אי תימא דעל מיתא ויקרא דילי' איהו לא במועד קטן אמרינן למאן דתני שית מאה שופרי משמע דלכבוד המת הוא השופר ואיפשר דהא והא איתא. כי לדחות ס"מ די בשופר א':
דא הוא המלאך המות נ"ב השכינה נקרא מלאך הגואל ונוק' דס"א נקרא שליח של המות:
גוברין אלין דכניש לון זה פי' ג' למה ויקהל היינו מן הנשים אלא לבתר כתפייהו פי' הנשים היו אחורי האנשים ופי' הכתוב האנשים קודם הנשים:
פחות מז' ולא פחות מעשר נ"ב היינו כנגד היכלות הטומא' שהם ז"ת ואז הוא קטרוג אך אם אין הסכמת ג' ראשונות אין מיתה וז"ש ואין פחות מעשר שהוא הסכמת היכל הז' גם כן שכולל ג' ראשונות:
ובאורחא באיתגליא פי' שס"מ נגלה בדרך עם הנשים וז"ש בסמוך ובגין דאשתכח בינייהו באורחא וכו':
דלא נחתי עלה מי טופנא דע שהרמב"ן ז"ל בפי' התורה כתב וז"ל שאפילו למ"ד לא ירד מבול לארץ ישראל אפ"ה המים נכנסו לה מן הצדדים ולכך כתיב ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים ואפילו דא"י וכתב עליו הרב יפה ז"ל ואישתמיטתי' להרב סוגייא פ' פרת חטאת שאמר שם לרבי יוחנן דס"ל שלא ירד מבול לא"י מהבלא מתו ש"מ שלא היה בה מים אפילו מהצדדים ע"ש באורך ולשון זה של הזוהר מוכח כדברי הרב יפה:
מה שמו ה' פי' אבא:
ומה שם בנו ישראל פי' זעיר
דעאל גו עננא פי' היינו סוד החשמל ועיין בפ' משפטים דף צ"ט ע"א.
דעאל בההוא סערה פי' שהפשיט גופו החומרי ונתלבש בלבוש סערה כדי שבאמצעות סערה יוכל לעלות לשמים וז"ש בסמוך ואשתלל מגופי' ואשתאר בסערה:
וגופא דנהורא אחרא וכו' פי' הוא חלוקא דרבנן נמצא שג' לבושים היו לו גוף החומרי א' ואח"כ הפשיטו ונתלבש בסערה כדי שיוכל לעלות לשמים. שלישי הוא מלבוש העיקרי שהוא חלוקא דרבנן:
דאשתאר בההוא עלמא פי' גוף החומרי הניחו בגלגל חמה וכשיורד לעו"הז מתלבש בו:
ובגופא אחרא אתחזי לעילא פי' הוא חלוקא דרבנן אבל לבוש סערה לא היה אלא לפי שעה כדי שיוכל לעלות לשמים:
ונחית לתתא פי' נשמת בנימין שהיתה בו כמ"ש הרב ז"ל בדרוש אליהו בארבע שנשמה שיורדת לעו"הז היא נשמה מבנימין כמ"ש אליהו לחכמים מבני בניה של רחל אני: יונה מחיליה דאליהו קא אתי כמ"ש שם הרב שחלק יוסף שהיה באליהו נתנו ליונה לפי שד' נשמות היו בו חלק יוסף ויתרו הם נשמה אחת לפי שהיו בו בשעת שנולד ונדב ואביהו נקראים נשמה אחת לפי שהם תרי פלגי גופא ואחת מגד ואחת מבנימין והחלק שהיה בו מנשמת יוסף נתנו ליונה ויונה בן הצרפית היה.
אליהו סליק פי' נשמה שהיתה בו מגד כיון שעלתה שוב לא ירדה.
בשמלה דא אליהו פי' וב' נסים קא חשיב קרא אחד מי צרר מים והב' בשמלה וכדמפרש:
דא איהי נשמתא פי' יונה היא הנשמה כדמפ' והספינה היא הגוף והים הוא עו"הז:
ה"ג כספינה בגו ימא רבא ההיא סערה דאיהי גזרת דינא נ"ב נקרא גוף הנחש קליפה קדמאה והנחש בסדר הקליפות נקרא עון רוח סערה. וז"ס אין מיתה בלא עון וכנגד אף שהוא ענן גדול אמר הכתוב סכות באף וכו' סכות בענן. ועון הוא א' בפסוק והוא רחום יכפר עון וכו':
גזרת דינא אזיל וסעיר נ"ב של מ' הנקראים עכ"ל ואע"פי שלעיל אמרנו שהים הוא עו"הז ירמוז ג"כ דיני המלכות:
וע"ד כתיב כל שומר שבת מחללו כך גריס בזוהר מוגה והאמת אתו כי דריש מלת כל כמו את השבת שהם לרבות דתלת דרגי מהימנותא. פי' שהם נגד עתיקא וזעיר ומ':
מרוחא עילאה דעתיקא וכו' פי' כיון שהוא מאריך כל ששת ימי החול יונק משם:
וביומא דשבתא כיון וכו' פ' בתחלת הלילה שירד נתענג מסעודה ראשונה של שבת.
והאי דאמר וביומא וכו' ליל ויומו חד הוא:
מעילא מאריך ותתא מישראל: קדושן וברכאן נ"ב מחו"ב עכ"ל וכוונת הזוהר כשבאים מוחין למ' אזי נהנית רוח יתירה מהמוחין בין החלק שנשאר במל' בין החלק שיורד לישראל וז"ש איתפלג לעילא ונהיר דהיינו חלק הנשאר במ' ומ"ש ואיתפלג לתתא ונהיר היינו חלק שיורד לישראל.
ביני ובין בני ישראל פי' המ' אומרת שהרוח הזה הוא ביני ובין בני ישראל חציו לי וחציו להם.
מעינוגא עילאה קדישא פי' א"וא:
ואיתהני מזיווא עילאה: פי' אריך:
כל שאר יומין יהיב חילא לכולא פ' בששת ימי המעשה המ' מחלקת שפע לכל העולמות ולישראל.
וכדין ההוא נפש פי' נפש של חול.
יתירה בריבויא וכו' פי' יש לה יתרון:
אמר ודאי זווגא אישתכח בלילי' דא פי' בליל שבת הוא זווג ישראל ורחל משא"כ בלילות החול שאין בהם זווג ישראל ורחל:
לא אשתכח ביומא אחרא: פי' בימי החול אין זווג לישראל ורחל אלא בליל שבת וז"ש
בכל חדוה בלא ערבוביא אלא בגין דא דהיינו בליל שבת שאז זווג ישראל ורחל בגין דאינון נשמתין פי' למה בליל שבת יש זווג ישראל ורחל כדי ליתן אותם הנשמו' שהם מזווג עליון לת"ת ובזה נתרצה הקושיא דלעיל שפעם אומרים ותקם בעוד לילה וגו'. נקטא ביממא ויהבא בליליא ומשמע שאין זווג. והשתא אמר מר דזווגא אישתכח בהאי ליליא. והכל אמת שלגבי זווג ישראל ורחל אינו בחול דוקא בליל שבת. ומ"ש
ותו בכל ליליא וליליא זווגא אשתכח פי' שגם בחול אע"פ שאין שם זווג ישראל ורחל. יש שם זווג יעקב ולאה וז"ש זווגא אשתכח ודאי כמ"ש בספר הכוונת:
אבל בכל סטרין פי' מכל צד צריכין ת"ח לשמש בליל שבת דווקא א' מטעם הנז' שאז זווג ישראל ורחל. ב' מפני שאז יש באדם נשמה יתירה וז"ש מ"ט בגין דכל יומי דשבתא אית לון וכו':
וקב"ה כד עאל שבתא מעטר לכל חד וחד מישראל ובעי דינטרון לההיא עטרה וכו' בח"י דף ס"ב פי' כי בשבת יתוסף הרוח ונשמה מבחי' הלילה כל א' במקומו הראוי לו כי בהכנסת כלה הנפש לו תמלא כמ"ש בפ' ויקהל כד עאל שבתא וכו'. והוא תוספת הנפש יתירה שסודה מג' פרקין תתאין דצלם דאבא שהם בחינת נפש כנודע ובברכו תנוח עליהם הרוח.
נשוב מעתיקא קדישא פי' כמ"ש לעיל ששורש הרוח הוא מאריך וסוכת שלם פי' מ' א"נ בינה.
וכיון דכולהו מתבדרן: פי' אגב הליכתם מזיקים לאדם יחידי:
ואי הכי גריעותא וכו' פי' כיון שמזיקים לאדם יחיד א"כ גריעותא הוא לשבת ח"ו:
ובעי דינטרון ליה לההוא עטרה: פי' שצוונו הקב"ה לשמור נשמה יתירה שנא יצא החוצה בשביל שיש לה פגם ואדם זה שיצא בליל שבת הוא פשע בעצמו שלא שמר ההיא עטרה קדישא ולכך יתחזון ליה ויתרע מזליה:
סוכת שלום פי' מלכות א"נ בינה:
דעטרין שבעין פי' המוחין ולבושיהם שהם ד' הוי"ות וג' אהי"ה הם ע' אותיות כמ"ש הרב בכוונת הקדיש. יומא דשבת' חדוה איהו לכל וכו'.
ונקודה תתאה פי' המלכות שהיא בסוד נקודה נהרא לסלקא לעילא בשפירו דעטרין שבעין חולקין יתיר וסבא דכל סבין פי' ע"ק אתער וכו'. בח"י דף ע' ועטרין שבעין לה. כן הוא לשון הזוהר בפ' פנחס יומא דשבתא וכו'. וסוד ע' עטרין הם נמשכים מסוד ז' תתאין דעתיק יומין המתלבשים בז' תיקוני רישא דאריך. וכלפי זה אמר ועטרין ע' לה כמ"ש במאמר ונקודה תתאה נהרא לסלקא בשפירו דעטרין ע' וזה בא לה ממלכא דלעילא רישא דאריך שעכשיו יתעטר כולא בקדיש קדישין כמ"ש וסבא דכל סבין אתער:
וסבא דסבין איתער פירש אריך:
יומא דנשמתין איהו פירש שהנשמות מקבלים הארה מלמעלה:
דצרורא דנשמתין פירש בינה:
ורוחא יתירה עילאה קדישא פי' גם הרוח יתירה יש לה עונג מלמעלה:
מנלן מההוא דבור פי' מ' נקרא דבור שהיא דברה בהר סיני. כמ"שה וידבר אלהים:
כיון דאשלימו הני למפסק פי' כיון שנשלמו הפרשיות של כל השנה ונפסקו לפני הקב"ה בשמים אז בההיא שעתא קרא ליופיא"ל וכו' ולנ"ג רתיכין וכו'. צ"ע שחשבון זה של ג"ן אינו לא בשנה פשוטה ולא במעוברת כמ"ש בעל ש"י בחריזו היה שובת בג"ן ז"ה נ"א בפשוט. בעיבור ה"ן ובב"חה ד"ן שמורים.
על כרסייא קדישא פי' מ' שעולים בה בסוד מ"ן כדבסמוך בהו איהי סלקא לאתיחדא לעילא תרי זמני בשבתא שחרית ומנחה של שבת
דהא נחתין דרגין לתתא כתב מורינו שיובן במ"ש בס"הכ וז"ל בשחרית דשבת ז' עולים הם לגלות חג"ת נהי"ם דאבא שעלה להם זעיר כי ספר תורה הוא אחר תפלת שחרית שהיה הזעיר חב"ד שלו בחג"ת דאבא והשיג ז' תחתונות דאבא וע"י הס"ת מגלים אותם הרבה ובמנחה של שבת מגלים פרקים ראשונים דנ"הי דאבא. בח"בד דזעיר ומדרגה זו היא קטנה מן הראשונה ובשני וחמישי מגלים פרקים תתאין דנ"הי דאבא שבנ"הי דזעיר שהם כנגד יעקב ורחל עכ"ל: וז"ש כאן בב' וה' וכו' נחתין דרגין לתתא ר"ל ג' עולים כנגד נה"י דזעיר שבהם פרקין תתאין דנ"הי דאבא וז"ש דאינון כללא דאורייתא ואבא נקרא תורה שבכתב ולכן הקשה ואי תימא הא נביאין מתפרשן לתתא שר"ל שהנביאים הם בנ"הי דזעיר וא"כ למה אנו קורים התורה שהוא אבא בב' וה' היה לנו לקרות נביאים שהם בנ"הי דזעיר. ותירץ
אלא הכי הוא ודאי פי' לעולם ב' וה' הם בנה"י דזעיר ומפני שפרקין תתאין דנ"הי דאבא כלולים בנ"הי דזעיר כל פרק בספירה אחת כנודע. לכן אנו קורים תורה שהיא אבא. וז"ש אבל הני דלתתא דהיינו נה"י כולו כללא דאורייתא: דהיינו שאבא הנקרא תורה כלול בהם. ומ"ש וכל חד וחד כליל לכל חד וחד הוא כמ"ש שכל ספירה מנ"הי דזעיר כוללת פרק אחד.
אלין דרגין עילאין פי' חג"ת נהי"ם דאבא שנגד ז' עולים דשחרית דשבת שהם קורים פרשה שלימה. וזה שאמר אינון איקרון פרשתא חדא:
ורזא דמלה אלין דרגין עלאין אינון אקרון פר' חדא ולבתר נפקין מנייהו ט' דרגין ט' גוברין וכו' בח"י דף קמ"ג תפלתי לך ה' עת רצון. אז ואיר ויהל אור חביון עוז מצח רצון דארוך אשר בו מתגלה יסוד דעתיק ושם חביון עוזו דחסד דעתיק. ויודד בגולגולתא ואוירא ומוחא סתימאה דאריך ומתגלה ומזריח במצחו ומשם יורד לדיקנא עד מזל העליון נוצ"ר ואור המופלא ההוא יבהיק במצח הדר בלי הזעיר בעלותו שם וממנה תהיינה פורחות האורה אל מצח הדר עצמותו וממנו תהיינה קרנו"תיו קרניים מידו כבוד הדר המלכות כצנה רצון יעטרנה ויתבקע יסוד או"א שבתוך מצח זעיר עם ה' חסדים וגבורות שלהם ונתגלה אורותם החוצה בחב"ד דזעיר להאיר בעולם הבריאה העומדת אז שמח. והרב ז"ל פירש מה ענין אלה העולום שבהבקע יסוד דאו"א שבתוך מצח דזעיר עם החו"ג שלהם יתגלה אורן לחוץ בחב"ד דזעיר וואורו לעולם הבריאה אשר שם. בג' העולים לס"ת שהם חב"ד דעצמות זעיר. הכהן חכמה דזעיר שבו פרק עליון דנצח דאבא. הלוי בינה דזעיר שבו פרק עליון דהוד דאבא. ישראל דעת דזעיר שבו פרק ראשון דיסוד דאבא. ט' דרגין. פי' הם ג' עולים שבמנחת שבת הם כנגד חב"ד דזעיר. וששה עולים שבב' וה' שהם כנגד נה"י דזעיר. כי בשני אנו מגלים הארת נח"י וכן בחמישי נמצא שנחשבים לששה אע"פי שב' וה' הם נה"י. און תפלת יום זה דומה לחבירתה עם ג' דמנחה דשבת הרי ט' כדמפרש הזוהר:
רזא דשמאלא פי' שבעת המנחה הדינים מתעוררים אבל במנחת שבת נמתקים ע"י הארת אבא הנקרא תורה וז"ש ונקודה תתאה בההוא סטרא דשמאלא מקבלא רזא דאוריותא:
ולאו על כל אתר איהו פי' לא הצדיקים פתחו כל הדרך מתחילתו אלא אע"ג וכו':
דאיתארח ביה אושפוזא פי' ואורח כמו אורח אושפיזא שהיא השכינה הנקרא ב"ן:
הנותן בים דרך נ"ב בסוד דרך נחש ח"ו
אורח איזדמן לגבייהו פירוש מלכות:
דאיקרי דמות נ"ב מלכות
ברזא דשמא עילאה הוי"ה פירוש שנקרא הוי"ה כמו הזעיר:
דכתיב בחמשה עשר יום פירוש ה' שהיא המלכות נתחברה עם עשר שהם עשר ספירות דבינה וזהו בחמשה עשר חמשה עם עשר.
וכתיב אך בעשור וכו' פירוש עשר ספירות דבינה מאירים למלכות הנקרא חודש הז' וכדמפרש ורזא דא י"ה פי' ה' שהיא המלכות נתחברה עם י' שהם עשר ספירות דבינה. ה"ג מלא ברזא דאשלמותא וכו'
ואפיק רוח נ"ב ו"ק של אבא
עביד היכלא נ"ב בינה:
ההוא רוחא אתפשט וכו' פי' ו"ק דאבא באמצעות הבינה עשו ו"ק דזעיר וז"ש ואיתעביד שית סטרין
ההוא רוח איתפשט וכו' פי' ו"ק דאבא באמצעות אימא וזעיר.
הוציא המלכות כמ"ש הרב על פ' כולם בחכמה עשית ועביד היכלא לתתא נ"ב נוקבא
ואיתעביד רזא דשמא קדישא פירוש מלכות נקרא הוי"ה כמ"ש לעיל ואזי נשלמה:
יהושע מלא רוח חכמה פי' מלכות יש בה הארת ו"ק דאבא הנקרא רוח חכמה:
בגין כי סמך משה פי' זעיר שעל ידו מקבלת כל ההארות
בההוא חילא דאישתתף גו דמא לאיתקיימא גופא ז"ל הרב בספר ק"י דע כי אחר השינה הרוח עולה בסוד מ"ן בסוד בידך אפקיד רוחי והנפש נשארה למטה עם הגוף. אמנם מה שהיתה הנפש מתפשטת תוך שס"ה גידים שהוא דם בסוד כי הדם הוא הנפש עתה מסתלק משם ונסגרת היא וכוחותיה תוך הלב מפני המזיקים כי הנפש יש לה אחיזה בקליפות ובזה תבין למה אין מתעורר האדם תכף משנתו. כי אין הנפש יכולה לדפוק ע"י הדם כשאר האיברים ואזי אין האדם יכול לקום מאיליו עד שיקראוהו ויעוררו נפשו להתפשט באיבריו בחוזק כח הקריאה עכ"ל ובזה מובן לשון זה. וז"ש בגין דבליליא נשמתא סלקא וכו' היינו שעולה בסוד מ"ן ומ"ש ואישתאר ב"כ בההוא חילא דאישתתף גו דמא ר"ל מתקיים האדם ע"י הנפש שנסתלקה משאר האיברים ונשתתפה בתוך הדם שבלב כדי לקיים הגוף:
ועכ"ד וכו' פירוש אע"פי שעדיין הנפש נסגרת תוך הלב אפ"ה טעים טעמא דמותא שהשינה אחד מס' במיתה. בר חילא דדמא בלחודוי דאיקרי נפשי דהיינו שהנפש מתפשטת בדם שבלב וז"ש ההיא דאתפשטא בדמא תדיר. דהיינו הנפש המתפשטת תמיד בדם הגידים עתה בעת השינה היא בתוך הלב כדין מתיישבא חילא דדמא באתריה. פי' אחר התפלה חוזרת הנפש להתפשט בתוך שס"ה גידים.
ואיתגבר חילא דנשמתא: פי' גם הנשמה והרוח חוזרים להתפשט באדם והנפש היא מרכבה להם וז"ש ואתיישבא על ההוא אתר
ודא איהו נ' כתב בס' א"י נ' של עונן היא כמו נ' של נחשת של פרשת תרומה ור"ל שעונן הוא נוגה. ונ' היא מלכות. המתלבשת שם בנוגה.
תיקונא דגרמיה פירוש שלובש ציצית ותפילין וקורא סדר הקרבנות וכדבסמוך:
תיקונא דהאי עלמא פירוש בברוך שאמר.
תיקונא תליתאה וכו' פירוש בהללויה
תיקונא דשמא קדישא וכו' היינו יוצר ותפלה כדמפרש:
דתיאובתיך לאתדבק' וכו' פירוש אם תאותך להנשא לאחר כדי להקם זרע.
ושתית מאשר וכו' נראה דנערים הם מט"ט וסנדל ר"ל שתזכה לקבל הארה מהם
דא אוטיב ללביה פירש מלכות. ה"ג ומאן איהו דכתיב וכו' ה"ג איתהני מההוא שבעה וחידו. והכא איתהני מההוא ברכה דשבעה מ"ט וכו': ולא כהגהה וז"ל הרב בס"הכ דע כי כל מה שאדם אוכל בחול הרוב הולך לחיצונים. ואין רוחניות כי אם מה שהוא הכרחי למזון הנפש כדי שלא תתפרד והמותר מוסיף כח לחיצונים וליצ"הר וכל מה שאוכל בשבת הוא רוחני אף על פי שאוכל יותר מן הצורך הכל נבלע נבלע באיברים וג' ימים אחר הקבורה נבקע הכרס ואומר לו טול מה שנתתי בי. וזהו למי שעושים בחול כמו בשבתות וי"ט. ואל יחשוב האדם שהקדוש ברוך הוא רוצה שיאכל להנאת גופו אלא לתקן כי בחטא אד"הר ערב טו"ר ונתקלקל אפילו דומם וצומח. והעירוב הוא שהניצוצות של הקדושה נתערבו אפילו בדומם כמ"שה ארורה האדמה בעבורך ולכן סדר ה' בעולמו כי מן הדומם וצומח יתקיימו הב"ח. וכשהאדם אוכל הב"ח ישאר בו הרוחניות:
ואז הניצוצות שנאבדו בזמן אד"הר חוזרים לו במדריגות אלו ולכן באכילה מרויח האדם ומוסיף כח בנשמתו על ידי הברכות שמברך ברכת הנהנין: שע"י הברכה ההיא לוקחת הנפש חלק הרוחני והוא מזון הנפש ולכן כל מה שאוכל אדם בחול יותר מקיום נפשו כמ"שה צדיק אוכל לשובע נפשו המותר נק' פרש חגיכם ומוסיף כח לחיצונים. ומה שאוכל בשבת וי"ט הכל הוא רוחניות ונבלע באיברים וזה היה טעם שמאי שהיה לוקח ביום א' וכשהיה מוצא ביום ב' יותר נאה היה אוכל הראשון לפי שהי' סובר כיון שלקחו לכבוד שבת חל עליו קדושת שבת: ואפילו שהיה אוכלו בחול נבלע באיברים. ועיין בפ' ויקהל דף רי"ח ע"א וז"ל בחול לא מתהני אלא מאינון מלין דסלקין מגו שבעה ובשב' איהו רזא אחרא במזונא ממש ובההו' חדווה דמצוה דשבת עכ"ל ובזה מובן לשון זה.
קשה קמי קב"ה פי' מ' ול"ג ההוא אתר ד' רתיכין נ"ב ארבעה ברכות שיש בבה"מ עכ"ל ור"ל שד' רתיכין שהם ארג"מן נהנים מד' ברכות של בה"מ ג"כ כמו שנהנית השכינה א"כ ד' רתיכין וכו' הם מוחי חכמה ובינה וחו"ג דנוקבא שנתקנים ע"י ד' ברכות דבה"מ כמ"ש הרב בכוונת בה"מ. וע"ד כתיב טוב עין הוא יברך. פירש כמר"זל אל תקרי יבורך אלא יברך ור"ל שיברך בה"מ בעין טובה. דאי לת"ה פירוש אלא הפסוק כפשטיה ולא אמרי' אל תיקרי וכו'. א"כ לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה דריש' משמע מפני שעינו טובה יבורך שהוא ראוי לברכה אף על פי שלא נתן כלום ובסיפ' משמע כי נתן מלחמו לדל: אלא ודאי אל תקרי אלא יברך שיברך בה"מ בעין טוב והטעם כי נתן מלחמו לדל שעל ידי אותה ברכה משפיע לחם ושפע למלכות הנק' ד"ל שהיא מילוי המילוי דאד"ני שעולה ד"ל ולכן צריך טוב עין: