Mikdash Melekh on Zohar 2:188a

שפת אמת פי' אמת הוא זעיר ושפה דיליה היא מ'. שפת שקר קיימא היא נוקבא דס"א:

ושפת אמת שכיב לעפרא פי' שהמ' בגלות ירד' לבריאה שנק' עפר מן המשכן:

דאמת יקום על קיומיה פי' שבאים מוחין לזעיר ונעשה בסוד הגדלות על ידי אימא וז"ש

ומגו ארץ תצמח מכח ארץ העליונה שהיא בינה כמה בישין בגלותהון נ"ב לכן מצוה לקרות נחמות הנביאים:

אנו חרידים תדיר אל דברו: פי' חרידים תמיד מדיני המ' הנקרא דבר:

ה"ג כמה דתלי וכו' שלפי' הא' רה"ק אמרה להם והם יבושו ולפי' זה הם המדברים ותלו הקללה באחר שלא לכנות את עצמם:

בגין דאינון אמרי פירש בשביל שהם אמרו שיבושו כפי פי' זה. לכך גם השכינה אמרה להם שיבושו והיינו מ"ש בפי' הא' שרה"ק אמר' להם כן וכוונת הזוהר לומר ששני הפירושים אמת שהם אמרו וג"כ רה"ק אמר' להם. א"נ י"ל מ"ש ובג"ד רוח קודשא וכו' היינו בפסוק הן יבושו וכו' וז"ש וע"ד הן יבושו וכו'. הכי גרסינן דיכלון השתא:

ה"ג א"ר יוסי במה סתמת ה"ג ואע"ג דלא אעבר עלה אלא יומא חד אתחשיב עלה וכו':

ה"ג ואי תימא בההוא זמנא לא קאבו ור"ל וא"כ אין המשל דומה לנמשל:

לא הוו וכו' פירש זהו טעם ב' שקודם גלות מצרים היו נשמות ישראל מעורבים בסיגים יותר מדאי ובמצרים נבררו ונצטרפו:

ודא ארחא כדקא יאות פי' יש בה רוח טוב הרבה:

ועל דעבר הכי: פי' מפני שנשאו נשים נכריות לכך קב"ה אמר וכו'

ה"ג ואי לאו סתים קצא וכו' ור"ל אם לא עשו תשובה אזי יסתם קצה:

אר"ח ודאי הכי הוא פי' חזר מסברתו קמייתא והודה לר' יוסי:

ה"ג ודא הוא ונשא מגבעות מגבעות מאי הוא שיעורא דזרת פי' מלכות היא אחורי הת"ת וא"כ תנה"ים דזעיר הם ה' אצבעות שבינה ובין בי"ע שנקראים גבעות ה"ג משיעורא דגבעות דאינון ריעותיה: ה"ג ושמש דפלח וכו':

ד"א ונהרו וכו' פי' שלפי פי' הא' אינם חייבים רק לאתבא אמן ונ"מ אם היו אוכלים הנשים לבדם אינם חייבים בכוס של ברכה ולפי' זה חייבים גם אם הם לבדם:

ה"ג אי האי אחרית הימים איהו ממש הר בית ה' הו"לל הכי והיה אחרית הימים נכון יהיה בראש ההרים ור"ל כיון שאחרית הימים היא מ' והר בית ה' היא מ' ג"כ תרתי למה לי.

דהוא אילנא דטוב ורע פירש כשאמר אחרית הימים האילן שלם שגם הרע שהיא הקליפה בכלל ולכך אמר הר בית ה' שהיא הקדושה לבד: ה"ג מגו אילנא דאיהי אחרית הימים ודא איהו כוס:

מנהירו דבוצינא קדישא על ההיא מלה דא חמי וכו' פי' מ"ש הניחה לי שרמז לו שאינו רוצה להשחיתם:

אמר מאריה דעלמא פי' רצה לתרץ למה כתיב באליהו ויבוא וישב תחת רותם אחת מאי נפקא לן מזה ותירץ שאליהו טען להקב"ה ואמר שדבורה שהיתה יושבת תחת תומר והיינו רותם דקרא דאותיות דדין כדין ואהדרת לון למוטב ואנא לא יכילנא וכו':

ומקני על ברית פי' מלכות:

כמה בקדמיתא וכו' פי' כמו בתחילה היתה המ' הנקרא ברית שלי והנחתי הקינוי לך גם עתה שהיא שלך הוה לך למשבק קנוייך לי:

פומך יתברי באתר דההוא פומא פי' הארות השכינה שבאו לפינחס ע"י אותה קנא' שקינא לה' חזרו למ' לשרשם ומלכות נק' פה:

למתבע מתמן פירש ממר"עה מה יעשה כדי שיחזור לו ההוא נבזבזא. ושיעור הכתיב ויבוא עד משה רבינו ע"ה שירש בהר האלהים שהוא הר חורב ברית שהיא המלכות כדי לשאול מה יעשה:

גרמין דלא ליהך באורח מישר פי' כיון שאינם אוהבים זה לזה מקנטרים זה את זה ואינם יורדים לאמת' של תורה. סימן באנפייהו וא"ל הכי א"ל ודאי רוח נבואה שרייא על בוצינא וכו'. ק' במה ידעו החברים שרוח נבוא' שריא עליה ותירץ מורינו כשא"ל דהא אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה ש"מ שהבין ר"ש בקושייתם ורמז להם התירוץ בדברים אלו שצריכים ישראל להיות אוהבים לשכינה והם לא עשו כך ולכך לא תפסה הרצועה כנהוג: ה"ג והכי איצטריך לן ול"ג לון:

ריש מתיבתא פי' מט"ט וכמ"ש הרב חיים וויטל בפרשת שלח לך:

ה"ג ואיהי ברזא דיוקנא וכו' ומ"ש אמר למשה הניח' לי כדי שיתפוס לו הרצוע' כיון שהמלכות לא תפסה כנהוג מפני שפגמו בה. ומ"ש בני רחימאי דברי רש"בי לחברים בלשון חבה: הא דרשינן ביה כמ"ש האר"י ז"ל בליקוטים שרצו אלו הרשעי' להעלות נשמת בעור אבי בלעם מתוך הצומח שהיא עשב לבעל חי שאינה מדבר:

מתמצית דלחם פי' שאין לקליפה חלק בקדושה רק מתמצית: דברא לא ינדע דקא רצועה אתקנת יש מפרשים שנתקנ' ונמתקה הרצועה שלא תזיק להם והנראה שהכוונה דברא לא ינדע ענין זה אלא אדרבה ישאר בסברתו דהא רצועה אתתקנת תמיד מוכנת להפרע מהרשעים כדי שיפחדו מהדין וק' דהכא משמע דריש מתיבת' גילה לרש"בי דבר זה בלחיש'. ומצינו שהחברים אמרו דבר זה כמ"ש לעיל בגין דבעיטא הוו תרווייהו איהו דאגזים ואיהי דאחידת בימיני' הרי שידעו זה מקודם ולא הוה קשה להו רק בענין העגל אמאי לא תפסה מדת המ' הרצוע' כנהוג. ותירץ מורינו שבודאי ריש מתיבתא הוא שגילה הסוד לר"ש ובזמן אחר גילה רש"בי לחברים קצת מהענין דבעיטא חד וכו'. ולא סיים להם הכל וכשהיו החברים עוסקים בתורה בדרך הזכירו גם מה ששמעו מרש"בי והוקשה להם למה לא תפסה הרצועה בעגל וכשבאו אצל רש"בי השלים להם הענין כל מ"ש לו ריש מתיבתא:

ה"ג משירותא דז' שעות ומחצ' עד שירותא דט' ומחצה ור"ל אחר שעברו ז' שעו' וחצי השמינית אזי מתחילים הכשפים שלהם בתחלת חצי שעה מהשמינית נמצא שהכשפים שלהם הם ב' שעות. חצי השמינית וט' וחצי העשירית. ומ"ש הזוהר משירותא קאי על חצי הח' ולפי שעדין לא נתגלו הדינים הרבה לכן חרשין עילאין שהם חכמים ביותר הם שעושים כשפים בשעות אלו אבל מחצי שעה העשירית עד חצות לילה הדינים מרובים ולכך אפי' חרשין זעירין עושים כשפים. תתק"צה דרגין נגד אלהים דהה"ין באחורים גי' אל"ף. וחמש אותיות השרשיי' אינם יונקים מהם לכך הם אלף חסר ה':

ורוחא דלהון נ"ב ז"ון של קליפה היו משוטטים:

ובכל סטרין בשית הוה פי' בשש שעות הראשונות של יום אינם יכולים לעשות שום דבר מפני שהם רחמים ועוד שרומזים לו"ק דזעיר שהם בחינת משה: ה"ג מיד ויקהל העם על אהרן אמאי על אהרן וכו': ה"ג אתכנשו על אהרן ויאמרו קום עשה לנו אלהים ת"ח כל זמנא וכו':

חד תרין בידא דחד פי' שני שלישים:

חד נטל תרין וחד שליש נ"ב יונוס ויומברוס נגד ב' זרועות שהם אהרן ומשה והחסד לוקח שני שלישים סוד ר"ז והגבורה בסוד ק"ג עלמין שהוא גי' עג"ל ור"ז גי' אור:

קמו לקביל שמשא בשית שעתין פי' אע"פי שערב רב הם מז' ומחצה כדלעיל עכ"ז הם התחילו לעשות העגל מסוף ו' שעות: ה"ג ומנלן דמידא דתרווייהו מכל חד נטל ולא יתיר ור"ל מדלא כתיב ויקח מידיהם אלא מידם דריש הכי.

רישא דימינא נ"ב כי תאוותם לינק מהחסדים:

ה"ג ביש בתר ביש: ברא יחידאה וכו' נ"ב אהרן הכהן נולד לההוא רישא חוורא שהוא כהן של מעלה וכד ייתון מבשרא דחמרי הם ערב רב שיצאו ממצרים שנאמר עליהם אשר בשר חמורים וכו'. יטעון ליה הטעו את אהרן במעשה העגל ולא הרגיש בטעותם כההוא דעייל מרגלן כמו שמתעסק בלא דעת ומכניס המרגליות בפעמונים של זהב בלא דעתא דיליה. כך אהרן עשה את העגל והיה דעתו לצייר בו ציורים בחרט ולעכב אותם וביני ביני יבוא משה. והם הטעו אותו ועשו כשפים בקולמוס אנוש חייבא ויצא העגל בכח הכישוף עכ"ל ומורינו פי' ברא יחידא הם ישראל כמ"ש בני בכורי ישראל: אתייליד לההוא רישא חוורא הוא זעיר שבניינו מהחסדים כנודע. מבשרא דחמרי הם ערב רב. יטעון ליה פירוש הטעו אותו בההוא דעייל מרגלן כגירס' הזוהר בההוא ור"ל הטעו ערב רב לישראל ע"י אהרן שהיה נכנס להיכל בפעמוני זהב ומרגליות בתוכם. והוא ח"ו לא נתכוון לכך וז"ש בלא דעתא דיליה עכ"ל ולפי פי' זה לא א"ש מ"ש הזוהר דעייל מרגלן בזגין דדהבא. דהו"לל בההוא דעייל במרגלן ובזגין וכו'. ומפני דקדוק זה בחר הרח"ו בדרך הראשון.

וכולא הוה פי' דרשינן ויצר אותו בחרט שהיה מצייר ציורין בחרט אנוש שנתנו לו ערב רב. ועוד דרשינן בחרט היינו הכיס שבו הכניס הזהב וכסי ליה מעינא:

ה"ג מלה דאצטריך באתגלייא לאתגלאה לבתר איצטריך טמירו וכיסוייא בקדמיתא ור"ל דבר שרצינו שיתגלה לבסוף צריך תחלה לכסותו מעיני כל חי שלא תשלוט בו עין הרע. ולכך כשיתגלה לבתר יהיה בקיום חזק:

ומלה דאצטריך בכיסוייא לבתר וכו' פי' ודבר שרצינו לכסותו לבסוף יהיה נגלה תחלה כיון שרצינו לכסות לבסוף אפילו יתגלה תחלה אין היזק:

מחילא דתרין אלין אתעביד פי' מכח שני דברים אלו שעשה. אחד שויקח מידם. ויצר אותו בחרט דכסי ליה מעינא נעשה העגל. ולכך אע"פי דכתיב ואשליכהו באש ויצא וכו'. ולא יתיר. חשיב עליה קרא כאלו עשאו אהרן. ומ"ש

כב"יכול הוא עביד ליה מפני כבודו של אהרן פירש כ"ב אותיות התורה הם שיכולים לומר דאהרן עביד ליה: ה"ג אבל מאן גרים דיתעביד:

חד מדכר וחד מנוקבא כתב בס' א"י הם דכר ונוקבא דנוגה כמ"ש הכתוב עשו להם מסכה

עגל נגד דכר דנוגה וכתב ה"ר צמח שם נל"עד כי עגל כמנין ק"ג והם ק"ג אותיות שיש בד' שמות באחוריהם. מסכה גי' אחוריי"ם דאד"ני והיא נוקבא דנוגה עכ"ל ובזה מובן לשון זה:

קכ"ה קנטרין פי' ק"ך צירופי אלהים עם ה' אותיות אלהים גי' קכ"ה:

חג למעבד בכו דינא נ"ב לשון שברון כמו והיתה יהודה לחגא לשון שבירה חד ויגוף ה' את העם וכו' פי' עדים והתראה בבני לוי. עדים בלא התראה ויגוף בלא עדים בלא התראה בדקם כסוטות כמ"ש רש"י ז"ל: ה"ג ת"ח ההוא מזבח דקדושה הוה דכתיב וירא וכו'.

הא ישראל הוו פי' וכיון שהם ישראל וכי נתכוונו להגביר ס"א ח"ו. אבל ירבעם חטא והחטיא ולא כמה דאמרו. פי' רז"ל אמרו שכוונת ירבעם בשביל שרחבעם היה יושב בב"המ והוא עומד ונתיירא פן יזלזלו במלכותו לכך עשה עגלי זהב נמצא לדעת רז"ל אין כוונתו להגביר ס"א ח"ו לכ"א ר"ש האמת הוא ירבעם חטא והחטיא:

דודאי חובא בישא עבד נ"ב ובמ' חטא.

לאמשכא לההוא סטר פי' מ' דאצילות.

דכר ונוקבא אינון כתב הרב בספר א"י שני עגלי ירבעם הם זכר ונקבה דנוגה ה"ג דכר הוה בבית אל נוקבא וכו'. דבתלת ניקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו באן אתר אתתקף. פי' בכח חכמתו בכל תיבה שא"ל הקב"ה ידע על מי רומזת. ועתה הניחה לי רמז על אברה"ם ששם הרחמים ונחת רוח. ויחר אפי רומז על יצחק שהוא גבורה לגוי גדול על יעקב שהוא מכריע בין ח"ג וכוללם ולכך נק' גוי גדול.

ובכרסייא דמלכא רשים פי' שעולים למ' בסוד מ"ן. ת"ח עד לא חטא אדם לשון זה הוא ג"כ בסוף פרשת בראשית ושם פי':