לא תקח האם שהיא השכינה על הבנים שהם ישראל דהיינו מלבד שיקבץ נדחי ישראל מגלותם עוד יקים השכינה מעפר שנמצא שלקח האם תוספת על הבנים. אלא שלח תשלח את האם לבעלה שיקים אותה ואת הבנים תקח לך וז"ש לקמן לבתר ייתי בעלה ויוקים לה בההוא יומא מלכא משיחא שארי ויכנוס גלותא. דאיקרי צבאות הם נ"ה שנק' צבאות:
שאר חיילין וכו' פי' בי"ע:
תרין דמעין לגו ימא רבא פירשנו אותם בפרשת בראשית דף ד' ע"ש:
שירותא דרזין עילאין נ"ב עצם שם הוי"ה:
דמתמן נפקי כל נהירו דשרגין פי' ששם הוי"ה כולל כל הפרצופים:
כל רזא דמהימנותא נ"ב ת"ת:
כללא דכ"ב אתוון נ"ב פירוש כי שם כ"ב הוא זעיר ושמך הוא מלכות ואנו מזכירים השם שהיא מ' אדנ"י לבד בך כלומר שלא נשלם ב"ך כי יש בעו"ה פירוד:
בך יברך ישראל פי' ע"י זעיר שנק' בך יברך א"ס ישראל של מטה:
דכל זמנא אנן עבדי פירודא וכו' פי' שכל שעה אנו מתפללים בגלותינו הקם שכינתך מעפר נמצא שמזכירים השכינה בר מבעלה. א"נ יש לפרש דבמקדש היו מזכירים השם ככתבו. אבל עתה אין מזכירין אותו אלא בכינוייו שהוא אדנ"י שרומז למ' לבדה אבל שם הוי"ה כולל שניהם כי יה"ו הוא זעיר וה' אחרונה מ'. ופי' ראשון עיקר שהרי גם בזמן ב"ה במדינה חוץ מהמקדש היו מזכירין אותו בכינויו. ובי"ת א' הוא רזא דה' קדמאה וא"ת כיון שבה"מ ראשון ג"כ הוא המ' למה מכנה אותה לה' ראשונה ובית ב' לה' אחרונה. וי"ל בהקדים מ"ש הרב בס' ק"י וז"ל מ"ש הזוהר בפרשת שמות בית א' לקבל ה' עילאה ובית ב' לקבל ה' תתאה הענין הוא שבבית א' היו זו"ן פב"פ בבחינה הששית וה' עליונות מאירים בה בסוד ט"ו לחדש ה' על י' ונמצא כי בהיותה שם למעלה נקרא גם היא ה' ראשונה. אך בבית ב' שהיתה פב"פ בד' תחתונות והיא ה' להם אז נקרא ה' תתאה. עוד טעם אחר כי בבית א' אימא עילאה נתפשטה עד הוד שני דזעיר ואז גם המ' היתה יונקת ממנה כי שם מקומה אך בבית ב' לא נתפשטה הבינה רק עד הוד ראשון דזעיר שהוא בחי' הגבורה של עתה ונמצא כי המ' בבית ב' בימי החול אע"פ שהיא פב"פ בבחי' רביעית מהחזה ולמטה אינה יונקת מאימא עילאה ולכן נקרא ה' תתאה ושמור הקדמה זו עכ"ל הרב:
ולקבל ע' שנין דילה להבין ענין ע' שנים דאימא נקדים מ"ש הרב בס' הליקוטים וז"ל גלות ע' שנה הוא כי נצח דאימא הוא בחח"ן והוד דאימא בבג"ה דזעיר ויסוד דאימא בדעת דזעיר הרי הם ז' ספירות ואלו הם ע' שנה דגלות בבל כי אותם ז"ס של אור הבינה נסתלקו מזעיר וינקו מהם החיצונים והכתר והדעת א' הם ולכך לא נמנה הכתר. והת"ת אין לו התפשטות של בינה ולכך לא נמנה עכ"ל. ובזה מובן לשון זה מ"ש ולקבל ע' שנין דילה הם ז' אורות שהיו מתפשטים בזעיר כמ"ש בשם הרב ז"ל.
וכדין יו"ד רזא עילאה נ"ב חכמה
ובית א' עלאה קדישא נ"ב בינה:
לא נביע נביעו דמיין חיין הם נה"י דידה שנעשו מוחין לזעיר שנסתלקו אחר החרבן
דהא מקורא דילה אסתלק פי' יסוד דאבא שממנו יונקת אימא
ויבנהו ז' שנים פי' ויבנהו למלכות שהיא בית המקדש ומי בנה אותה ז' שנים שהיא הבינה ונקרא כך לפי שיצאו ממנה ז' אורות ונתפשטו בזעיר כמ"ש בשם הרב.
ואי תימא וכו' נ"ב וה"ו שהפגם הוא לא"וא דהא אין פגם נוגע שם:
ותתאי קדישין נ"ב ת"ת ומ'
וההוא מבועא עילאה נ"ב יסוד אבא
דהוא נביע נ"ב להוציא נשמות
כדין אינון ע' שנין לא הוו נהרין פי' הז' אורות של אימא שהיו בזעיר נסתלקו ממנו כמ"ש:
י"ב שבטין דילה הם י"ב בקר שתחת המ'
ונביעו עילאה פי' יסוד דאבא.
אבד ההוא נביעו וכו' פי' מיסוד דאבא מסתיים תוך יסוד דזעיר וכשנסתלקו המוחין מזעיר ממילא היסוד דזעיר אבד ההוא נביעו דיסוד אבא.
ורזא דא כל הנפש הבאה ליעקב ששים ושש ואיהו ו' נפש דבית שני פי' ששים הוא ת"ת שהוא ו' גדולה כל אחד כלול מעשר גי' ששים. ושש הוא יסוד שהוא ו' זעירא ושניהם הם נפש של המלכות שהם נפשה ורוחנייותה והתכת הכתוב כך הוא כל הנפש הבאה ליעקב שהיא המ' שנקרא יעקב הם ששים ושש כל הנפש הבאה לבית יעקב ס"ו. ששים לאתערותא דיעקב ושש לאתערותא דיוסף בסע"ה דף ס"ה כתב מבואר מזה שביסוד הוא ששים ולא שש. ובתיקונים די"ח בראשית וכו' ברא שית אינון שית דרגין דנבואה דאתמר בהון שוקיו עמודי שש וגו' ואינון שית סלקין לשתין באן אתר ביסוד חי עלמין ולכאורה זה קשה אך לפי מה שנתבאר בכוונת פסח שיש שני זווגים אחד מיסוד לבדו בסוד ד"י. ואח' מת"ת שמשפיע ביסוד והוא צורת ד"ו. ונמצא שהזווג ד"ו יוצא מת"ת אל היסוד. והששים שהיו בת"ת הם ביסוד או בסוד הגדלות שעולה השליש דיסוד ונעשה ממנו ת"ת סוד הששים והוא סוד היסוד מה שמזווג עם לאה מכלי שלישי דיסוד שעלה למעלה בת"ת ונמצא כל דברי חכמים קיימם ששים בת"ת וששים ביסוד וז"ס אין פוחתים לפאה שהיא מ' סוף השדה של אצילות. פא"ה גי' אלה"ים. ואין פוחתים מששים שהוא השפעת היסוד וז"ש בתיקון י"ג וסלקא ה' באות ו' ולבתר סליק ו' ביו"ד לשית זמנין עשר עד דסליק לשתין ואינון אתוון הדבקות בק"ש דבגינייהו אתמר כל המשים ריווח בין הדבקים מצננים לו גיהנם וכו' ולקבלייהו ששים המה מלכות וידוע כי קומת המ' מתחל' מת"ת והיא עומדת כנגד היסוד ומחוברת עם זעיר בק"ך צירופי אלהים וכל העושה ריוח בין הדבקים עושה נסירה ביניהם ונוטלת ששים צירופים משמות אלהים וגם מקבלת מאורות הששים דעצמות אורות ת"ת ויסוד וז"שה ששים המה מלכות ר"ל מהששים שבת"ת או דיסוד המה נעשים מלכות או לכתר שלה שהוא כנגד הת"ת או בדעת שלה שהוא כנגד היסוד. ותשלום הפסוק ע"ש. בחבורא חדא ורזא חדא נ"ב גו"ף וברית חשבינן חד עכ"ל והטעם שלא אמרו בכל הספירות שהם חד רק בגוף וברית לא אמרו בקו ימין דזעיר שהם חסד ונצח וכן בקו שמאלי שהם גבורה והוד תירץ הרב באוצ"ח וז"ל כלל דבריו הנה בזעיר בתחלה לא היה בו רק ו"ק ואחר שבאו לו נה"י דאימא ב' פרקים דחסד עם פרק עליון דנצח אימא נעשו חכמה דזעיר ופרק תחתון דחסד עם פרק עליון דנצח דזעיר עם פרק אמצעי דנצח אימא נעשו חסד דזעיר וב' פרקים דנצח דזעיר עם פרק תחתון דנצח אימא נעשו נצח דזעיר וכעז"הד בקו שמאלי ובקו אמצעי והנה ת"ת דזעיר נעשה מפרק תחתון דת"ת דזעיר ומפרק עליון דיסוד דזעיר והנה יסוד דזעיר אין בו רק פרק א' ועטרה ואותו הפרק נחלק חציו לת"ת וחציו ליסוד דזעיר ומפני שהחלק שנוטל ת"ת מיסוד אינו פרק בפני עצמו כמו שאר הקוים לכן גוף וברית חשבינן חד עכ"ל:
ורזא דא ה' ה' עילאה ותתאה פי' קל"ב הנזכר סודם כן מאהיה סוד תרין הה"ין בכללות גדול הם ק' ל"ב הם ל"ב נתיבות חכמ' שכלולים בזעיר שהוא ו' וז"ש וכל אינון שבילין דאינון ל"ב דכלילן ברזא דאת ו' ומ"ש הו"ה רזא דשלימו דקל"ב הוא כמ"ש תרין ההי"ן הם ק' ו' הוא ל"ב וכדין אתער סתימו דנביעו עילאה את יו"ד. פי' סוד קל"ב השניים הוא כך עשינו משם הוי"ה הו"ה ונשארה יו"ד שהיא ק' עם ל"ב נתיבות חכמה של אבא שהוא י' הרי קל"ב וז"ש ואתקיימין ל"ב שבילין לנגדא לתתא ואיתקיימין אתוון בקיומייהו הוי"ה. ואע"פי שהזכרנו ל"ב בהיותם בזעיר עכ"ז נרמזו בשרשם שהוא אבא גו ה' בתראה ודא איהו לסוף תשלום קמ"ד אחרנין שכיון שנמשכה הארה מאבא עד המ' והמ' היא שם ב"ן שאחורים שלו קמ"ד לכן התשלום העיקרי הוא אחר קמ"ד שנים אחרות כל דא בחושבן חית ואע"פי שכללות הכל הוא אלף ושש מאות וח' שנים שהרי י"ב שבטים הם י"ב מאות עם ת"ח הם י"ו מאות וח' וזהו תשלום העיקרי. אבל מסוף קל"ב השניים אתחזן אתוון דשמא קדישא והגם שלחשבון זה עבר הקץ יש לומר שרצונו ית' שתהיה הגאולה ומבועי דחכמתא בבת א' כדי שלא יבואו אותם הצרות על ישראל דוגמת מ"ש בתיקונים ובר"מ דבגין משיח בן יוסף דלא ימות האריך הקב"ה הקץ של ישראל הכי נמי בשביל שלא יבואו אותם הצרות על ישראל האריך הקץ עד תשלום ת"ח ועקב שנשאר באלף הרביעי לא חשיב ליה הזוהר כמ"ש הזוהר בסוף פרשת וירא דף קי"ו עכ"ל מורינו. ועיי"ן מ"ש שם והנה טעם להריגת משיח בן יוסף הוא כמ"ש בר"מ פ' כי תצא דף רע"ו ע"ב וז"ל אנת סבילת בגינייהו כמה מכתשין בגין דלא יתקטל משיח בן יוסף וכו' דבחוביה דירבעם דעבד ע"ז הוה הוא לאתחלל' בעע"ז וזרעיה הוא בגין דירבעם בן נבט מזרעיה איהו ובגיניה אתמר כך והוא מחולל מפשעינו וכו' ובחבורתו נרפא לנו:
עד דיהא שבת לה' פי' מלכות הנק' שבת מתחברת עם הוי"ה שהוא זעיר לאלקטא נפשין וכו' כל ההוא אלף שביעאה ז"ל הרב בס' הגלגולים דע כי יש נשמות שנכללו באדה"ר ויש נשמות שהם גבוהים ומעולים והם לא נכללו באדה"ר וכמו שאותם הנשמות שנכללו באדה"ר יש בהם נרנח"י כן אותם הנשמות שלא נכללו באדה"ר הם ממש על דרך זה ואלו הנשמות החדשות שלא נכללו באדה"ר לא יבואו בעולם רק עד אלף השביעי כנזכר בזוהר פרשת שמות דף יו"ד. ובאלף השביעי יתעטרו אלו הנשמות שנכללו באדה"ר באותם הנשמות שלא נכללו היותר גבוהים מכל חלק וחלק עם הדומה לו עכ"ל הרב. ובזה נבין לשון זה מ"ש עד דיהא שבת לה' ללקטא נפשין וכו' כל ההוא אלף שביעאה דהיינו המלכות מקבלת אותם הנשמות החדשות מזעיר וניתוסף בהם אור ע"י זווג זו"ן:
לאתלבשא לבתר שבת באנפין אחרנין מכח דברי הרב שכתבנו שבאלף הז' יבואו אותם הנשמות החדשות לעה"ז ויתעטרו הנשמות הישנות באותם נשמות החדשות וכו' צריך לפרש מ"ש הזוהר לאתלבשא לבתר שבת בגופין אחרנין שההתחלה היא ביום השבת שהוא אלף הז' ואזי יבואו הנשמות החדשות לעוה"ז וישארו חיים כך עד לבתר שבת בגופין קדישין לפי שאז בלע המות ננצח. חדש ודאי רבי יוסי ס"ל כמ"ד חדש ממש כסברת רבי יהודה ור"ש דלעיל דף ז':
דהא מאתר דפירודא הוו נ"ב שהיה מצד הקליפה דסיים בפירודא:
נהרא דמצרים פי' הרב שמצרים הוא כתר דקליפה:
אתר דכל ייחודא נ"ב שכל הייחוד נעשה על ידו.
נהירו דסטרדרום נ"ב שהוא בחי' חסד:
איילתא דשחרא פי' לאה:
נהירו אוכמא נ"ב לאה:
לאתחברא ביממא נ"ב יעקב:
ונהיר יממא פי' יעקב שאז יש בו מוחין להזדווג עם לאה:
ושאיב בגויה לההוא איילתא נ"ב לאה ור"ל שאז זווג יעקב ולאה בסוד ויהי בבוקר והנה היא לאה
אמר דוד שירתא נ"ב שהוא היה ג"כ מבחי' לאה בסוד ועריכת נר לבן ישי:
אלי אלי נ"ב והיינו בחי' חסד:
על ז' הבלים נ"ב ז' ספירות דזעיר:
דעלמא קיימא עלייהו נ"ב מ':
וילון רקיע וכו' על מלת וילון לא הגיה כלום ועל רקיע נ"ב יסוד ושחקים נ"ה זבול ת"ת מעון חסד מכון גבורה ערבות בינה עכ"ל ונראה שוילון הוא עטרת היסוד דזעיר שהיא מ' דזעיר:
הבל הבלים פי' הבל חד הבלים תרי הרי ג' הבל הבלים הכל הבל הם ד' אחרים:
כמה דאינון ז' רקיעים נ"ב שהם בחי' זעיר:
אחרנין דדבקובהו נ"ב ז' דנוקבא:
אית הבנים אחרנין דמתפשטי ונפקי מאלין פי' הם הספי' דבי"ע וכן של הקליפות שנקרא ג"כ הבלים:
יש הבל נ"ב היינו בחי' היסוד:
ואתקיים בקיומיה נ"ב בסוד זקיפת השרביט:
עובדי ארעא נ"ב בסוד אתערותא דמ"ן. ודא אתמנא נ"ב יסוד:
על ארעא נ"ב מ':
וכל תוקפא וקיומא דיליה באינון נשמתין נ"ב והקמתו בסוד החסדים ע"י הנשמות. ה"ג ומתו בההוא גוונא (ול"ג ובההוא) ור"ל בשעה שמתו רע"ק וחביריו במיתות משונות אזי שאל רבי יוסי לר' מאיר וכו':
מטי עלייהו דינא כאלו עבדו וכו' וה?כת הכתוב כך אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם דינא דלעילא והרואה אותם יסבור כאלו עשו מעשה הרשעים וכן בסיפא שאמר ויש רשעים שמגיע אליהם הטובה והרואה אותם יסבור כאלו עשו עובדין דצדיקייא וכפי זה מה שאמר הזוהר כאלו עבדו בין ברישא בין בסיפא הוא פי' של כמעשה הרשעים כמעשה הצדיקים:
כד"א הצדיק אבד נ"ב שהוא אובד השפע שמקבל בסוד פקדון לארץ:
לא מטן לגביה נ"ב ליסוד:
אינון ברכאן עילאין נ"ב דת"ת:
לגנו דא כנסת ישראל נ"ב לאה וא"כ מ"ש הכתוב דודי ירד לגנו הוא יעקב שהוא זווג יעקב ולאה בחצות:
דעלמא דאתי נ"ב דאימא אוזיפת לברתא מנהא בסוד יסוד דלאה שהוא יסוד דאימא:
כולהו יהבי ריחא נ"ב בסוד מ"ן:
ההוא רוחא בליט בגנתא דארעא כתב הרב כי הלבוש של הרוח בג"ע הוא מד' אותיות אדנ"י שהם בד' רוחות הגן ובהם מתלבש הרוח דוגמת הגוף שהיה לו בעוה"ז עכ"ל וז"ש ההוא רוחא בליט בגנתא דארעא וכו' ועיין במה שנכתוב לקמן דף י"ג בס"ד:
מה חותם גליף בגילופא לגו פי' כשתעשה החותם בתוך השעוה החותם הוא לגו והצורה לבר:
אוף הכי איהו רוחא דהוה מסטרא דיליה נ"ב לשון זה מסכים עם הסבא דף צ"ט שכתב דנפש רוח הם מנוקבא ונשמה מזעיר שכן אמר כאן רוחא מסטרא דילה נשמה מאילנא דחיי וכמה שיישב הרי ענין הסבא יתיישב זה עכ"ל וישוב הרב הובא בספר הליקוטים וז"ל דברי הסבא איירי קודם חטא אדה"ר שהיה הזעיר בחיק הבינה ומ' במקום זעיר ולכך נשמה מזעיר ורוח ממלכות. ובמקום אחר איירו אחר חטא אדה"ר עכ"ל:
אוירא דתמן בליט ההוא גילופא פי' כמ"ש בשם הרב שהלבוש הוא מד' רוחות שבגן ד' אוירים שיש שם:
דאתיא מסטרא דשמאלא נ"ב כי בניינה מהגבורות:
ויקח את בת לוי דא נשמתא פי' לוי הוא מ' ונקרא לוי לפי שבניינה מהגבורות ובת היא הנשמה:
וכל מאן דאתי מסטרא דשמאלא הכי איקרי נ"ב נקרא לילה:
דא עמרם נ"ב בלשון השאלה עמרם הוא מלשון עמר נקי כי הוא בחי' אבא דיניק ממזל הח':
דא יוכבד נ"ב גי' מ"ב אימא עילאה:
ותרא אותו נ"ב אותו אות שלו:
בזיהרא עילאה עד ג' ירחים נ"ב כי ניסן אייר סיון הם חג"ת:
תיבת גמא נ"ב גמא עם הכולל מ"ה והוא הלוחות זעיר דלא הוו פקודי דאורייתא חומרי למעבד עד דעאלו ישראל לארעא שאז נתחייבו אפילו במצות התלויות בארץ משא"כ במדבר שלא נתחייבו רק במצות שהן חובת הגוף:
על שפת היאור על מימרא וכו' אחר זה שייך מ"ש בסוף די"ב ע"א ותתצב אחותו דא הוא חכמה והוא סיום הרמז שהתחיל בו הזוהר ומ"ש לעיל ד"א וילך איש דא קב"ה עד על כל שאר נביאי עלמא הוא סתרי תורה והביאו הזוהר בתוך הרמז ולכך בהגהות הרח"ו עשה לו מסגרת בפני עצמו והתחיל לפרשו:
דא קב"ה נ"ב ת"ת מבית לוי:
דא קב"ה נ"ב בינה:
ולא מתפרשן לעלמין נ"ב ולכן נקרא לוי חכמה על שם שהוא מלווה תמיד בזוגתו. ונלע"ד ג"כ לוי גי' מ"ו מילוי ע"ב שהוא בחכמה. ה"ג מבית לוי דאשרי לויתן כל חידו בעלמא ונכתב על לויתן חכמה ועל בעלמא בינה:
אתר דנהירו נ"ב מ' ור"ל שהקב"ה הוא אבא וקאי על לוי שמלווה תמיד בזוגתו ובת היא מ' שאבא יסד ברתא וז"ש דא קב"ה אתר דנהירו דסיהרא נהיר דהיינו אבא שממנו מאירה המ' הנקרא סיהרא אבל אין לפרש דא קב"ה היא מ' דא"כ מאי אתר דנהירו דסיהרא נהיר והרח"ו ז"ל לא הגיה על קב"ה מ' כמו שהגיה על קב"ה ראשון זעיר ועל השני בינה רק על דסיהרא נהיר הגיה מ':
והרמ"ז כתב וז"ל מאי כי טוב הוא דהול"ל ותראהו דריש אותו לשון אות המילה ולר"י אותו מורה עצם הפועל וידוע שמשה ביסוד דאו"א פק"ד קס"א גי' מש"ה וכן הוי"ה אהי"ה גי' כ"י טו"ב:
דאתיליד מהול כי הנולדים קודם לו היו מצד טו"ר והיתה הערלה דבוקה בהם וכארז"ל שלא היו מצרים מניחין את ישראל שימולו מפני ששורש הערוה היה עדיין אחוז ביסוד עד שבא משה המושרש שם וכן א"ל שד"י גי' מש"ה ולכן היה פגמו גדול במעט התרשלות במילת בנו:
נהירו דשכינתא ה"ס אור הגנוז כנודע אצלנו שהאור קודם התפשטותו נקרא טוב והוא בהיותו עדיין ביסוד הבינה שהוא השכינה העליונה המאירה במשה שהוא סוד הדעת דאיהו אהו"ה גי' טו"ב:
וכולא הוה פי' בין למעלה בדעת בין למטה ביסוד כמבואר בסוד מש"ה שהיה שלים וכולל אור החסדים המכוסים וגם אור המגולים בלי הפסק:
מאי קא מיירי מה הכוונה להודיענו זה גם לא אמר ג' חדשים הלא רמז הוא והענין שידוע שאורות חג"ת הם מכוסים ומשה שרשו בדעת ששם שורש התורה מ"ע ומל"ת חו"ג ומשם עד מקום גלוי החסדים ג' מדות ולכן היה צפון ג' ירחים ולפי שאותו המקום המכוסה שייך ליסוד אימא ששם סוד העיבור לכן נקרא בשם ירחים. והרמ"ז המופלא הוא לגבי משה היה ראוי שיתגלו האורות מן הדעת ולמטה. אבל לגבי מציאות העולם הוצרך להתאחר ג' חדשים עד נתינת התורה כי מז' דאדר שבו נולד משה וז' דניסן וז' דאייר וז' דסיון הם ג':
תורה על ידוי שסודה בת"ת זעיר עכ"ל הרמ"ז:
שכיח הוה איהו לעילא פי' שמ"ש ותצפנהו היינו לנשמת מרע"ה שאחר שנתעברה בה השכינה ותצפנהו מפני הקליפות:
דחפאת לה בסימנהא נ"ב שהתיבה היא בסוד המ' כנודע וגמא גי' מ"ה עם הכולל רמז שמאדם לוקחה זאת:
ה"ג בחפו דסטרא דיובלא יקירא ור"ל שהשכינה כסתה לנשמת משה בלבוש החשמל שהוא מן הבינה לפי שהבינה דוחה את החיצונים ופי' ותצפנהו באותו עולם קודם שנולד ואחר שנולד ולא יכלה עוד הצפינו והיתה יראה עליו כשעלה לקבל התורה מפני החיצונים ולכך ותקח לו תיבת גומא וכו':
דתרין גוונין חוור ואוכם נ"ב חסד וגבורה:
ואנח ליה למשה נ"ב ת"ת ור"ל שב' גוונין הם שהם חסד וגבורה ומשה הניחו המאציל העליון ביניהם לפי שנשמתו מן הת"ת אי נמי חוור ואוכם קאי על החשמל הנז' שכתב הרב שהוא מחצוניות נה"י דבינה ונודע שנ"ה הם ענף החסד והגבורה נמצא שבחשמל יש שני גוונים רחמים ודין והלביש למשה בו וז"ש ואנח למשה בינייהו:
מסטרא דשמאלאי נ"ב הנה נודע כי פרעה היינו בינה ובת פרעה היא מ' וז"ש מסטרא דשמאלא כי בניינה מהגבורות:
ולא על הים נ"ב המ' נקרא ים והבריאה נק' יאור ושם סוד נהר דינור ובאותו היאור הלכו לרחוץ: ה"ג דמחא אהרן:
ונערותיה הולכות נ"ב הם ז' הנערות הראויות לתת לה שהם היכלותיה שהם באים לרחוץ מן הדינים הקשים שם ולהשליכם על ראש רשעים יחול:
דוא"ו ה"א נ"ב שיש היכר בחותם פניו שבא מת"ת ומ':
אחותו דמאן פי' עכשיו שדרשת על הנשמה.
אחותיה דההוא קרא וכו' נ"ב ואינו ענין לפסוק אלא אחותו של אח הידוע שנאמר מי יתנך כאח לי:
כד"א מרחוק פי' שהמלכות מקבלת מאבא בסוד אבא יסד ברתא וז"ל הרב בכוונת העמידה דע כי בהיות נה"י דאבא בחג"ת דזעיר דהיינו פרקין תתאין דנה"י דאבא ורחל היא בנה"י דזעיר ואז נה"י דאבא רחוקות מרחל מדרגה אחת ואז יכולה לקבל מהם הארה בהיותם מרחוק וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ. אך כשפרקי' תתאין דאבא בנ"הי דזעיר אינה יכולה לקבל הארה מהם לפי שהם מוכנים כנגדה אבל מקבלת מפרקין אמצעיים דאבא שעומדים בחג"ת דזעיר שהם רחוקים ממנה וז"ס ותתצב אחותו מרחוק כי אחותו דא כנסת ישראל ומרחוק דא חכמה כד"א מרחוק ה' נראה לי. גם נראה גי' ע"ב קפ"ד שהוא אחוריים דאבא ולכן נקרא חכמה מרחוק עכ"ל. ובאוצ"ח כתב עם אחר וז"ל הנה רחל היא אחור באחור בכותל אחד לשניהם אבל יעקב שהוא עומד בפני זעיר יש אויר פנוי ביניהם והארת יסוד אבא עיקרה ליעקב ומה שמאיר לזעיר הוא העברה בעלמא ולכן אין יעקב צריך להדבק עם זעיר אלא מרחוק וז"ס מרחוק ה' נראה לי וביארו בזוהר כי מרחוק הוא חכמה כנז' בפרשת שמות ובפ' בהעלותך על פ' ותתצב אחותו מרחוק כי כל האורות אבא הם מרחוק ולא מקרוב עכ"ל. ובזה תבין מאמר זה אתמשכו מאתר עילאה פי' מזווג ז"ון וחיה ונשמה שלהם מזווג א"וא וז"ש ורזא דמלה וכו' ומשמע דכל סטרין וכו' ר"ל שכל הפרצופי' התחתונים כולם נעשו מזווג זכר ונקבה שעליהם וכן המלאכים והנשמות כולם מזכר ונקבה וזהו מה שחדש הזוהר במ"ש ומשמע דכל סטרין בין לעילא בין לתתא וכו':
נפשא דא"ק עילאה פירוש נפש שקיבלה המ' מן הזעיר אי נמי שקיבלה המ' מן אבא שנק' חיה סתם כנודע שחיה מן אבא. ה"ג ותתצב אחותו דא הוא חכמה ולא גרסי' דבר אחר לפי שהוא סיום הרמז דלעיל וכן הוא בזוהר מוגה:
דא היא חכמה נ"ב מ' חכמה תתאה חכמת שלמה ונקראת כן לפי שבניינה ע"י חכמה עילאה בסוד ה' בחכמ' יסד ארץ אבא יסד ברתא:
ותתצב אחותו מרחוק דא חכמה בס"עה דף פ"ג כתב המלכות נקר' אחות לחכמה בסוד אמור לחכמה אחותי את וגם בסוד ותתצב אחותו מרחוק דא חכמה וזעיר נק' אח בסוד אח מאחד והיא נק' אחותו לזעיר בסוד לא זז מחבבה עד שקראה אחות והנה משמע בא"ז דף רצ"ו ע"א שעל הגלות מדבר לזה החכמה אומר אחות לנו שהשכינה נק' אחותינו. והיא קטנה. כי בכל יום ויום השכינה יורדת וגבורותיה מתגברים בסוד חבלי משיח ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו בסוד הגבורות ודינים דקטנות. וז"ש אחות לנו קטנה כי החסדים נקראים גדלות. והדינים נק' קטנות והיא בתכלית הגבורות ושדים אין לה שדים ר"ת "שמאל "דוחה "ימין "מקרבת ועדין בגלות המר הזה השיב אחור ימינו מפני וכו' ושדים אין לה ר"ל שני שדים שהם במקום החזה אין לה חסד וגבורה. רק השמאל דוחה בכל יום ומשליך לארץ תפארת ישראל. והיא יונקת גבור' מים הזדונים גוברים והקדושה הולכת ומתמעטת. מה נעשה וכו' באיזה נחמה ננחם אותה על מה שסבלה בגלות עכ"ל ופשט נעים עפ"י משר"זל יצר תינוק ואשה לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. וכאן ישראל נכללו מעמד שלשתן וז"ש אחות שהיא אשה לנו היצר. קטנה כמשמעה ואם באחד לבד צריך ימין מקרבת כ"ש בהיות שלשתם ולכן תמה ושד"ים שמאל דוחה וימין מקרבת אין לה עד מתי קץ הפלאות:
ה"ג וכדין ותתצב אחוחו מרחוק כד"א מרחוק ה' נראה לי נ"ב שמלת מרחוק שם רומזת על החכמה. ופי' כשנצבת אחותו שהיא נק' מרחוק. ור"ל כשהיא נצבת לצד א' התורה ואין עוסקים בה עכ"ל. ופי' לדעה מה יעשה לו אזי המ' מחשבת מה יסורין תעשה לו:
נחתת מדה"ד פי' בת פרעה היא מ' כמ"ש לעיל שהיא בת הבינה:
אלין אומיא פי' שלוחיה שכל הנבראים עושים שליחותו יתברך:
(מתניתין) כד סליקו תרין וכו' הרמ"ז כתב וז"ל מהרי"ץ כתב וז"ל כאן מדבר בענין ו"ק דזעיר ביציאתו מרחם אמו והם חו"ג:
דסליקו לקדמות חד מקבלין ליה שהוא הדעת המכריע ביניהם והוא בין תרין דרועין שהם חו"ג:
תרין נחתי לתתא הם נ"ה שהיו בתוך ח"ג:
חד בינייהו היינו היסוד ודבוקה בסופו מ':
חקלא דתפוחין קדישין מותבא דנביאי נ"ה חד בינייהו יסוד חבורא איהו שמתחברים בו החו"ג ואיהו נטיל כולא עד כאן לשונו:
בגין דמשה ויעקב אע"ג וכו' עיין מ"ש בפ' ויצא דף קנ"ב ובפ' ויחי דף רל"ו ותבין מעלת משה על יעקב כי שם הארכנו:
איברי פומא דיליה נ"ב ר"ל שבליל שבת נתקן היסוד דנוקבא וזה הבאר ראה משה:
מההוא אתר נ"ב בינה דאתחם בסמכוי בד' סטרין דעלמא הם חג"תם שהם כסא לבינה. ופי' הכתוב מד' רוחות של הכסא דבינה דהיינו חג"תם משם יבוא הרוח: ה"ג אי אתלבש בלבושא דדיוקנא דגופא דהאי עלמא. ור"ל כיון שהקדמ' בידינו שהרוחות בג"ע מתלבשי' בחלוקא דרבנן שהוא דיוקן הגוף שבעה"ז א"כ מג"ע מ"ל:
לגו כרסיא פי' בינה:
דקיימא על ד' סמכין פירוש חג"תם:
דאתנטיל מד' סטרי דכורסייא נ"ב חג"תם אר"מע יסודות עליונים:
אילנא חד נ"ב ת"ת:
וחד מערתא נ"ב מ' ור"ל שהאילן הזה רומז לת"ת והמערה רומזת למ':
ומה דשמעת פי' ההברה של הקול ששמעת הוא הקול של הרוחו' שיושבים בג"ע וכשעולים נשמות הצדיקים ע"י שינה לג"ע הם שמחים בהם ומשמיעים קול וז"ש מנייהו הוא דקיימי בגנתא וכו':
ד' רוחין דאינון אוירין דגנתא פי' ד' אותיות אד"ני שיש בד' רוחות של הגן ומהם נעשה הלבוש של נשמת הצדיקי':
מאינון ד' דאתלבשת וכו': ופי' הכתוב מד' רוחות וכו' שיפשיט הלבוש שנעשה מד' רוחות שבגן שהרוח הוא בתוכו ויבוא לע"הז:
כיון דבירא נ"ב מ':
מייא אשתמודעו נ"ב סוד מ"ן:
למאריהון נ"ב לזעיר: מה בין משה ליעקב כלומר מ"ט דמשה שהציל בנות יתרו וכן יעקב אמאי גלגל את האבן וצריך לתת טעם לכל א' שיעקב בשביל שראה רחל וכן משה בגין צפורה בת זוגו א"נ יש לפרש מה בין משה ליעקב ר"ל אחר שהצד השוה שבהם דתמן אזדווגת להו בת זוגייהו מה הפרש ביניהם ואמר יעקב ראה בת זוגו ממש וראה אותה והכירה שהיא רחל שעליה בא לישא אותה. אבל משה לא ידע צפורה לפי שז' בנות היו ולא ידע ששם בת זוגו אלא ע"י רוח הקודש או ע"י שעלו המים לקראתה:
כיון דחמא וכו' דע"ז וכו' פי' הטעם של משה לא מפני בת זוגו עשה כן אלא מפני קנאת ה' כדמסיק:
ואכל בשרא והנמשל שאלמלא המצרי שע"י ברח משה למדין לא היו הם ניצולים ולכך אמרו איש מצרי וי"מ שצפורה ברחה אצל משה מהרועים והוא הצילה ונשאה:
דא כנסת ישראל ישראל שלמטה בגלות:
בנות ירושלים נ"ב הם בסוד עולימתאן דירושלים דלעילא ופי' בנות ירושלים ישראל אומרים להיכלות המ' שחורה אני ונאוה:
הא דאמר ר"ש כל כסופא וכו' רבי אבא שסדר הזוהר כתב כן שר"ש הוא שאמר ברח דודי דר"ש עצמו לא שייך לומר הא דאר"ש וכו':
אי עילאין וכו' הרמ"ז כתב וז"ל מכאן מוכיח מהרי"ץ ז"ל שאותו קול ששמע ר"ח היה של השכינה שהיתה אומרת להק"בה ברח דודי וכן מוכח נמי ממ"ש הא דאר"ש תאותם וכו' שבודאי אינם דברי ר"ש ומ"ש תחלה שמע דהוה אמר היינו לפי מאי דהוה ס"ד מעיקרא שישמע דבר מפי רש"בי. ועוד אני אומר שאפשר שהיה איזה רוח קדוש שמתהוה מקולו של רש"בי כדאיתא בשער הנבוא' ולכן חשב ר"ח שהיה רשב"י עכ"ל הרמ"ז כמו הצבי כתב הרב שהכוונה היא על סוד הוי"ה באחוריים שבכל פעם אנו חוזרים לראש כמו הצבי שמחזיר ראשו למקום שהניח והכוונה כשהאור רוצה להסתלק אנו אוחזים בו:
אי אנא קלינא כחולא לא קלינא פירוש אפי' אם אני נשרף כחול שהוא עוף אחד שיוצאה אש מקנו ושורפתו אפ"ה איני מרגיש בזה וכאילו לא קלינא ולפ"ז מלת קלינא כמו אשר קלם מלך בבל. אי נמי יש לפ' מלת קלינא כמו קלני מראשי ור"ל אפי' מצטער על ר"ח שהוא בחוץ אפ"ה כחולת אהבה שהיא השכינה לא קלינא שהיא מצטערת יותר ממני כן פי' מורינו:
עד לא סמכין נ"ב באידר' נסמכו הסמכין עכ"ל ור"ל שבעץ חיים כתב מ"ש ר"ש עד אימת ניתיב בקיימא דחד סמכא ר"ל שתחלה היו החברים עוסקים בעולם התהו שהיו הספירות זע"גז בסוד רשות הרבים ובאידרא גילה להם הרש"בי עולם התיקון שיש הרבה סמכין קו ימין וקו שמאל וקו אמצעי ולכך אמרה בת קול לר' אלעזר כיון שעדין לא נתקנו הסמכין אין ראוי לר"ח ליכנס:
ותרעין וכו' נ"ב באידרא נפתחו נש"ב:
ה"ג ומזוטרי וכו' ונ"ב ור"ל שעדין קטן הוא בשנים ואינו ראוי:
חמא עינא מה דלא חמינא פי' שעין של ר"ח השיגה לראות מראות אלהים עתה מה שלא ראה מקודם ולא רצה לכנות הדברעל עצמו לומר חמו עינאי וכו':
איזדקף דלא חשיבנא פי' שנתעלה במעלה רמה מה שלא חישב מעולם ומפני ענוה שבו לא רצה לכנות הדבר על עצמו:
באשא דדהבא נ"ב בינה אש הגדולה והיינו רבי שמעון בן יוחאי שנשמתו מסוד הבינה בסוד משה:
לש"ע רתיכין אריך שהרתיכין הם א"וא שהם כסא לאריך כמ"ש בר"מ ואינון כרסייא וספסל לגבך ומפני שיש בהם הארת ש"ע נהורין דאריך לכך הם ש"ע רתיכין. ור"ל שחדושים של רש"בי הם עולים במעלות רמות עד א"וא ומשם לאריך ששם ה"ס האלפים שהמאות בא"וא והאלפים באריך כמ"ש הרב וז"ש וכל רתיכא לאלף אלפין אתפרש ורבוא רבוון ומשם לעתיק וז"ש עד דמטון לעתיק יומין דיתיב על כרסייה הנה באידרא רבא כתב הרב צמח שכרסייא דשביבין הם שמות אלהים שהם בחוץ של כל ספירה וספירה וכורסייא סתם הם המקיפים של הפרצופים ועתיק יומין יתיב על השני כסאות. ובכאן שאמר על כרסייא סתם הם המקיפים וכרסיא מזדעזע לס"ר עלמין פי' מכח הארת עתיק שמקבלת מזדעזעא לס"ר עלמין ונ"ב כמספר עשר הו"ויות. לאתר עדונא דצדיקייא הוא יסוד דנוקבא ששם מתעדני' הצדיקים ור"ל שעולים חדושים של רשב"י עד עתיק יומין וחוזרים בסוד אור חוזר מעתיק עד המ' כל כרסוון וכל רקיעין וכו' הם בי"ע הבריאה נק' כסא והיצירה רקיע בסוד זעיר מקנן ביצירה ועשייה שם הם חיילות ורתיכין:
שית דרגין נחתו נ"ב ו"ק:
שית דרגין לישראל הם מ"ש בסמוך ובני ישראל פרו וישרצו וכו':
שית דרגין לכרסייא נ"ב זעיר כסא לבינה ופי' שית דרגין הם ו"ק דזעיר ופירוש כרסיא היא הבינה שהיא כסא לאריך וכמ"ש הזוהר בדף י"ג כרסיא דקיימא על ד' סמכין והיינו בינה שרוכבת על חג"תם:
לכרסיא דלתתא נ"ב מ' ושית דרגין דידה הם ששה היכלות דבריאה שהמ' היא בהיכל ק"ק א"נ יש לפרש שית דרגין לכרסיא דלעילא. הזעיר נקרא כסא עליון לגבי המ' ושית דרגין הם ו"ק דידיה:
ושית דרגין לכרסיא דלתתא הם ו"ק דמ' שהיא כסא תחתון:
והא הוו ז' נ"ב חג"ת נהי"ם:
ע' לאו מהכא פי' שר' חייא הוקשה לו למה לא יש רק ששים והא חג"ת נהי"ם הם ע' הנודעים כגון ע' פנים לתורה ע' שמות הבינה וכיוצא ותירץ ע' שיש לנו לאו מהכא הוא דהכא אינם רק ו"ק והמ' אינה מכללם כדמפרש וא"כ אינם רק ס' ומה שיש לנו ע' הוא מענין אחר:
ה"ג הא כתיב וששה קנים יוצאים מצדיה ג' קני וכו' וקנה הא' לאו בחושבנא ופי' שהמ' היא אחורי הת"ת בקו האמצעי והיא נקראת מנורה וחג"ת מאירים לה מלמעלה ונה"י מלמטה והמ' אינה מן החשבון א"כ נשארו ו"ק שהם שית דרגין. אי נמי יש לפרש שהמ' היא אחורי הת"ת ושלשה שמצד ימין הם חסד ונצח וחצי ת"ת ימיני וחצי יסוד ימיני הם ג' ספי' וג' ספי' כנגדם מצד השני והמ' אינה מן החשבון הרי הם ו"ק:
ס' המה מלכות נ"ב ס' מלכות הם בבריאה ששה היכלות ופ' פלגשים ביצירה ועשייה עכ"ל ור"ל שביצירה יש ד' פרצופין שאריך נעלם שם וכן בעשייה ולכן אין בכל עולם מהם אלא ד' פרצופים:
אינון גברייא דלעילא נ"ב הם סוד ס' גבורים שסביב למטה והם יונקים משש היכלות דבריאה:
דנפקא מתריסר ה"ג ונ"ב הם סוד י"ב פרקין של הזרועות והשוקים עכ"ל ור"ל שהמ' יונקת מח"ג ונ"ה שיש בהם י"ב פרקים וקאי על אחת דקרא שהיא המ'. ומ"ש הזוהר זיהרא דזיהרא היא הבינה וקאי על מלת לאמה דקרא:
עבד קב"ה בארעא נ"ב כשם שהמ' היא פנימית מכל הממונים ומ"ש דא היא שכינת יקריה קאי על תיבת לאימא דקרא ואחת הם ישראל: רבות בנות הם בחינת ההיכלות שהם נוקבין:
וכד תסתכל תלתא אינון נ"ב חב"ד ור"ל שאע"פי שבי"ס נברא העולם שהוא זעיר: מ"מ עיקר הם חב"ד שהם מוחין דיליה:
עבד לאברהם נ"ב כלי החכמה שנעשה משני שלישי החסד:
ליצחק נ"ב כלי הבינה שנעשה משני שלישי הגבורה:
ליעקב וכו' נ"ב כלי הדעת שנעשה משני שלישי הת"ת
ובדעת חדרים ימלאו נ"ב הם ה' קצוות:
י"ב שבטין הם י"ב בקר מ' תעניתא אלו התעניות היו רצופים דאלו ב' וה' לא משכח' להו בימו' החורף שהרי זמן רביעה ראשונה בי"ז בחשון ואין מתענין רק עד מ' יום ומשיצא רוב ניסן ג"כ אין מתענין:
י"ב טורי נ"ב הם י"ב אורות דדיקנא
עאל ההוא דלביש חושנא נ"ב הוא זעיר שיש בו חשן ואפוד לאה ורחל ועלה להתפלל על הגשמים:
י"ח טורי נ"ב הם סוד העלאת מ"ן ביסוד הבינה שנקרא חי העולמים והם י"ח טורי אפרסמונא שהם החסדים הבאים מן הבינה הנק' אפרסמון עאלין נשמתהון דצדיקייא. פי' בסוד מ"ן. ומ"ט ריחין סלקין הם מ"ט שערי בינה שאימא מעלה מ"ן לאבא וז"ש עד ההוא אתר דאיקרי עדן ונ"ב חכמה:
מ"ט יומין קדישין עילאין הם מ"ט גבורות דמ' כי נודע שה' חסדים הם מ"ט לפי שז' חסדים הם וכ"א כלול מכל הז' וכן ה' גבורות הם מ"ט כמ"ש הרב בדרוש העומר ומ' בניינה מהגבורות וז"ש מ"ט יומין וכו'. ומ"ש יתבין קיימין למיטל רשותא וכו' ז"ל האר"י בדרוש השופר וא"ת הא כתיב תרדמה על האדם ויישן ולא על הנוקבא וכשמסתלקים המוחין מזעיר גם נה"י דזעיר שהם מוחין דמ' מסתלקים אם כן גם היא ישינה והתשובה כי אז מאיר דל"ת של קשר של תפלין שהיא לאה בסוד מוחין עכ"ל וז"ש קיימין למיטל רשותא מאבנין זהירין דגליפין בההוא חושנא שר"ל מ"ט של המ' מקבלים מן המוחין שחקוקים בלאה שנק' חושנא. א"נ יש לפ' מ"ט יומין הם ז' היכלות דבריא' שכל א' כלול מהז' הם מ"ט והם מקבלים ממוחין דלאה לפי שהבריאה מכונה של אימא ולאה היא בחי' אימא כנודע. וההוא דלביש חושנא הוא זעיר שמתלבש בלאה:
יתיב בכורסייא פי' יושב על המ' שנק' כסא. ומ"ש דארבע סמכין הם ארג"מן שסובבים המ': קיימין מסתכלין בחושנא קאי על ד' סמכין שהם ארג"מן שמקבלים הארה מן לאה זהו מה שנלע"ד לפי שיטת הרח"ו. אבל בפ' פקודי דף רל"א כתב הזוהר דחשן הוא זעיר ואפוד היא מ' ולפי זה מ"ש י"ב טורי וכו' הם י"ב הארות דדיקנא כמ"ש לעיל ומ"ש עאל ההוא דלביש חושנא ואפודא היא אימא שעלתה לדיקנא דאריך להתפלל על ישראל והיא לובשת ז"ון שהם חושן ואפוד. ושאר הלשון כדלעיל חוץ ממ"ש מ"ט יומין קדישין וכו' הם מ"ט דמלכות כדלעיל הם מקבלין מאבנין דגליפין בחושנא שהם מוחין דזעיר שנק' חושן: ומ"ש וההוא דלביש חושנא היא אימא. ומ"ש דיתיב על כרסיא קדישא הם חג"תם שהם כסא לבינה וז"ש דארבע סמכין. ומ"ש קיימין מסתכלין בחושנא וכו' קאי על מ"ט יומין הנז"ל שהם מ"ט דמ' והם מסתכלים בחושנא שהוא זעיר:
על מימריה וכו' שאין אשה עושה כלום בלא רשות בעלה:
בת"רך נ"ב כמספר תר"ך אורות:
ושמא קדישא הוא שם המפורש שחקוק בציץ:
קטירי בסטרוי דימינא קדישא פי' קשורים בקצוות דזעיר. שהוא ימינא לפי שבניינו מהחסדים:
דשמאלא נטיל בידוי סמכי שמיא פי' דשמאלא שהיא המ' שבניינה מהגבורות נטיל בידוי נה"י דזעיר שהם סמכין דזעיר הנק' שמים ומגלה אותם לפי שהנה"י דזעיר מתלבשים בתוך המ' והיא מגלה הארותיהם:
הה"ד ונגולו כספר השמים פי' יתגלו כספר שהיא המ' שהיא נגלית כן השמים שהם סתומים יתגלו והיינו נה"י דזעיר שמתגלים ע"י המ' כן נל"עד:
גנתא נ"ב מ':
דנפקא מעדן נ"ב אבא
ד' רישי דנהרין פי' ארג"מן:
הו"לל לאגוז ירדתי פי' שהאגוז היא המרכבה ולמה הזכיר הגנה שהיא מ' ותירוץ משום שהוא שבחא דאגוזא לפי שאין האגוז שהם ארג"מן משתבחים אלא בגנה שהיא המ' ולכך הזכירה.
מה אגוזא וכו' מפרש במה דומה מרכבה לאגוז עד שנמשלה לה:
דאורייתא לא גלי ליה נ"ב אע"פי שלא הזכירה התורה אותה הדקה מובן מאיליו הוא כי אחר שיש ד' נהרות א"כ הלכלוך הוא הד'. ה"ג וכן במטה אהרן ויגמול שקדים. ה"ג ומן תיבותא ממש אשתמע ור"ל התיבה עצמה מורה שהוא דין ה"ג ר' אליעזר ה"ג דאיביה אתעביד עופא דפרח מניה:
בר מתפוחין נ"ב שאינם במ' אלא בזכר ור"ל אבל פירות שאר האילנות הם במ' כל אינון דלא עבדי פירין נ"ב הם היערים דס"א.
בר מערבין דנחלא פי' שהם בנ"ה כנודע:
בר מאזובא נ"ב הרומז ליסוד:
מאימא חדא נ"ב סנדלפ"ון דעשייה:
אף כאן בני יעקב נ"ב כפשוטו לא מלאכים ממש כדברי ר' יהודה ור"ל שר' יוסי קאי אריש הפרשה שאמרנו ואלה שמות בני ישראל הם המלאכים בני זעיר הנק' ישראל ולכך מקשה אלו נאמר אלה משמע דהכי הוא אבל כיון דכתיב ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים הנזכרים בפרשת ויגש הם השבטים אף כאן הם שבטים ולא מלאכים והיינו נשמות השבטים שירדו עם נשמת יעקב אבינו בשעת השעבוד וכדמסיק לקמן שאמר אתחזר פרשתא דא למ"ש ר' יוסי בר יהודה:
כד נחתו אלין נ"ב וא"כ לעולם אמלאכים קאי:
א"ר יהודה מה כתיב לעיל פי' ר"י מחזיק סברתו דאמלאכים קאי.
א"ל אי הכי יעקב וכו' פי' ר"י בר יהודה קא מקשה לר' יהודה.
א"ל ומהו דכתיב פי' רבי יוסי קאמר לר' יהודה כיון שמת יעקב כבר אמאי קאמר הבאים את יעקב ובשלמא לדידי ניחא שנשמות השבטים ירדו עם נשמת יעקב אביהם בגלות כדלקמן אלא לדידך אמלאכים והמלאכים לא ירדו בגלות אלא אחר מיתת יעקב אמאי כתיב את יעקב:
ולא אמר קרא היורדים פי' דמשמע שמשעה שירדו לא עלו אלא אמר הבאים דלשון הבאים משמע באו לפי שעה ועלו.
ומ"ש דעד כען וכו' פי' וטעם שלא אמר הכתוב היורדים מלבד שבא להשמיענו קושטא דמילתא שבאו ועלו. ועוד לפי דמשמע משעת ביאת יעקב למצרים היתה ירידה וזה אי אפשר:
דאתו עמיה דיעקב ושיעור הכתוב ואלה שמות בני ישראל שהם המלאכים הבאים את יעקב לכבודו בשעת ירידתו למצרים ועלו אח"כ עתה בגלות איש וביתו באו בקבע ובא ר' דוסתאי לפ' הבאים בכל יום ויום לא בשעת ירידה לבד:
כולהו הוו מתין בההוא זמנא ונחתו אלין ואלין פי' ר' דוסתאי מקיים דבר שניהם שירדו נשמות השבטים והמלאכים וכן ר' יוסי ור' אלעזר סברי הכי וז"ש הה"ד איש וביתו באו שהם המלאכים וכתיב ראובן שמעון לוי הם נשמות השבטים:
אתחזר פרשתא דא וכו' פי' שירדו נשמת השבטים כסברת רבי יוסי בר יהודה:
כאבא דבנין לאו בלאותא דעלמא דין פירוש צער של בנינו שמצערים אותם המצריים בעו"הז:
זרעא לארעא אזלא נ"ב זרע לארץ הולך כי עתה יכו את בנו עד למיתה ונקבר בארץ:
שרי קברא נ"ב שנשבע בשר הממונה על הקברות:
דדיירי עם בנוהי פי' העלה הקב"ה יעקב מקברו לראות המלאכים הדרים עם בניו במצרים והיו שמחים ממלאכים אע"פי שהיו בגלות והיינו קודם שיצאו ממצרים. א"נ כדכתיב יצאו כל צבאות ה' והיינו בשעת יציאה ומ"ש וכתיב ששם עלו שבטים. פי' שהביא ראייה תחלה שעלה מקברו ולא פירש על מה היתה עלייתו ולזה הביא פ' ששם עלו שבטים לומר שעלייה זו היתה כדי לראות בשמחת בניו בג"ש דעליה עליה. א"נ בא לומר שגם השבטים עלו מקברם לראות בשמחת בניהם:
ובני ישראל פרו וישרצו הא ז' זה פליג אמ"ד לעיל דף י"ד שהם שית דרגין והתם חשיב מאד מאד כאלו תיבה אחת והכא חשיב להו שני תיבות.
שמיה חד ונתפרש בע' נ"ב הם שבעים שמות הבינה:
דהוא הר המור נ"ב נקרא יסוד ועטרה דנוקבא חדר ופרוזדור עכ"ל ור"ל דהר המור שהוא ירושלים היא העטרה וגבעת הלבונה שהוא ציון הוא יסוד כנזכר בדברי הרב. אלא עם בני ישראל ממש. פירוש שחשבו שישראל הם תחת המלאכים שנקרא בני ישראל בני זעיר ולכך אמרו הנה עם בני ישראל עם שתחת המלאכים וכתיב ויקוצו מפני בני ישראל. פי' לא היו מתפחדים אלא מהמלאכים שהם מושלים על ישראל כפי דעתם כמ"ש בזוהר דף י"ח ע"א ויקוצו מפני בני ישראל דהוו מתעקצי ממלאכי השרת. ואחרים פירשו כי זו"ן הם בני יש"ס ותבונה כי הם הוציאו אותם כמ"ש בפ' ויחי תרין בנין אית ליה לקב"ה ואינון ת"ת ומ'. והיהודים נק' עם של זו"ן שהם בניו של ישראל וז"ש דחשיבו מצראי שהיהודים הם עם של בני ישראל שהם זו"ן. ולא עם הוי"ה שהוא יש"ס אבא:
ויקוצו מפני זו"ן ואין פי' זה מחוור:
מסכנא בעי לנטרא דיליה פי' לפי שאין בני אדם יראים ממנו אבל העשיר הכל יראים ממנו ולכך לא נטיר. ובנמשל ג"כ כל הנוגע בישראל מפחד ממנו יתברך שעתיד לנקום נקמתם:
אינון מעשרה כתרי מלכא פי' בתי גוואי הם עשר ספי' דאצילות. ובתי בראי הם בי"ע: ה"ג אית מארי דדינא קשיא ואית מארי דדינא דלא קשיא ואית מארי דדינא רפיא ורחמנותא ונ"ב מארי דינא קשיא מנאכי גבורה.
דינא דלא קשיא מלכות דינא רפיא של ת"ת:
ואית מארי רחמנותא וכו' נ"ב מלאכי או"א מאתן וארבעין דרגין נ"ב גי' מ"ר וסי' מר יבכיון:
וברא את השמים נ"ב ת"ת בימינו נ"ב בחסדים:
והארץ בשמאלו נ"ב מ' בגבורות:
הממונים בחסדו ביום נ"ב מלאכי הזעיר
הממונים בלילה נ"ב מלאכי השכינה:
הה"ד ושרות נ"ב שגם יש מלאכים שהם כוחות נקבות ונקרא שרות:
ולא נזכר שמו פי' לא אמר קרא וילך עמרם אלא וילך איש: בן שזכה לקול גדול קול גדול בינה:
כי טוב הוא נ"ב היינו יסוד והוא יסוד אבא בחי' משה:
א"ר יוסי לאו מלה ברירא היא פי' ענין שתי דמעות לא ידענו פירושם דהא א"ל וכו' דהיינו ששאלתי לאובא טמיא על פי' ב' דמעות ונמצא שקרן ולכך א"ל ר"א לאו בתר וכו' דמלה ברירא היא ואמרו בפ' הרואה דנ"ט רב קטינא הוה עבר אפתח' דאובא טמיא שמע רעש אמר כלום ידע אובא טמיא מאיזו סיבה הרעש בא וא"ל אובא עמיא קטינא קטינא בשעה שהקב"ה זוכר את בניו בגלות מוריד ב' דמעות לים הגדול ומהם בא הרעש. א"ר קטינא א"ט הוא כדיב ומילוי כדיבין דא"כ למה לא יהיה הרעש ב' זמני זה אחר זה נגד ב' דמעות. ואמר הש"ס ולא היא דתרי זמני הוי הרעש אם כן אמאי אמר רב קטינא דהוא כדיב. כי היכי דלא ליטעו בני עלמא אבתריה דא"ט עכ"ל. משמע שדברי א"ט אמת אלא כי היכי דלא ליטעו וגם רב קטינא מודה בענין ב' דמעות אלא שאמר שאינו ענין לרעש דא"כ יהיה ב' פעמים. ואיפשר לפרש שר"ק אינו מודה בענין ב' דמעות ולכן אמר דהוא כדיב וכו' ולפי זה פי' דברי הזוהר א"ר יוסי לאו מלה דברירא היא ר"ל שענין הב' דמעות אינו אמת ומביא ראיה מרב קטינא שאמר לא"ט דהוא כדיב בענין הב' דמעות נמי. ומ"ש הש"ס ולא היא ר"י לא ס"ל הכי אלא כדס"ד מעיקרא והגם שר"ק אמורא ור' יוסי תנא ולא ראו זה את זה איפשר שאירע מעשה כזה בימי ר' יוסי.
ור' אלעזר השיב לרבי יוסי לאו בתר א"ט וכו' לא ממנו למדנו ענין ב' דמעות אלא רבותינו אמרו זה ומלה ברירא היא כדמפרש:
תרין דמעין והן ב' מדות דין נ"ב נצח והוד וכבר פירשנו בריש פ' בראשית: כלומר נתאנחו לו למעלה גרסי' ור"ל ויאנחו מלאכי השרת בשביל בני ישראל התחתונים ור' ברכיה אמר שבני ישראל הם המלאכים שנתאנחו:
אנחה לא עבדו משמע דכתיב ויאנחו וכו'. פי' ר' יהודה סובר כת"ק ויאנחו העליונים בשביל בני ישראל:
עלו במחשבה א' פי' אבא:
נטה ימינו וברא עולם של מעלה פירוש ע"י החסדים ברא זעיר נטה שמאלו וברא עו"הז ע"י הגבורות נבנית המ' ואח"כ חזר לפשט ואמר ועשה עו"הז. ה"ג במה אתיין לשאבא מניה ור"ל כשאינם עוסקים בתורה שהם מי באר במה יכולים לינק השפע של תורה:
ז"ל ספר ערוגת הבושם דף י"ח ע"ב ומובן ע"פי הנז' בתוספת ביאור כי פנימיות המלכות שהוא סוד כלת משה הוא מדריגת הבינה ולפיכך יש בשושנה י"ג עלין שהוא סוד הי"ג מדות שהמשיך משה לכלתו ומבואר בכוונת שבי"ג תיקוני דיקנא יש בכל אחד מהם שם ע"ב והוא י"ג פעמים ע"ב גי' תת"קלו והוא גי' שושנ"ת כי ק"ך היתרים הוא להודיע שקודם הזיווג המלכות מלאה דינים ק"ך צירופי אלהים. ואחר הזווג מתמעטין ולא יש יותר מה' אותיות אלהים והם רומזים על ה' עלין תקיפין דסחרין לשושנה ונקראים ישועות כי הם מושיעים לנערה לבל ימשול בה זר ובזה מובן מאמר שמות דף ך' הנז"ל כי בתחלה היא אדומה סוד שושנה אדומה ראיתי שהוא דין. אח"כ כשמוצקין אותו בסוד הי"ג מדות אז הפך לבן טהור מסטרא דבינה ולזה אמר הקב"ה שהוא ת"ת כשם ששושנה התחתונה שעומדת על י"ב בקר שהם י"ב עלין דסחרין לשושנה והים שעליהם מלמעלה הרי י"ג גי' אח"ד שהיא סהדותא דיחודא עילאה מפני שמורה על זווג דגופא בגופא ונעשי' אחד. כן רעייתי שהיא כלת משה ג"כ בין הבנות ונקראת רעייתי מפני שפנימיות זעיר שהוא רוחא דאבא מתייחד עם רוחא דמלכות שהיא רוחא דאימא והם רעים דלא מתפרשין ולכן נקראת רעייתי דוגמת אימא עילאה ואז תהיה שושנת העמקים בי"ג נהרי דאפרסמונא ותהיה שושנה עילאה חוור וסומק. וכשם שיהיה זווג חיצוניות גופא בגופא כמו כן ע"י כלת משה שהוא רוחא דבינה דבגווך יהיה זווג רוחא ברוחא למטה במקומנו ע"י שאני מוריד לך רוחא של הדעת שלי שהוא פנימיות רוחא דאבא עילאה. וע"יכ יהיה זווג רוחא ברוחא. והשם ב"ן ד' ההי"ן שבה הוא סוד ד' נשים. וכולם נקראים על שם ב"ן בנות וגם כי אצל הבינה שהיא רעייתי נקרא כולם בנות כמבואר על פסוק בנות צעדה עלי שור:
עוד פי' אחר כשושנה מלכות כשהיא למטה בין החוחים הם החיצונים ואין לה יחוד עם ת"ת ישראל כן רעייתי שהיא בינה עילאה יורדת למקום התבונות שלה שנקראים בנות ור"ל שבינה עילאה גם כן אין לה זווג בסוד לא אבא בעיר שאין הקב"ה נכנס לירושלים של מעלה עד שיכנס לירושלים של מטה עכ"ל:
הרואה בשושנים המנהיג עולמו בשש שנים נ"ב ששנים כתיב חסר ודרש שש שנים:
להרחיקם אחר המדבר סיני מפני קדושתו דלג עליו הה"ד ויבא אל הר האלהים חרבה מפסוק זה משמע שמשה הוא שדלג על ההר וא"כ מ"ש האי אבנא וכו' הוא משה וכשראה הר סיני שהוא פרזלא דלג עלוי על הר סיני א"נ יש לפ' אבנא הוא ההר שדלג על הפרזלא שהוא משה ומ"ש כך משה והר סיני כשנראו וכו'. ר"ל מפני שקדם הר סיני ונתרגש לקראת משה לכך דלג משה עלוי וסיוע לפי' זה ממ"ש רבי אבא אותו היום נתרגש ההר למול משה ש"מ שההר נתרגש לקראת משה תחלה: