מהו כסא כבוד ינחילם דסתם כסא כבוד הוא של הקב"ה וכל הצדיקים הם למטה ממנו חצובות מתחתיו ואיך ינחלוהו הצדיקים. ותירץ שאינו כסא הכבוד הנודע אלא דא יעקב וכו' ויובן במ"ש באוצ"ח שמרז"ל נובלות חכמה של מעלה תורה ר"ל שמהאחורים של אבא שירבו בעולם התוהו מהם נבנה פ' יעקב ומוצאו במקום יציאת יסוד אבא מן החזה ולמטה ולכן הוא סוד תורה כמש"ה תורה צוה לנו משה שהוא יסוד אבא וזהו מורשה קהלת יעקב ושם הוא שורש התורה שאין לנו נ לוי חכמה של מעלה אלא בתורה שהוא יעקב. כי על עצם החכמה נאמר ופני לא יראו שזה נאמר למרע"ה כששאל הראיני נא את כבודך שהיה רוצה להשיג את החכמה בפנימיות זעיר בלב שלו שה"ס כבוד דהיינו אם תסיר ממלוי ע"ב ד' יודי"ן וממילוי ס"ג ג' יוד"ין וא' נשאר בכל א' מהם ו"ד ה"ו ו"ה גי' כבו"ד ל"ב. ואז נאמר לו וראית את אחורי שה"ס יעקב הפרצוף היוצא כנגד נ"ה דאריך המתפשטי' בנ"הי דזעיר ולכן נק' בשם כסא שהרי הישיבה היא בשוקים ועל הכסא נסמך כל הגוף וכן על יעקב יש כחב"ד חג"ת וע"כ הוא גי' ז' הוי"ות ונקרא כסא הכבוד ע"ש האור היוצא אליו מן הלב כנז"ל וכסא זה לקבלא אולפן וכו' וזו היא נחלת הצדיקים בבית יעקב אביהם שבו עצם התורה ולכן הנשמות עולות עד כסא יקרו להשתלם בתורתם שהוא כעין הרב המלמד השומע תלמוד תלמידיו ומיישר אותם. ותוכיות ענין זה ה"ס עילוי הנשמה למקורה שהיא עולה שם עם כל הבירורים והניצוצות שלה שנשלמו ע"י התורה והכל לפי מדריגת שלימותה בכל ד' דרכי פרד"ס כי בעלי הפשט ינחלו בית יעקב שבעשיה וכעד"ז בעלי דרך האמת שהיא מדת יעקב המקבל מאבא שה"ס עיקר מהימנותא עילאה יעלו עד האצילות בכל חלקי נר"ן שלהם שה"ס טעם ירידת הנשמה לעה"ז להעלות התחתון לעליון ע"ד עליית העולמות ולאחר התחיה גם הגופות יורכבו ויתעלו כמו שיתעלו חיצונייות העולמות וחלק הגוף ישתלם במעשה בהצטרף לו הכוונה בכל ד' דרכי פרד"ס כי בכל א' מד' דרכי פרד"ס יש פרד"ס ד"מ הנוטל לולב ומכוין לעצור טללים רעים זהו פשט ואם יכוין שלולב רמז לכל התורה המתחלת בבי"ת ומשלמת בל' הם ל"ב דלולב ושאר המקרא מתחלת בו' ויהי אחרי מות ומסיימת בל' ויעל. הם ד' אותיות לולב. זהו דרך רמז. ומדרש רז"ל על הלולב הוא דרש ויש מעלה לבו אל הסוד הרי פרד"ס לצירוף המעשה והן ד' דרכי פרד"ס דפשט. וכן יש פרד"ס לדרך רמז כגון קדוש יהיה דנזיר פשט אותו רמז יורה על ל' יום דנזירות. ואברהם היו יהיה שרומז ל' צדיקים הוא רמז של הרמז. וכל גי' שתמצא בני' נשיאים מזרק אחד כסף גי' תק"ף שנדרש על נח הוא דרש הרמז וכל גימטריא נוטריקון תמורה שהם ע"ד הסוד ה"ס הרמז. גם יש פרד"ס של הדרש פשט הדרש כמו בראשית אין ראשית אלא ישראל ותורה. רמז הדרש הוא גי' ונוטריקון שמביא הרב בעל הטורים לרמוז לדרושי רז"ל. ודרש הדרש כגון אתין וגמין שנדרשי' לריבוי וכל ריבוי ודרש מעניינו את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח וסוד הדרש הוא כל מדרש הנעלם וגם בסוד יש פשט שהוא הסברת הסודות בעוה"ז להסבירם בכח הדמיון ע"ד ומבשרי אחזה אלוה. והוא הסוד לפרד"ס הפשט. ורמז ומדרש הסוד כבר זכרנום. וסוד הסוד הוא השגת העניינים האלהיים בדרך נבואה או רה"ק ובפרט בהתפשטות הנשמה מן הגוף ומעלת הנשמה שאם עמלה לה תשלים חלקיה די"ח נר"ן דחיצוניות ופנימיות בעיון ומעשה וכולם יתעלו למקורם:
וקב"ה אזיל עמיה וכו' כי אז יוסף ביעקב הארה חדשה מיסודות או"א כי בר"ח הוא זמן התעלות נפש אצל רוח ושניהם לנשמה וכו' ואז נהנים מן יקר אספקלריא דשכינתא דמאריה היא אור יסוד אבא המאיר במ' אימא שהיא שכינתא דמאריה כי כן בר"ח יש תוספת הארה כנז' בכוונת ר"ח. עוד יקר אספקלריא ירמוז לאור החסדי' המתגלים בנ"ה דזעיר הנקראים ב' רישי דסיהרא וה"ס אספקלריא המאירה כמ"ש בשער הנבואה ע"ש:
קב"ה קאים עלוהי רומז למה שנודע שבמוסף ר"ח עולה יעקב עד כתר זעיר ואז יסודות או"א מאירים עליו ולפי שאז הוא תכלית גדולתו משבחת הנשמה ה' אלהי גדלת מאד וכו' שמורה תוספת אור והשגחה בכל העולם ומסיים יתמו חטאים וכו' מפני שמדריגת יעקב התמידית היא מן החזה ולמטה ששם שורש עץ הדעת טו"ר אבל כשהוא מתגדל אז כולו טוב יתמו חטאים:
משכחת ליה על גופא ה"ס פקידת הנפש את גופה בכל ר"ח ואז נוסף אור לאותו הבל דגרמי והוא חילוץ עצמות:
וקב"ה אזיל הוא מפני שאין אותו האור הנוסף ליעקב וגדולתו אלא בשעת תפילה ואינו כשל שבתות וי"ט שמתקיימת תוספתם ואורם כל היום ולכן מותר להניח תפלין אחר תפלה והבן זה:
דכתיב וירא וכו' ראיה זו היא מב' צדדין א' מצד ענין המילה שסודו גילוי החסדים ושמהם נבנה פרצוף יעקב ב' מצד הדרש שדורש אברהם על הנשמה. ג' מצד הרמז כי אלוני הם נ"ה שהם תרי רישי דסיהרא לרמוז שהשכינה מתראה אז לאברהם שה"ס הנשמה ושהיא אז אצל יעקב הנבנה ונעשה משם:
מהו ממרא מה תדרש בו ותירץ משום דאחסין וכו' אלו ר' עלמין הם ב' מוחין דידיה חו"ב שלו המאירים מב' חסדים שבנ"ה דזעיר ודריש ממרא מלשון אין ממרים את העגלים לשון בריאות ושומן ולהיות שעיקר אורו הוא מאבא לכן אמר שהם מעדן. א"נ ידוע שד' אחוריים נפלו מאו"א וב' דאבא נבררו ונעשה מהן פרצוף יעקב כמ"ש באוצ"ח ואלו הב' אחוריים הם סוד מאתן עלמין לפי שעולם התוהו הם בסוד הדינים החזקים לכן נקרא ממרא כד"א זקן ממרא:
והוא כסא פי' אור אותם האחוריים הוא הנעשה פ' יעקב הנק' כסא ור' יצח' חידש ממרא גי' וכו' דמלשון ת"ק לא נשמע כן אלא שהיה רומז לעצם הענין בפי' לשון ממרא או לשון בריאות או לשון מרי כמ"ש אבל ר"י הודיענו שמספר ממרא רומז הסוד בעצמו שנתייחדו יחד המאתי' עלמין ונעשו כסא לכן הכל כלול יחד העולמות והכסא:
בזוהר ע"ב ר"א פתח וכו': בתר דאתגזר אברהם לפשט הכתוב שמדבר על זמן האביב כמ"ש כי הנה הסתו עבר וידוע שאברהם נימול בניסן כי ביאת המלאכים אצלו היה בפסח ונודע שחדש ניסן הוא ברישא דנוקבא הנעשה מהבל פה הזכר כמ"ש בריש כוונת ?נ"ה והוא פשט סוד הפסוק הניצנים נראו בארץ הם נ"ה דידיה המכוננים רישא דידה כמש"ל וכל שיח השדה וכו' ועת הזמיר הוא התכוננות דעת שלה להתפשט הגבורות בכל גופה: וכל המזמור הוא בסוד הגבורות דכשהיא מתתקנת בדעתה אז הוא מזמרת דדעתה בפומא אתגלייא ובסוד ה' מוצאות שהם ה' גבורות: וקול התור הוא הבל הזכר המכונן גולגולתא דידה: וכן הוא בסוד המילה שמתגלים החסדים בתנ"הי דידיה להאיר ברישא דידה:
דעד לא אתגזר כי אברם הוא בסוד סיתום החסדים ולא היה משיג אלא מן המדריגה התחתונה שהיא מן המלכות בהיותה אחורי זעיר וה"ס מחזה דאיהו תרגום:
ודרגין עילאין הם סוד נה"י של הזכר דלא הוו קיימי דייקא קיימי שה"ס הרגלים וקראם עילאין להיותם של הזכר שהוא עליון עליה בסוד לא עלה עליה עול. גם דאיהו בנצח הנק' מעלה כמ"ש בסוד נענועי הלולב ועוד ששם גילוי החסדים שהם עליונים על הגבורו'. ועוד ששם יוצא יסוד אבא שהוא עליון. וידוע דהיא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין אבל כשמאירים בה החסדים אז מאירים לאישון בת עין וז"ש נראו בארץ:
אילין דרגין תתאין הם חו"ב דידה שהם תתאין לגבי נ"ה דידיה ואלו הם הנצנים שנראו ונתגלו בארץ: ואפיקת הוא ענין הוייתם ומציאות בניינם. ואתקינת הוא ענין הארת החסדים בהם ונק' נצנים להיותם שני ראשיה הפורחים ומתנוצצים:
עת הזמיר הגיע הוא תיקון דעת שלה מכח יסוד שלו: וידוע שסוד ע"ת הוא תיקון דעת שלה כמבואר בכוונת עת רצון וכל זה ניתקן בכריתת הערלה מעל היסוד דזעיר כזמורה הנכרתת מן הכרם שהיא בחינת המותרות המעכבות שלא יפרח דאל אחר איסתרס. ובהיות הערלה על יסוד אז נה"י שלו שהם איברי הזרע בסוד הפנימיות הם סתומים והם ג' שני ערלה לפי ששם אחיזה לחיצונים. אבל שנה הד' שהיא כנגד ב' שלישי ת"ת יש לו פדיון. וכשזומרים הערלה מתגלים האורות הנרמזים במלת נראו:
דא קול דנפיק וכו' זהו בסוד הפריע' שאז מתגלה השלי' העליון וניתקן כתר דידה שמאיר גם משליש העליון דת"ת בסוד ושמתי כ"ד כ"ד ואז מאיר כתרה מאורות השייכות ללאה שה"ס מלוי אדנ"י כמ"ש בסוד החרוסת והיינו תו"ר ולפי שהו' מסוד הדעת נקרא קול התור. ודע כי ד' שמות אהו"ה בד' מלוייהם עולים תו"ר ואלו הם סוד חסדים דאבא ולכן אמר קול דנפיק מגו ההוא פנימאה דכולא שהוא אבא ודאי:
וההוא קול נשמע ר"ל שרחל מקבלת אור מן ההוא פנימאה להיות שאז רחל מאירה מבחינות עליונות שאין שם שום אחיזה לחיצונים וז"ש בארצנו בארץ שהיא מיוחדת לנו ואין לזרים חלק בה משא"כ בבחינתה מהחזה ולמטה ששם עץ הדעת טו"ר ולכן בתחלה אמר בארץ ואח"כ אמר בארצנו דא קול וכו':
אלונו תוקפוי הה"ד אביר יעקב כתב הרמ"ז וז"ל יובן בהקדים מ"ש בדרוש ציור העולמות שבאמצע ג"ע התחתון שהוא בינה דמ' יש עמוד א' העולה עד לרקיע והוא בחינת יסוד שלה המתפשט מן הרקיע שעל ג"ע שהוא בחי' דעת ודרך בו עולות הנשמות מנ"ע בסוד מ"ן ועולות עד עדן שהוא חכמה וכתר דנוקבא דעשייה ואז סלקא תמן מ"ן בסוד המחשבה וכדין צדיק עליון דיצירה אריק בה ברכאן מ"ד והוא שעשוע הנשמות. ועיקר הדבר הוא בפ' ויקהל וכו' ובו יתבאר מ"ש בראש הפ' האי נשמתא דבר נש דסלקא מארעא לרקיעא שהוא דרך זה העמוד וקיימא בההוא זיהרא עילאה הוא עדן הנז' וקב"ה מפקד לההוא שעשוע ע"ד ופקדת נוך. וזה העמוד נק' אלוני לשון חוזק ותוקף כד"א ותשב באיתן קשתו ועמוד זה שהוא בחי' יסוד נק' אביר יעקב כי היסוד הוא האבר הקדוש שבו נמשכת הטיפה שהוא יו"ד אבר יו"ד אבי"ר עכ"ל הרמ"ז:
דגזר מלה פי' בחינת חי מדבר הוא באבא כנודע מד' בחינות דצח"מ ועוד שכמו שיש מילה ביסוד שהוא ענין כריתה גם הדיבור הוא כך וכמו שברית המעור הוא סוד זיווג תחתון כך ברית הלשון ה"ס זיווג עליון בסוד אחע"ה וגיכ"ק בחינת חו"ב קול דכר דיבור נוקבא:
האי דרגא כדקאמרן שכל עוד שלא נימול אברהם היה בסוד חיצוניות שה"ס נה"י גי' אבר"ם ופירוש דרגין עילאין הם חג"ת חב"ד לא הוו קיימי וכו' והטעם מפני שהערלה היתה מונעת גילוי החסדים והגדלות. ולכן לא הועילו כל זכייותיו להגדיל את זעיר רק במצות המילה כי היא העיקר לתקן פגם אדה"ר. וגם אברהם לא זכה שתנתן לו רק אחר כל צדקותיו אשר עשה עד הכנסו לשנת ק' כמ"ש רז"ל זמן היה לעולם שתנתן המילה כי לא זכה שום אדם אליה ולפי שאברהם נתנה לו בזכותו והוא התחיל גדלות זעיר לכן גדל אור גדול עד להפליא באצילות במילתו זאת משא"כ בכל המילות שנעשו מאז ועד עתה כי אין זכיות קודמין אליהם כאברהם וע"כ הפליא תנא דידן לומר כיון דאתגזר וכו' שהיה דבר גדול בו ביום שנימול:
רזא סתימא פי' גילוי יסוד אבא שהוא יסוד הסתום והפנימי וכדבסמוך: לההוא דרגא פי' באופן שה' נגלה לעצמו והיינו שבתוך החצונייות נגלה אור הפנימיות וזה גילוי מניה וביה וא"ת והלא גם קודם שנימול כתיב וירא ה' ומה חילוק יש בין הכא להתם ותירץ דהשתא:
אתגלי קול פי' עכשיו נגלה הפנימיות שה"ס קול ונתחבר בדיבור שה"ס חיצוניות שמתחילה חיתוך האותיות לבד היה רואה כמשל החרש שאין בו כח לשמוע הברת הקול אלא מסתכל בעקימת השפתים ומבין מה שאומרים לו אבל הפקח שומע את הקול ממש:
ולא גלי מאן ר"ל עכשיו שפי' אליו רומז לה' עצמו שנתגלה ונראה לעצמו כאמור א"כ והוא מי הוא אלא ודאי והוא דבר חכמה דכולהו דרגין שרו וכו' כי בכל המילות שבעולם אין תועלת כי אם לגילוי החסדים בו"ק שהם בחינת היניקה אבל בשל א"א ע"ה בגודל זכיותיו זכה להגדיל את החסדים נגד כל פרצוף זעיר כמ"ש בדרוש עליות החסדים והאירו כולם במ' ובכח תפלותיו הגדילו עד הכתר הנק' הוא. ומעתה נתן טעם יפה למה שהברכו' נתקנו בדרך נגלה ונסתר וכללות הענין לכלול ב' הארות פנימי שבתוך הפרצוף והמקיף שעליו שהוא הכתר:
והוא יושב וכו' זה מ"ש שה"ס כתר זעיר והענין שכשנתגלו כל החסדים עד ראש זעיר יתעלה יסוד אימא עד הכתר והיינו והוא שהוא הכתר יושב פתח האהל הוא יסוד אימא כנודע.
כחום היום דהא איתנהיר ימינא הוא הארת וגדולת החסדים בכל הזעיר הנק' היום שכולו הזהיר מאור החסדים כי אור יסוד אימא שהוא עלמא עילאה נתעלה עם הכתר וז"ש דקאים פי' שעמד ונצב לאנהרא עליה דייקא עליה שלא אמר ביה כי הכוונה על הכתר שהוא עליו:
הוה אטים נבואתו היתה סתומה שהרי כל שערי בינה שהם ה' חסדים היו סתומים כנודע מענין הערלה
כיון דאתגזר איתגלי כולא היינו שנתגלו כל ה' חסדים והיינו ה' דאברהם ומכאן ראי' במה שנסתפק הרח"ו ז"ל בסוד עילוי החסדים אם מתגלה רק שליש העליון דת"ת זעיר או כל ה' חסדים ומדאמר כאן איתגלי כולא וגם לקמן בג' אנשים אי"י נראה בפירוש שבהתגלות שליש העליון מתגלים גם חסדי חו"ג והיינו כולא. וסוד הפסוק ביארנו למעלה וירא אליו ה' שנתגלה בעצמו:
ושרא עליה שכינת' מפרש וירא אליו אל אברהם דהא בהא תליא שאברה' זכה להשראת שכינה עליו בגילוי גמור דהיינו בשלימו:
כדקא יאות מיום שגבר גילוי החסדים וזה במה שהחמיר על עצמו במה שלא נצטוה שה' לא צוהו אלא על המילה כדאיתא ביבמות והוא קיים גם הפריעה כמ"ש התוספות והענין כי המילה כחה להוריד החסדים בבחינת יסוד דאימא בחזה דזעיר דהיינו שנגלים בת"נה ומכוסי' בח"ג ושליש ת"ת והפריעה סודה להעלות יסוד אימא עד הדעת ואז מתגלים כל ה' חסדים ומתגדלים כפלים כנודע מסוד הגדלת החסדים באופן שסגולת המילה לכרות אחיזת נוגה ביסוד ונשאר היסוד טוב ואז יורדים ה' חסדים מהדעת ששם שם אה"וה העולה טו"ב וגם החסדים בהיותם ביסוד אימא נק' טוב כמ"ש בערכי הכנויים וה' פעמים טוב גי' מיל"ה ומילה ופריעה גי' ת"י עשר פעמים מ"ה שהוא גדלותו של זעיר ואברהם בן ק' שנה נגד ק' אותיות דעשר שמות מ"ה. אב"ר מ"ה פי' תוקפו של שם מ"ה:
ת"ח והוא יושב וכו' נמשך בסוד גילוי החסדים והענין כי עיקר גילוי זה וכחו הוא בקו האמצעי מהדעת עד היסוד כי יסוד דאימ' מתעלה לדעת בפריעה וא' כל החסדים יורדים ליסוד וז"ש והוא יסוד אימא עילאה יושב פתח האה' הו' דעת שהו' הפת' לו"ק דזעי' כל א' כלו' מו' ופ"ו גי' אה"ל ופתח זה שהוא הדעת נמשך עד היסוד שהוא פתח ליציאת השפע ואז הוא כחום היום וכו' מיד וישא עיניו וירא והנה ג' אנשים וכו' הם חג"ת שבדעת גם נכון לפרש והוא יושב על יסוד אימא כאמור ופתח האהל הוא הדעת שהוא הפתח ללאה לא"ה היינו אה"ל והיא:
עלמא עילאה פי' שמתייחדת לאה עם רחל ואז מתייחדים ב' יסודות להאיר בנקבות יסוד ישראל שבו הפריעה ויסוד ישורון שבו המילה וז"ש תיאובתא דחד צדיק ה"ס יחוד היסודות עם חג"ת שבדעת כנז' והם ג' גווני הקשת המתקשה לדעת וזהו חום היום וז"ש נצבים שבהם סגולת ההתייצבות והקימה להשפיע החיות אל היסוד. וז"ש מיד וישא עיניו ר"ל כשנגלה אליו תיאובתא דצדיק הוא נשא עיניו על מקור תיאובתא וראה ג' אנשים ושאל מאן אינון למה לא קראם מלאכים ומתרץ שהם אי"י כי חב"ד דזעיר נקראים אלקי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב אבל חג"ת שבדעת הם נקראים אברהם יצחק יעקב תרין עטרין חו"ג ות"ת שביניה' המחברם.
יושב אהלים: דקיימי עליה דהאי דרגא ה"ס כתר מ' המתעלה עד הדעת כשמתגלה יסוד אימא בגילוי כל חסדים כמ"ש בחזרת העמידה ואז כתר רחל הוא עולה שם ודייק עליה דהאי דרגא פי' כשהוא בערך מדרגה זו שהיא מעלה גדולה שכתר רחל סתמא אהל ועולה ללאה ופותח דעת זעיר שהוא הפתח למוחין שלו ושם יסוד אימא שהוא פתח שלה גם אהל ר"ל אור כמ"ש לשמש שם אהל בהם.
ומנייהו יניק ואתזן בין חסדים בין גבורות:
וכדין וירא וירץ שנתכוון להגדיל החסדים בכל קומת זעיר ושיהיה בן י"ס שלימות בחסדים מגולים בכל י"ס וכמו שהיה אז אברהם בן ק' שנה נגד ק' אותיות שבעשר מ"ה שבי"ס וגם אז מ' מתגדלת בי"פ ב"ן שיש בהם צ' אותיות כשני שרה. וכתוב בס' א"י שתחלת הגדלת החסדים מתחלת מת"ת שנכפל לו' שלישים וכן ח"ג ג"כ ובזה מאירים החסדים עד כתר זעיר וזהו הנרמז בכאן שאברהם שה"ס החסדים ראה גילוי החסדים בחג"ת כ"ה שאז שלשה אנשים סוד חג"ת שבדעת ששם שורש החסדים היו נמשכים למעה וכנז"ל. אז נתחזק ונתגדל וירץ לקראתם שהם היו נמשכים מלמעלה למטה והוא רץ לקראת' ממטה למעלה: וזה היה מפתח האהל שנראה מיותר אלא שרומז התחלת מרוצתו שאמרנו שהוא מן ת"ת דזעיר ששם פתח האהל בין מן היסוד ובין נקב שבחזה זעיר הנפתח לראש רחל וזה דיוק נכון בדברי הזוהר שלמעלה אמר דקיימי עליה דהאי דרגא וכאן אמר דרגא תתאה והטעם דלעיל מיירי במקום ראש לאה כנז' וכאן רצונו על רחל ואמר שתשוקת דרגא זו להתחבר אל החסדים שבחג"ת דזעיר המושפעים מן הדעת ולפי שהם שם סתומים בחג"ת דזעיר שביניהם מקום ראשה בחזה לכן היא משתוקקת להתחבר עמהם וליהנות מהם:
וחדוותא דיליה לאיתמשכה אבתרייהו פי' ששמחה יתירה שלה שאלו יתגלו ויגדלו וגם יתעלו למעלה בהגדלתם כי בזה היא תמשך אחריהם ממש ולכן וישתחו ארצה הענין כי בזמן שמתעלים החסדים למעלה אז משליש התחתון שבת"ת שנכפל לשני שלישים עולה שליש א' אל כתר זעיר ומשליש האחר נעשה כתר אל מ' וזהו וישתחו ארצה שהמשיך אור משליש העולה אל כתר להאיר אל כתרה של רחל וז"ש לאתקנא כרסיא לגבייהו כי אז נגמר תיקון המ' ולכן מיד אמר אברהם אדני אם נא מצאתי חן וכו'. כי כיון שנשלמה המ' בכתרה אז היא מלכות שלימה באדנותה על כל העולם כמ"ש הרב ז"ל שכתב כשהמ' דבוקה בזעיר היא ביסוד ה' אחרונה של שם אבל כשהיא מתוקנת בפרצופה אז נקרא שם אד"ני או אלהים:
חד סמכא מכרסייא עילאה כאבהן שהיא שוה אליהם דהיינו בזמנא דאיתחבר בהו וזה בהתעלות יסוד אימא לדעת זעיר שאז גם בח"גת שהיו בתחלה החסדים מכוסים בהם. חזרו להיות מגולים ואז יעקב ורחל מתעלים עד הדעת והיא מתחברת לח"גת בהיות כולם מאירים בשוה ואז היא רגל ד' לכרסיא שלימא עילאה יסוד אימא שבדעת ולכן מלך דוד בחברון קרית ארבע ז' שנים בסוד התעלותה עד הדעת. ועי"ל דכרסייא תתאה הוא שקודם שמל אברהם היתה המ' למטה בבריאה ששם מאירים לה תנה"י דזעיר הגנוזים בתנ"הי דמ' שבהיכל ק"ק כמ"ש באו"צח ואז היו חג"ת עליונים עליה וז"ש לאתקנא כרסייא לגבייהו פירוש שחג"ת היו עליה והוא המשיך לה כח החסדים שנתגלו בסגולת המילה סוד ע' אורות הנודעים בסוד המילה ואז העלה את מ' עד שורש כתרה שהוא בחזה דזעיר ונתחברה על חג"ת ונעשית רגל לכרסייא עילאה וע' שנים שלו הם סוד ע' אורות המאירים בחסדי דוד הנאמנים עכ"ל הרמ"ז ז"ל:
זהר דזהיר ואנהיר פי' מ' תלת גוונין אתחזיין לתתא מהאי פי' מיכאל גבריאל אוריאל שהם ענפי חג"ת. תלת גוונין דלעילא פי' חג"ת. מאלין עילאין אתמשך כולא לגבי זוהר דלא אתחזי גרסי' ופי' מחג"ת נמשכת הארה למ'. ונציץ בי"ג נציצין וזהרין וכו' פי' הם י"ב גבולי אלכסון שבמ'. תליסר אינון ברזא דשמא קדישא פי' י"ב גבולי אלכסון שבמ' עם שם הוי"ה המאיר בהם שהוא זעיר הם תליסר:
וגו רזא דא"ס פי' שהזעיר לפעמים עולה לאריך הנק' א"ס כנודע וז"ש וגו רזא דא"ס הוי"ה איקרי לגו זיהרא עילאה פי' זעיר. מתניתין: עילאין טבין דימינא פי' הצדיקים שהם מצד הימין. תשע נקודין פי' עשר אותיות דשם מ"ה שהם רוח דזעיר כמ"ש בס' קהלת יעקב בהדייא:
נפקין ומתפלגין באתוון פי' שהאותיות הם כלים דזעיר שמהם נבנה גוף הזעיר והתגין הם מאימא והם נפש דזעיר ובכלל האותיות הם כי התגין הם בכלל הכלים ורוח של זעיר הוא שם מ"ה שהם תשע נקודות והרוח הוא מאבא ועיין בפ' בראשית דט"ו ע"ב כי שם הארכנו בהקדמ' הרב זלה"ה. ואתוון בהו נטלן פי' שהאותיות אינם מתנועעי' אלא ע"י הנקודות מטלטלן דקיקין ברזי פלטין פי' שהאותיות אורם דק וקטן מן הנקודות ואינם מתנענעים אלא ברזי פלטין שהם הנקודות וקרא לנקודות פלטין לשון פלטייא שהוא לשון תשיבות שהנקודות הם חשובים מהאותיות כנודע:
ואינון קדמאה אהי"ה יו"ד ה"א גרסינן ור"ל אהי"ה בכתר י"ה בחכמה כמ"ש הרב בסדר חילוק הספירות דזעיר וכמ"ש הזוהר בפ' ויקרא אהי"ה אשר אהי"ה פי' אהי"ה בכתר אשר אהי"ה הוא אבא שאותיות אש"ר הוא ראש. יהו"ק פי' הוי"ה בניקוד אלהים היא בבינה:
אל אלהים ה' פי' חג"ת צבאות נ"ה. אדנ"י פי' מלכות שדי יסוד וכן סידרם בס' אוצ"ח. ומן שמא דא וכו' בס' קנה חכמה דף כ"ה גריס ליה ומפרש יו"ד ו"ו דל"ת. ה"א אל"ף. ו"ו ו"ו ה"א אל"ף הרי כ"ב אותיות עם מנצפ"ך הרי כ"ז אותיות התורה. ונרמוז ג"כ בה' אלקינו ה' הם י"ד אותיות ותיבת אחד גי' י"ג הכל כ"ז. אבל האמת יורה. דרכו שאין כאן מקומו כי אינון עשר שמהן קאי אדסמיך ליה.
תוספתא בשעתא דרישא חוורא פי' אריך כמ"ש באוצ"ח אתקין כרסיי' פי' זעיר שהוא כסא לבינה א"נ אריך עשה כסא לזעיר לישב עליו ואותו הכסא הוא מן האבנים שהם י"ב בקר ובין אותם האבנים יש אבן אחת שהיא המלכות נמצא שכללות הכסא מקובץ מהמלכות וי"ב בקר. ע"ג סמכין דאבנין דמרגליטן פי' י"ב בקר שתח' המ':
בין אינון אבנין אית חד וכו' פי' המלכות שרוכבת על י"ב הנז' והזעיר רוכב עליה: ושאר הלשון של התוספתא עיין בזוהרי חמה שפירשו על נכון מכח דברי התיקונים. ואין דרכי לכפול הדברים שכבר הודפסו לאהב' הקיצור:
ז' יומין דשארי מותנא וכל יומא אתתקף כתב הרמ"ז וז"ל נראה דבני כפר נורשא היו חכמים והענין לפי מ"ש הרב בס' הכוונות שהמגפה באה כשיש פסול' בתוך הבירורים שלא הובררו והיא המות הממית לאדם במגפה עכ"ל והוא ממש מעין מיתת. המלכים שהיתה מפני שלא הובררה הפסולת כידוע שאז רבו הסיגים משיורי שם ס"ג ולפי שכל עיקרם הם ז' מלכים לכן נצטערו על שהיה המות בעיר ז' ימים ועוד שכל יום הולך וחזק ואחר ז' ימים לא נתבטל שכל זה מורה שאמיץ כחו והודיעו לר' אחא שהיה כח הפסולת מרובה ושלא היה כח בשכינה כב"יכול לבטלו וז"ש שעתא דחיקא השכינה שהיא נקראת שעה דחוקה מתגבורת הבירורים ורצה להציל אותם העשוקים בסגולות המסורות לישראל ואמר אפרישו מנכון וכו'. וכיון לשני ענייני' האחד לד' יו"דין של שם ע"ב שה"ס ד' מוחין דאבא והוא הכח המופלא הנמשך מאור חסד להכניע כל הדינים וד' מוחין הם ח"וב דרום וצפון חו"ג מזרח ומערב. וענין שני הוא מ"ש שם בספר הכוונות שאם יגרום החטא שתתחזק הפסולת חלילה אז אין הארה נשפע' מלמעלה מד' מוחין ע"ס מ"ב אלא מד' מילואיהם מ"ו ל"ז י"ט כ"ו כמ"ש סודם באוצ"ח. ולתיקון זה צוה שיקומו מ' מהצדיקים שבהם כנגד מ' אותיות שבד' שמות העיקרים עם המילואים כי גם שם ב"ן יש לו י' אותיות באלף שבתוך הוא"ו והכוונה לייחד המילואים עם ד' עיקריהם וגם הם לד' זויות. ויאמרו הקטרת:
דקב"ה יהיב למשה: ק' שאמר במ' שבת שמ"ה מסרו למשה ונ"ל במ"ש בס' הכוונות כשאמר הקב"ה נעשה אדם כל העולמות הקדושים נתנו חלק מאורם להכלל באדם חוץ מס"מ שקטרג ולא רצה ליתן לו כלום כי אין חפצו לעשות חסד וכשגבר מר"עה בגודל זכותו אז נכנע ס"מ ומסר לו סוד הקטרת שבו תלוי ביטול כחו שבפעולת הקטרת או באמירתו בכוונה מסתלק רשותו שה"ס י"א סימני הקטרת נגד י"א אורות כמ"ש האר"י ז"ל ובהמסר למר"עה סוד זה אז היה חירות ממ"ה ומאותו האור שהיה בתוך הקליפה זכו לב' עטרות נגד ב' בחינות של י"א אורות שהם מאחורי א"וא ומז"ון וכשחטאו ירדו ק"ך רבוא וכו' מפני שהאורות חזרו לתוך הקליפות שבהן הפירוד. והיה נראה שכשהוסרה הסגולה מישראל בחטאם גם משה לא יזכה בה ולא היה כן אלא זכה משה ונטלן ובזה יצדק מ"ש כאן דקב"ה יהב למשה כי מה' היתה לו. ובזה יתורץ מה שהקשו המפרשים שאמר משה לאהרן קח את המחתה רז זה מסר לו מ"ה וכפר"שי וסמוך לו ויעמוד בין המתים וכו' כתב שמ"ה היה מתחזק כנגדו ובמ"ש ניחא שמ"ה היה מקטרג שלא תועיל למשה אותה סגולה לטובת ישראל. עד שידע שה' רוצה וגזר שיזכה בו משלו וייטב לעמו. וז"ש דקב"ה יהיב למשה:
ועניינא דקרבנא עמיה שהרי סוד הקרבן להעלות העולמות ממדרגה למדרגה עד שמ' דעשייה יעלה פנימיותה ונעשה חיצונייות לחיצונייות נה"י דעשייה ואז מתעלה האור דחיות הקליפ' ונעשה חיצוניות למלכות הנז' שהחיצוניות שלה נעשה פנימיות לאתו האור וא"כ צריך לצרף ענין הקטרת לקרבן ולסמוך לו ענין הקרבן להכין מקום שבו יחול האור העולה ע"י הקטרת עכ"ל הרמ"ז:
אר"ש ודאי כחיזו דמלאכין חמא לון וכו' רש"בי ס"ל שתחלת ראייתו כמלאכים ראה אותם הפך מר' אבא שאמר שראה אותם כבני נשא:
מה דלא הוה חמי מקדמת דנא פי' שקודם המילה לא ראה רק המלכות לבד ולא ראה המרכבה שלה שהם ארג"מן וכן דרגין עילאין שהם הו"ק ואחר המילה נזדכך וראה המ' במרכבתה וכדברי ר' אלעזר דלעיל וכמ"ש הזוהר בדף צ"א:
בקדמיתא לא הוה ידע וכו' הרי זו סברא ג' מדברי הזוהר דר' אבא סבר כחיזו בני נשא חמא לון מתחלה ועד סוף ורש"בי סבר כמלאכים מתחלה וע"ס וזו סברא ג'. שקודם הבשורה כבני אדם ואחר הבשורה ידע שהם מלאכים דאם נאמר שהם סיום דברי רש"בי קשיא רישיה אסיפיה שכבר אמר כחיזו מלאכין וכו' האמנם אפשר לפ' שהוא סיום דברי ר' אבא דלא שבקיה רש"בי לסיומי למלתיה וחלק עליו מיד ועתה חזר ר' אבא לסיומי מלתיה וכפי זה אין כאן אלא ב' סברות דר' אבא ודרש"בי וסבר ר' אבא שאחר הבשורה דוקא ידע דמלאכין אינון:
והרמ"ז כתב וז"ל בקדמיתא לא הוה ידע וכו' קשה דלעיל אמר כחיזו דמלאכין חמא לון ומשמע דמיד חמא לון כמלאכין מדמייתי לה מקרא אדני אם נא מצאתי חן וכו'. ואיך אומר בקדמיתא וכו' ויובן בהקדי' דברי הרב שפי' על תוספתא דנח בענין תרין רוחין דאית לצדיקים ואמר שמה שיורד למטה כירידת מלאך לעו"הז הוא בחי' נפש שלו או ניצוץ ממנו. ולמעלה לא חסר עיקר עצמותו בגילוי מדרגתו וכ"ש אר"גמ רגלי המרכבה והנה הג' אנשים שראה אברהם היו ג' ניצוצי אר"ג שנתגלמו ביסוד ההיולי אבל עיקרם היה במקומם תחת השכינה ומשם מתחת השכינה היו מתנונצים בג' המגולמים. ואברהם תחלה החשיבם לג' אנשים ממש. אבל חזר וירא ראיה אחרת והיא התנוצצם באור הג' מלאכים שתחת השכינה ודייקא לישנא כחיזו דמלאכין ר"ל כמראה פני מלאכים. ואחר כך ידע דאינון מלאכין קדישין. והכוונה כי בראיה ראשונה לא ידע אלא שהם בני אדם ובשניה כמראה מלאכים. ולבתר וכו' אחר שגדל אור השפע עליהם ידע שהם מלאכים קדושים ושבאו בשליחות ה' אליו:
בשעתא דאמרו ליה וכו' שזאת הידיעה השלימה ידע כש"אל איה שרה אשתך שרמזו לו רמז מופלא בייחוד ז"ון והודיעוהו שאותו יום נזדזוגו זו"ן כמ"של כחום היום בשעתא דאתקרב דרגא לדרגא בתיאובתא. דדא לקביל דא ושאז הוכנה נשמת יצחק לבוא לעולם. בגין חבורא דדכר ונוקבא שהודיעוהו שבו ביום היה זווג זו"ן:
רזא דמהימנותא פי' זווג שלם של ז"ון ולא של יעקב ורחל וכיוצא אלא ז"ון בבחי' גדלותם בשני יסודותיהם העיקריים שהם סוד רזא כנודע ודע שיש ב' מיני זווג בז"ון בכל קומתם הא' במקומם האמיתי למטה כמו שהוא בליל שבת: הב' כשמתעלים למקום א"וא כמו שהוא במוסף שבת וז"ש ויאמר הנה באהל שזו היא אמירה שנית:
תמן הוא קשורא דכולא ה"ס אימא המאירה על בניה ששם נקשרים או"א וז"ון ותמן אישתכח ר"ל שם נמצא אז הזווג המופלא להוציא משם יצחק. וכי לא הוו ידעי וכו' קושיא זו פשט הפסוק:
ויאכלו ודאי שעשו בירור מופלא כי ניזונו מן אותה הרוחניות שחלה על אותם המאכלים: והמותרות נשרפו וכלו לגמרי ולא נהנו משם החיצונים כלל ומלת ויאכלו מלשון אשר תאכל האש: ולא איתחזי ר"ל שלא נשארה שארית כאפר הנותר מהשריפה:
בנין דמסטרא דאברהם אכלי לעילא כמ"ש בס' הכוונות בסוד עינוי יו"הך שהמזון נשפע מחסד שבחכמה וה"ס מז"ון שנאמר חסד אל כמ"ש לעיל אל נהירו דחכמתא והיינו ממש חסד שבחכמה שהוא שם ע"ב כנזכר בס"ה:
כל מה דאכיל וכו' להודיע שאותו הרוחניות המופלא שהושפע על אותו המזון היה בהכנה גדולה מצד אברהם ולכן מיד אכלו ולא נסתפקו בטהרת אוכלים:
טהור דא אברהם דנפק מתרח כמ"ש בפ' תזריע לית טהור אלא מסטרא דמסאב שהיתה עליו טומאה ונטהר ממנה שמלבד טומאת הקליפה שהיתה נשמתו בתוכה שקועה עוד היתה עליו טומאה פרטית והיא שתרח ארתח לקב"ה. והוליד את אברהם בעצם טומאת נדת אשתו כמו שכתוב בספר הגלגולים:
לאתקנא ההוא דרגא פי' לתת כח במדתו שה"ס המים שמצד הגבורות של אבא שנעשו חסדים באימא בסוד התחלפות אורות א"וא זה בזה כמ"ש באוצ"ח וז"ס שנזכר בדברי הרב שצריך ב' טבילות א' לדחות כח הטומאה וזה בבחי' גבורות דאבא והב' להמשיך שפע הקדושה וזה בבחי' חסדי אימא:
אילנא נטע מפרש ענין הטהרות ונלע"ד שהיה עוסק בס' יצירה כמ"ש הקדמונים ובן הבקר אשר עשה בכח השמות ובכל אתר דדיוריה תמן היה מתעסק לנטוע אותו האילן לכבוד יוצרו אבל לא הצליח מעשיו אלא בא"י כי שם היה אור השפע עליו חזק והמשיך אור מע"ח שבת"ת זעיר ששם ב' יסודות א"וא כי סתם עץ הוא ת"ת המסתעף בפארותיו גם אותיות יהו"ה בהכאה י"פ ה' ן' ה"פ י' ן' ו"פ ה' ל' ה' פ ו' ל' הכל ע"ץ עכ"ל הרמ"ז
כגון זיבה או סגירו או נדה וכו' בין דאערע ביה קרי קודם וכו' בין דאערע ביה לבתר גרסי' ופי' בין מי שעובד ע"ז כמ"ש לקמן בין מי שהוא טמא זיבה וכו'. כולם כשיושבין תחת העץ ענפוי סליקין והחילוק הוא מי שעובד ע"ז מיין כדקאי קאי אבל הטמא בנידה מיין נגיבין והטמא בקרי מיא סלקין לגביה לרמוז לו שאינו צריך ז' ימים רק יטבול ומיד יטהר:
דהא נוקבא נטלא לברא מן דכורא גרסי' ופירושו כמ"ש הרב בס' הליקוטים בדרוש הנשיקין כי יצחק הוא מנשיקין הראשונים שיוצאים מהדכורא לנוקבא ולכן לא מת. וחבקוק היא מנשיקין שבאו מנוקבא לדכורא ולכן מת מיד. וז"ש דהא נוקבא נטלא לברא מן דכורא ששורשו מנשיקין דדכורא לנוקבא וזהו פי' ראשון שאמר הרח"ו ז"ל בשם האר"י ז"ל ועוד כתב הרח"ו ז"ל שהדרך שנרא' לו אמיתי ששמ' מהאר"י ז"ל הוא להפך שיצחק הוא מנשיקין שבאו מנוקבא לדכורא וזהו סוד והנה בן לשרה אשתך לומר שמתחלה היה משרה שהיא נוקבא ואח"כ ניתן לדכורא ואמחז"ל אזלת בקרתא הליך בנימוסא ולכך כיון שנתעצם בדכורא לא מת. אבל חבקוק היה מהדכורא לנוקבא ולפי שנתעצם בנוקבא לכך מת מיד עכ"ל. ולפ"ז מ"ש דהא נוקבא נטלא לברא מן דכורא ר"ל שאחר שנתעצם בדכורא חזרה הנוקבא וקיבלתו מהדכורא כי הנשמות אין עיבורם אלא בנוקבא:
חד ק' וחד צ' פירוש אברהם שהוא דכורא נגד זעיר שיש בו שם מ"ה שבמילואו י' אותיות כל אות כלולה מי' הם ק' אבל שרה נגד המ' שיש בה שם ב"ן שבו ט' אותיות כללותם תשעים ולפי מ"ש הרמ"ז ז"ל שיש עשר שמות מ"ה בי"ס דזעיר שבהם ק' אותיות. כן במלכות יש בה עשר שמות ב"ן שבהם תשעים אותיות:
קב"ה אסתלק ביקריה וכו' פי' הוא א"ס ב"ה שהוא נעלם ואין מי שישיגהו ולכך מקשה היכי אמר קרא נודע בשערים בעלה ותירץ מאי בשערים בשיעורים. לפום מאי דמשעיר כל חד בליביה. ור"ש תירץ פי' בשערים הם ספירותיו ית' שהא"ס אין לו שם ולא שום השגה אלא ע"י ספירותיו וז"ש טמיר וגניז מכולא אבל וכו':
דהא אתחזי דעד לא נפק וכו' פי' שלא תאמר טעם קריאתו יצחק ע"ש צחוק עשה לי וכו' שהרי עד שלא נולד קרי ליה יצחק:
דאשא נטל מיא יובן במ"ש בס' ק"י כי אור החסד בכלי הגבורה ואור הגבורה בכלי החסד וז"ש דאשא נטל מיא ר"ל כלי הגבור' לקח אור החס' כמ"ש לקמן דאחלף מייא באשא שהוא אור החסד בכלי הגבורה. ואשא במי' אור הגבור' בכלי החס':
מההוא סטרא נפק מזונ' לכולהו מלאכין יובן במ"ש הרב בספר הכוונו' בדרו' יו"הך כי מזון מלאכי השר' שהו' המן שהיה במדבר בא ממוח בינה דאימא שהיא אהי"ה דיו"דין גי' קס"א ויורד ומתלבש בחסד דאבא שהוא ע"ב שמשם משתלשל וניזונים ממנו מלאכי השרת וישראל כשהיו במדבר. וטעם שנקרא מ"ן שאהי"ה דיו"דין יש בו ג' יודי"ן. וחסד דאבא שהוא ע"ב יש בו ד' יו"דין ועם תרי גדפין דא"לף דאהי"ה הם ט' יוד"ין גי' מ"ן וז"ס והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו שאברהם שורשו מחסד דאבא והוא תחת בינה דאימא שהיא אה"יה דיו"דין גי' קס"א כמנין עץ עם הכולל וז"ש והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו שמשם מזון מלאכי השרת וז"ש כאן דהא מההוא סטרא נפק מזונא לכולהו מלאכין עילאין. ופירוש זה כפתור ופרח:
כיון דאתכשר אברהם ביצחק מה כתיב ויקומו וכו' הרמ"ז כתב וז"ל פי' שכיון שנתבשר אברהם ביצחק מיד מדת הדין העירה כח ב' המלאכים שמקבלים מדין קשה ורפה שהם גבורה ומלכות גבריאל רפאל. ולפ"ז מלת וישקיפו היא כסתם השקפה לרעה כפרש"י וז"ש ויקומו שהיתה להם התקוממות אבל ר' אלזער הרגיש שא"כ לא היה צריך לומר לשון זה של השקפה שאנו רואים המעשה ששולחו לעשות דין. ולכן מפרש בע"א וכדמסיק לרחמי. דיזכי בצדקה שיזכה למקבל הגון וצדקתו בלי שום פנייה אלא כאשר צוהו ה' אלהיו: בשעתא דדינא שהגבורות מתחזקות:
אדכר ליה וכו' שכח החסד שעשה בצדקתו הוא מתעורר וממתק כח הדין בבחינת הצדיק ודייק אדכר ליה שמעורר כח הזכירה שהוא ביסוד ומשפיע בנוקבא אור חסד. ומכאן מוכח שדווקא מצות הצדקה יש לה סגולה זו ולא מצוה אחרת והטעם מובן במ"ש בס' נגיד ומצוה שכל המצות נרשמות במצח האדם באות א' מכ"ב אותיות המיוחדת לאותה מצוה ובשעת עשייתה מאירה ואחר שנעשית מסתלק אותו הרושם והאור נבלע בפנים אבל האות של הצדקה יש בה כח לקיים אורה כל אותו השבוע מפני שגדל כח מיתוקה משל שאר מצות. וכן כאן מייתי פ' וצדקה תציל ולא כתיב מצלת דהוה משמע הווה בזמן עשייתה אלא תציל לעתיד. אקדים ליה קב"ה וכו' קשה וכי לא עשה אברהם צדקה מימיו עד שיצטרך להקדמה זו וי"ל דשאני הכא שהיתה הצלה לזולת ודייק דיזכה וישזיב ללוט ולכן הוצרך לכח צדקה גדולה:
ויקומו משם וכו' מלת משם היתירה מורה שמאותה סעודה נמשך להם ההשקפה שרומזת רחמים שהשפיע על המלאכים אור הקסד שהוא ממש סגולת הצדקה ולכן גבריאל הסכים בהצלת לוט: ועזרו לצאת מן המקום ורפאל נתעסק בהצלתו שמדתו במ' שהיא הנהנית בעצם מהצדקה:
כל חד וחד כליל כמ"ש בס' א"י שהחסד של הרוח הוא בכלי של הגבורה והגבורה של הרוח הוא בכלי של החסד וא"כ גם של החסד והגבורה הם בכלי של הת"ת הכלול משניהם:
כגוונא דא ויחזו וכו' בא ליישב שא"כ שנאכל באש מה הנאה היתה להם ומפרש ויחזו כמו אותה האכילה שהיתת רוחנית שנהנו מן השכינה ה"נ הגם שגוף האכילה היתה חומרית אבל היה כמוס בה רוחנייות עצום כי סתמן של ת"ח להיות מזונם מחכמה כמ"ש בפרשת בשלח:
מההוא סטרא דאברהם איתזן ביה שהרי לא כל המדריגות שוות לכל ת"ח ואברהם היה ניזון מהמובחרת בודאי וא"כ הנאה גדולה היתה למלאכים באכילה זו כמ"ש בגין דיזכון לאתזנא וכו' כי זכו לאותו השפע בבחינת שרשו למעלה. אמשיך עליה חד חוטא דחסד וכו' איתא בשער אג"א ובס"ה בכוונ' יוה"ך שביסוד אימא יש שם ב"ן שהוא מ"ן שלה ששורשו בחסד שלה ומשם מתבררין ביסו' שלה ומילוי המילוי של שם ב"ן שהיא יו"ד וא"ו דל"ת ה"ה ה"ה וא"ו וא"ו ה"ה ה"ה העולה כ"ג והוא סוד חוט של חסד וכן אמר בשער הציצית בסוד חוט של תכלת ולהיות ששם ב"ן בעלמא הוא גבורה לכן אמר שחוט זה הוא נמשך מסטר ימינא שזה הב"ן שורשו בחסד שלה ובא אל יסודה. והנותן צדקה נק' צדיק שה"ס יסוד המשפיע בה ולכן אמשיך עליה חוטא דחסד מב"ן ששורשו בחסד שלה ובא אל יסודה (במדרש הנעלם ה"ג עוד אומרת שמא אמרו שלשים קדושות בכל שבוע וכו':)
מה דאתמר לאברהם פי' כפי פי' ראשון שאמרנו שמדבר עם אברהם מאי עשו עשה מבעי ליה שבאמת אתי שפיר שאברהם היה שם ועמו היה מדבר ומצוה לו. אבל תיבת עשו קשה שמורה על הרבים ותירץ דא אברהם ושכינתא:
מה דאתמר למלאכים פי' לפי פי' שני שלמלאכים אמר באמת ניחא תיבת עשו לפי שהם רבים אבל מאי דקשה מליל עם דא ופקיד לדא בגין דהוו זמינין תמן וכו':
דלא אעדי מיניה מה דאתמר גרסינן ול"ג תיבת עשו: ד"א עשו כתרגומו עבדו גרסינן ול"ג למעבד ולפי זה לעולם לאברהם מנווה ומ"ש עשו כתרגומו עבדו וקאי על סדום:
תלתין צדיקים אזמין קב"ה לעלמ' כמה דאזמין לאברהם כתב הרמ"ז וז"ל אברהם שקיל כשלשים כמ"ש בזוהר חדש דביה כתיב היו יהיה ונמצא בזוהר כ"י שגם לעתיד לא יוכרח שיהיו ל' ממש אלא א' שקיל כל' ובזה דייק כמה דאזמין לאברהם פי' כמו שהזמין ה' את אברהם לעולם כן יזמין כמוהו והמד"ל אישתמיטתיה דברי ז"ח וכתב וז"ל תימא דאפילו עשרה לא מצא. וי"ל שהכוונה שכך הבטיחו עכ"ל ובר מן דין אין קושייתו כלום דאם לא היו בסדום היו בכל העולם מחסידי א"ה או בבית אברהם עכ"ל הרמ"ז:
בסטרא דתותי קלא דברדא הם הדינים הקשים כמ"ש בזוהר בראשית כ"ו ובפ' ויחי לא תירא לביתה משלג דא דינא עילאה ושלג וברד הכל א' ואומרו בסטרא דתותי וכו' הם הקליפות שהם מסיגי הגבורות והם תחתיהם ויונקים מהם סלקין קוטרי הם הקליפות שנקר' עשן לפי שהם חשוכים:
כולהו בכתפ' מתכנשי בחד עיף פי' בגליון הזוה' שהקליפות הם יונקים מאחור בכתפיים ולא מהפנים והם מתקבצים בטיפה א' לעורר הדין. א"נ מתכנשי בחד טיף מתאספים בכח החסדים שהם חד טיף שתאותם לינק מהחסדי' כנודע. ועאלי בנוקבא דתהומא רבא פי' שנכנסים לינק מבינה דבריאה דקליפה שנקרא נוקבא דתהומא רבא כנודע:
אתעבידו חמש בחד ר"ל ששורש הקליפות הם מחמשה גבורות ויש בהם ה' מינים הנז' בפ' בראשית נפילים גבורים ענקים רפאים עמלקים וכשרוצים לעורר הדין נעשים אחד. חד איהו כד צלילין קלין פי' כאשר הקול שלהם צלול מחמת תוקף הדינים. קלא דסליק מתתא פי' קול האדם הצועק בעה"ז מתחבר עמהם וכולם מקטרגים ותבעי דינא ופי' הכצעקתה קול של הקליפה ושל אדם הצועק שנעשו קול אחד:
דא גזרת דינא פי' ר"ש ס"ל הכצעקתה של המלכות כגוונא דא קץ כל בשר וכו' פי' כמו שהמ' תובעת הדין כן קץ כל בשר שהיא הקליפה בא לפני לתבוע הדין. שרא מחמשי' הם ן' שערי בינה ור"ל התחיל מבינה עד המ' שנק' עשרה.
ע"כ מ"ט פי' למה הכניסם לביתו וכי לא נתיירא מסדום ואמאי רהט לקמן מקשי לה אמאי רהט לוט אבתרייהו דכתיב וירא ליט וירץ לקראתם גרסי' וחד אמר שכינתא אתייא עלייהו ר' חזקיה היא דס"ל שכינתא אתייא עלייהו שכן אמר לקמן בהדוא. בגין דאיהו אשגח ביה גרסינן ופי' הפסוק כי הוא שהוא זעיר לקצות הארץ שהיא המ' יביט:
ר' יהודה אוקים להני קראי וכו' ופי' אוקיר אנוש מפ"ז לפ"ז הוא ירמיה ע"ה שצוה עליו נבוכדנצר לשומרו אר"י סדום בדינא דגיהנם אתדן פי' אבל במבול לא היה שם אלא מים ולא אש ועיין מ"ש בפ' נח דף ס"ח ע"ב לתרץ דברי ר"י דהתם עם דבריו דהכא שאמר מבול
וסדום אתדנו במייא ואשא שניהם:
רבי אבא אמר כולהו בני עלמא יקומון וכו' עיין בפ' נח דס"ט ע"א לתרץ דברי ר' אבא דהתם דסבר שאינם קמים בדין עם דבריו דהכא:
כמה דארעא דלהון אתאביד וכו' כתב הז"ח דהיינו כל זמן משך הגלות וכתב עליו הרמ"ז ולא משמע כן מלשון הזוהר ופי' הוא ז"ל שר"ל לא תבנה עוד כמו שהיתה אלא שה' יחדשנה כמו שהית' בזמן הבריאה וז"שה ושבתי לקדמתו. א"נ י"ל שסדום נהפכה מלמעל' למט' וצד התחתון הוא עכשיו למעלה וכך עתידה לחזור ונמצא שהוא גבול סדום ואינה סדום וזה התירוץ נ"ל עיקר עכ"ל הרמ"ז:
ברזא דמים מרוח פי' שאברהם הוא חסד דזעיר וזהו מים מרוח ואתקשרו בההוא סטרא דאתחזי לון פי' כמ"ש בפ' בראשית דף י"ג ע"א דתרין אכסדראין תחות גדפא שמאלא דשכינתא ומתפרשין לתרין אומין דאינון עמון ומואב:
אלא בגין לאתקשרא באתרייהו דאתחזי ליה יובן במ"ש האר"י ז"ל כי הנשמות של דהע"ה ושל שלמה ושל משיח כולם היו טבועים בקליפה ואלמלא נזדווג לוט עם אשתו כיון שהוא זווג של היתר לא היתה הקליפה מניחתם לצאת מתוכה אבל כיון שהוא זווג של איסור עם בנותיו הוציאה אותם הקליפה באותו זווג המאוס ועי"ז נתבררו ויצאו לעולם:
אחותי בת אבי היא ברתא דחכמתא עילאה פי' החסד הוא ענף החכמה ומ' גם היא מהחזה ולמטה ששם נתגלה יסוד אבא בלי מסך יסוד אימא ומשם נתקנת המ' וז"ס אבא יסד ברתא כמ"ש הרב ז"ל וז"ש אברהם אחותי בת אבי היא ר"ל כמו שאני ענף החכמה שהוא אבא גם היא נתקנת ע"י אבא ולכך נקראת אחותי בת אבי ואמר אך לא בת אמי לבד אלא שגם אבי מייסד אותה:
ולא כתיב נקיון כפים איתא בילקוט א"ל הקב"ה תום לב יש לך נקיון כפים אין לך הדא אמרה משמוש ידים היה שם וכתב הרב היפה על זה אבימלך תרתי קאמר בתום לבבי סבור שהיא אחותו ובנקיון כפי שלא קרבתי אליה והקב"ה הודה לו על האחת אבל על השני. לא הודה לו כי משמוש היה ושלח ידו לנגוע אליה אלא שהקב"ה מנעו מלחטו וכמ"ש רש"י ז"ל: (קיג ע"א)
בשעתא דאתיהיב רשותא וכו' לא אשתזיב זכאה הרמ"ז כתב וז"ל המד"ל ז"ל כתב נ"ל דפליג אמאי דאמר בפ' בלק לא תשחית את עצה עכ"ל ונלע"ד דלא פליג דהתם איירי דווקא בת"ח העוסק בתורה שהיא ע"ח ועוד שנותן עצה ומורה לעם דרך ה' באזהרותיו זה אינו נתפס בעון העיר כי למה יומת מה עשה והרי זה מסומן בתי"ו של חיים דע"כ לא קטרגה מדה"ד באותם דיחזקאל אלא משום שלא עשו את שלהם כדאיתא בשבת ופשוט עכ"ל הרמ"ז:
צרורא דנשמתין צרירן ביה גרסינן ופי' היא מ' שהנשמות צרורות בה:
יגער ה' בך פי' דאי קאי על זעיר הול"ל הנני גוער בך אבל השתא דכתיב יגער ה' בך פירושו ויאמר ה' שהיא מ' יגער ה' הוא זעיר יגער בשטן:
שור פרה פי' שור ביסוד ופרה במ' עגל ועגלה כתב הרב בס' ק"י שהם דכורא ונוקבא דנוגה. והרי"מ ז"ל כתב שור ופרה הם חו"ב דנוגה ועגל ועגלה הם זו"ן דנוגה:
לאתערא קול וכו' פירוש קול השופר שבע"הז אתר דכרסייא פי' מ' אתער לעילא: שופר פי' הוא סוד אור מקיף לשבע תחתונות דבינה והנה הבינה תוקעת ומוציאה פנימייות זו"ן לחוץ דרך פיה והם יוצאים ונמשכים משם ולמטה ואז הם עוברי' דרך אור מקיף שלה בשבע תחתולות שלה. ואח"כ הם יוצאים מתוך שופר זה עכ"ל הרב זלה"ה בכוונת השופר:
נייחא דרוחא בשעיר ז"ל הרב בס' ק"י שנים אנשים מרגלים הם חכמה ובינה דדכורא דנוגה דאצילות ואותו של חכמה נמתק יותר ולשאר גורל א' לה' אך השני מוח בינה דזעיר דנוגה ניתן ביוה"ך שהוא ג"כ סוד בינה. לעזאזל הוא זו"ן דנוגה דבי"ע שנקראים עזים וכללות שניהם נקראים עזאזל כמו צלמות ומצולות צל דכורא מות נוקבא וכשכיתן השעיר לעזאזל שמחים בו הרבה עכ"ל ובזה יובן מ"ש נייחא דרוחא בשעיר:
ואיהו מזלא דכל ברכאן נועם שנקרא היסוד מזלא כתב הרח"ו ז"ל בס' הליקוטים לפי שביסוד דזעיר יש בו ג' חסדים שממתיקים לשלשה גבורות וכל חסד הוא הוי"ה א' ג' הויו"ת גי' ע"ח נמנין מזלא. ונלע"ד טעם אחר למה נקרא מזלא לפי מ"ש הרב שמזל ונקה מסתיים ברישא דזעיר שהוא בטיבורא דאריך והדיקנא דאריך מגעת עד רישא דזעיר ומכה מזל ונקה בחכמה דזעיר ומשם נמשכת הארה לזעיר ואז בולט יסוד דזעיר ע"י הארת ונקה וז"ס קונה הכל ונקה מתקן כל עכ"ל ולפי שהיסוד דזעיר אינו בולט אלא מכח הארת מזל ונקה לכך נקרא מזלא. ומפשט לשון הזוהר נראה טעם שנקרא מזלא לפי שהוא מזיל שפע למלכות:
ת"ח הנה נחלת ה' בנים וכו' כאלו אמר דבר אחר ת"ח וכו' שלפי' הראשון הכי קאמר במה זוכה האדם לנחלת ה' שהיא מ' ע"י הבנים, והשתא מפרש הנה נחלת ה' נחלת זעיר ופירותיו הם הבנים שהבנים של אדם הם אחסנתא ואיבין של זעיר שנקרא ה':
אשר מלא את אשפתו מהם וכו' פי' אשרי שיוליד בנים הרבה בעוה"ז שבזכותם ינצל מדינה של גיהנם וז"ש לקמן בגין דמשכונין שביק בהאי עלמא: מה גפן וכו' פי' כמו הגפן שאין מרכיבין אותה באילן אחר ולא אילן אחר בה כך אשתך לא תלך אצל שאינו הגון לה ולא יבוא הוא אצלה
הרבית הגוי לו הגדלת השמחה פי' שעל הכהנים נאמר הרבית הגוי שהיו מרובים ואוחזים במדת החסד וע"י מעשיהם הטובים נגדל החסד לו הגדלת ר"ל בשבילו הגדל' השמחה. ריש' עילא' דאברהם דאתדב' בהפי' שהשמחה הי' חסד ושני שלישי חסד דזעיר מהם נעשה חכמה דזעיר וז"ש רישא עילאה שחכמה היא ספי' ראשונה דזעיר כי כתר אינו מן המנין ומ"ש דאברהם וכו' ר"ל שא"א ע"ה שם אחיזתו כמ"ש דאתדבק בה:
כשמחת בקציר דא כנסת ישראל פי' שביום שבועות היא בזמן קציר חטים ואז נגדלת המ' עד שהיא בכל פרצוף זעיר ואז מזדווגת עם ישראל שהזווג המשובח הוא ישראל ורחל ויש לה שמחה גדולה:
בזמנא ו' זמנין עשר ה"ג שתין נפש כדין שלימו ו' עשר זמנין ו' שית זמנין עשר ו' סלקא בי' ו' נחתא בה' אשתלים ו' גו י' שית זמנין וגירסא זו נמצאת בספר מוגה: ופי' בזמנא שית זמנין עשר: כי ו' שהוא זעיר מקבל הארה מאבא ששם החיים הנצחיים בסוד החכמה תחיה בעליה וכל קצה מו"ק דזעיר מקבל הארה מאבא שהוא י' דשמא קדישא הרי הם ס' ומ"ש ו' עשר זמנין ו' שית זמנין עשר ר"ל כל החשבונות הם שוים בין אם נחשוב עשר פעמים ו' שאז אנו מושכים מאבא לו' שהוא זעיר הם ס' בין אם נחשוב ו' פעמים עשר שאז זעיר עולה לקבל מאבא הם ג"כ ס' ולכך בכל ששים מתעורר משיח לבוא וז"ש ו' סלקא ביו"ד ר"ל ו' שהוא זעיר עולה לקבל הארה מאבא הנקרא יו"ד ו' נחתא בה' פי' אחר שקיבל הארה מאבא משפיע במ'. אשתלים ו' גו יו"ד שית זמנין פי' כל קצה וקצה מו"ק דזעיר קיבלו הארה מאבא שנקרא יו"ד הם ששה פעמים יו"ד גי' ס' וז"ש:
כדין הוו שתין לאקמא מעפרא: ובשית מאה שנין לשתיתאה פי' אלו זכו ישראל היו נגאלים בששים שנה הראשונים של אלף הששי וכן בכל ששים וששים: ואם לא יזכו סוף הקץ הוא עד שית מאה שנין והכוונה שאז כל קצה מו"ק דזעיר מקבל הארה מאבא שהוא י' וכל י' כלולה ממאה הם שית מאה שנין ואם היו זוכים היה די שכל קצה כלול מעשרה לבד ואז היה בא בששים שנה ועונותינו האריכו קצינו שצריך לכלול כל קצה מעשרה ועשרה ממאה הם ת"ר:
כבר נש דמתקן ביומא שתיתאה מבי ערב שמשא לאעלא בשבתא מכאן נראה שחצי יום הששי הם ת"ק שנה וחצי השני הם ת"ק אחרים ולכך בשית מאה שנין אערב שמשא לאעלא בשבתא כי נכנסנו בחצי יום הששי הסמוך לשבת: ולפי זה ליל ששי אינו עולה בשם כי נהורא עמיה שרי ולפניו כחשכה כאורה והלילה בכלל היום הוא:
ואשתכח קב"ה לגבה גו גלותא כחושבן ו' שית זמנין עשר עשרה זמנין שית שנין מכאן נראה כמ"ש לעיל שהכל א' בין שית זמנין עשר שהם ששה פעמים י' בין עשר זמנין שית שנין שהם עשרה פעמים ו' הכל גי' ששים. אבל בס' זהרי חמה פי' בלשון זה דרך אחרת יעו"ש ולפי דבריו צריך לדחוק מ"ש עשרה זמנין שית שנין כאלו אמר עשר זמנין ששים שנה שהם שית מאה שנין. והבוחר יבחר ע"כ מצאתי פי' חכמי המערב:
אבל ראה זה חדש הוא ואציגה לפניך ראשונה מ"ש רש"י ז"ל על פסוק ומילין לצד עילא' ימלל וז"ל ויש לנו לפותרו כאשר ראיתי כתוב בשם רב סעדיה וכו' שהעיתים הם ת"פ שמיום צאתם ממצרים עד שנבנה הבית וכו' ע"ש והנה הגאון דבר ברה"ק אבל מנה וטעה כדניאל שטעה בחשבון קצר של ע' שנה. ודע שאם לא חטאו היה מרע"ה בונ' ב"ה סמוך לצאת' ממצרים במקום מקדש וחירות משיעבוד מלכיות לעול' והעון עכב בנין בית א' ת"פ שנים. וגם בית א' עמד ת"י וע' של גלות בבל הם ת"פ ולסוף ת"פ לבנין א' נבנה בית ב' כי כן נגזר בעונה נקטינן שכל מועד הוא ת"פ שנים כדברי הגאון והנה עידן ועידנין ופלג עידן הם ג' עידנין וחצי וג"פ ת"פ אלף ת"מ. ופלג עידן הוא ר"מ ואלף ת"מ הכל אלף תר"פ ונשלם חשבון זה לסוף שנת חק"ת לפ"ק עם אלף חמישי ועם עק"ב מאלף הרביעי יעלה אלף תר"פ. וחשבון זה עולה כהוגן עם פסוק עד ערב בוקר אלפים ושלש מאות שמתחיל מגלות עשרת השבטים כמ"ש בש"ס וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה יום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים חוזרים ופי' הפסוק עד ערב אלו עשרת השבטים שהאפיל להם והעריב שמשם עד שיתחיל הבקר להאיר להם יעברו אלפי' ושלש מאות שנים ועיין מ"ש רש"י ז"ל על פ' עד ערב בקר וז"ל והשני שאמר גבריאל למטה בענין ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא. ואם לא רמז החשבון והוא תלוי למה חזר וכפל אותו לומר אמת הוא וכו' ובעבור קץ הדורש נדע כי טעה במדרשו והבא אחריו יתור וידרוש דרך אחרת עכ"ל רש"י ז"ל והרי נבואה נזרקה בפיו שחשבון ערב בוקר אלפי' וש' נאמר לקץ הגלות אבל הוא לגלות עשרת השבטים שמכוין למועד מועדים וחצי שהוא עידן ועידנין ופלג עידן. עוד כתב רש"י ז"ל על פ' לימים אלף של"ה וז"ל מ"ה שנים נוספים על חשבון אלף ר"ץ שעתיד משיח להתכסות אחר שנגלה וישוב ויתגלה כמ"ש במדרש רות וכן יסד ר"א הקליר ויתכסה מהם שבועים ששה עכ"ל. ובזוהר שמות דף ח' ויתגניז בההוא דוכתא דאיקרי קן צפור וכו' גם בס' אור ישראל דף קנ"ב כתב וז"ל וקץ דקב"ה לא תלייא בזכות דלהון עד חק נתן ולא יעבור וכו' כי זה הזמן של הקב"ה הנרמז בתיבת יעבור ע"ב רי"ו זהו ח"ק ולא יעבור ואז וכו' וירם קרן לעמו עכ"ל ע"ש וכן רמז ג"כ בדף קל"ה והגם שהכונה שיתבררו כל רפ"ח ניצוצין כמ"ש האר"י ז"ל. עכ"ז רמז שזה יהיה בשנת ח"ק כי עלה השחר יתחיל להאיר עמוד השחר אז ומשם תחלת מספר הארבעים שיגנז בהיכל קן ציפור כאמור אשר נשלמים בשנת תקמ"ח ואז יגלה כבודו עלינו מהרה והגם שרשב"י תלה הדבר עד בשנת שש מאות שנה לחיי נח. כבר פירש שבכל ס' שנה מתעורר הגואל וזו תחילת הששים שנה האחרונים כי כלו כל הקוצים זולת זה והדבר תלוי בתשובה. ובז"ח סוף פרשת וישב אלף תקמ"ו כדין יתער פורקנא וכו' ומתחיל מאלף ה' הוד דוה ובפסיקתא ובילקוט ישעיה ז' שנים אחר המבשר יבא בן דוד ז' על אלף תק"מ ובתקמ"ח יגלה רמז פסוק והיו חייך כמ"ש אליהו להרש"בי בז"ח בפרשת כי תבא ע"ש ולא תאמין כי בשנת תייך אחר לילה ויומם שהם אל"ף ת"ק יבא הגואל:
וזמן אינון חיים דהוו תלויין וספיקן יפורש וסוד אינון חיים עתה לא אוכל לפרש:
וכל אינון דבתר רחייא פי' הם הקליפות שהם אחר מחנות שכינה שהם ארגמ"ן שנקראים רחים כמ"ש הרב זלה"ה בפסוק אשר אחר הרחים. בתר פרוכתא פי' והם אחר המסך שבין אצילות לבריאה. גו טהירין עילאין כתב בס' אוצ"ח בדרוש הקליפות ובדרוש המעקה כי הקליפות הם בין אור מקיף דמלכות ובין אור פנימי דמלכות אחוריהם לאור המקיף ופניהם לאור הפנימי ומפני חשש שלא יינקו מאור פנימי שהוא קטן מאור המקיף. שם המאציל ב"ה המסך מחיצונייות נה"י דאימא על זו"ן כדי שלא יינקו נמצא שהם בין אור המקיף ובין אור הפנימי וז"ש גו טהירין עילאין שהאורות של מעלה נקראים טהירין עילאין והם בתוכם בין המקיף לפנימי:
ולא בי דינא דלעילא וכו' ולא בי דינא דלתתא שאין ב"ד של מעלה דנים לפחות מבן עשרים וב"ד של מנוה דנים מבן י"ג אבל זה לא נהרג על ידם. שלימו דכל דרגין כחדא פי' אתה היינו אבא כמ"ש באידרא זוטא. הוא בינה כנודע. מלכי הוא זעיר. אלהים מ' וז"ש שלימו דכל דרגין כחדא שהם ד' אותיות הוי"ה או"א וזו"ן:
ת"ח תושבחן דאבהן יעקב הוה פי' כאלו אמר דבר אחר שלפי' ראשון דר' אבא צוה ישועות יעקב ר"ל שיעשה תשועה ליעקב שהם ישראל מהגלות. ולפי' זה צוה ישועות יעקב דא יצחק ולפ"ז פסוק זה נאמר בשעת העקידה ואח"כ סדרו דוד בתהלים וכן כמה פסוקים:
ויהי אע"ג דלא כתיב בימי טופסי וכו' מלשון זה נראה הפך מ"ש בש"ס ויהי בימי ודאי לשון צער ויהי איכא ואיכא שיש לשון צער ויש לשון שמחה ור"א אמר ויהי בימי צער גדול ויהי קצת צער טופסי כמו טופסי דשערי דומה לצער א"נ טפסי ניצוצו' הגחלת שאינו צער גמור:
בתר דרגא תתאה פי' הקליפה שהיא אחר המ' שהיא הדברי' באה לקטרג על אברהם ומהו הקטרוג כדי שיתנסה בעקידת יצחק כדי שיהיה נשלם שתחלה היה אברהם במדת החסד לבד. ואחר העקידה נכללה גבורה בחסד והיה כלול אברהם גם מהגבורות ויצחק היה כלול גם הוא מהחסדים וכדמסיק:
את אברהם ודאי דבעי לאתכללא בדינא קשה למה לא הזכיר הכתוב יצחק בהדיא רק בריבוי את והלא העקידה היתה לשניהם בשוה שאברהם שהיה חסד נכלל בגבורה ויצחק שהיה גבורה נכלל בחסד וא"כ למה לא היה הקטרוג רק על אברהם כמ"ש את אברהם ולא את יצחק וכו' וי"ל שאברהם יצאו רוב שנותיו שהיה בן קל"ז שנה בשעת העקידה ועדיין לא נשלם ולכן היה הקטרוג עליו, אבל יצחק אין לו אז רק ל"ז שנה ואם לא נשלם עתה עדיין יש לו זמן שיושלם אח"כ כדרך הצדיקים שהולכים ונשלמים:
אשתכח מחלוקת כדקא יאות פי' ע"י אברהם שהיה חסד ועשה עצמו אכזרי לשחוט את בנו נתגבר החסד ולקח קצת מהגבורות. וכן ע"י יצחק שהיה דין ואפ"ה הכניע עצמו לפני החסד עי"ז לקחה הגבורה קצת מהחסד וזו היא מחלוקת שהיא לש"ש שסופה להתקיים שנתקיימה ע"י יעקב הכלול מחסד וגבורה והכריע ביניהם:
בד"א מרחוק ה' נראה לי פי' אברהם ראה יעקב שנקרא מקום שבאה לו הארה מאבא שנק' מרחוק וירצה וירא את המקום שהוא יעקב ומקום הנזכר הארתו מאבא שהוא מרחוק. כד אתא יעקב מת הוה אברהם יובן במ"ש באוצ"ח כי תחלה לא השיג יעקב אבינו רק פרצוף יעקב החיצון ואח"כ ע"י מעשיו השיג יעקב הפנימי שבתוך זעיר ונעשה מרכבה לזעיר. והנה אברהם לא ראה יעקב רק בן ט"ו שנה ועדין לא השיג להיות מרכבה לזעיר וז"ש דהא כד אתא יעקב פי' להיות מרכבה לזעיר מת הוה אברהם. מ"ט לא אתיב ליה מיד באמירה ראשונה עד שהצריך שני אמירות:
בתראה שלים קדמאה לא שלים ז"ל הרב בסידור קדמאה לא שלים פי' קודם העקידה שלא נכלל מהגבורות עדין לא היה שלם. ואחר העקידה שנכלל מהגבורה ונמתקו הגבורות ע"י החסדים אז הוא שלים. וזהו בתראה שלים. ה"נ ובן שנתו היה כד"א כבש אחד בן שנתו והכי אצטריך ואת אמרת בין השמשות היה. ותו יצחק לא הוה בעלמא וכן הוא בזוהר מוגה. כתיב באלף פי' אריך. וקרי בו' פי' זעיר: